ימים אחדים לפני חתונתה, הגיעה לקיבוץ הודעה שארגז גדול הגיע עבורה מנורווגיה והוא בדרך אליה במשאית שתגיע לקיבוץ בעוד כמה שעות. בשעה ארבע אחה"צ התקבל טלפון בבית הוריה. נהג המשאית הודיע לאביה שהוא מביא להם ארגז ענקי מהנמל, שהוא הפעיל את ה־gps וזה הביא אותו לתוך חורשה שבסופה שלט ענקי: “עצור! גבול לפניך!” איך מגיעים לקיבוץ? האבא, מופתע, הורה לנהג לעשות סיבוב פרסה ולחכות לו. הוא יגיע מייד להביא אותו לקיבוץ ולצריף השוודי, מגורי הזוג הצעיר.

בארגז היה שולחן הכתיבה רב המגירות שמרק שלח. מתנה לחתונה. המתנה עוררה רגשות מעורבים בליבה של לירי, שמחה ועצב וגעגוע וכעס. התגובה הראשונה שלה היתה: “איזה יופי!” מייד הבינה מה קורה והוסיפה בליבה: קיבינימט! למה כתבתי לו בכלל על החתונה?! החתונה נערכה סביב הבריכה ברוב…

אופס! מה קורה לי? טל"ח. רציתי לכתוב את פרק ד' וקפץ לי פרק ה' לראש. פרק שכותרתו תהיה “איך מכניסים נורווגי לשוודי.”

סליחה. נשוב לפרק ד'.

נמל התעופה שרל־דה־גול קיבל את לירי בחיבוק. השפה הצרפתית נשמעה באוזניה נעימה ומוזיקלית וממש מעורר תיאבון. המסלולים הנעים והדיילות הנחמדות הנעימו לה את הנחיתה. הטיסה היתה קצרה וטובה. העיבה עליה תקרית קטנה עם שולחן האוכל הקטן שסיבך אותה עם זוג ישישים שישבו לצידה, כשהיא כלואה ליד החלון. שולחן כה קטן ואוכל לא לטעמה, וכשהיא קמה לצאת לשירותים, הישיש שולח את יד ימינו אל ירכה כדי לעזור לה כביכול, לצאת. מגרונה פורצת קללה והדיילת נוזפת בה בצרפתית. מזל שהיא לא מבינה.

קצין הביטחון של שגרירות ישראל בפריז חיכה לה בכבודו ובעצמו בשער היציאה, חיבק ונישק אותה כאילו היו מכרים ותיקים, נשא את המזוודה הכבדה שלה והביא אותה אל מכוניתו שחיכתה בחוץ. “פריז מחכה לך!” הצהיר. שם את ימינו על כתפה, והוסיף “גם גדי. את יותר יפה משחשבתי. ממש אתגר”.

גדי היה בן קיבוץ, שלא התכוון לחזור לקיבוץ, גרוש, רודף שמלות, גם כשהשמלות הוחלפו במכנסיים. הרכילאים בשגרירות סיפרו שהמאבטחת המפוטרת בגלל הריון לא צפוי, היא אחת הקורבנות שלו. אבל לך תדע.

הנסיעה משדה התעופה אל העיר המתעוררת, שכל רחוב בה שופע אמנות, הכניסה את לירי לאקסטזה והחייתה בה את המשוררת הרדומה. הבניינים והמונומנטים והשדרות שעברו על פניהם בדרך לשגרירות, העבירו בגופה גלים של חום והתלהבות. זה לא היופי הקר והקפוא של אוסלו. המוזות הביטו אליה מכל עבר והחיו בה את התקוות שתלתה בחו"ל בטרם יצאה מן הקבוץ הקטן בפריפריה הישראלית.

בניין השגרירות נראה לה ממש כארמון. שם לחצה ידיים עם כמה בעלי תפקידים שאיתם תהיה בקשר וגדי מסר אותה לידי ורדה, שאת מקומה היא עתידה לתפוס. ורדה, בהתייעצות עם גדי, כבר איתרה טלפונית כמה חדרים למגורים, אבל את הלילה הראשון היא הציעה ללירי לישון במלון קטן סמוך לשגרירות ולצאת רק למחרת לבדוק בנחת שלוש אפשרויות של חדר מגורים בקומה החמישית של אחד הבניינים. “קוראים לזה chambre de bonne – חדר המשרתת. וזה תמיד בקומה החמישית של הבניינים העתיקים. זה הכי זול והכי נוח, אבל רחוק מלוקסוס. את זה תקבלי בשגרירות.”

בית המלון היה אמנם קרוב, אבל החדר היה קטן וצר ועלוב. אשה קטנה הפכה על פניו את הספר שקראה, קמה והובילה את שתיהן לחדר הדל. “זה רק ללילה אחד או שניים” ניחמה אותה ורדה, שראתה את הבהלה בעיניה של לירי. לפחות חזירים אין כאן, עברה מחשבה מוזרה בראשה של לירי. “מה מצחיק אותך?” שאלה ורדה "שום כלום ענתה לירי. “אני אצא לטיול בסביבה עד שאפול מהרגליים ואת, ורדה, תשובי לביתך. אני אסתדר. אל תדאגי.” והן נפרדו בנשיקות על כל לחי.

ורדה למודת ניסיון, הספיקה עוד באותו ערב להזהיר את הצעירה החדשה מפני הקב"ט חסר המעצורים. “ממה ששמע עלייך”, אמרה לה “הוא בטוח שאת טרף קל. ודווקא עכשיו זרקה אותו קלוד מכל המדרגות. הוא חבוט, אבל מורעב. Attention!!”. – “כלב מושך!”

הקרואסון הפריך והשוקולד החם שהגיעו אליה לחדר בבוקר פיצו אותה על המיטה הלא־נוחה עם הכר המגולגל כנקניק. טעמם היה גן עדן. הציפו אותה רגשות חמים והתלהבות נעורים שהיו עצורים אצורים בתוכה בהרפתקה הנורווגית הקפואה. כאן בפריז נפתחו מחשבותיה בפניה והיא ניסתה להבין ממה, בעצם, התאכזבה: מהחווה עם החזירים? מהשפה והקור והבדידות? או בעצם מהמין ללא אהבה, ללא דיאלוג, ללא הוורבליות שאיפיינה אותה. מהמשפחה האפורה או מהשמש החסרה? המגע הראשון עם פריז ועם הישראלים בשגרירות הבטיחו לה לצאת מכל זה. לשוב אל עצמה ואל המוזות, אל שמחת החיים מתוך בדידות ושונוּת שאיפיינו אותה בקיבוץ. שיחתה הראשונה עם הוריה מפריז עודדה את רוחם ואת רוחה.

דבר ראשון הלכה לירי לאליאנס ונרשמה ללמוד צרפתית בערבים. היא ממש התאהבה בשפה שכל מה שזכרה ממנה מילדות היה השיר “הגימנזיסט חלב פרה” PARLEZ VOUS. המעבר ל“אמבסד” ול“דוקומנט” ו“ז’ולי” היה קשה ומאתגר. אתגר וגם תשוקה. הבתים, החנויות, המוזיאונים, השדרות, בתי הקפה, המטרו, המזרקות והיין, שיכרו ושיחררו אותה והפעילו את היצירה. המילים החדשות, משמאל לימין, עוררו את המוזיקליות שבשיריה. היא קנתה פנקס חדש, יפה, להתחיל בו את ספר השירים שייכתב מפריז, לא רק על פריז, אלא על העולם הגדול, שמעל העולם הקטן והאינטימי של בית ילדותה ונעוריה. דפי הפנקס שלה התחלקו בין מילים חדשות בצרפתית לבין שורות חדשות של שירים משובצים במילים צרפתיות, חורזות עם העברית. Rire (צחוק) ו“ריר”, “marche” (שוק) ו“מרשה”. “דם” ו־“damme” (גברת), or (זהב) ו“אור”, “court” (חצר) ו“קוּר” או “לבש” ו“la vach” (פרה). נוטרדם. לה בש קי רי. המוכרים כל־כך. אפילו לקיבוצניקית מן הפריפריה. פריז היא ההיפך מכל פריפריה.

ורדה ליוותה אותה בחיפוש אחר דירה, בעצם חדר. בדרכן אל אחת הכתובות שבידיהן, צעדו לאורך הסיין וניתקלו בשלט של רחוב קטן, שוורדה פירשה לעולה החדשה. שם הרחוב: רח' החתול הצד דגים. לירי נדלקה “אני רוצה לגור ברחוב החתול הצד דגים. לא עולי הגרדום, לא עיניים למשפט, לא נצח ישראל ואפילו לא ז’בוטינסקי” היא אמרה. “אני אהיה החתול. זה מתאים לי”. שינו מכוונותיהן והלכו לאורך הרחוב, שואלות את הקונסיירז‘, היושבת בקומת הקרקע של כל בית לשמור עליו. “אין חדר פנוי”, היתה התשובה המרגיזה, בית אחר בית. ורדה ניסתה לשכנע את לירי שיש בידה כתובת, לא רחוק מכאן, שהחדר הוא מעל דירה שגרים בה ישראלים. לירי התעקשה ואכן, קונסיירז’ פורטוגלית ערמומית הציעה להן חדר על הגג, תמורת עמלה של חמישים פרנק. אל החדר הקטן עולים במעלית מפורזלת, שיש בה מקום רק לשניים, עד הקומה הרביעית. ומשם מדרגות צרות אל חדר המשרתות בקומה החמישית.

לירי רצה אל החלון, המחובר באלכסון לתקרה, ועם מאמץ קל הצליחה לראות ממנו את הסיין הסמוך, שספינות מסע וספינות תיירים ומעבורות, שטו עליו ברגיעה. בחדר עמד שולחן עץ מרובע, חשוף, לידו כסא צולע. מול השולחן כיור קטן וברז מעליו. חדר שירותים שהיה קטן על ורדה במצבה, אך ללירי הספיק בהחלט. הניאגרה היתה שבורה. “גדי הקב”ט יתקן לך את זה ברצון, תמורת שתי נשיקות ומזמוז אקראי" אמרה לה ורדה. לירי עיוותה את פניה בגועל. המיטה הצרה מילא את מחציתו של החדר. “את המזרון הזה תזרקי ונקנה מזרון חדש” אמר לה ורדה. “קודם קונים ואחר כך זורקים” ענתה לירי וצחקה בליבה.

הן יצאו מן החדר. בעצם גם בקיבוץ גרו הרבה שנים, לא בבית אלא בחדר. משפחות שלמות. ירדו במדרגות ובמעלית, ויצאו אל הרחוב הקטן בדרך לסיין לחפש מסעדה עממית. “אני מסתפקת, בדרך כלל, בסנדוויץ'” אמרה ורדה. “סנדוויץ' עם ז’מבון מספיק לי, אבל היום לכבודך נאכל במסעדה. אני מקווה שנמצא כזאת שיש בה התפריט הפריזאי שלי. אני מציעה לך לנסות אותו.” הן מצאו מסעדת פועלים הומייה. ישבו והזמינו את התפריט של ורדה לשתיהן: מרק בצל מוקרם, גדוש בגבינת גרוייר, סטייק או־פואַוור (עם פלפל חריף), כוס יין אדום ומנה אחרונה – פרופיטרול־או־שוקולה. שזה פחזניות ממולאות בגלידה, שוחות ברוטב שוקולד חם. “לפעמים” אמרה ורדה, שטופת הנאה גסטרונימית, “אני מסיימת במנה אחרונה אחרת, שלא מוצאים בכל מקום: לה בל הלן.” בפה גדוש שאלה לירי בתנועת ידה מה זה. “פשוט” ענתה ורדה “זה חצי אגס קלוף ענקי, טבול בליקר קוונטרו, שוחה בשוקולד חם”. האסתטיות שבה הוגשו המנות והקינוחים שבו את ליבה ואת דמיונה של לירי, לא פחות מן הטעם הטוב ומן המחיר הסביר.

עבודתה של לירי היתה לעמוד שבע־שמונה שעות ביום בפתח הכפול של הכניסה לשגרירות, יחד עם מאבטח גבר. כל אדם זר שרצה להיכנס לשגרירות, עבר מאותה מבואה סגורה ומסוגרת, שבה הוא נבדק ביסודיות, למנוע כניסת אנשים לא רצויים ומסוכנים. לירי צריכה היתה לבדוק מסמכים, לשאול כמה שאלות שגרתיות ולבדוק את גופן של הנשים הנכנסות. בעיקר במקומות שבהם ניתן להחביא סכין או אקדח או מסמכים אסורים. למקומות הללו קרא בן־זוגה לאבטחה: בית־חורון עליון ובית־חורון תחתון. זה לא הוציא חיוך מלירי אלא להיפך, והיא הודיעה לו שמהיום ואילך זה ייקרא: הגליל העליון והגליל התחתון.

הבדיקה הידנית נעמה לידיה, אבל קוממה את נפשה. אבל לא היתה שום ברירה. הבדיקה היתה חיונית ורשמית ולירי נכנעה להוראות. “אני מרגישה כמו קצב,” אמרה לוורדה, וזו ענתה לה: “תתרגלי, תתרגלי. עושים את זה גם על גשר אלנבי בארץ.” היא הכירה הרבה אח"מים שאהבו את פריז ואת השגרירות. הציגה את עצמה בפניהם בשמה המלא. מי יודע, אולי בשובה לארץ תיעזר באחד מהם. בשדה הספרות, למשל.

לירי ביקרה בכל מוזיאון בעיר ובסביבותיה, החל מהאימפרסיוניסטים וכלה בלובר בו ביקרה שבת שלמה. גדי היה שבע מוזיאונים, אבל התעקש לקחת אותה למקומות מיוחדים ברכב שלו, למשל, לשכונה החדשה “לה דפאנס”, הרחק מהעיר הישנה. כולה גורדי שחקים ונבנתה בהנחה שמי שיגור בה תהיינה לו, לפחות שלוש מכוניות – לו, לזוגתו, ולבניו. הם כמעט לא יצאו מהמכונית שנסעה ברחובות המפותלים, שאין בהם הולכי רגל, חוץ מגיחה לראות את המזרקה של יעקב אגם, שלא פעלה באותו יום. צבעיה של הבריכה המקסימה הכניסו מעט חיים למפלצת רבי הקומות.

בדרכם חזרה התעכב גדי ליד ביתו והפציר בלירי לעלות לכוס קפה. עוד בטרם גמרו את הקפה, הוא התיישב לידה ונצמד אליה, מלטף ומגפף. היא נרתעה ואמרה לו: “גדי, כבר אמרתי לך, זה לא בא בחשבון.” וגדי, שטוף חשק, עשה כאן את טעות חייו: “את, אל תשחקי לי את הבתולה, שירילירי!” “שירילירי מודיעה לך”, ענתה לו רשמית: “אם תיגע בי עוד פעם, אפנה לשגריר. או למשטרה.” טרקה את הדלת ועזבה אותו חמום ולא מסופק, נעלב, אבל רגיל לזה.

מביתה היתה יוצאת היישר אל הגשר שעל הסיין וחוצה אותו אל הגדה השמאלית, שם אהבה לשוטט בכל שעה פנויה. במקרה עלתה שם על מסעדה קטנה, מרחק הליכה מביתה, שהיה עליה שלט צנוע “כשר”. לא הכשרות משכה את ליבה, אלא ההנחה שכאן תיפגש עם יהודים ואולי גם עם ישראלים. ניסתה את המסעדה ונהנתה מן האוכל. למען האמת, גם מן הבחור יפה־העיניים וארוך־הזקן, שניהל את המסעדה בצניעות. מן הון להון התקשרה שיחה ביניהם ושאל היכן היא גרה וכמובן מאליו, אם יש לה מזוזה על הדלת. לירי צחקה “אני לא מנשקת – לא מזוזות ולא גברים” אמרה בחיוך גדול. הוא ספג את חיוכה בחיבה והודיע לה שהיא חייבת לתת לו לקיים מצווה גדולה ולהצמיד מזוזה למשקוף החדר שלה. בתחילה היא סירבה בצחקוקי התנצלות, אבל אחרי שסיפר לה שהוא הגיע לפריז ללימודים בסורבון, שאולי יכינו אותו לרבנות, פרצה פיה הסכמה, לא צפויה: “בעצם, למה לא? באחד הימים אחרי שאוכל כאן ארוחת ערב ותסגור את המסעדה, תבוא איתי ותתלה לי מזוזה. אבל שתהיה כשרה!” אני מביא שתיים" הוא אמר. “מוכרחים אחת גם לכניסה לבית”.

עבר שבוע שקט וגדי הקב"ט חזר לסורו. הוא תפס את לירי בהפסקה של ארוחת ארבע ואמר לה: “לבדך לא תגיעי למוסדות פריזאיים קלאסיים, כמו הלידו או הקרייזי הורס. אני מתנדב לקחת אותך לשם לא למענך אלא למעני. אני נהנה שם מכל הופעה ובחור שמגיע לבד מעורר שם רחמים. תבואי איתי?” להפתעתו ולשמחתו, ענתה לירי, זקופה וגאה, “למה לא? לשם לא אגיע לבד.” לירי נהנתה מאוד משני המופעים. השוותה אותם בליבה למופעים על הבמה בקיבוץ, ואיכשהו זה ניסח בראשה את ההבדל הגדול שבין הקיבוץ האהוב ופריז המקסימה.

תוך כדי שיחות בשגרירות, שמעה מספרים על מועדון לילה מיוחד, ותיק מאוד, le lapin agile “הארנב הזריז”, בראש גבעה בקצה העיר. הוא נוסד ב־1855 ומאז, מדי ערב בערב חוגגים בו צרפתים ותיירים, חובבי שירה ויין. שם שותים ושרים, סיפרו לה. שירה בציבור, יין או שמפניה בכוסיות לא גדולות. במחירים לא גבוהים. זה היה בדיוק מן הדברים יוצאי הדופן שלירי חיפשה בעיר. לאחר ששמעה קונצרטים בכל הכנסיות היפות שבמרכז העיר, החליטה שהיא צריכה לראות את הארנב ולשמוע שירי עם צרפתיים. היא שכנעה כמה בנות מהשגרירות וממכרותיה הישראליות והן הלכו בחמישייה אל “הארנב הזריז”. בדרך לשם חוותה להפתעתה, חוויה, שתהיה למכוננת בחייה. במורד הגבעה שבראשה עמד המועדון, היה נטוע כרם, מטופל לתפארת, על צלע הגבעה כולה. זה הזכיר ללירי את עבודת הבציר בקיבוץ, בשעות הבוקר שלפני הזריחה, כשהטל עודנו על הענבים הבשלים, ימים של אושר ונחת. של רגיעה שמימית. היא גם אהבה ענבים. בחוצפתה שהתפתחה בעולם הרחב, פנתה אל מנהל המועדון ושאלה אותו אם הכרם הבשל הוא שלו. האיש המזדקן לא הבין למה היא שואלת, אבל סיפר לה שהוא הבעלים וכל עונה הוא מחפש בוצרים, כי זה מעבר ליכולתו הפיזית בשנים האחרונות. לשאלתה, “האם תסכים שאני אבצור את הענבים בכרם שלך?” הוא פקח עיניים גדולות וקרא: “!!oh la vache” קריאת הפתעה אופיינית לחקלאי צרפתי. היא סיפרה לו בקצרה שהיא גם מנוסה בבציר, גם אוהבת לעשות זאת, ואם הוא יסכים היא תיקח שבוע חופשה מעבודתה ותבצור את הכרם האחרון בפריז, שנשמר למזכרת של השכונות החקלאיות שהעיר נגסה ורמסה. היא הצטרפה לחברותיה שישבו על השרפרפים הקטנים, כוסיות יין בידיהן ותהו על מגוון התיירים ששרו בהתלהבות של תנועת נוער, את השירים הצרפתיים העתיקים, מלווים בתזמורת צנועה. היא לא סיפרה לחברותיה על הרעיון המוזר והן שמו לב שראשה קודח. היא קמה באמצע השירה ושבה לחדר המנהל בהעזה של קיבוצניקית, היא שאלה אותו: “אם הסכמת לשגעון הראשון שלי, אולי תסכים גם לשני?” הוא שם יד על כתפה ופקח עיניים גדולות, נראה שיופיה דיבר אל ליבו. “עד חצי המלכות” אמר לה. והיא אמר: “עניין הבציר סגור. אני אתקשר איתך מחר־מחרתיים. אבל יש לי עוד רעיון. שתי המגישות במועדון לא מספיקות להגיע אל המוני האורחים והן רצות בבהילות יתרה. האם תוכל לצרף אותי, נגיד שני ערבים בשבוע לעבודת המלצרות כאן?” הוא לא הרבה לחשוב ואמר “avec plaisir” ותבואי בשמלה או בחצאית. זה פמינין. את רוצה להתחיל מחר?", “כן. מחר.” ענתה לו והושיטה את ידה לידו ללחיצה. היא חזרה המומה אל חברותיה: “מחר אני ממלצרת כאן. בלאפין אג’יל ההיסטורי, המפורסם.” הן לא האמינו למשמע אוזניהן.

כעבור יומיים־שלושה, הוציאה את בגדי הקיבוץ מתחתית המזוודה והגיעה לבציר. היא קיבלה שחרור לשבוע. השותף שלה למבואת השגרירות נשם לרווחה. הוא אהב שהבנות מתחלפות.

הבציר, מלפני צאת החמה ועד שקיעתה, התיש את גופה אבל ריענן את רוחה. עזרו על ידה שני צעירים טוניסאים שעשו את הסבלות הדרושה. הבציר השיב אותה אל נעוריה, אל קיבוצה ואל חברי נעוריה מהעבר השני של הגפנים. משום מה, השתלטה על זיכרונה דמותו של נדב “היתום”, הנשיקה הראשונה מבעד לענבים ולעלי הגפן. לבן שלי אקרא גפן, עלה הרהור מטורף בראשה. בקיבוץ אחזור לכרם, רדף הרהור סביר אחרי קודמו ההזוי.

לעומת זאת היתה אכזבה גדולה מן המלצרות. היא הבינה עד מהרה מדוע נתבקשה להגיע עם שמלה או חצאית, כי אחת המוסכמות, כנראה, במועדון הוותיק הזה, היה ליטוף אקראי של המלצרית, במעלה ירכה. הניסיון להישמט מהידיים החמדניות לא עלה יפה, כי היתה חייבת לאזן ולהגן על המגש העמוס כוסיות מלאות שבידיה.

היא התפטרה מן המלצרות, אך השלימה עד תום את הבציר בגבעה היפהפיה, תחת עיניהם המשתאות של התיירים. כמה מהם אף מחאו לה כפיים. אין טוב בלי רע, סיכמה לירי בנפשה, בתום חוויותיה בכרם ובמועדון אשר במונמארטר. כשאשוב לארץ וישאלו אותי, מה עשית בפריז, אספר להם שבצרתי ענבים בכרם. והם לא יאמינו. שתליתי מזוזה בפתח החדר שלי. והם…