שיריו    🔗

יש יוצא מפתח ביתו ומוצא מיד את מבוקשו, ויש מחזר כמה וכמה עד אשר יבוא וידפוק בשער הנכון.

גם יהודה קרני חיפש ומצא את־עצמו זמן רב, חיפש אצל אחרים, אמנם לא אצל רבים, עד אשר מצא את־עצמו אצל עצמו.

היה זמן וקרני היה כולו תחת השפעת ביאליק. כן אשר לסגנון וכן אשר לפתוס הציבורי, בוודאי שאין זאת חרפה כלל לקרני. גדולים וכן רבים הולכים וסובבים במסילה זו, וכל בני התמול של שירתנו קשורים בהרבה קשרים למרכז זה של ספרותנו. ובכל־זאת טוב עשה קרני, שהוציא את־עצמו סוף־סוף מן הכלל. חייב אדם לנסות את עצמותו – ומשעה שמצא קרני את ניבו, קיבל גם פרצוף משלו.

התפתחות זו עוברת דרך ספר ה“שערים”.

אמנם גם בשיריו הציבוריים־לאומיים עצמם עלה בידי קרני למצוא נעימות אחדות, המיוחדות רק לו. כך, למשל שאיפת השתיקה. אל רבי עקיבא ישא המשורר עיניו, ממנו יאבה ללמוד, לסבול ולידום (“עקיבא, את שמך נשאתי”…), ומשום־זה לא יחפץ היות “לא מקונן ולא מוכיח”. בכל־זאת – חזקות למדי הן מליו בשעה שיקונן על החרבנות (“הוי, לבי מנבא…”) ועזים למדי הם ניביו בשעה שיבוא להוכיח (“חטאת דורי”, “לא לכם…”, “והיה בבוא הערבים…”), כי סוף־סוף הן מוכרח הוא לאמר על עצמו:

"איש אני עם אנשי כל־הגולה

ועם הכנסת אלחם לחם עוני:

מדלתי פי מפציעים הדי קולה

ומול יגונה אכוף את יגוני".

משום־זה מובן הדבר, כי –

"ובכרסם נוגני עם אליוני ידם

ובעלע שיר עם דמעות סתר –

פי גם־הוא מדמי מאדם

מכרסום פרקי יד עם שרידי מיתר".

ואחרת לא יוכל היות. כי עוד לא נברא אותו עברי, שיגע בצרת עמו ובקלונו ויוכל לשתוק. ומכיון שקרני נפגע ב“לאומיות” של אותה אשמורה ראשונה בתקופת ה“תחיה” שלנו, שוב לא יכול היות אילם ולא יכול לשמור על מוצא פיו.

אבל – דיה לשאיפה בשעתה.

הן בינתיים נרפאה שירתנו ממחלת הלאומיות הממללת. עתה אחזו במיטב השיר בעלי־המעשה יודעי־התרועה.

ומשום שקרני שר את שיריו הציבוריים והלאומיים בנוסח ביאליק (קצת כאן גם נוסח פרישמן) בכוונה תחילה שלא להיות שליח־ציבור, נקל היה לו לעבור משירת־הרבים לשירת־היחיד. ובזה ישמשו רוב השירים שבארבע המחלקות הראשונות של ה“שערים” כלולאות ביריעות־המשכן של שירתנו החדשה. ומענין, כי עוד בדור השלישי לביאליק נחוץ היה לבוא ולמלא את החסר בשלשלת הרעיונות של היחיד הישראלי הלאומי. נחוץ היה לו לקרני לשיר את שיריו “אם לא הייתם לי לזרא”, “נכנסתי כשפני מועדות”. “לא לכם, לא לכם” ועוד, כדי שיוכל לבקש מאת אלוהיו:

"יחדני־נא, צורי, לעצמי יחדני

ואל אבוא בקהל.

…………..

ואברך היד, אשר בנתה ליל חומה מסביבי

ותסקל ותטהר ותקדש

מלכותי הקטנה –

זו מלכות היחיד" ואכן בעצם מהותו: מיוחד הוא קרני לעצמו. משורר אגוצנטרי גמור הוא. אין כמעט אף שיר אחד, שלא ידבר בו בעדו. הכל: אני, בי, לי.

אמנם כל משורר לירי הוא אנוכיי, אבל שירת־היקום היא המשתפת גם אותנו לעולמו. לא כן קרני. רק פעם בשעת־שקיעה נדמה לו, כי “היה לנשמת עולם וללב כל אדם”, וכי “רחבת היקום ויגונו” בלבבו, אולם גם אז אומר המשורר: “ואני לא חפצתי”. ובאמת: כמעט שאין לו לקרני וליקום ולא־כלום. יהודי חושב־מחשבות הוא. על עצמו יחשוב, על כלל ישראל יחשוב – ואז ישיר.

היש להצטער על העדר שירי־טבע אצל קרני? אשר לו – הנה הרי אין לדין על מה שאין. ואשר לנו – נהה כבר טובעת שירתנו גם בלעדיו ב“טבע”, עד כי כבר באו המים והשמים וכל סממניהם עד־נפש.

ואליבא דאמת: כבר שבענו גם “אהבה”. את השירה השרה בפעם האלף ואחת על הצלע הגנובה, בלי לחדש משהו. אין אצל רוב משוררינו כל רצון וכל שאיפה להרחבת הגבולים!

ואשר לקרני – הנה גם באהבה כמו בציבוריות עודנו עומד בתחום התמול. על־כן – ראשית כל – ירבה לשיר על אהבתו. שנית: אהבתו כולה על טהרת־הקודש. אהבה אידיאלית. כולה מלאה סמלי תום וצניעות, כיאות למשורר עברי. רוויה היא עדינות, רפודה טוהר. ל“זיונית”, ידמה את אהובתו, ל“חבצלת”, ל“מלאך”, ל“שכינה” ועוד ועוד תארים קדושים של “דמות קודש”, שהיו כה טבעיים בתקופה הרומנטית־רגשנית של שירי־האהבה הביאליקיים. גם קצב השירים, גם הניבים – כולם נושאים עליהם חותם של תום ופשטות, הנעימים וחביבים עלינו כה בקראנו את חילוף־המכתבים בין אבינו ואמנו מתקופת ה“חתן”־“כלה” שלהם.

אמנם ברור הדבר: לב טהור דפק בשער־האהבה ובשירים אלה נעים לקרוא. לקרני הם ודאי חשובים, ואולי חשובים עד־מאד, אבל לנו – למה הם לנו? יש לקוות, כי בבא ישיר קרני על “נושאים” אחרים או בצורה אחרת, וכל הקבוצה שב“שערים” היא רק עדות ללב, לחיי לב. כי רגשנותם ביחד עם פשטנותם מעידה על איזו רכרוכית של הנפש בעבר, ואולי גם בהווה. איזו התרפקות, התנפקות – “רבש”ע, נא צו מנוחה שלמה לנפשות המחכות“. הוא מבקש, שהיא תפלל עליו, שהיא תציל אותו. מן הדין הוא, שגבר כזה יאהב “חצאי הדברים” ו”חצאי הקולות, כמו שמעיד קרני על עצמו, אבל באמת שלמה היא שפתו של קרני ועגולה. גם בלי כל כווני חן. ובשיריו המאוחרים, ובמקצת אף באחדים משיריו הראשונים, יש גם דיבור חותך ולשון גלויה, ולפעמים אף איזו התגסות בכוונה בשפה. גם המלים “שער”, “טרקלין”, “פרוזדור”, “דביר”, האהובות עליו ביחוד בשיריו הראשונים, גזות מתוך מלונו בשירים האחרונים.

ואנו עוברים אל שירי המשורר רימון שבא“י (בנעימה הדתית־מסתורית שבאחדים משירי קרני), אל קצב הידים היחפות והחפשיות של שלונסקי שם (בצלילים הדוהרים והמופקרים שברבים מחרוזי קרני בסוף הספר), ובשירי המולדת שב”שערים" אף נראה אותם אחוזים ודבוקים זה בזה. שם ישיר מעוטף בטליתו של הרב קוק היחף העברי, שמצא אחרי שנות־יתמות את אמו חיה. כי על כל המחלקה “בשעריך, מולדתי” מרחפת התלהבות דתית־ארצית, שמצאה את בטויה בצירופי־מלים חדשים ובשטף סגנון מיוחד. רק במולדת נתגבשה בו הכרת־היחיד הגמורה. אתה באה גם הרגשת חופש פנימי. אף הלשון כאילו הותרו חוליותיה. משורר חדש נולד במולדת.

ואין זה מקרה כלל, שארבעת השירים האחרונים שבספר נכתבו לשם קריאה בהברה הספרדית. יחד עם ההברה נתקרב קרני גם לסגנון הפיטנים.

אכן נדמה לי, כי אנו הולכים בשירה העברית לקראת תקופה של פיטנות.

ואם קרני אינו שייך עוד לכת הפייטנים הצעירים, ההולכת ומופיעה כבר בתוכנו, הנה שערי יצירה צעירה יחפש, ואם מצא בדרך חיפושיו אוצר עתיק, ישתמש בו לצורכי יצירתו כרצונו, ויחפש עוד.

כנראה, אין נפשו של קרני רק בת נימה אחת.