רקע
דוד אריה פרידמן
דוד שמעונוביץ'

 

לרגלי צאת הכרך השני של כתביו    🔗

בשעה לא־אידילית בארצנו הופיע “ספר האידיליות”. בימינו אלה הטרגיים כה ליישוב כולו, וביחוד לאותו חלק עובד בו שהיה תמד סובל ומעונה, יוכלו רבים למצוא לצרותיהם צרי־שכחה ביצירות שכונסו לכרך ב' של כתבי שמעונוביץ היוצאים ע"י “דביר”.

אמנם חיי הבנים הבונים שבארצנו בכל היקפם לא היו גם באותו זמן שמצא את בבואתו באידיליות של שמעונוביץ כלל וכלל אידיליים, ואין ספק, כי אף בימינו ובסביבתנו בתוך צבת האימים של חרפת רעב ממש וכשלון נראה של הטובים בחלומות ישנם כמה וכמה רגעי נוחם ושלווה, שמהם כל אידיליה נבנית כרגיל. אך פי שניים ייקר שכרון האושר על פתח לועו של הר געש, ולפעמים קרובות תציל צדקת השלוו את הסהרורי ממוות.

בספרו של שמעונוביץ נפגשו באורח פלא צדי חיים אידיליים עם מבטי עין הצופיה אידילית. כי עינו של שמעונוביץ' ידעה תמיד לתפוס את השלווה הנצחית שבחיים. אף בנדודיו בין “סער” ו“דממה”. גם אז לא הפחיד אותנו סערו, ומורא דממתו לא עלינו היה. ידענו תמיד: שירה ממריאה זו לא תרחיק עוף ממנו. כצפרי־הנוד שוב תשובנה אל סבכי חיינו שליחי השיר של שמעונוביץ', ובטחוננו לא הכזיב.

היו כמובן לא מעט הטיות בדרכי היצירה של שמעונוביץ', אבל תמיד עשו עלינו רושם כאילו הן ההטיות במעופו של צפור שהפחידוהו פתאום. בהבדל מפיכמן השט לו כל ימי יצירתו ללא מטרה ותכלית על סירת המפרש המוכנה ועומדת לשרותו, חתר שמעונוביץ תמיד בין הגלים. משני הנודדים שבשירתנו החדשה, האחד (פיכמן) פניו תמיד אל “מרחקים נאווים” סתם והשני (שמעונוביץ') נשאר אף במעופו־דמיונו בתוך התחומים של מציאותנו. האחד נישא באוויר על מרבדים מעופפים של קורי זהב ללא כל אחיזה בשום קרקע, בה בשעה שבשני אנו מרגישים איזה כובד־הגות המושך אותו לארץ. משום זה האחד – נד, השני – נע, האחד – עב, השני – גל.

הבדל יסודי זה ישנו גם בנושא העיקרי של אהבתם השירית. בה בשעה שהאחד אוהב את נוף האוויר, הפליא השני לצייר את המים. והלא הגלים הכי חזקים משקיטים את רוחנו בקצבם האידילי. בכל זאת היבשת היחידה שעליה עמדו רגליהם של משוררים אלה לבלי מוט היא אדמת המולדת. אולי משום שרק בה יש בכלל תקנה לנדודי הגוף והרוח של העברי, אך בשעה שפיכמן מוכרח היה להרחיק עוף עד לתקופת רות ובועז, כדי למצוא את יציבותו הנפשית המוחלטת ואת פסגת כיבושיו, מצא שמעונוביץ את גאולתו השלמה במולדת החיה ובאחיו בני זמנו. פיכמן התלוש מכל מציאות והאחוז קסמי בבואות גואל ע"י האידיליה הנצחית והיחידה שיצר עמנו נטול השלווה. לעומתו גילה שמעונוביץ' יסודות אידיליים אף בתנאי חיים ויצירה קשים ומדכאים. שניהם ברחו כל חייהם מן המציאות, מי על מפרשי התרשמות עצובה ומי על כתפי דמיון נוגה, אבל האחד יכול היה על פי עצם מהותו להיאחז לכל היותר במציאות שעברה כבר ואיננה. בה בשעה שהשני מצא מוצא בחיי ההווה של אחינו בארץ זו. והוא הוא שזכה לכתוב את אחד הפרקים הכי יפים והכי שלמים לספר הארץ, שעוד לא נכתב ולא נערך.

שקוע בחלומות היה שמעונוביץ במשך זמן רב ביצירתו. מהם ­– מהם חלומות זוועה ומהם – חלומות של היסח הדעת. מי שהתקשה להבין את היסוד הנפשי לחלומות משונים אלה יכול עכשיו לחדור לסודם ע“י האידיליות המכונסות יחד. מתוך הצלחתן הפנימית שלמות בנינן וזוהרן המשפיע אפשר ללמוד כי לא רוטנטיקה1, עיונית או נפשית, חיובית או שלילית, היא שהולידה את חלומותיו של זה, שעתיד היה ליצור את האידיליות העבריות הכי־בריאות, אלא חוסר קרקע לדורשה והעדר אחיזה בחיים הם הם שדחפוהו לנדודיו. כי הרחף על כנפי הדמיון והצלילה בעמקי המטפיסיקה הם הסימן הכי מובהק לתלישות, ולשמעונוביץ' המשורר, האידילי ביסודו והלירי על־פי רוב יצירותיו, חסר היה אוויר לנשימה באווירת החיים והיצירה של מרכזי החיים של עמנו בארצות פזוריו. הוא לא השתתף אף פעם במקהלת “התחיה” של תקופתנו – “ברן יחד כוכבי בוקר”. הוא גם לא היה מעובדי השמש, האור ועוד אצלנו, אף כי ניסה את כוחו, ובהצלחה, בבעית העכו”ם המקוריים שלנו. בכל תקופת ההתילדות החדשה של שירתנו, שבה היו כל כוחותינו היוצרים פתאום לגומעי זוהר ביום ובלילה ולבולעי שדות ויערות על שוכניהם, היתה שירתו של שמעונוביץ בכללה מוזרה מאד. על שמיו רחפו כמעט תמיד עננים ובעולמו תעו רק צללים. בין המשוררים של אותה תקופה הוא המילנכולי ביותר והשקט ביותר. אף טובת הנאה לא היתה לו מעצבו, בהבדל מבעלי עצבות שונים.

עם תוגה מעין זו של שמעונוביץ אפשר לחיות וליצור מאה ועשרים שנה. היא אינה מביאה אף פעם לידי טרגדיה. תוגה כזאת קשורה תמיד בבת צחוק סלחנית וותרנית, שביסודה נמצא תמיד ההומור האנושי הנצחי. מכאן – רק צעד אחד אל האידיליה.

כי טעות היא בידי אלה החושבים, שהאידיליה היא חיוב החיים בלי כל תנאי, חיוב אף כנגד השכל, חיוב של “קויא אבסורדום”. מחייבי החיים ממין זה הם בעלי הפתוס השיכורים והמשכרים, אבל האידיליים היו מאז ומעולם ממשפחת הספקנים. וחיוב כזה הנברא מתוך חיוכו רב הסליחות של ספקן שליו, כוחו יפה פי כמה מחיוב מחייב של צועק בשערים.


*

לכאורה היה שמעונוביץ' תמיד קל המעוף. משקלה הספיציפי של תרכובת שירתו הוא במובן הכימי קטן ממשקלם המיוחד של יסודותיה הנבחנים כל אחד לחוד. היא גם היתה תמיד יותר קלה מן האווירה שבה היתה נתונה. על כן כה רבה הרחפיות בה. והנה באידיליות שלו היה משק כנפיו למנגינת השלווה הנצחית. הלא היא שלוות החיים הבטוחים בבניינם למרות כל התסיסות וההריסות. וזוהי העדות הכי נאמנה לאמיתותן של יצירות שמעונוביץ' אלו. כי זהו סימנה של האידיליה: גלגל החיים החוזר בה קולו בל יישמע. אין אנו רואים את השחיקות ואין אנו שומעים את החריקות. דלי עולה ודלי יורד, והבאר השקטה הנתונה בתוך מסגרתה היא לנו כמקור לא אכזב, למרות השטחיות הנראית על פניה. כי אמנם כל אידיליה היא לכאורה פלאנימטריה. בעמקי המצולות ובתחתית התהומות חדלה באמת כל טרגדיה, שם רק שקט, רק שלווה, רק אידיליה, וגם עצם מושג השטח הלא הוא רק מתימטי ולא מציאותי. והאידיליה אף על פי שהיא מסיחה את דעתה בחיים מן היסורים בכוונה או שלא בכוונה היא רובצת לפעמים קרובות בכל זאת על פתחו של כל גיהנום. ושם מתגלה ביחוד תפקידה הגואל – שם היא נותנת שיווי משקל לדורשיו ואחיזה למחוסריה, ואז היא נהפכת לאותה רחימתא שאף על חודה של חרב לא צר לה המקום.

האידיליה, וגם זו של שמעונוביץ, מחבבת עלינו את הפנות החבויות ומקימה היכל שלם מאבנים מאסון הבונים. באידיליה תתגל תמיד איזו עדות יוצאת מן הכלל, איזו הבנה מיוחדת לקטנות. אין היא שואפת לעולם לגדולות, כי בשאיפה לגדולות יש תמיד קו טרגי, אם בתחילתה ואם בסופה. אבל כל כוחם של חיים אידיליים הם בשמירה על ההווה, בחרדה על הקיים ובאהבה ליש. על כן מלאה כל אידיליה אהבה על גדותיה, וזו של שמעונוביץ' ממלאה באהבה ליקום, למולדת ולאנשיה את כל החללים בין השיטין ובין האותיות.

שפע של הגות לב ומחזות עין ציינו תמיד את יצירת שמעונוביץ'. באידיליות שלו מתווספת עליהם גם נשיבת רוח חמה של אהבת חיים ואדם, מעין זו המרחפת ביחוד על “ביער בחדרה2” ודמויותיה המלבבות, על “יובל העגלונים”, על “היורה” ועל ה“לקט”.

למרות העצב הלירי המלווה את כל יצירתו של שמעונוביץ' עלה בידו בכל זאת להשתחרר ממנו כמעט לגמרי באידיליות שלו. בהן הוא מתרחק מעצמו ומתקרב לזולת. בהן יצא מרשות השירה של היחיד והיה לפה לציבור שלם. על כן כה נתחבב בהן על הציבור.

כובד הראש העיוני והפחד הפנימי מפני תעתועי הגורל המציינים כה את היהודי הליטאי כאילו עזבו פתאום את שמעונוביץ' משעה שדרכו רגליו על רגלי המולדת האידילית. הוא כאילו “נתילד” ע"י המגע עם הקרקע.

וגם זהו נצחון אישי כביר: לגלות את היסוד האידילי בחיים צעירים ותוססים! על־פי־רוב יאה האידיליה לזקנה. כי אין אידיליה בלי קבע מתחת רגליה ובלי גג מעל ראשה. הרגע הרותח ומתפרץ, הרוטט וחולף אינו לעולם אידילי. ואם עלה בידי שמעונוביץ לתת ביטוי נאמן לקפיצות השלהבת הנפשית של בחורי ישראל המעפילים אלי פסגת גורל עמם ויחד עם זה עלה בידו להשרות גם עלינו רוח של שלווה ועדנים – אשרהו שזכה לאחד את הקשה לאיחוד על־פי עצם מהותו. כי מי שהתפיסה האידילית אינה מיסוד נפשו אינו מסוגל לא לנסיון כזה ולא להצלחה כזאת.

אין ספק, כי מעל שיבת עמנו אל מקור חיותו מזהירים נגוהות אידיליים נצחיים, למרות כל התנאים הטרגיים וההכרחיים שבשיבה זו. בכל זאת דרושה לאדם הכשרה נפשית מיוחדת וכשרון ביטוי מיוחד כדי לתאר בתור אידיליה של שיבת יונים אל ארובותיהם את חזירתו אל מולדת של עם־לא־עם, שפזורותיו כעב תעופינה תמיד, בלי כל אחיזה ועמידה, בלי כל מטרה ותכלית.

רק מי שמעמיק לראות יכול להרגיש את היסוד האידילי ההכרחי שבכל הופעות החיים הסובבים במהירות שונה סביב ציר נח אחד.

על כן ירגע הלב מכל סבלותיו למקרא האידיליות של שמעונוביץ'.


*

ורק מתוך האידיליות שבנפש שמעונוביץ' אפשר להבין גם את פזרנותו הלשונית הרבה. האידיליה היתה תמיד מרבה בשיחה. תכונה זו נובעת ממהותה והיא גם עצם תפקידה. ע“י הרחבת הדיבור תרחיב את לבנו. אף ביצירותיו האחרות, שעל־פי תוכנן אין להן כל יחס לאידיליה נראה שמעונוביץ' לפעמים כמאריך ב”שמונה־עשרה“. אבל הוא לא היה בעיניו אף פעם כש”ץ, ואשר לעצמו הלא יש לו לאידיליקן תמיד פנאי. הן לו לא יצרוב ולא יכאב כה כמו לבעל התפיסה הטרגית.

ועוד: לאידיליה אין בעצם כל שאיפות. עצם קיומה הוא מטרתה. גם בזו של שמעונוביץ', ביחוד באלו המתארות את התימנים, יש איזה חוסר תכליתיות עליון של יצירת ראשית.

על כן אין שמעונוביץ' יודע את הגנדרנות וההתפנקות שבאידיליות טשרניחובסקי. באלו של שמעונוביץ יש יותר תמימות, ועל יתרונן הלשוני והסיגנוני לגבי אלו של טשרניחובסקי אין מה להרחיב הדיבור. מסופק אני אם יש מי שיטיל ספק בעליה שמהוות יצירות שמעונוביץ' אלו בסולם היצירה האידילית בעברית. לפנינו עליה ברורה על כמה שלבים בבת אחת. אף כי כוחו של שמעונוביץ' היה תמיד במתון המתון הזה. ואין אני רוצה כלל לאמור בזה, כי חסר לו מעוף. להיפך, הלא הוא בשירתנו בעל הדמיון היחידי על יד שניאור. אולם בה בשעה ששניאור נישא על כנפי נשרים בטיסת הברקים של הרעיון ובקפיצת הדרכים של היצר, שם שמעונוביץ' עבים רכובו ובמידת תנועתם תלויה מהירות מעופו. מכאן גם הערכתו “הריאלית” להזיות, שהתגלתה עוד בשירי הדמיון הקודמים שלו (ב“התקופה” ועוד) ומצאה את ביטויה הפעם במלים שלו:


– "הזיות, הזיות… אך הן גם תולדנה המציאות.

הן שתדלקנה האורים להאיר השביל למטרה".

(ספר האידיליות“, קכ”ב).


ואמנם ב“הזיותיו” של שמעונוביץ' אפשר היה תמיד לגלות את הנתיב הצר והמתפתל המוביל מן הממש אל החזון, ולהיפך. באידיליות שלו בולט ביחוד גשר זה. בהן היה הרומנטיקן המדומה לריאליסטן שלם. משאת נפש הפכה אצלו להיות קצב חיים. שרשיהן של יצירותיו אלו מעורים בעמקי המציאות שלנו, שבאמת אין כלל מופלא מפלאיה, ונופן יכול לקשט אף את רשות הרבים מחוץ לתחום השובתים בשבת.

ובשבילנו הבהולים והמבוהלים תמיד, בעלי הלב הרוגז והעינים הכלות, שחיינו נראים לנו תמיד כתלויים מנגד ולא כנתונים ונטועים בתוכנו, בשביל דורנו הטרגי־בהכרח, רב הוא ביחוד ערכן המבריא של אידיליות אלו. כמה נפשות רצוצות ושבורות תמצאנה להן רפאות לחולים, חולי דורנו, ורבים מאלה הרוצים לברוח מפני יאושם והמחפשים לעצמותם מקלט ומרגוע מחוץ לכבלי יומם, ימצאוהו החל מ“ביער בחדרה” וב“יובל העגלונים” וגמור ב“אגדות צפת” המזוקקות. אותם “הסובלים”, שיסוד נפשם הוא לירי בהחלט, ימצאו בטח מזור לסבלם ב“על שפת ים יפו”, שיש בו יותר מצב רוח אידילי מאשר עלילה אידילית, או ב“ירדנית” ו“כרמית” העומדות על גבול יצירתו הלירית והאפית של שמעונוביץ'.

את קריאת ה“יורה” וה“לקט” הייתי מציע בתור תוספת ריפוי כללית לכל הסוגים הנקובים לעיל. כי בהן יש ויטמיני־שירה מאשר יותר בכולן.

בחומרי מחיה אלה, הנוספים על החומרים המזינים, ערכן המיוחד של כל אידיליות שמעונוביץ' לגבי שאר האידיליות שבשירתנו.


 

שירתו של שמעונוביץ'    🔗

מבין מנעימי שחרי הרבים הוא אחד המעטים שנשארתי נאמן לו לשמחתי עד היום הזה.

כולו לי ואני לכולו.

שירתו בראשיתה על כל צליליה וגוניה חקוקה על לבי וטבועה בעיני בשלמותה ובעינה כזכרון נעורים יקר הנכנס לתוך אריג הנפש ולא נודע כ בא אל קרבו. וגם אחרי כן, כאשר גדל הצורך הרוחני ונתרבו הסיפוקים הלבביים לא באו אתם ביחס אליו כרגיל לגבי חסדי הנעורים לא הספקות המכאיבים ולא אורך הרוח המדכא. כי בזה תיבדל יצירתו של שמעונוביץ‘: – היא נספגת לתוך הנפש מאליה בלי להרגיש כלל בכניסתה. אף בחידושיה שבכל שעה ושעה. כמו תקופות השנה לגוף השלם בארצות האקלים הממוצע. כמו המזון הטרי והמבריא לכלי עיכול בריאים. ומסופק אני אם ישנו בין קוראי העברית איש שהיה יכול בגשתו אל איזה שיר משירי שמעונוביץ באיזו תקופה שהיא לאמר פעם: צריך עיון! אף לא להרחיב מפתח עיניו ופיו מתוך תמיהת ראשית: אה! כי שמעונוביץ’ לא הפתיע מעולם. הוא גם לא רצה בהפתעות. גידולו היה טבעי. וגם אנו גדלנו אתו יחד. את דורו התהלך שמעונוביץ', ויצירתו מתקבלת תמיד על הלב, וגם על הדעת. אף על פי שהוא היה מחדש בין בצורות ובין בתכנים לא פחות מחבריו בני גילו בשירה, ואולי יותר מהם.

משום זה יש לה ליצירתו ערך כפול.

היינו מקבלים את חידושיו בלי ההתנגדות הראשונה וההכרחית ובלי ההשתוממות הרגילה והיינו מתחדשים בעצמנו על ידה בלי להרגיש כלל בכאב הפטירה של הישן שבתוכנו.

ואם נזכור, כי שירתו של שמעונוביץ' היתה תמיד ממשית – נבין, מה רבה הברכה בכשרון כזה ומה רב הפלא. כי אין לך קשה לעיניים מחומר ממשי, ומהי השיר אם לא גלי אור? בכל זאת, ידע שמעונוביץ' לברוא יש מן העין, מראיית העין. ושירי הים שלו יעידו אמנם כי עכשיו יש לנו רב, אבל בשעתו הפליא שמעונוביץ' לחשוב בצבעים, ועוד זמן רב נוכל ונצטרך להתענג על ציוריו ממין זה. ממשיותו של שמעונוביץ' היא שהביאה אותו גם לאידיליותיו ולארץ ישראל שבשירתו.

והיא שעמדה לו גם במעופיו על כנפי החזון. ראשו לא היה עליו סחרחר אף פעם, ואת הכזב לא חשב מעולם למיטב השיר. וזוהי תהילתו. בלהטים לא עשה. אף לא בלהטי שפה, וטעמו לא שינה, אף לשם שמים. הישרנות ביצירה היתה תמיד נר לידיו. משום זה לא הרבה כאחרים ללקק את לבו ולמצוץ את רגשותיו, אף־על־פי שיסוד נפשו הוא הליריות ואף־על־פי שמנת חלקו היא הלאות והפסיביות3. מכאן – עצבותו. מכל חבריו בני גילו שירתנו החדשה הצטיין שמעונוביץ תמיד בנעימותיו הנוגות. בשעה שכולם שרו וכרעו לשמש העולה על שמי התקופה, היה הוא כמעט האחד שפניו היו פונים תמיד אל המערב ואל צבעי השקיעה עליו. (עיין – רוב שיריו!)

ובכל זאת – תועים כהנינו הגדולים לכוכבים ולמזלות תחת שמים זרים ועל ארצות זרות במרחקי המערב, והוא שבוי מערב השמש, בא אל ארץ מזרחנו ושפודי זריחתנו באו אל לבו והבהירו את יצירתו. (עיין – אידיליותיו!) כי ישר הוא האיש. האלוהים עשה אותו ישר והוא עושה את חייו ישר. כל ימיו כסף למרחקים, אולם משבא לארץ הקטנה והצרה נעשו גבולותיה בעיניו רחוקים, וארצנו המסולעה היא כאבן בחן למשורר עברי. אל סלעיה ינופץ כל כינור שנימיו ינעימו שקר. בין רגביה ייבש כל נבל רגש. רק הישר יכה בה שורש, ובדבריו של שמעונוביץ' על ארץ־ישראל, על חומה ואורה, מורגשת אותה לבביות פשוטה ומסורה שישנה רק בדברי בן גולה השב אלי חומו ואורו של בית הורתו הזקנה. היה מי שמצא ביסוד שירתו את הרומנטיקה. ובצדק. מצע הנפש של שמעונוביץ, מסכת הלב של האיש, הם באמת מאותו הסוג הנקרא רומנטי. אבל רומנטיות זו שביסוד לא הצעיפה על עיניו לולא כיסתה ממנו את עין המציאות, ובארץ־ישראל הלא המציאות עצמה היא פלא. על כן כה קל היה לו למצוא פה את עצמו.

אולם – רגש עצוב! – נדמה לי, כי פה בארץ אנו מתחילים לאבד את הקשר החי אל אותה תקופה מזהירה של שירתנו החדשה, ששמעונוביץ' הנו אחד מעמודיה. כדאי היה שנמצא בנו שוב את נימי הכסף היפים שהיו נמתחים בינינו ובין משוררי שחרנו, והחי בלבנו והקרוב כה אלינו.

בין כוכבי בקרנו אלה יבריק לנו באור נפשי ומקסים מיוחד כוכבו של שמעונוביץ.


 

משורר־האיתנים    🔗


דוד שמעונוביץ הוא אחד מן ה“בודדים”, שנתרבו בשירתנו בשנים האחרונות באותה מדה, עד שאפילו הגדול והחברותי שבה – ח. נ. ביאליק – התבודד “ביחידות”, יעקב פיכמאן כותב כמעט רק שירי־בודד ויעקב שטיינברג הוציא קובץ־שירים שלם בשם “ספר הבדידות”. כל מצב עמנו, בתור “עם לבדד ישכון”, וכל מצב ספרותנו העברית, שהיא רק נחלת המועטים וסופריה בודדים הם גם בתוך עמם, גרמו לכך, שמרובים בתוכנו המשוררים העומדים “מעבר לחיים” או הרואים את עצמם בודדים וערירים. והתקוות האזרחיות והלאומיות, שנכזבו במדה מרובה, הרבו את הבודדים הללו דוקא בימים האחרונים.

ובין הבודדים תופס לו את המקום האחרון – המשורר הצעיר דוד שמעונוביץ.

שמעונוביץ משתדל להשתחרר מן העבותות של חיי־החברה, להתרחק מבני־האדם ולהתיחד עם הטבע. הוא אינו מרגיש שום קשר בחיים הרגילים והמשתנים לאט־לאט; יתר על כן: איזה כוח דוחף אותו תמיד עד שנבראת בינו ובין האנשים הסובבים אותו איזו מחיצה: ים סוער, הרי־קרח או, פשוט, ריחוק־מקום. העיקר הוא – שלא יסתלק הגבול, ששם היוצר בין עולם האנשים הבינונים, השקטים והמשעממים ובין המשורר השואף לגדולות. פעם אחת “יצא לשוק וחלל את קדושת בדידותו” – והוא ממהר להתודות לפנינו על זה (עיין קובצו “ישימון”, עמ' 54). בכאב עמוק מדבר שמעונוביץ על תוצאות “יציאתו” זו: “וידד ממני גאוני, ומגע־החולין טמאני…” (שם). השוק, החולין, – איך היה יכול לבוא עמהם במגע ומשא, – הוא, הבודד והגאה? בודאי שכח אז, שהבדידות היא תוכן־חייו והתוך שבנפשו, שאך היא והעצבות הכרוכה בה מביאות מרפא ללבו הכואב. המשורר חושב את עצמו מאושר אך כשהוא נמצא מעבר לגבולין. שכור־חלומות ושבע רעיונות נח לו המשורר “בעליתו” בדרך בין ים לים ובין ים למדבר, מתיחס בבטול גמור לאלפי המחזות הפעוטים, הנגלים לו בטבע, וקורא:

אך אנוכי כה רחוק, כה רחוק

אך אנוכי מעבר לחיים

(“בעליה”, “העולם”, תרע“א, גליון ט”ז).


אך כשהוא עומד מרחוק, מן הצד, נראים לו החיים ביותר והוא יכול להקיף אותם מכל צד, לחדור אל תוכם ולהבין את האחדות שברבוים. אילו היה שקוע בחיים עצמם לא היה יכול להרגיש אותם בכל גדלם ויפעתם ולשמוע את המנגינה הנפלאה, הבוקעת ועולה מלב היקום. אמת, שעל־ידי התרחקותו מן החיים הוא מאבד פרטים הרבה, עולמות שלמים של יצורים קטנים ושונים, מנגינות חרישות ונוגות, – הוא מאבד את ה“מיקרוקוסמוס”; אבל במקום זה נגלה לעיניו ה“מאקרוקוסמוס”. במקום המיית נחלים הרבה הוא שומע את שירת־הים, במקום מנגינות־העמק – סופת־הרים ובמקום פרקי־שירה – שירה אחת נהדרה ושלמה, שיר־הייחוד.


ומעבר לחיים ושאונם

חבוי, נבדל בפסגות ותהומות,

אני קולט את שיר ההויה…

(שם).


אוזנו נתרגלה רק לשיר נאדרי זה וקולות אחרים, הד־שאונם של חיי־האדם, מכאיבים לה. במקום אחד אומר שמעונוביץ על בקורו בשוק־החיים: “שאון הבלי־ריק הממני” (“ישימון”, עמ' 54). והוא מתרחק משאון זה. – ואף־על־פי־כן הוא משתדל, שהחיים לא יעלמו מעיניו כליל. ולתכלית זו צריך המשורר להמצא לא רק מעבר לחיים, אלא גם מעל לחיים. מ“עליתו” מביט המשורר על העולם ודרך חלונות הרבה הוא נראה לו; כל חלון וחלון – ותמונת־חיים בו. והמשורר יושב “כאחד פילוסוף”, וחושב והוגה על הבורא ובריאותיו בתמונות וצבעים. רוחו מרחפת על פני ימים ומדבריות ומחבקת זרועות־עולם. זרה לו שלוותם של אותם בני־האדם, שמקריבים את עצמם על קטנות, שמוצאים להם ספוק רוחני בהסתכלות ב“אילן נאה, בניר נאה” ומתפעלים מפתרון סוד אחד “בין רבבות כמוסים”. לא בין אלה יחשב שמעונוביץ! היופי כשהוא לעצמו העובר, השטחי, היופי הבא מתוך שחוק וקלות־ראש והפועל על האדם גם־כן מתוך שחוק וקלות־ראש, – יופי כזה אינו מקסים ואינו צד את נפשו של שמעונוביץ. בגאווה ועוז הוא קורא:

בנפשי אני לא אתחייב!

תתעלס צפורת בגביעי־הפרחים

והיה לה יומה לנצחים!

ישתוו ליופי נביאים אוילים,

ששבע לבקרים יחדשו אלילים…

(“לא אתחייב בנפשי”, “השלח”, כרך כ"ג).


לא, הוא לא יפרוט את דינרו לפרוטות. חפץ עז לחדור אל כל סוד ההויה מכה גלים בלבו, ואש־יה הבוערת בקרבו ו“נשמתו העקשנית” אינן נותנות דמי לו, והוא חותר וחותר… לנגד עיני־רוחו של שמעונוביץ עומדים תמיד סימני־השאלה העולמיים. וכשמתגבר החושך ומכסה על העולם, אז צועק המשורר:

דמי שותת… הלאה, הלאה את כל שמא,

תנו לי ברי, תנו לי ברי!

(“מחשכים”, קובץ “שלכת”).


אחת היא לו, אם יתנו לו את ודאות־השטן או את ודאות־האלוהים – העיקר הוא שתתן לו הודאות את שלמות־הרוח הנעדרת ממנו. הוא אינו יכול להתענג על שברי־אורה בשעה שהוא צריך לקלוט אל תוכו את האור האין־סופי. ואם לא יזכה המשורר לאושר כזה, גם אז לא יבגוד בנפשו ולא יקצץ את כנפיה:


יאור־העולמים הגנוז

אם לי לא יגלה.

אפול בידך, הקרח,

ועל בעבותות קרניים

חוורות וקלושות וגנובות

“אאסר!”

(“ישימון”, עמ' 29).


אבל גדול הוא הנסיון, ורשת־הבינוניות פרושה, וסבל־המחשבות מעיק, וחיי־המרגוע קוראים, והנה משביע המשורר את עצמו:

הוי, פרשי, נשמתי, כנפיך חפשיות

על תהומות־מחשכים ושממת־ציות וכו'

וחדרי לנקרות ורדי לחגוים,

ושטי בתועבה מנביאים חגבים

שלבם שבע ונפשם רויה

מפרחים וקוים ישירי־הודיה…

(“לא אתחייב בנפשי”, “השלח” כרך כ"ג).


שמעונוביץ' שונא את הקטנות ונפשו שואפת לגדולות. אבל הוא חסר את דקות־ההרגשה, זר לו המושג של “שעור קטן עד בלי סוף”. הוא מתרשם רק מדבר גדול ומבקש רשמים עזים. אבל מה שאינו מבין את דקות־החיים, את ה“מיקרוקוסמוס”, בא מתוך רחבות־מבטו והיקף־מחשבתו הגדול. מי שיש לו עסק תמיד עם מספרים גדולים קשה לו להסתגל לעולם־התשבורת. כשאומרים, שהעשיר אינו יכול להבין את העני, טועים על־פי רוב בסיבתה של אי־הבנה זו. לא לב־האבן ולא העדר־הרחמנות היא הסיבה האמיתית, אלא חסרון אורגאני, טבעי. העשיר חושב, שכל עושרו הוא צריך להפקיד בשביל שאיזה עני יהיה שמח בחלקו; והוא שוכח לגמרי, שאף תאבונו של העני – עני הוא. כך הוא שמעונוביץ'. אין הוא יכול להבין שההרגשה הדקה מספקת את נפשו של בעל אחד הקוים הבודדים, הצלילים הטמירים וקרני־השמש היחידות, שתעו בדרכן בין השמים ובין הארץ. הוא מקבל את תענוגיו מן הטבע מלוא־חפנים, וכך הוא מוסרם לנו. יד רחבה לו, ובפני איש־המשי, האציל, היא נראית כגסה יותר מדי. אבל מה לשמעונוביץ ולאנשים אסטניסים?


אך קצתי בפרחים, הגובלים

מנשימת־הקרח –

יבולו!…

(“ישימון”, עמ' 28).


גם על אנשי־הבינוניות הוא שופך את חמתו. בלעג מר הוא מדבר על ההולכים לאיטם, בעלי “הצעד הקטן” (“ישימון”, עמ' 63). אותו דוחפת תשוקת־הסער. מתירא הוא מפני הדרכים הכבושות, והוא רוצה לפנות את דרכו בעצמו.


בשירו “חורף” הוא קורא לרכבו:

נתע נצח באדים

אובדי שבילים ודרכים:

רק במקום אין ארחות

תועה נשמת־הנצחים…

(שם, עמ', 69)


לארצות נשמות, למקומות אין־אדם, למרחקים משתוקק הוא. נפשו עורגת למקום שאין לו גבול, למרחב. כי צר לו כאן. הוא ירא מפני ההישנות, מפני הקרוב, מפני המורגל. הוא שואף אל הזר ואל הקר:

אטוס, אדא אל מרחקים

נוגים, סוערים וזכים

אל מרחקים זרים, קרים,

שם, במקום הרוחות שרים

שיר־הנצח, שיר הגאון…

(“מארג החורף”, “השלח”, כרך כ').


ימים ומדינות עבר המשורר, ארצות ומדבריות ראה – ותשוקתו לא רפתה. את שיריו היותר יפים ועזים הוא שר בדרך ושירתו נישאת על כנפי הסופה “מים לים”, דרך “הישימון” אלינו, המסתובבים ב“מעגל” החיים.

גל לגל יגלה סוד, אי לאי יספר אגדה: עברי צעיר, עז ומעיז, חזק וערירי, שט במים הסוערים – ושר… לא נודד עלוב, רצוץ גוף ונפש נושאת הספינה! לא יהודי מבקש מקום לנוח, אלא איש עברי, שנפשו תכלה אל הסופה. לא איש דמעות ואנחות, אלא משורר־ארז, ה“שונא אנחות אין־אונים”!

לפני שבע מאות ושבעים שנה לערך נשאו הגלים על רוכסיהם משורר עברי זקן, שתשוקת־עוז בערה בקרבו, וגם הוא שר על הים. אבל בשירה זו של אותו המשורר הגדול מתמזגת ונבלעת לגמרי מנגינת־הים עצמו בנעימות אחרות, שמלאו את כל לבו של המשורר הזקן. רבי יהודה הלוי ירד לים לא מתשוקה לנדוד, אלא מאהבה לוהטת ועזה למולדתו הרחוקה־השוממה, מגעגועי בן־גולה אל ארץ אבותיו, והים עצמו הוא רק מאורע אחד בספור האהבה, שגיבוריו הם – המשורר הזקן והארץ העתיקה. רק למשורר גאוני כהלוי יכול היה המאורע האחד, שלא היה לו כשהוא לעצמו שום ערך בעיני המשורר, לתת דחיפה עצומה ליצירת שירי־הים המצויינים! סוף־סוף הלא היו עיני הזקן הנודד נטויות אל החוף תמיד, – אל אותה הנקודה באופק־השמים, שבה יראה מרחוק את אהובתו. שיריו של ר' יהודה הלוי, הנוגעים אל תקופה זו בחייו הם יותר שירים, ששר המשורר בהיותו על הים, משירים על הים, כעל תוכן. אחרות הן הרגשותיו של המשורר־הנודד הצעיר. הוא אינו מצפה בכליון־עיניים להחוף – הוא מרגיש את עצמו בטוב רק בין הגלים הסוערים.

כי לא רק הגעגועים למולדתו דחפו את המשורר הצעיר, אלא גם ואולי ביחוד, האהבה לים, התשוקה לשמוע מנגינת־הקרב והעריגה לסופה. את עומק אהבתו להמולדת הגאיונה־השוממה אנו רואים לא על הים, אלא על “קברי הגיבורים”. שם בארץ (“מולדת”, “העולם”, תרע"א). אבל בדרך, בין ים לים, הוא שר רק על אהוב־נפשו, הים הסוער.

עז וגא, ושורת־עוז בפיו, חוצה המשורר העברי הצעיר במים אדירים.

גל לגל יגלה סוד המאורע ואי לאי יספר האגדה.

לפנות ערב, לאט־לאט משתתקת ההמיה החרישית של הגלים. האדים מליטים את האיים ברשת של חלומות ולרגע תקום דממה דקה. אך הנה אחז פחד טמיר את הים – וירעד, ויתחלחל… והרגשת־עצמו זו כאילו משכרת את הענק, והוא מתחיל לשיר את “שירת המרחק העטוף ערפלים, שירת האון והקרבות”. כל צליל וצליל חודר עמוק ללבו של המשורר, מתאחד ומתמזג עם קולות נפשו הסוערת – ונבראת הקבוצה המצויינת “מים לים” שבקובץ “ישימון”. כמה יפה היא שירת־ים זו! מימי ר' יהודה הלוי לא שר משורר עברי שירה רוממה כזו. בין התמונות השונות של הים, שנתן שמעונוביץ', היותר יפה היא תמונת הים בזעפו:

"הררים, הררים

מעשת כחלחלה צלעותם,

משלג לבנבן פסגתם". וכו'

(“ישימון”, עמ' 15).


צריך לקרוא את כל אותו הפרק כדי להרגיש את היופי האמיתי של הים וכדי להבין את הגובה, שהגיע אליו שמעונוביץ בשירי־הים שלו. בים מצא משוררנו זה את יסוד־נשמתו.

אבל יש שהעצב מטריד את שמעונוביץ. כשהחושך יתפשט מסביב ובין־השמשות משונה יגיח על היקום, אז יפול עליו רוחו של המשורר “הצמא לודאי”. משורר זה, שאינו מתירא מפני הסופה והסערה, משורר זה, ששומע בשמחה מנגינת־פרא של הגלים, מתירא מפני הטשטוש, מפני הבלתי־ברור, מפני “תעתועי־ערפל”. כש“מחשכים” סובבים אותו מכל העברים נדמה לו, שהוא ערירי גם בטבע, שחלש הוא – ומפני נפילה זו, מפני בדידות זו מתירא שמעונוביץ מאד (“מחשכים”, ב“שלכת”). עצב מר תוקף אותו כשהוא רואה את עצמו שבוי בערבוביה של “אופל מאיים” ו“לובן־דום לועג”. אז מרגיש הוא את עצמו תועה, – והוא הלא אוהב את הוודאי ואת הברי. לבו של המשורר שותת דם כשהוא מדבר על פגישת האור והחושך, או, יותר נכון, על אי־ההתנגשות שביניהם. שמעונוביץ' מבין ואוהב את המלחמה, את הקרב בין שני כוחות שונים. מבין הוא ויורד לעמקו של האור כשהוא לעצמו ושל החושך כשהוא לעצמו, של הסער אחי־רוחו ושל הדממה אחות־נפשו. אבל לבו מתכווץ מצער למראה האור והחושך המשמים בערבוביה או הסער והדממה השוררים בעת ובעונה אחת, מבלי שיגבר האחד על השני. מצב נפשי כזה צייר שמעונוביץ ב“המעשה באמן” שלו, שלפי הנראה כתב אותו תחת רושם שיריו עצמו. בציורו זה מראה לנו שמעונוביץ צייר אמן, שהחליט לצייר בצבעים את נשמת הסער. אבל פעם אחת ראה פנים אל פנים את החדלון והרגיש בכל ישותו את הדממה. מאז נקרע לבו של האמן: חציו לסער וחציו לדממה. וכך עבד האמן ויצר פעם את הסער ופעם את הדממה, עד שגמר את שתי התמונות. אבל אז קרה דבר נורא: נתמתחו הגבולין ובנפשו של האמן קמה ערבוביה. הוא חדל לראות את הסער ואת הדממה נבדלים ועומדים כחזיונות מתנגדים זה לזה. נתערבו ונתמזגו שני החזיונות והאחד אחוז בשני. וכשחלף במוחו של האמן הרעיון “היינו הך!” בנוגע לסער ודממה, לחיים ומות, להוויה וחדלון, – תקף אותו שיעמום נורא והוא יצא מדעתו… זה “המעשה”, שסיפר שמעונוביץ' ב“העולם” (תרע“א, גליון כ”ב) ושיש בו הרבה דברים נוגעים במצב־נפשו ובתכונת־רוחו של המשורר־האמן, השר על הסער של הים וועל הדממה שבמדבריות, וגם – על השעמום…

מרובות הן הסיבות, המולידות בלב המשורר את השעמום, והערבוביה של האור והחושך נוטלת חלק קטן במשבר נפשי זה. אבל אחת אנו רואים, שכששמעונוביץ' רואה את הסער והדממה זה בצד זו, בלי שום מלחמה והתנגשות ביניהם, צער עמוק תוקף אותו והוא נעשה לאלגיי. שמעונוביץ' ואלגיה! וכי יש לך דבר מוזר מזה? אבל כך הוא. בין שירי־הים ושירי־המדבר, בין שירי־האהבה הלוהטים והקודחים ובין שירי החדלון והשעמום המלאים ארס אנו מוצאים שירים אחדים, רק אחדים, שצורתם – אלגיה טהורה. רק דבר אחד יש, שעל פיו יכולים אנו להבין את הסיבה האמיתית, שגרמה להופעת שירים אלגיים אלו אצל בעל שירה עליזה וסוערת כשירת שמעונוביץ, והוא – תוכנם של השירים האחדים. היותר יפה שביניהם והיותר טיפוסי – הוא “שירת הברבור” (“הפועל הצעיר”, שנה ג'). מן הצבעים והסביבה ועד הלשון החרישית והאיטית – הכל מלא יגון דומם חשים אנו בו. עיניים חולמות ודמעה מזהרת בריסי העיניים העצובות־הרכות של המשורר. ועגום הוא התוכן: בליל־אופל נורא שחה ברבור צחור עלי מים:

"שחה ברבור; חפש, חפש

אולי ימצא שמץ לבן;

אבל הכל היה אפל".

("שירת הברבור, “הפועל הצעיר” שנה ג').


ובודד היה הברבור והוא אהב, אבל אילם היה הברבור. הערבה, שלה כמה, לא ידעה מזה כלום; ואיך תבין לרוחו, אם הוא כולו לובן והיא עטופת שחור־הלילה?… וכך תעה הלובן בין האופל, בלי התנגשות, כל אחד כשהוא לעצמו, ודממה שררה מסביב. אך הנה פרצו החוצה יסורי־לבו של הבודד “והיה שירו גא ואבל, רב יגונים וגעגועים”:

הברבור עלי לבן

אובד דום תוך כתלי־אפל…

(שם)


ושמעונוביץ שונא את הערבוביה, כאמור. מעטים הם השירים, ששר על תקופת־המעבר בטבע בכלל. מועטים עד מאד ובלתי־טיפוסיים בשבילו הם, למשל, שיריו על שעת הדמדומים של בין־הערבים ושלפני עלות השחר. על הסתיו אין, כמדומני, אף שיר אחד, והאביב מצוייר רק על הים. במקום שהצבעים בולטים ביותר. שמעונוביץ' ירא מפני שיווי־המשקל ואינו רוצה לראות את הטבע בשעת־מעבר, כדי שלא ייגלה לעיניו הרגע, שבו יראה את האור והחושך משמשים בערבוביה. הוא אוהב את הצבע השולט יחידי, את הקול המחריש את שאר הקולות, את השלמות. הים מושך אותו אליו כסמל־הסער, והמדבר – כסמל הדממה. אף על פי שהוא כולו אש לוהט, בן המזרח הקודח, הוא אוהב ומבין את ארצות־הצפון, מפני שהן שלמות ונהדרות; אלא שקר לו שם והמזרח קורא לו. לא לחינם מולדתו במזרח. והוא אוהב מולדת זו אהבה מיוחדת במינה (עיין, למשל, רשימתו “מולדת”, “העולם”, תרע"א). זוהי אהבה שאינה תלויה בדבר. שהיא תלויה אך בנושא האהבה עצמו, שמעונוביץ אוהב את אהבתו לארץ־ישראל יותר משהוא אוהב את ארץ־ישראל עצמה. הוא קורא בחום והתלהבות, שלא הורגלנו למצוא אצל משוררינו החדשים: “מולדת, מולדת! מדוע איני רוצה, כי עין זר תשורני ברגע שתפרוץ אהבתי, אהבת עדנה ורחמים, אליך, האם השכולה, אשר הוד נעורים בקמטיך, אליך, הענוגה והפראית, ענוגה כיעלת־הסלעים ופראית כלביאת־הישימון? מולדת, מולדת! מה פשר הקסם, אשר את נוסכת עלי, מה סוד הנימין, שבהן אני קשור אליך?” (“מולדת”, שם, גליון ד'). ומנסה המשורר למצוא תשובה על שאלתי בהשתתפותו בצער־ההווה של הארץ השוממה, בזכרונות־עברה או בתקוות ־עתידה. אך לא! נפשי צמאה לאהבה וכולה אכולת־אהבה… והנה נגלית את אלי, שוממה וענוגה כנפשי וצמאה לאהבה וחסרת־אהבה כנפשי, ואמשך אחריך…" (שם). וזוהי הסיבה הראשית. כמובן, יש בגעגועים אלו הרבה מן הקשר הלאומי שבין המשורר ובין עמו וארצו, הרבה מאותה הרומאנטיקה שאנו חיים עליה ועוד נקום לתחיה על־ידה, הרבה מאהבת בן לאם; אבל שלטת היא ההרגשה הפרטית. הוא מתרפק “על קברי הגיבורים” ונזכר בתמונות מזהירות של חייהם. “משחק־המחבואים” של המכבים הקטנים, שיר־הערש המצוין, ועוד ועוד, – כל זה מראה על עמקותו של רגש־האהבה, שנעור בלבו של המשורר. כשהיה בדרך, ביו ים לים, לא הרגיש געגועים עזים ביותר לארץ־ישראל. הגעגועים הללו התפרצו החוצה רק כשבא שמה. קודם שבא, היה אך מרגיש, שנפשו נמשכת למולדתו הרחבה יותר לאסיה. – כי כל מבנה־רוחו של שמעונוביץ' הוא של בן־המזרח ושל בן־המדבר. הוא עוזב את ארץ־הצפון, מפני שהוא צריך ללכת להמזרח, “לערבות חול לוהט”. רק במדבר הוא יכול להחליף את הים, ורק העלמות עם המבטים העמוקים־הקודחים של ערב יכולות להשכיח את זכרון בת־הגלים. אף כשהוא נמצא רחוק־רחוק ממולדתו זו, בעיר־מלוכה צפונית אחת, הוא משוחח עם יוצאי־המזרח. בשירו “ספינקסים” אומר שמעונוביץ':

"אני הולך אל אחי הגולים

אל הספינקסים על חוף נהר־צפון".

(“ספינקסים”, “השלח”, כרך כ"ב).


הוא עצמו מדגיש את המלות “אחי הגולים” ומצייר בצבעים אמיתיים ובדברים היוצאים מן הלב את ה“ערירים” האלה שגלו מערבות חול יוקד לארץ קרה. מובן לו הכאב העצור בדומיתם ביום, והוא שומע את “השאגה האיומה” שלהם בלילה. ליל־צפון. אדים לבנים פרושים על הארץ ומליטים את החומות הגבוהות ואת הרחובות השוממים בחוטי כסף ומשי. נמה הבירה ויחידי הולך לו המשורר העברי, גולה ונודד, לראיון עם “ערירים” כמוהו, שבויים כמוהו. בלילה, בלילה הוא בא, כדי שהספינקסים “יגלו את חידתם־חידתו” (אף כאן מדגיש המשורר בעצמו את המלות האחרונות).

“חידתם־חידתו” – ופתרון החידה הוא – המזרח.

זו ארץ־הפלאות, עם כפריה השזופים משמש, עם הרריה המכוסים שלג־עולמים, ארץ הכפירים והנמרים, – זוהי מולדתם של הספינקסים וזוהי מולדתה של נשמת שמעונוביץ. אפשר, וקרוב מאד הדבר, כי שמעונוביץ נולד באיזו עיירה ליטאית; אבל אם כן, טעה המלאך הממונה על הלידה. על־פי תכונת נפשו משורר זה הוא – בן־המזרח. כאחד מן ה“נומאדים” הוא מדבר על המדבר וחייו. בפשטות, בלי התפעלות יתרה, כאדם יודע הרבה יותר ממה שהוא מוסר, מצייר הוא את המדבר. אחרי מנגינות־הים, ציורי־הטבע היותר נאים שלו הם ציורי־המדבר. יש בהם אפילו מעלה אחת יתרה על שירי־הים: חוסר־הפתוס והטבעיות המרובה.

יש אמן, שבא בתור אורח לאיזה מקום וקולט וסופג אל תוכו את שלל הצבעים והמון הצלילים השוררים במקום זה. אחר־כך הוא מוסר לנו כל מה שספג באמנות פחות או יותר גדולה, לפי כשרונו; אבל אנו מרגישים בדבריו את ההתפעלות של אדם זר. לא כן סיפורו של האמן בן־הארץ עצמו על מולדתו. הוא לא ימסור לנו רק את הדברים שעשו עליו רושם מיוחד מפני החידוש שבהם, אלא ידבר על הכל בלי שום פתוס מיוחד.

יש לנו בספרותנו תמונה קלאסית של המדבר ואזרחיו – הלא היא ב“מתי מדבר” של ביאליק. בפלאסטיקה גאונית מצייר משוררנו הלאומי את הנשר, הפתן והאריה, בני־המדבר. יפה הוא המדבר אצל ביאליק, אבל מרגישים אנו בשירו הגדול, כאילו בן־העמקים מדבר כאן על חיי־ההרים. שמעונוביץ' אינו מתעכב כלל על יופיו המשונה של הפתן המנומר, על אופן זחילתו ומרבצו על החול. במקצת – מפני שהדבר אינו חדש בעיניו ובמקצת – מפני שאין לבו הולך אחרי הפרטים. הוא רוצה למסור לנו את הרעיון המדבר, את מהותו, לצייר לפנינו את נשמתו; ואת כל זה ראה בדומית־הישימון. ביאליק נתרשם ביחוד מן הסער, מן המחאה האיומה של המרחב הגדול; ואולם שמעונוביץ‘, שנושא בחובו אש לוהט ומאוויים סוערים, עומד משתאה לפני הדממה, ששמע ראשונה. כשם שהים הוא בעדו סמל־הסער, כך הוא המדבר סמל־הדומיה. בראשון מצא מנגינות מתאימות לשירת־נפשו, ובשני – גדלות ושלמות הקרובות לרוחו. במדבר – האויר כה צלול, השמש כה בוערת והחולות כה מזהירים; ושמעונוביץ’ הלא אוהב הוא את הצבעים היותר בולטים, את הצלילים היותר עזים. לו מובנת רק הקיצוניות שבצבע. הלחש הסודי של החולות. הדומיה העמוקה קרובה לו כהסער הפראי. בעת ובעונה אחת הוא שומע את שתיקת־הישימון ואת שאגת־האריה:

"נפל כוכב4 ואבד, שאג אריה ופסק.

זע לרגע הישימון. שנית סבב כל שתק".

(“ישימון”, עמ' 46).


בדממת־המדבר מתגלה לנגד עיני המשורר הנצח, האין־סוף, והוא כולו שקוע בהסתכלותו זו. כל רטט קל של המרחב הפושט צורה ולובש צורה, כל זעזוע שלו, הוא ענקי בעיני שמעונוביץ' ומשתקף בנפשו, כי על כן בן־המדבר הוא. רק משורר בידואי, שכל חייו עברו עליו בישימון, שכל שינוי קל ידוע לו, שנשמת־המדבר ולשונו קרובות לו, רק אדם, שהוא מחובר למדבר חיבור אורגאני, יכול היה לצייר את ה“דמדומים” וביחוד את ה“לילה” (ישימון, עמ' 44 – 42). ואמנם זו התשוקה לנדודים, זה הכח הדוחף אותו מים לים, – סיבתם לא רק בבדידותו של המשורר ובשאיפותיו הגדולות לחדור אל סודות־היצירה. יש עוד סיבה אחת, העושה את שמעונוביץ' לאחד מן ה“נומאדים”, – זהו יסוד הפראות, השלמות והעוז שבו. אומץ־לבו, צמאונו לקרב ולנצחונות ואהבתו את הצבעים העזים ואת המצבים המסוכנים מראים על קורבה נפשית בינו ובין הערבי יליד־הישימון. יש בנפשו של שמעונוביץ איזו קדרות, איזו אפלולית, ומאיימים הם הצללים המתנועעים על פניו לפעמים. כשהיו מספר בשירו “ערירים” משני הבודדים המתענים בגלותם, בציה, הוא אומר על אחד מהם:

"ומאזין הארז וקר הוא ואלם,

לא יפנה לפרח ולבכיו העגום…"

(“ערירים”, “העולם”, תרס"ט, גליון 13).


וגם שמעונוביץ' הוא אכזר כזה, אפילו בשעת־צרה. הקור, קור החייב, מקיף או והוא מרגיש, איך הקרח הנורא מקפיא את דמו הסוער; אבל הוא אינו מכיר, אינו רוצה להכיר בנצחונו של הקור. גאה הוא, ובגאוותו הוא מקשיח את לבו מאלה האומללים, שלא יכלו להחזיק מעמד ושנפלו חללים, מנוצחים במלחמת־החיים. “יבולו!” – הוא אומר באחד מן השירים המובאים למעלה.

ויש עוד דבר, שמציין את שמעונוביץ כבן־המדבר: רגש־החירות. הוא אינו מכיר בשום מעצור העומד על דרכו, בשום דבר, שיהא יכול לצמצם את חירותו. רצון כביר מצד אחד ותשוקה עזה לדרור מצד שני מלווים תמיד את שמעונוביץ' בדרך־נדודיו, שבחר בה בעצמו. הוא רוצה לנדוד, ובעקשנות של יהודי וסרבנות של בן־המזרח הוא זורק הלאה את כל הדברים היקרים והחביבים לו – ויוצא לדרך… לשווא לוחשים לו הרוחות, שילדתו קולעת בעדו זר של פרחים. הוא אומר:

"אנכי שנאתי עבותים,

ואם גם מפרחים – לא אוכל הן שאתם

(“ישימון”, עמ' 11).


גם בשירו “לא אתחייב בנפשי” הוא מדבר על “כנפיים חפשיות”, שהן יקרות לו מכל יקר: יהיה מה שיהיה – הוא את ראשו לא יכוף ולא ישלים עם הגורל.

אם לא ימצא את מבוקשו, יש בו די אומץ למות כגיבור על שדה־המלחמה – ולא לסגת אחור. על שאלת הרוחות הנוגים: אם ייעף ערירי, איפה ימצא לו אז מנוס? – משיב שמעונוביץ' בקדרות מזרחית אמיתית:

"– בן צוקי ההרים

תהומות משתרעים אפלים יקרים –

עמוק הוא ים־האוקינוס".

(שם, עמ' 12).


כשהוא משביע את נפשו, שתשאר נאמנה לתוכן־חייו ולא תחליף את חלומות בדידותו וגאונו בעונג דל, הוא יודע מראש, שיש חולשה וכשלון, והוא גומר את השיר “לא אתחייב בנפשי” – ה“אני מאמין” שלו – בדברים אלה, שהוא אומר לנפשו ושהם מתאימים עד מאד לכל מבנה־רוחו:

"ואם אברותיך תיעפנה, תרפינה –

לאורות המתעים לעד בל תשעינה!

אל כסא־היוצר אז נפצין בקללה…"

(“לא אתחייב בנפשי”, “השלח”, כרך כ"ג).


שלמה היא נפשו של בן־המדבר ואינה יודעת פשרות. חילוף שאינו־־פוסק של הרגשות שונות סוערות ושולטות בלי כל גבול מתהווה בה, ותמיד היא נמצאת בעליה וירידה. כשאיזה רעיון או רגש יהמה־יסער בלב בן־המדבר, הוא כולו מסור לו ומשועבד. אבל רק לזמן קצר: תשוקת־החירות מתקוממת בקרבו. ואחרי שישתחרר ממרותה של הרגשה זו, הוא נעשה עוד הפעם עבד לרגש או לרעיון חדש. ואם בן־מדבר זה הוא אישיות מסויימת, עם הלך־נפש קבוע, עם חלומות שאינם משתכחים ורעיונות שאינם נותנים מנוחה, – נעשים כל הרשמים ה“אורחים” השונים, הצדים לפעמים את נפשו, בבחינת גל מחבק סלע. בסערה מתנפל הגל על הסלע המתנשא בלב ים, מקיפהו, מכסהו, אבל לאחר זמן מועט באה שעת־הירידה של המים – והסלע ניצב איתן עוד הפעם ועוד הפעם הוא מתרומם מעל להמים. כך הוא שמעונוביץ. סופות מסופות שונות מרגיזות אותו ומכות לפעמים גלים בלבו, אבל אין ביכולתן להשתיק לגמרי את שאון שירת־הנצח ואת צמאון־הנצחונות הסוערים בקרבו.

הנה־האהבה. ההוא לא יאהב? – ואהבתו שלהבת היא, יוקדת ועמוקה, עזה ומעיזה. אבל ימיה ספורים. שמעונוביץ אינו מאותם האנשים, האוהבים לנצח והנושאים עמהם תמיד את זכרון האהובה. נצחיות־האהבה היא לו – שלהבתה והשכרון, שהיא נוסכת. לאותם שלושת הסימנים, שאדם ניכר בהם לפי חכמינו, הייתי מוסיף גם את האהבה. זהו אבן־בוחן מצויין. נשמה ונשמה – ואהבתה. בספרותנו החדשה פוגשים אנו משוררים ומספרים, שהאהבה היא להם רוחניות ואצילות, כעין רטט דתי. כך היא האהבה לביאליק. אצל טשרניחובסקי, שניאור ואחרים רואים אנו אהבה רעננה וטבעית, אבל מחוסרת יופי עליון. יש לנו עוד משוררי אהבה חולנית, פתולוגית, אירופית ומודרנית יותר מדי כאותה של ברדיצ’בסקי, ברנר ואחרים. ולסוף – אנשים המשחקים באהבה, משוררים, שעוד לא אהבו, ואף־על־פי־כן הם מדברים אך על רגש זה. יחידה במינה היא אהבתו של שמעונוביץ. היא קשורה ואחוזה בכל מבנה־רוחו ובכל תכונותיו הנפשיות. אהבה, שהרטט הדתי יהא מעורב בה בסוד החיבור הגשמי, שהחול יתעלה ויעשה קודש על־ידה, – אהבה כזו ידועה רק לשמעונוביץ. שם, במזרח, הרבה מספרים על אהבה כזו; ומעניין הדבר, כי שמעונוביץ' אהב כמעט רק במזרח. ב“ישימון” “מים אל ים”, עמ' 11 ועמ' 21) יש איזה רמז לעלמה “חיוורה וענוגה”, שעזב המשורר מעבר לים ושזכרונה עולה על לבו בשעת־נדודיו; אבל זהו רק רמז. ובאמת, מה לשמעונוביץ ולילדה ענוגה וחיוורה? הוא צריך ל“סוערה”, לשזופת־השמש, לשיכורה מאהבה ומשכרת בחומה. וכזו מצא “בכרמי עין־גדי” (“הפועל הצעיר”, שנה ד', גליון כ"ג), לרגלי החרמון, על “חופי ירדן סוער” (שם, שם, גליון ט"ז). בין הגפנים וחורשת־הזיתים, בעמקי ארצנו המחכה לנו (“לבת־העמקים”, שם, שם, גליון ה'). רק שם, במקום שעמקו שמי־התכלת והיום בוער כתנור – שם רק פרחו ניצני האהבה בנפשו של שמעונוביץ' והוא מצא את העלמה, שעיניה העמוקות בוערות גם הן וכעיניה כך עמוקות רגשותיה: כולה אמון, כולה אהבה בלי־מצרים. – ואף־על־פי־כן רק רגע הוא אוהב אותה בכל העוז שבנפשו, ובשני – הוא כבר מתגעגע לשירת־ההוויה. עוד צורבת נשיקתו, עוד הוא סופג את עסיס־האהבה – והוא כבר שומע מרחוק את המיית־הים…

כשיפתו “בת־העמקים” נרדמה בזרועותיו הוא מעיר אותה, מפני שצריך הוא לצאת אל ההרים (“לבת־העמקים”, שם). הרחק ממולדתו הוא נזכר בילדה טהורה אחת, שאהב ושעזב אותה. מתהום־נפשו, מתוך הפריצות וההוללות, שהשקיע בהן את עצמו “בעיר נכריה שוקקה” עולה זכרה של הזכה. מבין אדי־היין מבצבצים ויוצאים נגד עיני המשורר אדי־הכסף של ליל סהר על חוף־הירדן, והוא מספר, איך הוא נפרד מאהובתו:

"נשקתי ונפרדתי,

מאומה לא הגדתי, וכו'

כי סופה קרבי דוהרה,

אוחזת בי ומטלטלה

כאורחות־אד גשמים

מימים אלי ימים…

(“בעיר נכריה שוקקה”… שם)


כך אוהב לפעמים בן ־המדבר השואף לקרב ולנצחונות. בשעת־שלום הוא מתרפק על אהובתו, אבל כשהוא שומע מרחוק את הקול הקורא למלחמה נמסות עבותות־האהבה והוא יוצא לדרך מסור כולו להרעיון החדש ולהרגש החדש, המפעם בקרבו. שונות הן השיבות משדה־המערכה. יש שהאוהב שב מנוצח, חלש ועיף, בוש משברו וממפלתו, ואז הוא צריך לסימני חיבה ונחמה, שתראה לו אהבתו. הוא, הגיבור, הלוחם, העשוי לבלי־חת, צריך להסתופף בצלה של ילדתו ולבקש רחמים על עצמו!.. גם לשמעונוביץ קרה דבר כזה. הוא מספר: “שבתי אליך גווע… כלו כעשן מאויי…” – והוא מבקש מאהובתו שתכניס אותו תחת כנפיה, מפני שהוא מרגיש, שהוא בודד עתה, אחרי מפלתו: “שקי לי, חבקיני ושקי לי…” (“שבתי אליך”, “המעורר”, תרס"ו) הוא מתפלל חרש. וצר לנו לראות את הגאה והערוך תמיד למלחמה בשעת ירידתו. בשעות כאלו הוא חושב את עצמו ל“מלאך חולה שכוח שדי” (“עצב טמיר…”, “ישימון”), ל“פלג בוכה בין אבנים”, ל“תומר־מזרח נשבה בין השלגים” – והוא מעורר בנו רק רחמים. אבל מצב־הירידה נמשך רק זמן מועט. חיש מהר נזכר שמעונוביץ' במולדתו – המדבר ובחברו – הים, והוא שואג מרה על מפלתו. אז הוא רואה את עצמו כבר “כפיר־ישימון מורדף ציד”, “אשד פרא יורק אל כוכבים לובן קצפו, ארס לענו” (שם). ובקדרות איומה הוא מוסר את עצמו לרשות הסופה הסוערה בלבו, “ומוזר ללאות ותשוקות” הוא חותר וחותר הלאה, נגד הרוח ונגד הסופה העזה (“ישימון”, עמ' 23 – 25).

שמעתי את החסידים מזמרים: “מפני מה יורדה הנשמה, לבירא עמיקתא מאיגרא רמה? – הירידה צורך עליה היא”. אף לשמעונוביץ'. הירידה צורך עליה היא. אחרי מפלתו הוא מרגיש את עצמו חזק שבעתיים – והוא שואף לקרב. צמאונו לחיים סוערים מתגבר והוא סופג אל תוכו את שירת־התפארת, הבוקעת ועולה מים־החיים.

ואולם בעקב עיזוזו זה אוחז חסרון גדול. שמעונוביץ' חסר את הפשטות, את אי־האמצעיות, את השלווה הארצית. הוא רואה בטבע רק את ההוד שבתפארת, את החלק הארזי שבה, אם אפשר לומר כך. אף שירת האדם נראית לו “איתנה”. לא רק את הגראנדיוזי ואת הנאדר. אם לאוזנו הגיע “צפצוף חרישי וענוג” של הסנוניות הנודדות, הרי אירע כך רק הודות לשני ענקי־הסלעים בלב־הים, שמשכו את לבו אליהם. שמעונוביץ אינו יכול להתיחס אל הטבע בלי שום פניה. כשהוא בא למקום שאין בו סלעים־ענקים, אין מרחביה, אין סער פראי ודממת־ישימון, אינו יודע מה יש לראות בטבע. ואז הוא אורג ארג יפה, לשם משחק בעלמא. כששקיעת החמה חסרה טראגיקה או צבעים עזים, מצייר שמעונוביץ את השתקפות הקרניים האחרונות של השמש בכוס שבורה ובחבצלות העומדות במים שבכוס (“שקיעה”. “העולם”, תרס"ט, גליון ז'). אך הנה “לפני עלות־השחר” (“השלח”, כרך כ') – ואנו רואים מיד, כי שמעונוביץ אינו יודע במה לרכז את הסתכלותו. כל השיר הוא דיקוראציה יפה לדראמה לירית. הזאבים היוצאים מן היער, הברבורים הלבנים, השטים במימי־הביצות, שלושת הלבנות על פרשת־הדרכים, – כל תמונה בפני עצמה יפה היא, אבל כל השיר בכללו אינו יצירה מותאמת לכשרונו של אמן כשמעונוביץ'. זהו מה שקוראים “אמנות דיקוראטיבית”.

כי מחוץ להמזרח והמדבר, מצא שמעונוביץ הד קל של פראות, עוז ושלמות רק בחורף הצפוני. ביחוד מושך השלג הנופל את לבו. למראה הערבוביה הלבנה שבאוויר הוא קורא:

"אטוס, אדא עם השלגים,

המתהוללים, החגים!

(“מארג החורף”, “השלח”, כרך ב').


במקום אחר מתעוררת סערה בנפשו להרגשת הרוחות הקרים, הנושבים בחורף. ואז הוא קורא לרכבו: “הטה חיש מני אורח”, “נעזוב שבילים ודרכים…” (“ישימון”, עמ' 66). בחורף מרגיש שמעונוביץ' “חג ואבל בלבו”, ובשאר ימות־השנה – רק אבל, מפני שבדידותו מתגברת ושממון תוקף אותו. על הימים, במדבריות, בהרי־יהודה ובעמקי־אסיה טוב לו, אבל בארצות־הצפון הטבע משעמם והאנשים פעוטים. “נפשי הערירית מתכנסת” – אומר המשורר בשעה שהוא רוצה להתחבר אל בני־אדם ולהעניק להם מעושרו ומרוב מחשבותיו. הרבה חום יש בנפשו, והוא רוצה לחלקו בין בני־האדם; אבל אין לוקח. את שירת־היקום שמע, והוא רוצה לשיר אותו באוזנינו; אבל אין שומע לו. כשירד אל הים אחרי שעזב את ארצות־הצפון ופגש בדרך בסנוניות העפות למקום שיצא משם, הוא מבקש מהן:


"אך אל בבית־אבי תגדנה, כי יג5 אי־סופי אוכלני,

כי גדול ועצום הוא עשרי ואיפה לפזרו לא אדע,

כי רענן ומזוכך לשדי ואין לי למי להנחילו…

(“ישימון”, עמ' 36).


ויותר שהוא מתעשר ברשמים ובמנגינות, יותר תגדל עצבותו. תוקף אותו הלך־הנפש של עקר, שהונו גדל ועושרו מתרבה – ואין כל תכלית לו. שאלת “למי אני עמל?” מטרדת כל אדם, ומכל שכן את האדם שיש לו רב. בבכית־המדבר שומע שמעונוביץ' את –

"מספד הזהר שקץ להשפך

בלי קץ ומטרה בין סלעי־עיפתה…

(“ישימון”, עמ' 41)..


מצב־נפש זה נוסך לפעמים רוח־עצבות על המשורר, והוא נוכח ש“הכל הבל”:

"ויגל פתאום לעיני

האפס הגדול ולעג…"

(“מחשכים”, קובץ “שלכת”).


ובאמנות מרובה מצייר שמעונוביץ את התגברות פחדו, הפחד מפני האפס, ש“אין ניד לו ואין ניב לו, והכל בקרבו נבלע”. המשורר נלחם ברגש־השעמום התוקף אותו, אבל אינו יכול לנצחו. הוא רץ אל בית־היין והשעמום דולק אחריו. הוא נמלט אל השוק, לרחובות המלאים אדם, וגם שם הוא נפגש עמו. אין מנוס ואין מפלט מן השעמום. אבל כל זה הוא רק בשעה שהמשורר נמצא ב“מעגל” (“ישימון”, עמ' 50 – 70) – במעגל־הקסמים של החיים. די לו לשמעונוביץ' להתרומם מעל להחיים, להתרחק משאון־הקריה וחברת בני־האדם, ההולכים לאיטם, – ולהשעמום אין עוד שליטה עליו. מנגינת־הים ושירת־המדבר מחרישות את לעג־האפס.

ושירתו של שמעונוביץ' הא מנגינת־עוז לא רק על־פי תוכנה, אלא גם על־פי צורתה. אין בשתפו שום רוך, שום דקות הצלילים. יש בה רק עוז ושטף. שמעונוביץ' אינו אוהב חצאי־קולות וחצאי־צבעים. בשיריו הטיפוסיים בשבילו אין שום מוסיקה. דבריו נופלים כמי־אשד – בסערה, בכבדות ובכוח.

ומנגינה זו ערבה היא לנו עתה, בשעת חילוף משמרות, בשעת חולשה, כשלון, התמעטות־הדמות וריבוי הקרעים שבלב. עתה מושכת את לבנו השלמות המיוחדת־במינה, העברית, של שמעונוביץ, סערת־החיים ועוז־ההרגשות שבשירתו של משורר צעיר זה, האומר על נפשו, שיש בה “עודף של אש?” והרי לא הורגלנו כלל לעודף, אנו הרעבים תמיד לאור ולאש־יה! מי יודע? אולי הופעתם של בודדים גאיונים מיסודו של שמעונוביץ', בודדים אמיתיים ולא מתבודדים, סימן הוא לשינוי חשוב, שהולך ומתהווה בנפשו של העברי הצעיר, שאחרי התגודדות ופסיחה על סעפים הרבה והשתעשעות בשירה ורכרוכיות יתרה, יבקש עתה את ה“ברי” ואת ה“ודאי”, את העצום ואת האיתן את האמיתי ואת השלם





  1. “רוטנטיקה” – כך במקור צ"ל: רומנטיקה – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  2. “חרדה” במקור – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  3. במקור נדפס בטעות כך: “ההפסיביוות”. הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  4. “ככב” במקור – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  5. “יג” במקור המודפס – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47919 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!