שיריו    🔗

באחת מחוברות הירחון, היוצא לאור על־ידי אותה הוצאת ספרים שהוציאה את ספר־שיריו של מ. טשודנר, נדפסו דבריו של הד"ר י. טשרנא “לסגנון הפיטנים” (“קולות”, א', תרפ"ד), והנה יש בדברים האלה למצוא מעין סמך הארה לשירת המשורר הצעיר.

הד"ר טשרנא קורא את שירתנו הצעירה, הענוגה והרכה יותר מדי, לפי־דבריו, לשובל עוז הביטוי של שירת הפיטנים. בהבדל מן הזהירות היתרה של משוררינו בני־זמננו היו הפיטנים מעיזים לחדש בלשון ובצירופיה ולקצץ בדיקדוקה ובשימוש מליה. וכך “ארגו הפיטנים חרוזי פז פאורים לבת שירתם הנמרצה – – קישטוה בכדכוד וספירים ועשוה מישפה ומשהמת כולה”.

אמנם “כדכוד וספירים” לאו דוקא, ובמקום ישפה יש שרבה האשפה ב“שירת” רבים ממחנה הפיטנים; אבל קצת צדק בכל־זאת הד"ר טשרנא. כי הן אף עתה, אחרי שכבר עלו כמה וכמה משוררים צעירים עזי־לשון, מורגש עוד איזה שיעמום בסגנון העברי החדש. הגדולים והראשונים התבצרו במצודת הנוסח.

משום־זה אפשר וצריך היה לקדם בברכה את כל הבא להרחיב גבולות שפתנו מתוך יצירה, לפארה ולעטרה, להעשירה ולאבבה. אבל אוי לה לספרות, שבכל פנה ופנה שבה יהיה בית־חרושת למלים. אז תגיע שוב השעה לתלי־תלים של פירושים לכל פיוט ופיוט של כל מחדש, שיהיה אץ לקצץ בשפה כמו בשדה־הפקר. והעיקר – מתוך ריצה אחרי תעתועי־לשון ידל התוך. והראיה: כבר עתה מורגשת עניות רבה בפנימיות שירתנו, למרות זה שמצב השפה והצורה הוא כפורחת.

ובכן, אם יש לשים לב להערתו של הד"ר טשרנא, נחוץ לתת לה הערה בצידה: לא רק עוז הביטוי הוא החסר לשירתנו, אלא גם מעוף חדש של התוכן. וגם רמזים להרחבה זו יש למלוא אצל הפיטנים, כמובן, על־פי דרכם.

כי יש ברכה בחידוש חוץ הבא יחד עם חידוש פנים – דבר זה מראים לנו שיריו של טשודנר.

צעיר הוא משורר זה, חדש. יש בו אותו מלל המעלה קצף, המיוחד לכל כשרון תוסס. כפי הנראה, רבים בו השמרים, אולם חביתו יפה ליינו. והוא ידע בעצמו, כי לכוד הוא ברשת המלים. משום שכל עולמו – עולם של צלילים. אבל את הקולות שלו אפשר לראות, מראות להם. וגם ברק. ברקי רעיון ומחשבה. אמנם – לא תמיד. יש וישארו אצלו צלילים רבים תלויים באוויר, כרנן הנמתח מעל לנימה וקצות אחיזתו לא נראים. אז יבחל בהמון המלים וירגיש פתאום געגועים ל“מלה קלילה”, “טללית נקיה”. וזהו סימן טוב לו לטשודנר. עוד לא אבדה תקוותו של משורר צעיר כל־עוד יוכל בעצם שכרון־נעוריו להסיר לבו, לו גם לרגע, מאחרי עבודת־האלילים שבמלים ולהתפלל ל“ברק שכינת ילדותו”, “ליחידה, לנקיה”. מתוך נועם יעבור הקורא פעמים אחדות על השיר “מלה”, אולם חשוב מזה יהיה אם המשורר עצמו יהגה עוד זמן רב בדברי לבו המחושף, המתוודה:

"ורננים חדשים

אאזינה, לי קוראים בתרועת רגשים.

וטהורי זעזועים אורירים נשזרים

בטוי שלל זהרים –

אך כנפי בודדה

על פי תהום בהיר תתלהט רועדה,

תפרכס, תהמה, תתעטף אל פלאה:

ליחידה, למלה…"

כי מה הם צלילים בלי מלים בשירה? רק יסוד, רק חומר. לפעמים – ראשית, לפרקים – אחרית; אבל ההווה, היש – איכה יתגלם בשירה הכתובה, אם לא בצירופי אותיות ומלים, שהתאמתם, דיוקם וחיוניותם, אינה פחותה מצירופי רמ“ח האברים שבגוף האדם החי והפועל? ודאי יש ענין רב בשאיפה אל “חוד כל החודים, שם ידק כל דוק”. גם זוהי דרך חיים. ועל־אחת כמה וכמה, שזוהי דרך יצירה. אולם מי בעל־הכרה ויחפוץ לטוס רכוב על פיל אל מקום “שם ניתק הפתיל”, אל “חוד כל החודים”? והרי הפגסוס של טשודנר אינו לעת־עתה כלל וכלל סוס ערבי קל־רגלים! ואיכה יחשוב אדם לבוא ולהכנס ל”מלוכת הדמי" והוא הולך במצילתים? טשודנר שר:

"ממקור דומיה עת כה ינקתי

………….

מה־דום ערגתי

לסער עז…"

אבל הוא מוכרח יהיה סוף־סוף לבחור בסער או בדומיה. לעבוד לשתי רשויות אלה יחד אי־אפשר. ומה גם לשיר עליהן. ודי להעמיד זה מול זה את שירו “הס והס” ואת שירו “ובשברי שמשות”, למען ראות במה כוחו יותר גדול ובמה צורכנו יותר גדול.

אולם לעת־עתה רבות הן הסתירות בהרגשת עולמו של משורר צעיר זה. אבל – הן משורר הוא. וגם צעיר הנהו. מה פלא? להיפך, יש להתפלא על ההתאמה הרבה השוררת בנעימות של הספר. כפי הנראה, נכתב כולו במשך זמן קצר ובתקופת־חיים אחת. כי אחד בו הקצב: סוער, שואן. איז השפע של צלצלי־שמע עולה אלינו ממנו. נחשול של נהמים, צלילים, מראות וחזיונות.

נעימות גוררת כאן נעימה, ושכר צליל – צליל. איזה מעגל־קסם!

כאמור, מכיר המשורר עצמו את אלה התעתועים, שלתוך רשתם נפל.

"עם טוי לחשי

מה אט נתעתי בין שבילים שרים

ולהטים בוהקים מאפקי־הוד?…

הה, נעמי כחשי! –

מה־כה נפתיתי מול קסם־יקוד" –

אך האמת ניתנה להאמר: גם לנו נעים לתעות יחד עם המשורר.

לעת־עתה – נעים לנו. כי זה־כמה לא קראנו בעברית שירים מוסיקליים באמת. והעתיד הקרוב יראה, אם יש לו לטשודנר גם מטרה גואלת או רק עושה־להטים הוא, ככל חרטומי ה“מצריים”.

נראה הדבר, כי יש לו רצון להיגאל משעבוד הנוסח. בין בצורה ובין בחומר. גם בדרך סלולה אינו משתמש. אמנם כי יש לו פה ושם בין צעירי השירה העברית חבר לשליש ולרבע, אבל כולו נפרד הוא, אף כי יאהב מאד את הנסמכים בצירופי־המלים.

אם יעלה בידו להיות שליט על המוני הצלילים, שמלאו את כל מהותו מנגינות – טוב יהיה לו. וגם לנו יהיה ענין בו. אבל אם לא יהיה חזק למדי ברוחו וימסור את עצמו כולו לזרועות הסירנות – יגוז ויחלוף כחלוף כל קול מבלי להדד בעולמנו אף הד כלשהו. ואז תהיה באמת סכנה, שלבו יהיה “קורבן־רן” כמבטאו. כי אמנם “די אדר” בו ודי “ערגון־און”; אבל כדי לתפוס מקום בעולם, נחוצה גם אדירות ולא רק אדר, גם חזקת און ולא רק עריגה אליו.

לעת־עתה ישא אותנו טשונדר עלי גלים נוגנים אלי איים בודדים וקטנים של מראות חזון מקוטע ומסורג. אבל ראיה מקוטעת אינה ראיה בריאה.

ועוד: עלי גלים אין להגיע למרומים. הגל רק קפץ יקפץ, אבל לשטחו שב הגל – מוכרח לשוב.

ולעלות אפשר רק במדרגות או ביעף.

טוב להם לדורגים. ברוכים הם העפים. אבל הוי להם למרקדים על חבלים. ולנו, בספרותנו, בודאי שאין צורך בכמו אלה. אליהם, לספרויותיהם של אומות־העולם, שלחנום. יצחקו לפני ה“פלשתים”.

במה דברים אמורים? במוקיונים ממש, שעצמותיהם כבר רוככו וקשוריהם כבר הותרו מרוב תעתועים.

אבל על טשודנר איני מוותר. לנו הוא ולנו יהי. יש בשירתו הרבה מיסוד המחשבה – וזאת לברכה! – ומשום־זה יש לקוות, כי הוא בעצמו יחשב את דרכו ואחרי ה“ערגונים” וה“תעיות” ושאר המחלקות של ספר ה“רננים” יתפוס את מקומו בשירתנו הצעירה ועוד יעלה מעלה.