רקע
דוד אריה פרידמן
יעקב פיכמן


 

פרחי הערבה    🔗


פיכמן לא היה מעולם איש ההרים. אף כשהוא שר פעם בפעם על קסמי הגבעות – רק מנגינות חולפות הן אצלו.

יליד וידיד המרחקים הוא, שר שיכור תכלת הוא – אך בהרים הן יש רק רם ומעמקים, רק אור וצל.

לא כן הערבה.

בערבה ישמע כל רחש כנחש, יראה כל הד כזד. אף דממת ההרים מדכאה־מחרידה. המכשול שבהוד אורב שם תמיד.

לא כן הערבה.

בהרים כל הליכה היא קפיצה, כל פסיעה – גסה. דילוגים, ריצות, כיבושים – ההר הוא מולידם. כי ההרים מכסים תמיד על משהו, מעלימים תמיד משהו. הם הנם גם גדרי־תדיר. סיגים, גבולות. על כן מתגרים ההרים באדם. מגרים. כנשי חמודות חמודות.

לא כן הערבה.

בערבה בטוחה הדממה. שום רעש לא יפתיעה. בה זכים הצלילים ודקים. היא שמה רוחותיה ומנגינותיה רכובך. למרחקי אין־סוף תשאך. במנוחה תנוע. כעל גלי הים.

בערבה כל פגישה ערבה. פרח בר או פנינת טל, גבעול קט או שיח שח – כולם ברוכים הם לאיש הערבות.

והערבה – כבתולה תמה על משכב שחרה תשכב. פרושה, גלויה, ישרה. לא יחרידה הרס שתיות לא יזעזעה נפל אשדות. שקטה הוא אושרה. רכותה היא עוזה. וחסרה הוא יתרה. אף תוגתה היא מתנת גיל.

כזו היא שירת פיכמן כולה. כזו היא גם שירתו לילדים. (“ערבה”, שירי ילדים מאת יעקב פיכמן, הציורים של אפטר, חיגר, קרבצוב ומוצלמכר, הוצאת “אמנות” פרנקפורט ע"מ – מוסקבה – אודיסה, 1922). ויתר על כן: בזו האחרונה התגלתה מהותו היצירתית של המשורר בכל מערומי טהרה התמציתי.

כי תמתה היא חנה. פשטותה – כל יופיה.

בלי התחכמות של גדול מתקטן, בלי גחינה לגוץ, פשוט, גלוי, היולי הוא שירו של פיכמן שהוא שר לילדים. אין הוא משתדל ל“התילד” ולחדור לתוך הלך ההרגשות והמחשבות של הילד. אין הוא בא גם כן ל“פתח” את הילד ולחדדו בחידודי הומור מלאכותי. אין הוא חפץ כלל בכוונה תחילה להקנות לילד ידיעות או תכונות שונות. לא “פדגוג” אלא משורר הוא בשיריו.

הוא רק שר לו, לילד. שר לו באותו חליל־הילדות הנפלא הנשאר גנוז בלבו של כל אדם לכל ימי חייו והנשכח לפעמים קרובות אף מלב גדולי השירה. ולפיכמן היה קל לאמור את “דברי זמר” אלה. הוא לא צריך היה לאמן שוב את שפתיו. הן כל שירתו היא שירת ערבה. שירת הערבה בערבה.

כי אף בדברו אל הגדולים לא ביקש פיכמן מעולם חשבונות רבים. לא ארזי הלבנון היו צודים את נפשו, אף בשעה שהיה כה קרוב אליהם. עיניו ולבו היו תמיד רק אל – גבעולים. גבעולי שדה וגבעולי אדם.

על כן כה רב הקסם הנסוך על שירו ה“ערירי”.

אנושיות עליונה הטהורה מכל שמץ של סיג, זוך לב שנגה נצחי לו, מנגינת תם שצליליה בהירים ורונים כמשק עינות בדלח – כל התכונות האלו הצטרפו יחד בשיר זה, שמדי דברי בו אהב אהבנו עוד.

וזהו הדבר: את פיכמן יאהבו הילדים. לא רק ענין להתענות בו או להתענין בו יהיו שירי ה“ערב” לילדים, שיקראו בהם. מאליו יפתח ספר זה לפני קוראיו. ומאליו גם יקרא. כי קסם בו. קסם האמת והיפה. וצורך בו. צורך המועיל והחיוני.

יחסם של הילדים לכמה דברים הניתנים להם הנהו לפעמים מפליא עד מאד. אולם תמיד מתאים הוא בהתאמה עמוקה, אם גם טמירה, לערכם החיוני האמיתי של דברים אלה בשביל מהותם הגופנית או הרוחנית של אלה הילדים. ככל בעל חיים העושה מה שעושה רק על־פי השגחתו וציוויו של כוח החיים הנתון בתוכו ומחוץ לו כן גם הילד יאהב רק את הדברים הנחוצים לו, לגופו או לרוחו, להזנתם, לגידולם, להתפתחותם. נחוצים, כמובן, לא לפי “דעתו” של הילד, אלא לפי עצם מהותו, בלי הכרתו, רק בחומרי־מזון כאלה שתועלתם לשעה זו או לעתיד נמצאת בתוכם יחזיק הילד. תועלתם הבלתי־נראית לו והבלתי־מוכרה על ידו. תועלתם הסומוטית והוגיטטיבית. החומרית והדינמית. משום זה חביבים על הילד רק אלה השעשועים החשובים לו לאישיותו לשם התפתחות גופו, אבריו, שריריו או לשם התאמנות כוחותיו הרוחניים והנפשיים. משום זה יתענין רק בדברים שבהם יש לגופו או לרוחו באמת ענין. ואין בשביל הילד שום יציר דמיוני שלא יהיה לו גם ערך מציאותי. ושום חזיון שאין בו אמת. על כן ישאלו הילדים תמיד אחרי שמעם סיפורי מעשיות: האמת הדבר? כי רק באמת נצרך הילד. את השקר יפגוש כבר אחרי כן לא פעם בחייו. ומיטב השיר אמיתו. כמו גם מיטב החיים.

וזהו גם יסודה של הריאליות שבשירי הילדים לפיכמן. באמת יותר נכון: סבתו של חוסר־החזון שבשיריו אלה. ונא להבדיל בין חזיון לדמיון! כי אין אצלנו משורר אחר, שיצירתו תהיה כולה כה ספוגת דמיון כיצירתו של פיכמן ובכלל אין שירה בלי דמיון. אולם חזון – זוהי תכונה אחרת לגמרי וגם כשרון אחר.

לפיכמן אין צורך בה ואין נטיה לה. לא בשיריו לגדולים ולא בשיריו לקטנים.

ופיכמן אינו מרקיע שחקים עם ילדיו. אינו מרים אותם מעל אדמתם ואינו זורקם אל על. בימינו יאחזם, יד ביד. על הארץ יטייל אתם. בין גנים. על פני השדות. שעל אחרי שעל. עקב בצד אגודל. אח טוב!

“פרחי שדה” יראה להם, “פרחי ערבה”, על “החסידות” ועל “הדבורה” ישיר להם, כ“ארנבת” יתחפש, כ“גדי”, כ“שיט”. ובכל," בכל השירים, יביא אתו לעולמנו את “בשורת האביב”

"כי כלטף נגוהות בבקר אביב יהיו דבריו.

ברורים, זכים ומאירים.

ברורים – כשפת דבר.

זכים – כפניני ים.

מאירים – כעיני ילדים".

יש בהם אותו הקצב הטבעי של לשון הקטנים, ואף על פי שפיכמן מעשיר את שפתם עושר רב ונותן לתוך פיהם כמה וכמה מבטאים ומלים נבחרים, בכל זאת עלולים הם כולם להיות נעכלים ונספגים יפה – יפה, בלי קושי יבלעו הילדים את הציורים ואת קליפתם המלולית – ויודע כי באו אל קרבם. יודע! וחברים טובים מנה האל לו לפיכמן ביום צאת ספרו לאור. הציורים של אפטר, חיוך, קרבצוב ומוצלמכר כה מתאימים לרוח המרחף על פני שירי המשורר וכה נאים לצורתם עד שנראים הם כאילו ירדו כרוכים ממרומי היצירה. ביחוד הציורים של אפטר וחיגר.

גם הם כשיריו של פיכמן מעשה שזר הם.

שירה בפני עצמה.

גם זיווג טוב.

ובבואם יחד עם השירים אל הלב יכו בו גלי גיל ועדי, כאלה שלא כל ספר זוכה להם. כי על ידם תתגל האהבה של מוציא הספר ליוצר ולילד. תתגל ותתעורר גם בנו.

גם האהבה לספר העברי.

ואין זה רק מעשה אמנות, אלא גם מעשה אנושות.

"אין זאת כי אם נפלו

כוכבים מעל

בליל אביב בהיר

עם אגלי הטל,

ויפשטו כולם

בכר כה וכה,

ובציצי־אור יפים

נתגלגלו בו"

בו – בספרו של יעקב פיכמן.



 

ליעקב פיכמן    🔗


תמה אני, ידיד נפש מנוער, על חבריך־חברי שהחליטו לחוג חג־יובלך בימים קשים אלה לספרותנו ולתרבותנו. לא עת שמוח לנו ולא זו השעה לשתף את הרבים המתנכרים בשמחה החרישית הממלאה את לב נאמניך, הנישאים אתך תחת מפרשך הלבן אל המרחקים הנאווים…

מתפלא אני עליהם, ביחוד אחרי הנסיונות המרים שבהם נתנסו בשנים האחרונות, כשנתגלה כמעט לכולנו בבהירות מוחשית, כי נמצאים אנו בסביבה ללא קשב וללא הד.

למה בא חג זה? למי הוא קורא, אם לא ליחידים שרידים, ומי ישעה לו, אם לא שועים המשוועים ואין שומע להם? הנזמין אושפיזין לסוכה נופלת? מדוע קראנו ואין קורא?

קשה לי לתאר לעצמי איכה ידובר עליך, טהר הניב ורב האהב, באווירה מורעלת זו של ספרותנו כיום? איך נקרא לחג במקום שבו זקנים וצעירים גוועים מרהב ונמקים מתוך אניות־הדעת, באין קשר חי לקשרם יחד ובאין חיבור לחברם אל קרקעם המשותף?

היש עוד מקום לאהבה ליצירה כמות שהיא, אותה אהבה בלתי־אמצעית, שאינה שואלת לתעודת אניות, אם לנו היוצר או לצרינו?

אתה, שיצירתך רבת הצורות היתה לי בשחר ימי כשירת אומנתי על הגדי הלבן – איכה אראך ואעריכך לפני הגדיים שנעשו תישים ולהם קרנים רק לנגח, רק לנגח?

בין ההתנכרות של “קהל” הקוראים ובין ההתנגחות של “קהל” הסופרים מה אתה, רב־המגע ואיש־היחס, כי שמחו בך? מה לדק־הרגש לחוג חגו בתקופת השלטון של יתר־הרגשנות, וליוצר שסיסמת יצירתו היא כיבוש עצמו מה מקומו בין שואפים לכבוש עולמות לא להם?

בהעבירי כיום לפני עיני רוחי את מפעלך הכביר בשירה ובבקורת אמרתי תחילה אל נפשי: אצא הפעם מגדרי שגדרתי לעצמי בימים נוגים אלה ואתיר לי נדרי, נדר השתיקה, אף על הטוב והיקר בעיני בהחלט. חשבתי, אוסיף־נא מנסיון השנים לקראת איוושת אביבם של גבעוליך, שגדלו בינתים והיו לעצי פרי טעוני ברכה. אולם שבתי וראיתי, כי בשעה זו של התפרקות כל חוטי התרבות ברחובנו אין לכתוב על יצירתך רבת־התרבות כראוי ל וכרצוי לי.

בימינו אלה, שהטורף והטרוף נראים כמחוייבי־המציאות, כשהחיוב אסור ופגול וכל השלל לשלילה – יכולת אולי אתה, זהיר הביטוי ובעל הראיה הרחבה, להיות אח המאחה את הקרעים, אבל כנראה רבים עוד לעת עתה אלה החיים על הקרע כחידקים השמים משכנם בפי כל פצע כדי למנוע את גילודו. ובכן מה בצע במתהלך על בהונות הרגלים אם רבו אף רבו מגדלי הצפרנים? ומה יתן נושא שלום־המרחקים לאנשי־הקרב הקרובים?

בספרותנו הנעדרת כיום לעדרים, שכל פרט בה אוי לו ממרעו ואוי לו מרעו, אין אני רואה שום אפשרות של גילוי שבילי היצירה הבהירה והקורנת בפשטותה ובאמיתותה, כי גדלו תמרות האבק העולה מריקודי הדרווישים המצחצחים חרבות עלי חרבות חיינו.

אבחת גורל עלי ראשנו ומה נבוא גם אנו להנעים זמירות בתוך שצף הקצף של השעה?

לב ללב יביע־נא אומר, והלבבות המואסים ברע בכל תפקיד שהוא ולשם כל מטרה שהיא יחכו־נא ליום בו יבוא וינצח הטוב האמיתי.

ולעת עתה – במקום שאמירת הטוב אסורה וכל קביעת עובדה שיש בה משום חיוב היא כאילו פסולה למפרע ידום־נא האישור נוגה, וההן התמים, הנידח בממשלת הרשע של הלאוין, יתפרק־נא חרש על סגור השפתים וישוב כלעומת שיצא.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47914 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!