רקע
אמנון שמוש
פרק ג׳: במב״ח פורסת כנפיים

במב״ח זה ראשי תיבות של בת (בן) משק בשנת חופש. זה היה תואר נכסף לאלפי בני קיבוץ ובנותיו, רישיון לעשות ככל העולה על רוחך במשך שנה. ולשוב אליו עם זכויות חבר מלאות, כאילו לא נותקת מטבורו. לירי קיבלה את התואר ואת הרישיון, לאחר שתי אסיפות כלליות שדנו בנושא בכובד ראש, וביניהן התייעצות עם פסיכולוגית.

בשתי האסיפות הורגשה דאגה אימהית כנה לנערה האהובה, ״הבת שלנו״, שקרה לה מה שקרה, ולא נרחיב את הדיבור על כך. מעל השיחה הרצינית והכנה ריחפה רכילות, טבולה ברוע לב, של כמה מן הסורגות, שהתלחשו ביניהן, שיתכן והיא בהריון וזאת הסיבה שהיא מבקשת לברוח החוצה. כיוון שלירי לא יצאה עם שחרורה מהצבא, עם תרמיל להודו או לדרום אמריקה יחד עם חבריה לכתה, היה ברור שיאשרו לה מעמד של במב״ח.

וכך ארזה לירי ויצאה בליווי הוריה לנתב״ג. אחיה ירון נפרד ממנה ב״תעשי חיים״. מוטי, האח השני, אמר לה ״אל תעשי שטויות״. ויובל הקטן חיבק אותה ואמר ״לבר מצווה שלי את מוכרחה להיות כאן איתי. אני כל יום אחכה לך.״ היא ניגבה דמעה בעיניה. נתב״ג היה החוצלארץ הראשון שלה. עולם חדש, סואן, שונה ומשונה, מעורר פחדים קלים ותקוות גדולות. היא יוצאת לעולם הגדול. לנורווגיה.

לא היתה לה שום כוונה לעזוב את הארץ. היא לא הצליחה להסביר להוריה ולעצמה מה היא מחפשת בנורווגיה. ריגושים חדשים? הכרת העולם שממנו בא הגבר שעשה אותה אשה? ניסיון לשאוב אותו לארץ ולקיבוץ? המחשבות התרוצצו בראשה בפראות. היא רשמה בפנקס הצהוב הרהורים וחלומות שבבוא היום יזינו את שיריה. דבר אחד ברור: על השירה היא לא תוותר, לא על העברית שכה אהבה. גם לא על הקיבוץ, העמק, ההורים והבית.

הנחיתה בנמל התעופה של אוסלו המחישה לה את ההבדל בין הארץ לבין העולם. בנתב״ג ההמולה היתה בשפה העברית, שהיא כה אהבה. באוסלו נשמעה הנורווגית כמוזיקה איומה, ממש עוררה בה סלידה לא צפויה. היחידים שהזכירו לה את העברית הרחוקה היו הסבלים, דוברי הערבית, שעזרו להוריד את המזוודות מהמסוע. ״יאללה״ ו״דאחילק״ ו״לַהון, להון, להון! דיר באלכּ!״ צלצלו באוזניה בעברית טהורה. מהבית.

מרק חיכה לה, לבוש פראנג׳י, שלא כדרכו ופתאום, מרחוק, היא ראתה כמה הוא גבוה. ומוצק. הוא חיבק אותה כאב המחבק את בתו, שניהם רועדים מהתרגשות ולא יודעים מה לומר. הוא נזכר בביטוי אנגלי, שבו היה משתמש כשהיה חובק את גופה העירום, ביטוי ששמע באיזו פרסומת בטלוויזיה, והוא השמיע אותו בלחש באוזניה, כדי להפיג את המבוכה. חיבק את גופה ואמר ״so round, so firm, so fully packed" ושניהם פרצו בצחוק גדול ויצאו מן השדה אל מגרש החניה. הוא פתח לפניה את הוולוו הישנה, שוליה מכוסים בבוץ, ואמר לה: ״יאללה, get in". היא התיישבה לצידו ומגרונה פרצו גלי צחוק, מגנים עליה מפני המבוכה. ״אראה לך מעט את אוסלו היפה, לפני שניסע הביתה. שבי נוח. יש לנו כשלוש שעות של נסיעה אל הכפר היפה שלנו. לא יפה כמו הקיבוץ שלך, אל תצפי לדשאים רחבים ולשמש חמימה.״

עכשיו הבינה למה היא רועדת. כשהזכיר את השמש, שנוכחותה לא ניכרה בסביבה. באפלולית צפונית ובקור עז, שאליו לא התכוננה, הם נסעו ברחובות הרחבים, הוא הצביע על כנסיות יפות ובנייני מימשל, מחפש את המילים הנכונות באנגלית. והיא ראתה צלבים וצלבים ומילים מוזרות באותיות לטיניות ולא ידעה את נפשה. הוא האט בנסיעה ליד ארמון המלוכה ובית הפרלמנט, הקתדרלה המרשימה ומוזיאון הויקינגים. שאל אותה אם היא שמעה על הויקינגים. והיא ענתה: sure. אבל מחשבותיה היו הרחק מן העיר היפה ומהיערות סביבה, שאותם חצו בדרך את הכפר.

כשהגיעו לחווה, לאחר נסיעה ארוכה ומייגעת, חטפה את השוק השני הגדול בחייה. לזה היא לא ציפתה. הוא מעולם לא סיפר על הבית והחווה והעבודה שלו. שני דירי חזירים הומים בהמיה מזעזעת, עיטרו את הבניין בן הקומותיים מזה ומזה.

מרק ואחיו הצעיר המשיכו את מסורת המשפחה: גידול חזירים, שפירנסה אותם בכבוד, אם לא למעלה מזה.

לירי איבדה את המילים. ״בזה… בזה… אתה עוסק כל ימי חייך?!״, ״חוץ מהימים שאני בקיבוץ״, ניסה להצחיק אותה. ולא הצליח. ״למה לא סיפרת לי?״ ״כי לא שאלת. סיפרתי לך שאני גר בכפר קטן, יותר קטן מהקיבוץ שלך, באזור נידח. בכלל, דיברנו יותר עלייך מאשר עליי. על העתיד יותר מאשר על העבר.״ ״חזירים!!?״ והוא הסתכל עליה מגבוה בתמיהה כנה: ״במה זה שונה מהרפת הענקית שלכם בקיבוץ? אותו בוץ, קולות קצת שונים וכולם מגיעים לצלחת.״ היא ירתה את תשובתה מולו והכניסה לו אגרוף במותניים: ״אתה לא מבין כלום! אתה יודע מה זה חזירים ליהו… לישראלית?״ ״אני מבטיח לך שלא תגעי כאן בבשר חזיר.״ רוגזה הוציא אותה משלוותה: ״אבל אצטרך לאכול עם חזירים שמגדלים חזירים ואוכלים חזירים.״ לירי נתבצרה בשתיקתה. ״אני צריכה לשירותים. קח אותי מהר לבית״ אמרה לו ובדרך הוסיפה ״אני צריכה לישון קצת. לנוח.״ והוא אמר ״כמובן darling. אבא ואמא שלי מחכים לראות אותך.״ בדרכם אל הבית, ליוו אותם נחירות החזירים משתי המכלאות הגדולות והמראה הוורדרד, שהגעיל את לירי, רבץ על התודעה שלה.

נקדים את המאוחר ונספר שממש לכבודה של לירי, כפי שאמר לה מרק בהתרגשות, המליטה חזירה ענקית והוא הוביל אותה כמעט בכוח ״דבר כזה אני בטוח שלא ראית מעולם״ לראות את החזירה שוכבת על צידה, ראשה מוטה לאחור וחבורה של כעשרה חזרזירים יונקים משפע פטמותיה בשקיקה. הקטנים היו חמודים והמראה היה, בלי ספק, מיוחד ושובה לב, אבל מעבר להנאה ולהפתעה, זעקה הבגידה שבגד בה גורלה ועיניה תרו אחרי הבוץ והצחנה, של הנחיריים המגעילים, שמעולם לא ראתה, לא טעמה ולא האמינה שתחייה בקרבם או בקרבתם. אף שהיתה חילונית, מעולם לא אכלה בשר חזיר, לא לתיאבון ולא להכעיס. הוא שב ואמר לה ״אני אדאג שאת תקבלי אצלנו עוף בתנור וטרקי וצלי בקר, כמה שתרצי.״ לירי נזכרה בכריכים שהכינה לעצמה בכל בוקר, לפני הריצה לאוטובוס של ביה״ס האזורי, כריכים עם נקניק סלמי וגבינה צהובה, ושאלה את נפשה אם זה לא עונש מהשמיים. ״אני רואה חיוך עולה על פנייך, על מה חשבת, ילדה שלי?״, ״על אלוהים״ היא ענתה. ״אלוהים ואני. אלוהים, אני ואתה. זה מסובך. אני חושבת שהוא רצה להעמיד אותי במבחן. זאת לא הפעם הראשונה. יש בינינו יחסים אישיים טובים, מאז ששמעתי על קיומו. יש לו סיבות טובות לכעוס עליי. אבל גם לי יש סיבות טובות לכעוס עליו. קפיש?״ הוא אפילו לא ניסה להגיב או לענות. משוררת, חשב בליבו. יהודיה ללא תקנה. מילים, מילים, מילים.

״מהר מהר לשירותים״ היא שבה ואמרה, והם נכנסו לבית בן שתי הקומות. מבואה רחבה ומקושטת. מימינה מטבח גדול, בו הסתובבה עיישה העוזרת ומשמאל – חדר אוכל מרווח. שולחן מלבני מוצק עם ראשים של אריות מעוצבים בעץ מהגוני על הרגליים בארבע פינותיו. כסא גבה קומה בראשו ושלושה כסאות מכל אחד מצדדיו. שירותים בפינה. לירי זינקה לשירותים ומרק חיכה לה בחוץ. היא הופתעה לגלות אסלה מדורגת, שאיפשרה, כנראה, לבדוק את התוצאות בטרם ניאגרה.

בקומה השנייה היו סלון ומשני צדדיו שני חדרי שינה וסטודיו. במרכז הסלון שולחן גדול, סגלגל ומעליו זכוכית עבר מסתובבת על צירה להגיע לכל אורח, רגליו מעודנות. ובסטודיו, הספוג עשן מקטרות, עמד, גבו אל הקיר, שולחן עבודה מקסים ביופיו וביעילותו. מגירות מגירות גדולות מימין ומשמאל ובגבו המורם עשרות מגירות קטנות, המאפשרות מיון ניירות ומסמכים וכל השאר. מכונת כתיבה ״הרמס״ עמדה על השולחן ובצד קסת דיו עתיקה ובה נעוץ עט עם ציפורן – זכר לימים רחוקים. לצד השולחן מחשב.

לירי התיישבה על יד השולחן הנדיר, המקסים וחשבה: יום אחד יהיה לי שולחן כזה. אך נזהרה שלא לומר זאת בקול. כמה שונים השולחנות כאן מהשולחנות שלנו בחדר האוכל, עלה הרהור געגועים בראשה. היא ליטפה את השולחן המהוקצע בידיה. היה זה מעין פיצוי על המית נחירות החזירים הגועלית שהגיעה עד לכאן. מרק ראה כמה היא חומדת את שולחן הכתיבה המיוחד. ״את יודעת,״ הוא אמר לה ״את השולחנות האלה מייצרים באוסלו קרובי משפחה של אמי. אם תרצי אוכל לשלוח לך שולחן כזה.״ ״איך אפשר לשלוח דבר כזה?״ שאלה בתמיהה וכמיהה. ״כמו ששולחים טנקים מישראל לכל ארצות אפריקה ודרום אמריקה״. ענה לה ולא הרגיש שהוא יורה לעצמו ברגל. היא בעטה בו בזעם וברחה ממנו אל עיישה במטבח, לטעום מן התבשילים ולשמוע ערבית שמזכירה את העברית.

בין הבית למכלאה הימנית עמד צריף שוודי, ממש כמו בקיבוץ, ומאחוריו סילו עגול וגבוה. ״בצריף הזה״, אמר לה מרק, ״גרים הפועלים שלנו, טאריק ועאקל, והחדר לידם הוא של עיישה. החדר האחרון מלא בכלי עבודה.״

לאחר השלפשטונדה יצאו ההורים מחדר השינה שלהם אל הסלון, שהיה מחומם היטב, התיישבו משני צידי השולחן הסגלגל וצלצלו בפעמון למרק. מוכנים. מרק נכנס, מחבק בימינו את לירי וניגש תחילה לאב, שישב, זקוף קומה בכסאו, מקטרת בידו השמאלית והימנית שלוחה אל לירי ההמומה. ״הנס!!״ הציג את עצמו ולחץ את ידה תחילה ביד אחת ולאחר שהכניס את המקטרת לפיו, בשתי ידיו. ״ואת לירי״ אמר באנגלית רצוצה, ״אני למדתי שייקספיר – קינג ליר, אז את פרינסס לירי.״ וצחק צחוק מלאכותי שהרעיד את שפמו המלבין בקצותיו. הוא הצביע על אשתו שישבה זקופה ושלחה מבט חודרני ואמר ״לכי עכשיו לכריס.״ מרק לחש על אוזנה של לירי ״שמה כריסטינה אבל כולם קוראים לה כריס.״ כריס קירבה את ראשה של לירי אליה ונתנה לה נשיקה על מצחה, סקרה אותה לכל אורכה ואמרה באנגלית: ״Chris loves beautiful Liri". האם היתה גבוהית ושערותיה הבהירות, בין קש לבלונד, היו אסופות על ראשה בתסרוקת בננה. ״כך קוראים לזה״ הסבירה ללירי, שהביטה בסקרנות על האשה הדקיקה, המקמצת בחיוכים. היא היתה לבושה בנגליז׳ה ביתית ולרגליה נעלי בית מפרווה. הזוג הצעיר התיישב מול ההורים ועיישה נכנסה עם מגש כסף בידה, אוחזת בשתי ידיות מוגבהות ועליו כוסות קפה מזה ומזה ובאמצע כלי זכוכית נאה ובו מרמלדה וארבעה מזלגות זעירים נעוצים בו. לידו כוס מים להניח את המזלג אחר טעימה. היא עברה מאחד לאחד וכשהתקרבה ללירי לחשה באוזנה. כשעיניה מופנות אל האב: ״מג׳נון!״.

נשכחו החזירים. נרגעה העייפות. משפחה כמעט נורמאלית. אמנם עם אבא, כנראה מוזר, מפטם כל הזמן את המקטרת בקפדנות ובטקס כמעט פגאני. האם אשה יפה וגבוהה, לירי וחצי, מדברת את כולם נורווגית, כאילו זה ברור שכולם מבינים אותה. מרק התחיל לתרגם ונואש.

האכזבה הבאה שחיכתה ללירי היתה הטלוויזיה שידעה לדבר רק נורווגית, הרבה נורווגית וכך גם הרדיו. ״לא נכון״, אמר לה מרק, ״יש גם תוכניות בשוודית ובגרמנית״. והיא לא ידעה אם לצחוק או לבכות.

הלילה הראשון, בשתי המיטות שהוצמדו זו אל זו, היה אכזבה גמורה. היא היתה מבוהלת ומרק היה להוט ולוהט. נשכח ממנו הרגלו המיוחד לגשש ולרגש בפתח, בטרם חדירה. תוך דקה, אם לא למטה מזה, גמר ונשכב על גבו, נאנח כמו שעשה את מלאכתו נאמנה. המגבות הלחות, המבושמות בבושם נורדי, לא הספיקו. לירי הרגישה נבגדת, לא מסופקת וכשניסה כעבור רבע שעה לתקן את דרכיו, היא כבר היתה שקועה בתרדמה עמוקה. לשונו לא הצליחה להעיר אותה מעייפותה ומחלומותיה.

היא חלמה על אותם לילות הקיץ החמים בקיבוץ, כשבני כיתתה התגנבו תחת לגדר אל בריכת השחיה בלילה, התפשטו עירומים וקפצו למים. היא ראתה בחלומה, כפי שראתה בנעוריה, את איברי המין המדולדלים והקטנים של הבנים. כשהם יצאו מהמים הם נראו עוד יותר קטנים. לא לחינם קראו להם ״הקטן״. מרק היה מגזע אחר. בחלומות ראתה מרחוק את שני הוריה, צעקה אליהם לחכות לה, אבל קולה לא נשמע.

בשעת בוקר מאוחרת התעוררה ליום חדש. עולם חדש. התקשרה בטלפון להורים: ״נורא קר פה. זוועה!״ ״אמרתי לך לקחת את צעיף הצמר העבה״ ענתה לה תמר ״אבל הוא דוקר״, ״דוקר אבל מחמם. תקני לך צעיף בכפר״. ״אבל אין פה חנויות ממש״. ״תקני בשבוע הבא כשתסעי לטיול לפיורדים או לעיר הגדולה״.

סמוך לשעת הצהריים יצאו לטיול רגלי, עטופים בסוודרים עבים ומעילים כבדים, כובעי פרווה וכפפות צמר, להכיר את הכפר. החווה היתה ממש בקצה הכפר, לרווחת התושבים. הכפר היה מחולק לאזור של בתי עץ ישנים ומבני בטון חדשים, יחסית. אסם התנשא גבוה מעל כולם. ובמרכז הכפר עמדה תחנת דלק, שלאורך הקיר הצדדי שלה היו שני תאים של בתי שימוש, אחד עם תמונה של גבר ואחד עם תמונה של אשה. ולצידם לאורך הקיר, משתנה פתוחה לגברים עם סכך של צמחייה. מסתיר טפח ומגלה טפחיים.

מן הצד השני של תחנת הדלק היה בית קפה קטן עם שולחנות עגולים קטנים, מצופים בשעוונית, ומעמד עשוי חזרן, לעיתונים ומגזינים. בנורווגית בלבד. הם התיישבו ליד שולחן עגול קטן והזמינו קפה בטעם שוקולד. עם הקפה הגישו להם, בצנצנת, צנימים דקים זהובים. ומרק לימד אותה כיצד לטבול את הצנים בקפה ולהביאו לפה בטרם ייפול. ״ראיתי, הרחק בתוך המכלאה״ שאלה לירי ״שני גברים שהתעסקו עם החזירים״. ״אה, אלה טאריק ועאקל, שעובדים אצלנו כבר שנים. הם באו מעיראק. ברחו מההפצצות האמריקאיות שהנחיתו עליהם דמוקרטיה משמיים. חיסלו את הדיקטטור ואת המדינה. את המחלה ואת החולה. עובדים טובים ומסורים, אבל לא מצליחים ללמוד נורווגית.״, ״נדמה לי״, אמרה לירי, גומעת מן הקפה הטעים, השונה, ״שגם להם אסור לגעת בחזירים.״ מרק צחק ״בשביל פרנסה עושים הכל. תראי פעם באיזה מתלהבות מצחצח טאריק את הפסל של מריה הקדושה, המונח בגומחה שבכניסה לחווה. כאילו היתה אמו ולא אם המשיח.״, ״לא רחוק מן הגומחה ראיתי באר״, אמרה־שאלה. ״מן הבאר הזאת שאבנו מים הרבה הרבה שנים עד שהתקינו לנו מים זורמים. תארי לעצמך כמה דליים הייתי צריך לשאוב כנער בשביל להשקות את כל החזירים.״ ״ואחיך?״, ״הוא ברח לפני שנה שנתיים אל עיר המחוז הגדולה ועוסק שם בשיווק בשר חזיר למינהו. פעם בשבוע הוא שולח משאית מיוחדת להעברת החזירים למשחטה ולשיווק. לא הייתי רוצה שתהיי שם באותו יום, כי החזירים בחזירותם מתנגדים בצריחות איומות לעלות למשאית, כאילו הם יודעים לאן ולשם מה לוקחים אותם. את הצריחות האלה אחסוך ממך. יום לפני המשלוח ניסע לטיול לפיורדים ואולי גם לאוסלו היפה, שבמבט ראשון הרדימה או קצת עצבנה אותך.״

בקצה השני של הכפר, במרכז השכונה החדשה, עמד בניין ענק, לא גמור, שנועד להיות קניון מודרני בכפר. הכביש שנכנס אל הכפר ויצא ממנו, היה רדום, אפילו בהשוואה לקיבוץ. שעמום כבד רבץ על הכפר. או שמא כך ראו עיניה של לירי. בימים לא היה לה מה לעשות. ועיישה, שאליה התקרבה מיום ליום, אמרה לה, ״ליל עסל ויום בסל״. היום הפך ממש לבצל ושום במטבח לצידה של עיישה הבודדה, שהערבית המדוברת שלה כה דמתה לעברית המדוברת וניחוחותיה נעמו לאוזניה של הקיבוצניקית המתגעגעת. בדיוק כשנכנסה למטבח טיגנה עיישה בסל (בצל) לשים על קערת המג׳דרה, שהכינה לכבודה של הישראלית. לירי לא הכירה את המאכל, אבל לאחר שטעמה, התלהבה ממנו והודתה למשרתת על התחשבותה. בשיחות ביניהן, עיישה קראה לאבא ״אבו – ל־שווארבּ״. לאמא ״אל־ח׳תיארה״ ולמרק ״סחבֵּק״. הן דיברו על פאדיחות והיו מבסוטות לגלות בכיף, עד כמה העברית והערבית קרובות זו לזו ורחוקות מהשפות הנורדיות. ״בקרוב תשובי הביתה״, העזה עיישה לומר לה. לירי ענתה בצחוק ״אינשאללה!״

הטיול לפיורדים נידחה לאחר שהתחילה סופת שלגים, שסגרה אותם בבית לימים ארוכים. חמישה ימים השתוללה הסופה וערימות השלג ריתקו אותם אל הבית. שעות ארוכות ישבה לירי צמודה לחלון ואצבעה כותבת על האדים, המכסים אותו, מילים עבריות מנחמות: אבא, תמר, יובל, אריק איינשטיין, זלדה, וופל, ספלנדיד. שרשראות השלג שמרק התקין לוולוו לא עזרו כלל. ״בעונה הזאת״, חזר ואמר מרק, ״זה לא רגיל סופה כזאת״ ואמא שלו רטנה: ״כל שנה אתה חוזר על המשפט הזה. מה יש לך נגד השלג, בן?״ היה גם היה לו נגד השלג. הוא ניסה להניע את המכונית לצרכיו בתוך גבולות החווה, אבל הידיות היו מכוסות קרח. דליים מלאי מים רותחים נשפכו על הידית, רק כדי לפתוח את הדלת ולהוציא צרור מפתחות, שנשתכח על הכסא. היציאה לטפל בחזירים הקפיאה את הגוף ונעשתה בריצה הלוך ושוב. השעמום בבית, עם הדמויות הלא־ורבליות, המכונסות בעצמן, העיק על לירי. לירי חיפשה מה לעשות ומרק עשה שמיניות באוויר לשעשע אותה ולמצוא לה עיסוק כלשהו. רעיון העיוועים שלו היה שאולי היא תעזור להכין את המזון לחזירים. הם היו מקבלים מכל המרכולים והאיכרים את המצרכים שהתקלקלו או פג תוקפם. צריך היה לפתוח ולהסיר הצידה אריזות מנייר כסף או מכלי פלסטיק, שהיו עלולים להרוס את קיבתם של החזירים שבלעו הכל. משפשפת את ידיה ומקללת את השלג, ישבה לירי עם שלושת הערבים וניסתה לקלף באצבעותיה משולשים של גבינה צהובה רקובה מהאריזה הדוקרנית שלהם, להסיר הצידה שברי זכוכית ופלסטיק. זה לא היה גרוע יותר ממריטת הנוצות מעשרות עופות לקראת החג בקיבוץ. אבל חסרה השמש הטובה והרוח הטובה של המורטות, שמרטו ושרו, מרטו ופטפטו. משפחתו של מרק לא היתה מן הפטפטנים וכשפטפטו היה זה בנורווגית.

טלפונים קצרים הביתה, שיחררו מעט את לירי מן העצבות, הזרות, השיעמום והאכזבה. על ״שובי הביתה, ילדה״ היא ענתה בעצבנות: ״השתגעתם?! לחזור כלוזרית, ככישלון, אל מול מאות זוגות עיניים שיינעצו בי בכניסה אל חדר האוכל? חשבתם על זה??״

באחת השיחות האחרונות היא כבר הזכירה יציאה מכאן, אולי אחרי הטיול לפיורדים, אבל לא יציאה לארץ, אלא לגמור את השנה איפשהו באירופה. ״אכן״ ענתה לה תמר, אמה ״יש מה לראות באירופה ואת תיהני מזה. זה ייתן לך הרבה חומר לשירים.״ אביה, בלי ידיעתה, התחיל לחפש בשבילה מקום טוב באירופה. הוא הרים טלפונים למיודעיו. לחבריו שעלו איתו על הקרקע של הקיבוץ החדש והתפזרו למישרות שונות בארץ ובחו״ל. הזכירו לו את הבמב״ח – בן משק בשנתיים חופש – שהיה קב״ט בשגרירות ישראל בפריז. אחרי ציפייה של שבועיים, הגיעה תשובה מן הקצין שילדותו היתה בקיבוץ השכן והוא סיפר על בודקת־מאבטחת בפתח השגרירות בפריז שנכנסה להריון לא־צפוי ויצטרכו להחליף אותה לפני שהבטן שלה תפריע לנכנסים וליוצאים.

הידיעה על הג׳וב הפנוי בפריז הגיעה ללירי לאחר השלג הגדול, בדיוק כשארזה לצאת לטיול אל הפיורדים ואל אוסלו הבירה. היא הכניסה בה עליצות נדירה, שתרמה להצלחת הטיול ולהפגת המתיחות. פריז באופק – מה יכול להיות יותר טוב מזה? ולא שגרירות נורווגיה, גיחכה לעצמה.

היה קשה לנהל שיחה עם מרק, שלא לדבר על הוריו. אחת, משום קשיי השפה האנגלית, אחת, משום קשיים אחרים שלא ידעה ולא רצתה לקרוא להם בשם. לירי אהבה להתבדח, אבל כל בדיחונת שלה היה צריך להסביר למרק באריכות. שום דבר לא הצחיק אותו. שום נושא לא גירה אותו לשיחה רצינית. המילים העבריות היחידות שזכר היו – אני מתנדף, הדר אוכל, בלגן, עוד, פולקע, כוס־אמק, מהר, מרכולית, עלא־כיפאק ושלומפר. – חזר עליהן באוזניה, מלא שמחה, כאילו מצא תחליף לשיחה טובה. היא אספה ממנו ומהסביבה החדשה נושאים לשירה, כגון ״ברוך שעשני אשה״. או ״שלג דאשתקד״, אבל לכתוב לא הצליחה דווקא מפני שהיה לה עודף פנאי ושעות רבות של ריקנות. המוזה לא הגיעה איתה לשם.

החודש הקצר הבהיר לה שבעל זה הרבה יותר מסתם גבר, אפילו הוא גבר מענג בלילות.

לירי נפרדה ממרק, נשקה את ידיהם של הוריו, חיבקה את עיישה וטפחה על השכם של שני העיראקים ועזבה את נורווגיה עם שתי מילים בנורווגית וארבע מילים בערבית מדוברת. ״ ׳Takk' זה ׳תודה׳ ו ׳griser׳ זה ׳חזירים׳ ״. המילים הערביות החדשות שמורות במערכת. לא נעים.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47914 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!