רקע
דוד אריה פרידמן
אורי צבי גרינברג


 

בעצבונו    🔗


במשך השנים שאורי צבי גרינברג מתהלך בארצנו ומרעים מזמן לזמן את רעמי חזונו אל תוך דממת שמינו הורגלנו לראותו כשליח־ציבור בשירתנו. לא התפלאנו, כמעט שמחנו, שנמצא מי שהמשיך בגבורה ובעקביות יוצאת מן הכלל את התפקיד הקשה של מוכיח בשער. תחת קרני־השמש הלוהטות של כיסופי־המולדת התחילו כמה שיחים בודדים ומתבודדים לעשות ענפים ולהעמיק שורש, ומתוכם התגלה לעינינו פתאום בכל קומתו הזקופה א. צ. גרינברג, שידע בעמדו ברשות היחיד להפנות את נוף אילנו לרשות הרבים ולהתקשר בשירתו לתקופות התפארת של ספרותנו, כשטובי פייטניה היו שליחי־האומה לתפילה ולקינה, לתוכחה ולסליחה. ומשום שהשליחות היתה בעיניו חשובה מן השעשועים, על־כל זילזל בצורה הכבולה ובקבי החרוז. הוא צווח, יען כי אלפי עינויים ורבבות מעונים צווחו מגרונו. כגבר בקרב שר עם גורלו – גורלנו והמשיך בזה את שירת הזעם של ביאליק בצורה חדשה ובקצב חדש מתוך תפיסה עצמית ומקורית. איש לא השכיל כמוהו לייסר בעקרבים את דור ההגשמה לזרות מלח סדומית על פצעי עמו בתקופה זו של לבטי המימוש וצירי היולדה. צעקת דמינו המשועבדים לעבדים, זו הצעקה למלוכה עצמית שבהרצליניות המחודשת, נגאלה על־ידי אורי צבי גרינברג, המבעיר את בערת השירה הפוליטית בשדות־השקט שלנו. וגם באלה צרף שליח־ציבור צעיר זה את קולו לעדרי הרוחות המשוועים: “ותמלוך עלינו..”

אולם לפתח כל שליחות ציבורית רובצת חטאת היחידות. אין השליח של הרבים, ויהי החזק והעז מחבריו, יכול להשתיק בתוכו לזמן רב את קול דמו הפרטי. הסבל האישי קם ותובע לפרקים את עלבונו בפה מלא: הלא הוא שנתן צביון ואופי לצער הציבור שבפי היחיד. מדוע יידחה? ומי יתנה תוקף ענוותו – אם לא הפרט? האם לא צערו הוא הציר באנקת הגלגלים?

העוסק בצורכי־ציבור באמונה יסיח דעתו מעצמו ובשרו, אך הן כל ערכה של עסקנותו הוא בזה, שמבשרו חזה אלוה. איכה יסתיר פניו מלבו? אכן – לא לעולם היסח. דם ענווים יוקם, והנידחים שבים לגבולם.

מכאן התפרצות הפרטיות ב“גברות העולה” לפני שנים אחדות, וכעת – ב“אנקריאון על קוטב העצבון”. בשני הספרים האלה, השונים תכלית שינוי בגילוים החיצוני, באה לידי ביטוי מהות אחת. שניהם הם ספרי יחיד, מפרט לפרט. ציר אחד להם. אף כי שונים ורחוקים הם קצוות הקוטב.

ועד כמה שציבורנו העברי, ביחוד בארצנו, הוא, בהבדל מכמה ציבורים אחרים, קיבוץ של יחידים מלאים ושלמים – יש להם לספרי א. צ. גרינברג אלה גם משקל ציבורי־קיבוצי רב. אך עיקר ערכם ברשות היחיד, בגישת האנוש לאנוש בלי מחיצות הרבים, מפנים לכל מפתן, כשעין לעין תביע אומר. ויתר על כן: במקרה זה שלפנינו עוד ירבה עניינם של ספרי פרט כאלה, בשמענו את הדבר השירי־פוליטי והוא מדבר בעדו, כעין תפילת “הנני” של הש"ץ בין השחרית והמוסף. כי “יש עת להתלקחות כסנה ויש עת להזדככות”, אומר א. צ. גרינברג בספר עצבונו (“שבת הנפש”, שם, ס"ו). ידוע ידענו מתוך “אימה גדולה וירח”, “הגברות העולה” כי…

"לפעמים אין בטוי במלים

וצריך האדם לזעק –"

אולם מתוך “אנקריאון על קוטב העצבון” למדנו, כי יש תפילה ל“אני” כי יעטוף. בספר אנושי זה מתגלית לפנינו אחת

"הנפשות שיצאו לנדודים עדויות

בחזונם המגוון,"

והנפש הזאת, הזכוכה ומזוקקה, נתונה ב“גוף – נוגה דם ועיף”. מה פלא אם צירוף זה, הטיפוסי עד לחרדה בשביל דור ההגשמה עלי חולות ארצנו ובין בצותיה, מוליד לפעמים את –

"זה היאוש הנהיר, הנהיר:

פרי ההזדככות מכל התעתועים.

היה היה זמן של פּאתוס חוצב להבות־אש, היה היתה תקופה של מנגינות Eroica בכל פנה, אך עתה –

"אדם קובע לו פנה ביקום

וצהר פותח לעומת הים – –"

איזו שלווה של שדמות הכפור ממרחבי הקוטב הצפוני נושבת מספר קטן ועדין זה, ששמו מתחיל ב“אנקריאון” וגומר ב“עצבון”. זו השלווה של הכניעה הגמורה ושל ההשלמה המוחלטת – היא מכניעה, כי היא מושלמת. בה התגלה אורי צבי גרינברג באור אחר וחדש. דווקא על־ידיה בא “פי פצעו הפתוח” לידי שירת אנוש ואמן עליונה. וזה שראינוהו כל הזמן כאחד הנודדים מבטן ולידה, “חדי דעת ואומר כחרב וכבדי לבבות ממשקל אבנים”, מופיע לעינינו לפתע כיון הומה וכילד־פּינוקים שנתיתם מאביו ואמו ביום אחד. מה ומי נגלה לו לגרינברג, שהתגלה כה לפנינו? מאין זה “הקו בין תמול ומחר”? האמנם נוצח זה המנצח? מה מחרידים דבריו הנוגים והכבושים מסוד המנוצחים" באמרו:

"שרו ושרו על זאת האמהות:

יבוא גדי זהב באחת השעות,

יבוא עם כבודה וסגולות נפלאות;

לא בא זה הגדי ולא יבוא בבאות.

……………

יש זוג סוסים שחורים באחת השעות".

כי זהו הגורל של הפרט, והוא אינו נותן הפעם מרגוע לא. צ. גרינברג. הוא מרגיש את עצמו במעגל הקסמים המעציבים של ההשגחה הפרטית. שפל ושפוף יתהלך במסילת העולמים ובעותי האחרית ידריכוהו מנוחה. המות! מימות ספרי החסידים והיראים, ספרי המוסר וההנהגה הישרה, לא דובר עליו פעמים כה רבות בספר עברי, כמו בספרו של א. צ גרינברג. הרעיונות על הסוף ימלאוהו כבר מתחילתו, והפחד מפניו ירחף על כל דפיו. מכאן התוגה הגדולה והכרה זו העוטפת בשחור האין כל אות ואות של הספר היפה, שמחברו הוציאו בטעם מובחר וביד עדינה ודואגת. תחילתה נעוצה באמת בתפיסת הגשמיות היתרה של העולם הקטן על־ידי אורי צבי גרינברג ביצירותיו הקדומות. הוא צווח תמיד על צער “הבשר” ועל עינוי ה“דם” – איזה סוף אחר יכול להיות לבשר ודם, אם לא המות? היו וישנם אולי רבים המפקפקים בהישארות הנפש, אבל באי־הישארותו של הגוף הלא אין מי שיטיל ספק. ומכיוון שהמשורר בוחר ב“עונג פשוט ולבן” – “בישמת כתונת לבנה על בשרו” – שטבל במים ויצא כה טרי" – “מאשר היות חלק קוסמי בעפר”, ומכיון שהבשר עם הכותונת יחד מוכרחים ליבול ולירקב, – מה נשאר לו למשורר מכל שאיפות המלכות ודרישות השלמות? ומה בצע בתוגה, אם מוצא אין לה? ובכן – אי הנוחם? הווה אומר: במסילת הישרים של העריגה האלוהית.

"לילה: האזינו, כאובי הקטב:

בין שורות המטות, כמו בבית־חולים,

אחות רחמניה חסד תהלך –

…………….

זה בא אלוהינו, הנה הוא קרב."

קרבה זו של האלוהים אל בנו הנידח והנוגה מורגשת בכל הספר במידה לא תשוער בספר חילוני עברי. מזהיר הוא אורי צבי גרינברג באבוקת צערו הזכוך ובנרו החדש שהדליק להבדלה בין חול לקודש. אלה הגעגועים “לאב שרואים בעינים סגורות”, אותן השיחות מלאות הערגה וההתרפקות על “הער בכל לילה”, “הרועה הנעלם” ו“הנוגה הגדול”, זו המסירות וזה הביטחון באלהים, הממלאים כמעט את רוב הספר בהימנונים כה יפים ולבביים ובודויים כה חרישים ושלמים גם מצד צורתם – מקומם בספרי אמני האמונה של האנושיות.

כדבר איש עם רעו היחיד ידבר א. צ. גרינברג עם אלוהיו. להצדיק את עצמו לפניו הוא רוצה ולבאר לו את מצוקתו ואת סיבותיה. או יש ויפנה אליו כפנות בן כואב אל אביו: “שמעני בשקטך, אבא, ויגיד לך בן את תוכחתו”. אינטימיות רבה נושבת אף משירי האמונה שבספר. מתוך הנוסחא של “אם כבנים ואם כעבדים” בחר א. צ. גרינברג בחלק הראשון. גם לאיוב, האהוב בזמן האחרון על כמה משוררים, לא רצה להיות. הספר הזה הוא כולו פשטות, ורבים מן השירים נקראים כסליחות קדומות. בו מצא אחד המשוררים הצעירים, החזק מכל אחיו, “את הניב החזק מכל הניבים: אלוהי! אלוהים!”

ואם בהרגישו לפתע, כי מנוצח הוא במלחמתו בחיים, תקפהו היאוש ואפפתו התוגה – כאשר הבין, כי מנצחו הוא אלו, ירדה עליו הרגשת הפלאים של שמחת העולמים. הוא כותב ומדגיש: “נצחני האל – – – עתה זה גילי – לציית ציווייו – ולהיות כחומר בידיו הגדולות”. מתוך חדווה זו של בעל אבדה שמצא את אבדתו הוא מתפלל את ה“תפילה האחרונה” על ה“ברית” עם אדמת האלוהים “בעמק האדם היפה”, שבלוח חייו לא יהיה מקום לשלוש האותיות האיומות והמחפירות: מות.

מי שהיה עד עכשיו משורר ודבר, שליח־ציבור ועורך־דין, טוען ותובע, עומד לפנינו בספרו עם המעטפה השחורה ואותיות הזהב עליה –

"פנים אל פנים לנכח הדמות:

אני עם אני.

ספר אניות כזה הוא תעודת עשירות למחברו.




מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47914 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!