רקע
איתמר יעוז־קסט
הילדה והזר

גפרור ניצת.

עיגול האש ריחף רגע בין תיבות־הדואר שבחדר־המדרגות ובין כובע־הקאסקט, שגחן ובחן את השמות. עם כבוֹת הגפרור – להרף עין נוצר חור באויר. על כל פנים, כך נדמה לילדה, שניצבה בקצה המסדרון של קומת־הקרקע וכדור בידה. רצתה להגיף מאחוריה את הדלת ולצאת אל החצר, אך נרתעה לאחור. וכובע־הקאסקט החל להתנודד, עלה־ורדת במדרגות הבית. בסמוך לכובע נישא גם איזה ילקוט־עור כהה. צעד ועוד צעד. וחיכוך רגליים. וכשהטיל הגבר המשוטט על־פני המסדרון את מבטו אל מקום ההמולה הדקה, המסתננת מדירת־הקרקע, ולחץ על כפתור־החשמל המקולקל – סבורה היתה הילדה, כי עין־של־זכוכית מתנוצצת בתוך הראש המוארך.

“בדיוק כמו האיש ההוא… מן המשפט…” פלטה בינה לבינה, והכדור בעל הפסים הצבעוניים נשמט מבין אצבעותיה וקיפץ וקיפץ, נחבא תחת המקרר הלבן, מתהפך ומרעיש בחוסר־מנוחה, מציץ ומחליט לחמוק מן הדירה, כאילו הדף־של־פחד מכריח אותו להתגלגל.

הילדה נסוגה אל אחורי הדלת ונעלה את המנעול, בהקפידה לבל יישמע קליק־קליק הסגירה.

השעינה את גבה אל לוח־העץ. האזינה. עיתון, ובו סימוני עיפרון באדום, התעורר לחיים על השולחן והרחיש. וילון־הבד שעל החלון לכד ציפורי־רוח מתנפנפות, צל צמח על הרצפה. כיווצה הילדה את גופה ואחזה בשתי צמותיה, דומה נאחזת היא בשתי חגורות־הצלה זעירות. התאזרה־עוז, זזה והניחה כיסא על מקום הצל, בסמוך לדלת, אלא שהצל נאסף בינתיים אל גופה המכווץ.

“יוספה! יוספה!” שמעה לפתע מבעד לחלון את צעקותיהם של הילדים הקוראים לה למשחק.

הצעדים דעכו על־פני המסדרון.

“כעת הוא עומד ומחכה…” חלפה בה מחשבה,

ומילמלה:

“עוד המון זמן…” דיברה אל עצמה בחשבה על הוריה, שיצאו את הבית זה כבר. אבל בחוץ, לאורך חדר־המדרגות, עמדה שתיקה, אולי בדמותו של איש זר, הממתין, מחריש.

שוב נפל מבטה על העיתון שעל־גבי שולחן־עבודתו של האב, ובו תיאור משפטו של קאפו, אשר נפתח לפני ימים מספר.

הילדה חשה צמרמורת קלה. נגעה בשפתיה, שהיו יבשות כעת.

“ידעתי שהוא… שהוא יבוא…” ליחשה.

מעל למכתבה, בקצה חוט דק הקשור אל קנה־המנורה, התנדנד כלב־עץ ימינה ושמאלה, בשקט־בשקט. נשפה הילדה על הצעצוע, אשר החל להיטלטל רגוּזוֹת בקצה חוט־הניילון השקוף.

שתי קסתות דיו ישנות, העומדות על־גבי השולחן החום של האב, היו כשתי אזניים קשובות אשר למכתבה.

הילדה השמיעה בטישה רכה ברגליה. צותתה לעבר חדר־המדרגות.

השולחן קלט את הרעש והרטיט.

הילדה זקפה אצבע אל האויר, בדומה לסימן־שאלה, וניגשה אל המכתבה, אל העיתון שעל־גבי השולחן, אף כי ידעה שאביה אוסר עליה לגעת במכתבת־עבודתו.

העיתון התבלבל בין ידיה, אך היא סידרה ויישרה אותו בדאגנות יתירה. אחר־כך נעצה מבט מתוח בקטע המאמר המסומן באדום, בתצלום אשר נגלה לעיניה, קירבה אותו ביותר, עד כי עפעפיה טיאטאו גרגרי אבק זערערים מעל הקטע המודפס.

ניסתה לעיין גם במאמר גופו.

“כן… זה… הוא…” חזרה ואמרה בהרגשת ודאות, בתום קריאת־הפיענוח של הכתבה, שעסקה בתיאור משפטו של הקאפו, אשר בו הופיע גם אביה בתור עד־התביעה.

רצתה לנשום אויר, הרבה אויר.

הגניבה מבט מבעד לחלון, אל שדה־הקוצים, אל הכביש.

ציפורי־הרוח השתעשעו בשולי הוילון הבהיר. חזר ודילג מבטה אל הספה הכחולה שבחדר, התעכב קמעה וקנה לו שביתה מעל לפסנתר המבהיק, בתוך מסגרת מוזהבת התלויה על מסמר – תמונתו של תינוק.

הילדה שבה לעיין במאמר.

את הפרטים ידעה כמו בעל־פה:

היה לה אח… בחוץ־לארץ… נרצח… בימי המלחמה… ועכשיו יש משפט… והתרגשות… ומשתדלים שהיא לא תשמע… לא תבין…

קמה וניגשה אל הפסנתר הלבן, החדש. רצתה לבחון היטב כל קו וקו בתמונת התינוק שעל הקיר. הזדקפה על קצות האצבעות כדי להסיר את התצלום מעל המסמר התחלקה ונגעה בקלידי כלי־הנגינה הפתוח.

גלי הרעם הציפו את החדר.

“יוז’י,” לחשה אל עצמה, “קראו לו יוז’י,” ולראשונה עלה בדעתה כי שמה־שלה, ייתכן שהוא נקרא עליה לזכר האח ההרוג.

הרי מעולם לא שאלה את פי ההורים.

וכעת משונה היה לה, לפתע משונה מאוד היה, כי אביה ואמה חיו את חייהם בחוץ־לארץ, בטרם לידתה – עם ילד זר לה.

חשה דפיקות־לב קנטרניות.

משום־מה, התאוותה מאוד לפתוח את מגירת שולחנו של האב, אף כי ידעה – דבר אין שם אשר היא לא תדע על־אודותיו. ובכל זאת היססה. וקרבה. התנגפה בקצה השטיח.

והמגירה כמו עמדה לעומתה בזקיפות־הקומה. הציעה את שירותיה.

וגם המפתח הקטן התקוע בה, אפילו הוא קרץ קריצה מוכספת, מתעתעת.

חמקה המגירה מן השולחן, ניענעה את דפנותיה והקישה ברצפה.

קבלות, מכתבים עם בולים צבעוניים, תלושי־מזון ישנים ומסמכים מרובי־חותמות קיפצו באויר, פרשׂו כנפיים ענקיות.

בין כה לכה, ומתוך העירבוביה נשלפה והתגוללה לרגליה של הילדה איזו תמונה משפחתית דהויה: הילד יוז’י והוריה שלה – על רקע גן חרפי עם איש־שלג חביב, המחזיק מטאטא בידו. את התמונה כבר ראתה מן הסתם, ואף־על־פי־כן חשה עכשיו פעימות בגרונה: “איזה נוף…” והם צעירים כל־כך רצתה להשמיע בהתרגשות.

אך לפתע – הצילצול, קול הפעמון שבא מצד הדלת, אולי מצד דירת השכנים. היה זה צילצול מרוסק, נחפז להשתתק, אך מכה הד.

הילדה, ברגע זה בדיוק, יישרה את פלג גופה העליון, כדי ללחוץ את התמונה אל חזה. ואילו התמונה – נבעתת מן ההתרחשות – כמו התאבנה, כמו התעלפה על כף־היד, פולטת נטפי זיעה לשמע הצילצול הרע.

“הוא.. הוא בא… לכאן…” עוד הספיקה לפלוט אנקה.

אחזה את התמונה בידיה, או להיפך – התמונה היא אשר שלחה ידיים קשות אל שנצי שמלתה של הילדה והגביהה אותה לעבר התקרה, נשאה אותה כנגד המרפסת, לצד החצר, אל החוץ.

“יוספה, יוספה, בואי לשחק כבר!”

שמעה את הילדים בהתבהלה, בחלפה על־פני מבוא הבית, והם מקיפים אותה ומיידים בה כדור בעל פסים צבעוניים, אשר ניתר והתגלגל ממנה והלאה, תוך התנכרות.

והילדים מציתים אש־מדורה בלב החצר ושרים, אבל היא משתחררת מאחיזתם, גם מתוך זימרתם, ורצה לעבר תחנת־האוטובוס המרוחקת, משם צריכים היו הוריה להגיע הביתה.

“לא… זאת לא יוספה!…” הסבה ראשה לאחור וצעקה פתאום אל הילדים, בעוד היא חוצה את הכביש במרוצה, מול השיכון, לכיוון השדה שהירח כבר משח אותו באור־הכספית.

דרדר רשרשני, אשר שכח את צבעו מחמת השעה המאוחרת, הזדקף כנגדה ונעץ בה אצבעות־צמח זעירות. חיפושית או טיפת־דם זחלה על גרביה הקצרצרים. ציפור נשלפה ביללה ממשוכת־הצבר והקימה רוח באברותיה.

שתי צמות הילדה – רעדו.

והרוח התעצמה והלכה בשריקות־פחד על־פני השדה.

נאלצה הילדה לרכוס את חולצתה מחמת קור, אשר חרש את כל בשרה – שכּן היא הבחינה, כעת־כעת הבחינה בכובע־הקאסקט המופיע בפתח־הבית, מתנודד מעלה־מטה, הולך וקרב אליה, באין זכר עוד למעגל הילדים השרויים במשחקם;

וכובע־הקאסקט חלף לאורך החצר, מועיד פניו לעבר שדה־הקוצים.

הכספית הנשפכת מן הירח קפאה, ועלים מושחזים התהוללו בלבן־לבן, בגובה עיניה של הילדה.

“שלג.. כמו שלג יורד…” אמרה מלים בצמרמורת, ושיעבדה מבטה אל הכובע המרחף על־פני השדה החשוך,

“הוא יהרוג אותי… כמו את יוז’י…” חשבה עוד ותקעה את אגרופה כמתגוננת לתוך הלא־כלום הלילי.

והכובע היה ממשמש ובא, ומתחתיו – תיק־העור. אך התיק נמוג אי־שם בעיקולי הכביש, בכיוון אחר.

עלים מוּכּי־ירח התחררו, וכמו שלג… כמו שלג ירד.

האדמה חרקה.

ועכשיו התנצנץ איזה כלי־מתכת – היא ראתה בבירור – כלי־מתכת בתוך ידו של הקאפו, והמגפיים שלרגליו דישדשו בסבך הצמחיה.

“לרוץ! לרוץ!” צעקה בקול של ציפור.

“יא! יא! יא!” קלטו אזניה צלילים חדים בגרמנית, ומשום־מה חלף למול עיניה דיוקנו של החנווני מן השיכון הסמוך.

נקרעה רצועה בסנדליה. נטלה בידיה את המינעלים ודילגה על הקרקע הלוהטת־צוננת, עד היתקלה בשרשים של עץ־שיקמה, שרשים המזרימים בסיביהם את הזמן, המחלחל חרישית בחיק כדור־הארץ.

הילדה השתטחה על גבה, בלא כאב, כמסגירה את גופה הקטן למעמקי האדמה.

רק את שדיה, שטרם צימחו, חיבקה היטב־היטב. חיכתה. חיכתה לרעם צעדיו של כובע־הקאסקט.

את הבית ראתה אך במדומדם.

“יוז’י! יוז’י! בוא לשחק!” שמעה מרחוק מאוד את קריאות הילדים הסמויים מן העין, ללא יכולת לקום על רגליה. ניסתה לנשום קצובות ולחשוב על השלג היורד. אחר־כך פשטה ידיה לצדדים כנכנעת.

רווח לה מעט. נגעו אצבעותיה בחומר רכיך־פריך, כמו פרי הנמעך בין האצבעות. חשה ליחה הנוזלת על פרק־ידה.

שעיר מאוד היה החומר הפריך. ריח מתוק מאוד, נתעב מאוד, עלה באפה, ומקהלה של יללות פצחה ברגע זה בזמר רע מאחורי משוכת הצבר.

“תַן… כלב… דם…” התבהלו המלים על שפתיה ועפו להן.

ניתרה על רגליה.

“לרוץ! לרוץ!”

והכספית נשפכת מן הירח על שיחי הצבר המתבהמים, וראש של חיה עכורת־עיניים מתנדנד מתחת לכובע־הקאסקט.

הולך־סובב ומפרכס,

נבלע ונמוג בתוך אלומת־אור ענקית, שם, על־פני הכביש, מעבר לשדה – בעוד האוטובוס מכחכח ובא, מרתיע ועוצר לאט, מאוד לאט.

וכבר אדמומית נזרקת בגלגל־הירח, ולא עוד צינת הכספית הניגרת מטה.

האוטובוס מטפטף החוצה את אנשיו בעצלתיים, כמו למגע הרוח שכמעט חדלה לנַשב.

גם רגליים של אב ואם עושות דרכן ממדרגת־האוטובוס ועד אספלט־הכביש, כאילו חוצות הן מרחקים.

גבר ואשה קשישים למדי,

המהלכים על־פני שביל־הכורכר.

על שאלת “מה איתך? מה איתך?” הנבהלת, עונות רק שתי כתפיים מתכווצות מתחת לשתי צמות מתרעדות.

והילדה רצה ונצמדת – פעם אל האם ופעם אל האב – וניתקת מהם,

והיא ממהרת קדימה, לבדה.

“לא… יוספה… אין פה יוספה..” אומרת, בלא שיהא ברור באזני מי היא אומרת את המלים.

והיא חומקת על־פני מסדרון הבית, בחפזון־אין־נשימה היא חומקת, עד הדלת, רק עד הדלת, של דירתם,

ונסוגה קמעה, מהססת כדי רגע,

כי יודעת היא בוודאות, שצילו של ילד לבוש אדרת־חורף יושב על כיסא מן הכיסאות, בסמוך לשולחן־הכתיבה, ומחכה לאב ואם, שהם כמו זרים לה.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2670 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!