גפרור ניצת.
עיגול האש ריחף רגע בין תיבות־הדואר שבחדר־המדרגות ובין כובע־הקאסקט, שגחן ובחן את השמות. עם כבוֹת הגפרור – להרף עין נוצר חור באויר. על כל פנים, כך נדמה לילדה, שניצבה בקצה המסדרון של קומת־הקרקע וכדור בידה. רצתה להגיף מאחוריה את הדלת ולצאת אל החצר, אך נרתעה לאחור. וכובע־הקאסקט החל להתנודד, עלה־ורדת במדרגות הבית. בסמוך לכובע נישא גם איזה ילקוט־עור כהה. צעד ועוד צעד. וחיכוך רגליים. וכשהטיל הגבר המשוטט על־פני המסדרון את מבטו אל מקום ההמולה הדקה, המסתננת מדירת־הקרקע, ולחץ על כפתור־החשמל המקולקל – סבורה היתה הילדה, כי עין־של־זכוכית מתנוצצת בתוך הראש המוארך.
“בדיוק כמו האיש ההוא… מן המשפט…” פלטה בינה לבינה, והכדור בעל הפסים הצבעוניים נשמט מבין אצבעותיה וקיפץ וקיפץ, נחבא תחת המקרר הלבן, מתהפך ומרעיש בחוסר־מנוחה, מציץ ומחליט לחמוק מן הדירה, כאילו הדף־של־פחד מכריח אותו להתגלגל.
הילדה נסוגה אל אחורי הדלת ונעלה את המנעול, בהקפידה לבל יישמע קליק־קליק הסגירה.
השעינה את גבה אל לוח־העץ. האזינה. עיתון, ובו סימוני עיפרון באדום, התעורר לחיים על השולחן והרחיש. וילון־הבד שעל החלון לכד ציפורי־רוח מתנפנפות, צל צמח על הרצפה. כיווצה הילדה את גופה ואחזה בשתי צמותיה, דומה נאחזת היא בשתי חגורות־הצלה זעירות. התאזרה־עוז, זזה והניחה כיסא על מקום הצל, בסמוך לדלת, אלא שהצל נאסף בינתיים אל גופה המכווץ.
“יוספה! יוספה!” שמעה לפתע מבעד לחלון את צעקותיהם של הילדים הקוראים לה למשחק.
הצעדים דעכו על־פני המסדרון.
“כעת הוא עומד ומחכה…” חלפה בה מחשבה,
ומילמלה:
“עוד המון זמן…” דיברה אל עצמה בחשבה על הוריה, שיצאו את הבית זה כבר. אבל בחוץ, לאורך חדר־המדרגות, עמדה שתיקה, אולי בדמותו של איש זר, הממתין, מחריש.
שוב נפל מבטה על העיתון שעל־גבי שולחן־עבודתו של האב, ובו תיאור משפטו של קאפו, אשר נפתח לפני ימים מספר.
הילדה חשה צמרמורת קלה. נגעה בשפתיה, שהיו יבשות כעת.
“ידעתי שהוא… שהוא יבוא…” ליחשה.
מעל למכתבה, בקצה חוט דק הקשור אל קנה־המנורה, התנדנד כלב־עץ ימינה ושמאלה, בשקט־בשקט. נשפה הילדה על הצעצוע, אשר החל להיטלטל רגוּזוֹת בקצה חוט־הניילון השקוף.
שתי קסתות דיו ישנות, העומדות על־גבי השולחן החום של האב, היו כשתי אזניים קשובות אשר למכתבה.
הילדה השמיעה בטישה רכה ברגליה. צותתה לעבר חדר־המדרגות.
השולחן קלט את הרעש והרטיט.
הילדה זקפה אצבע אל האויר, בדומה לסימן־שאלה, וניגשה אל המכתבה, אל העיתון שעל־גבי השולחן, אף כי ידעה שאביה אוסר עליה לגעת במכתבת־עבודתו.
העיתון התבלבל בין ידיה, אך היא סידרה ויישרה אותו בדאגנות יתירה. אחר־כך נעצה מבט מתוח בקטע המאמר המסומן באדום, בתצלום אשר נגלה לעיניה, קירבה אותו ביותר, עד כי עפעפיה טיאטאו גרגרי אבק זערערים מעל הקטע המודפס.
ניסתה לעיין גם במאמר גופו.
“כן… זה… הוא…” חזרה ואמרה בהרגשת ודאות, בתום קריאת־הפיענוח של הכתבה, שעסקה בתיאור משפטו של הקאפו, אשר בו הופיע גם אביה בתור עד־התביעה.
רצתה לנשום אויר, הרבה אויר.
הגניבה מבט מבעד לחלון, אל שדה־הקוצים, אל הכביש.
ציפורי־הרוח השתעשעו בשולי הוילון הבהיר. חזר ודילג מבטה אל הספה הכחולה שבחדר, התעכב קמעה וקנה לו שביתה מעל לפסנתר המבהיק, בתוך מסגרת מוזהבת התלויה על מסמר – תמונתו של תינוק.
הילדה שבה לעיין במאמר.
את הפרטים ידעה כמו בעל־פה:
היה לה אח… בחוץ־לארץ… נרצח… בימי המלחמה… ועכשיו יש משפט… והתרגשות… ומשתדלים שהיא לא תשמע… לא תבין…
קמה וניגשה אל הפסנתר הלבן, החדש. רצתה לבחון היטב כל קו וקו בתמונת התינוק שעל הקיר. הזדקפה על קצות האצבעות כדי להסיר את התצלום מעל המסמר התחלקה ונגעה בקלידי כלי־הנגינה הפתוח.
גלי הרעם הציפו את החדר.
“יוז’י,” לחשה אל עצמה, “קראו לו יוז’י,” ולראשונה עלה בדעתה כי שמה־שלה, ייתכן שהוא נקרא עליה לזכר האח ההרוג.
הרי מעולם לא שאלה את פי ההורים.
וכעת משונה היה לה, לפתע משונה מאוד היה, כי אביה ואמה חיו את חייהם בחוץ־לארץ, בטרם לידתה – עם ילד זר לה.
חשה דפיקות־לב קנטרניות.
משום־מה, התאוותה מאוד לפתוח את מגירת שולחנו של האב, אף כי ידעה – דבר אין שם אשר היא לא תדע על־אודותיו. ובכל זאת היססה. וקרבה. התנגפה בקצה השטיח.
והמגירה כמו עמדה לעומתה בזקיפות־הקומה. הציעה את שירותיה.
וגם המפתח הקטן התקוע בה, אפילו הוא קרץ קריצה מוכספת, מתעתעת.
חמקה המגירה מן השולחן, ניענעה את דפנותיה והקישה ברצפה.
קבלות, מכתבים עם בולים צבעוניים, תלושי־מזון ישנים ומסמכים מרובי־חותמות קיפצו באויר, פרשׂו כנפיים ענקיות.
בין כה לכה, ומתוך העירבוביה נשלפה והתגוללה לרגליה של הילדה איזו תמונה משפחתית דהויה: הילד יוז’י והוריה שלה – על רקע גן חרפי עם איש־שלג חביב, המחזיק מטאטא בידו. את התמונה כבר ראתה מן הסתם, ואף־על־פי־כן חשה עכשיו פעימות בגרונה: “איזה נוף…” והם צעירים כל־כך רצתה להשמיע בהתרגשות.
אך לפתע – הצילצול, קול הפעמון שבא מצד הדלת, אולי מצד דירת השכנים. היה זה צילצול מרוסק, נחפז להשתתק, אך מכה הד.
הילדה, ברגע זה בדיוק, יישרה את פלג גופה העליון, כדי ללחוץ את התמונה אל חזה. ואילו התמונה – נבעתת מן ההתרחשות – כמו התאבנה, כמו התעלפה על כף־היד, פולטת נטפי זיעה לשמע הצילצול הרע.
“הוא.. הוא בא… לכאן…” עוד הספיקה לפלוט אנקה.
אחזה את התמונה בידיה, או להיפך – התמונה היא אשר שלחה ידיים קשות אל שנצי שמלתה של הילדה והגביהה אותה לעבר התקרה, נשאה אותה כנגד המרפסת, לצד החצר, אל החוץ.
“יוספה, יוספה, בואי לשחק כבר!”
שמעה את הילדים בהתבהלה, בחלפה על־פני מבוא הבית, והם מקיפים אותה ומיידים בה כדור בעל פסים צבעוניים, אשר ניתר והתגלגל ממנה והלאה, תוך התנכרות.
והילדים מציתים אש־מדורה בלב החצר ושרים, אבל היא משתחררת מאחיזתם, גם מתוך זימרתם, ורצה לעבר תחנת־האוטובוס המרוחקת, משם צריכים היו הוריה להגיע הביתה.
“לא… זאת לא יוספה!…” הסבה ראשה לאחור וצעקה פתאום אל הילדים, בעוד היא חוצה את הכביש במרוצה, מול השיכון, לכיוון השדה שהירח כבר משח אותו באור־הכספית.
דרדר רשרשני, אשר שכח את צבעו מחמת השעה המאוחרת, הזדקף כנגדה ונעץ בה אצבעות־צמח זעירות. חיפושית או טיפת־דם זחלה על גרביה הקצרצרים. ציפור נשלפה ביללה ממשוכת־הצבר והקימה רוח באברותיה.
שתי צמות הילדה – רעדו.
והרוח התעצמה והלכה בשריקות־פחד על־פני השדה.
נאלצה הילדה לרכוס את חולצתה מחמת קור, אשר חרש את כל בשרה – שכּן היא הבחינה, כעת־כעת הבחינה בכובע־הקאסקט המופיע בפתח־הבית, מתנודד מעלה־מטה, הולך וקרב אליה, באין זכר עוד למעגל הילדים השרויים במשחקם;
וכובע־הקאסקט חלף לאורך החצר, מועיד פניו לעבר שדה־הקוצים.
הכספית הנשפכת מן הירח קפאה, ועלים מושחזים התהוללו בלבן־לבן, בגובה עיניה של הילדה.
“שלג.. כמו שלג יורד…” אמרה מלים בצמרמורת, ושיעבדה מבטה אל הכובע המרחף על־פני השדה החשוך,
“הוא יהרוג אותי… כמו את יוז’י…” חשבה עוד ותקעה את אגרופה כמתגוננת לתוך הלא־כלום הלילי.
והכובע היה ממשמש ובא, ומתחתיו – תיק־העור. אך התיק נמוג אי־שם בעיקולי הכביש, בכיוון אחר.
עלים מוּכּי־ירח התחררו, וכמו שלג… כמו שלג ירד.
האדמה חרקה.
ועכשיו התנצנץ איזה כלי־מתכת – היא ראתה בבירור – כלי־מתכת בתוך ידו של הקאפו, והמגפיים שלרגליו דישדשו בסבך הצמחיה.
“לרוץ! לרוץ!” צעקה בקול של ציפור.
“יא! יא! יא!” קלטו אזניה צלילים חדים בגרמנית, ומשום־מה חלף למול עיניה דיוקנו של החנווני מן השיכון הסמוך.
נקרעה רצועה בסנדליה. נטלה בידיה את המינעלים ודילגה על הקרקע הלוהטת־צוננת, עד היתקלה בשרשים של עץ־שיקמה, שרשים המזרימים בסיביהם את הזמן, המחלחל חרישית בחיק כדור־הארץ.
הילדה השתטחה על גבה, בלא כאב, כמסגירה את גופה הקטן למעמקי האדמה.
רק את שדיה, שטרם צימחו, חיבקה היטב־היטב. חיכתה. חיכתה לרעם צעדיו של כובע־הקאסקט.
את הבית ראתה אך במדומדם.
“יוז’י! יוז’י! בוא לשחק!” שמעה מרחוק מאוד את קריאות הילדים הסמויים מן העין, ללא יכולת לקום על רגליה. ניסתה לנשום קצובות ולחשוב על השלג היורד. אחר־כך פשטה ידיה לצדדים כנכנעת.
רווח לה מעט. נגעו אצבעותיה בחומר רכיך־פריך, כמו פרי הנמעך בין האצבעות. חשה ליחה הנוזלת על פרק־ידה.
שעיר מאוד היה החומר הפריך. ריח מתוק מאוד, נתעב מאוד, עלה באפה, ומקהלה של יללות פצחה ברגע זה בזמר רע מאחורי משוכת הצבר.
“תַן… כלב… דם…” התבהלו המלים על שפתיה ועפו להן.
ניתרה על רגליה.
“לרוץ! לרוץ!”
והכספית נשפכת מן הירח על שיחי הצבר המתבהמים, וראש של חיה עכורת־עיניים מתנדנד מתחת לכובע־הקאסקט.
הולך־סובב ומפרכס,
נבלע ונמוג בתוך אלומת־אור ענקית, שם, על־פני הכביש, מעבר לשדה – בעוד האוטובוס מכחכח ובא, מרתיע ועוצר לאט, מאוד לאט.
וכבר אדמומית נזרקת בגלגל־הירח, ולא עוד צינת הכספית הניגרת מטה.
האוטובוס מטפטף החוצה את אנשיו בעצלתיים, כמו למגע הרוח שכמעט חדלה לנַשב.
גם רגליים של אב ואם עושות דרכן ממדרגת־האוטובוס ועד אספלט־הכביש, כאילו חוצות הן מרחקים.
גבר ואשה קשישים למדי,
המהלכים על־פני שביל־הכורכר.
על שאלת “מה איתך? מה איתך?” הנבהלת, עונות רק שתי כתפיים מתכווצות מתחת לשתי צמות מתרעדות.
והילדה רצה ונצמדת – פעם אל האם ופעם אל האב – וניתקת מהם,
והיא ממהרת קדימה, לבדה.
“לא… יוספה… אין פה יוספה..” אומרת, בלא שיהא ברור באזני מי היא אומרת את המלים.
והיא חומקת על־פני מסדרון הבית, בחפזון־אין־נשימה היא חומקת, עד הדלת, רק עד הדלת, של דירתם,
ונסוגה קמעה, מהססת כדי רגע,
כי יודעת היא בוודאות, שצילו של ילד לבוש אדרת־חורף יושב על כיסא מן הכיסאות, בסמוך לשולחן־הכתיבה, ומחכה לאב ואם, שהם כמו זרים לה.
דומה, מחפשות עיניו אחר קווי־דמיון לאדם רחוק – נתן מבטו בראי שעל השולחן ובחן את בבואתו.
אחר־כך שלף קונטרס מצהיב מתוך תרמיל שתחת מיטתו־הצבאית, ונעץ מבט חוקר בתצלום מן התצלומים:
איש זקן ולראשו כובע־שטריימל שעיר, היורד עד לגבות סבוכות וסמורות, וזקן־אדירים המשייר מקום רק לסדקי עיניים התקועות אי־שם באין־הסוף השקוף של הנייר.
זמן רב השהה מבטו על הדיוקן, עד כי יכול אפילו לעצום את עיניו מבלי שתימוג התמונה; או, להיפך: מרוב התבוננות היה התדפיס הדהוי כמו מתעתע בו – נסתר ונגלה, נסתר ונגלה.
חש רתיעת־מה למראה הפנים הללו, ובשמץ בושה הפך את הדף, אף כי לאט־לאט החל להרגיל עצמו לתמונה – בלא שיצטרך להסתיר בכף־ידו את כובע־השטריימל היורד עד לגבות הדוקרניות, או לכסות חלק מן הפיאות, כדי שיוכל להישאר ביחידות עם העיניים המכווצות.
קם מאצל השולחן.
השעה היתה מאוחרת.
כבר כל חבריו לחדר יצאו לחופשת־הפסח.
“צריך למהר… להגיע לבתיה לפני כניסת החג…” חשב.
התכופף והתחיל לאסוף את החפצים, שנשרו על הרצפה מתוך תרמילו.
חיפש אחר הכיפה החדשה, שהכין במיוחד לקראת ערב זה, והיא נחבאת אי־שם בין הלבנים שבתחתית התרמיל.
לאחר שמצא אותה, הניחה על ראשו לשם מדידה כביכול.
“כמעט כמו גוי,” נזכר באיזו הערה של הנערה. ואמנם, הכיפה גלשה במהירות מעל ראשו, נדמה אינה מוצאת שם אחיזה לעצמה.
התכעס עליה, על הכיפה.
תחב אותה בכיס מכנסיו.
קם ונחפז לצאת.
*
האויר הבהיק.
גשם שירד לפני שעה קלה הסיר את האבק מעל הכביש, שהיה מתנוצץ כאילו יין טוב של חג נשפך לכל ארכו.
והוא חשב: “סוף־סוף אני מוזמן אליה… אל בתיה.. זו הפעם הראשונה אף כי…בעצם…אני הוא שהזמנתי את עצמי…” ומעך את כובעו הצבאי בין אצבעותיו ותלה אותו בלולאת ה’בטלדרס' שלו.
האויר הבהיק בהססנות, מתקשה להכריע בין חורף לאביב.
אך קמעה־קמעה השתלטה על השדות והפרדסים, על חורבות הבתים הנטושים ועל כלי־הרכב שבצומתי הדרכים הסואנים – שעת־צהריים צהובה.
הוא שאף את הצהבוּת אל קרבו. נוח, נוח מאוד היה לו להימצא מחוץ למחנה, אשר עם אוירתו טרם הצליח להשלים.
מן התחנה המרכזית נסע באוטובוס לכיוון הפרברים.
*
הנה ושוֹב,
נקודות לבנות ונוצצות הסתחררו באויר, לנגד העיניים – נוצות העולות ויורדות ומתיזות נטפי־שמש מופתעים.
מהלך היה לאיטו.
אשה ולראשה שביס צהבוני חבטה כלי־מיטה בעמדה על גזוזטרת־ברזל מוחלדת, תוך שהיא משמיעה גירגורים של מתיקוּת באזני איזה ילד בלתי־נראה, ואולי רק שרה כך לעצמה.
הנוצות הנמיכו־עוף, נגעו במצחו של הצעיר לבוש־המדים וריפרפו הלאה לדרכן, מסרבות להיאסף אל אשפת הסימטא.
שעה רבה ניצב על עמדו, מביט בתמיהה־כמיהה אל המראה שבמרפסת הגבוהה.
הוּתר שרוך משרוכי־נעליו, והתכופף כדי לקשרו. עם הרכנת פלג־גופו העליון זרמה לתוך ראשו כל תחושת־הבדידות שבו, כמו דם. נאלץ להישען על גדר. עד שתיקן את נעליו – פסק קול החבטות, לרבות קול הגירגור או הזימרה, ונעלמו גם שני הכתמים של שרוולי־השמלה המבהיקים על־פני הגזוזטרה הרעועה של שיכון מט־ליפול. גם הנוצות נבלעו בחלל־העולם. נפלו על המדרכה המשובשת, או נמוגו השמימה, מעל לגגות משוחי־זפת.
רק סדינים, כותנות גבר ואשה בנפרד וטליתות בגדלים שונים, הוסיפו להשתקשק ברוח אחר־הצהריים, כמו מסך של תיאטרון־קסמים נשכח.
הצעיר החפיז את צעדיו, תוך שהוא מנסה להימנע מהסתבכות בשפע כלי־הלובן הפרושׂים מעל ראשו, אוחז במעקה־האבן שנקרה לפניו, ועוקף בזהירות את הכבסים התלויים בין הבתים.
הרים את עיניו ועלה במדרגות שחוקות ומכוסות עשבי־פרא, ויצא למסדרון אשר בקצהו התנוסס שלט מחוק של איזו חנות קטנה לספרים ולתשמישי־קודש.
עצר.
מתוך משיכה־שבהרגל למראה חנות של ספרים עתיקים – קרב ובא פסיעות מספר. לוח־הדלת פתוח היה למחצה ותלויים עליו אבנטים צבעוניים ורצועות תפילין, והם נותנים קול רשרשני למגע הרוח, ואילו בתוך חלון־ראוה זעיר, העשוי לשמש גם חלון לדירה מוזנחת, מוצב ספר־הגדה מצוייר שהיה מעלעל את דפיו לאט־לאט, כאילו כל הנצח לפניו.
לשמע חבטה של חפץ נופל – חמקה תרנגולת מן החנות.
וכעת, בהתקרבו, הרגיש ריח של אבקה נגד תולעי־נייר, ובעברו את הסף התגלה לעיניו סולם־עץ משתופף, שראשו נעלם אי־שם באור הדהוי של גבהי־החדר.
אך פסע־קרב אל הסולם, ובאו באזניו קולות אנקה של אדם הניצב במרום החווקים של סולם־העץ, וכאילו פוחד הוא להניע את רגליו.
אחר־כך התחיל הסולם לחרוק ולרעוד, וערימה של ספרים התגלגלה ארצה.
הצעיר, בהגביהו את עיניו לכיוון המפולת – תחילה ראה רק זו משקפי־קרן מקושרים בחוטי־תפירה, מעל לזקן שמעלה היה על הדעת צמר־גפן מרוט; והמשקפיים כמו מרחפים בתוך האפילה, דומה מחוברים אל קרן־אור בודדת, הנמתחת פנימה לחדר, דרך הגג, ולאו־דווקא מבעד לחלון. בתוך החנות עמד ענן של אבק, עקב התמוטטות הספרים.
והנה, משקפי־הקרן המטולאים החלו לרדת ולהתקרב לעברו. החלו לבחון אותו בחשדנות המכוונת אל זר. עוד רגע והאיש הקטן כולו עמד למולו, מנער את האבק מעל מכנסי־האטלס השחורים שלגופו ומקנח את פניו בקצה טליתו. הצעיר קרב והושיט ידו אל טור הספרים שבחנות, הבנוי כמבצר רב־צריחים בסמוך לפתח־הכניסה. נטל כרך מן הכרכים. נשף עליו. פרפר מבוהל נשמט מעל הכריכה וביקש לנוס על נפשו.
עלה על לבו כי עומד הוא בגילוי־ראש בחנות לספרי־קודש. חש מבוכה. השיב את הכרך אל המבצר הבנוי לתלפיות, בהרגשה כי אכן לא לו מיועדים הספרים הללו. לבד מזאת, כתוב היה הספר באותיות רש"י, מה שהכביד עליו את הקריאה בלאו־הכי. הרגיש כאדם שאינו לבוש כראוי. רצה לשלוף את כובעו מתחת ללולאת ה’בטלדרס' שלו, אבל בעל־החנות לא נראה נפגע מן העובדה שהלה החלה לפשפש בין ספרי־הקודש בהיותו גלוי־ראש, אלא שאל כאדם הדואג אך ורק לפרנסתו:
“נו, מצאת… חייל?…”
טרם התרגל כנראה לעובדת היותו בצבא, אולי משום כך הפליאה אותו, צרמה אותו, צורת הפנייה.
“לא… אינני מחפש… זאת אומרת… לא בדיוק…” ענה תוך התחמקות.
מוכר־הספרים סרק באצבעותיו את זקן־התיש שלו, בלע פיהוק, דומה בולע מאכל טעים וכשר למהדרין, ומיצמץ אל הצעיר בזיק של ערמומיות, כמי שמסרב לתת אמון רב בהכרזתו, והוא רואה בה אך ניסיון מחוכם להוזלת מחירים. ניגש שוב אל הסולם וביקש להעתיקו אל ירכי החנות, בהשעינו את כתפיו אל החווקים. רצה הצעיר לסייע בידו, אולם מוכר־הספרים הרכיב בזריזות את סולם־העץ על חטוטרת שלגבו והניחוֹ על־יד הקיר במאונך. מן הסתם התכונן לסגור את חנותו.
לפתע עלה בדעתו, כי במקום זה עשוי הוא לברר פרטים על־אודות קרוב־משפחתו הרחוק, הר' ישעיהו זילברשטין ז"ל, אשר היותו מצאצאיו נודע לו רק בעת האחרונה, וכמעט באקראי.
“סלח לי.. אולי… אתה יודע?…” פתח הצעיר במגומגם, ושוב התנצל, משום־מה.
בעל־החנות נאנח.
“למעשה… רציתי לשאול… בקשר לפרטים… זאת אומרת, בעניין מחברו של ספר… בקשר עם ר' ישעיהו מן העיר וויצן… אם אתה יודע?”
האיש הקטן זקר מבט תמיה בצעיר לבוש־המדים והקיש באגרופו על איצטבא מן האיצטבאות.
“אתה… לא הרבה שנים בארץ.. נכון?..” שאל המוכר, שלא לעניין.
נישבה רוח מבעד לדלת, התכנפה בדף־נייר מושלך על הרצפה, והדף החל לרפרף הנה ושוֹב בין הקירות רקומי־העובש – באין לו אחיזה.
בעל־החנות הגביה סנטרו וזימזם לתוך זקנו הטבול אבק־ספרים ודבק־כריכיה, וליקלק את קצות־שפתיו:
“את מעשי למלך… את מעשי למלך… כל חיי”, נשמעו שברי הזימרה.
המוכר פנה כה וכה, וכהרף־עין צץ על כף־ידו השטוחה כמו מגש – ספר בכריכת־עור שחורה, שנשאה את הכותרת “שמות הגדולים מארץ הגר”. טפח על הכריכה המהוהה ונעץ אצבעו בעמוד מן העמודים. ואמנם ראה הצעיר את שם קרוב־משפחתו הרחוק, לרבות ציוני־תאריכים והערות על־אודות ספרים שעסק בחיבורם, קודם שמונים או מאה שנה.
עוררה בו פליאה העובדה, כי זקן זה נולד בירושלים, בבתי אונגרן. אפשר, משום היותו חדש בארץ היה רגיש במיוחד למקומות־לידה.
שעה ארוכה תהה אל טורי־האותיות.
דף־הנייר המושלך על הרצפה רישרש בקוצר־רוח. נשמעה חבטה של תריס, וכשהרים את עיניו מן הספר כדי לשאול למחירו – חיפש אך לשוא אחר מוכר־הספרים.
עברה תרנגולת את הסף, קרועת־נוצות, כנרדפת על צווארה, ותרה אחר מיקלט בתוך החנות.
מבעד לדלת המוגפת־למחצה פרצו פנימה ריחות תבשילים של ערב־חג הממשמש ובא.
מול, בירכתי המסדרון הגבוה, סגרו חנות של שעונים ישנים.
הרחוב הצר, שהיה לפני שעה קלה מהבהב בריקנות שטופת־שמש, החל להתענן.
עמד הצעיר והספר בידו, באין זכר למוכר־הספרים, אשר יצא מן הסתם כדי לחפש אחר התרנגולת האובדת.
האפילה בחנות ריטטה.
ספרים שחורי־כריכות וחמורי־סבר שעל האיצטבאות מסביב, קרבו והקיפוהו מכל צד, שׂמוּ עליו מצור, הושיטו אליו חודי ציפרניים כאברכי־משי לבושי קפוטות שחורות ואלימים. שרטו.
בחוץ, מול החנות, פרחו נוצות של תרנגולת, וכמה חתולים חפזו על פס הכביש הפתלתול וזנבותיהם מבהיקים מול השמש היורדת, בדומה לנרות לבנים.
לפתע ופורץ אל עיניו מראה־ילדות כהה, ואולי הוא־הוא המבקש להיזכר תוך להיטות:
– השוחט… כיצד הוא עמד שם… נטוי קמעה על צדו… ליד הבאר… גיבן כמעט כמו זה… כשהוא דוקר את התרנגולת… ורגלי הילד מרעידות מחמת הפחד…
ואף־על־פי־כן, עוד מסרב הילד להיכנס לתוך הבית… אף כי אמו כבר קוראת וקוראת…
ושם המולה… בתוך הבית… שם אורחים מתקבצים ברעש ומסיבים אל שולחן־הקלפים… ואילו הילד כבר צריך לעלות על משכבו בשל השעה המאוחרת… אבל אין הוא יכול לגרוע את עיניו מן המחזה המתחולל בחצר בית־הכנסת האורתודוכסי…. מעבר לקיר של הבית… אף כי אמו אסרה עליו כל ניסיון להתקרב לשם… אל עולם של ‘ארוכי־הפיאות’…
כי מעבר לקיר… השוחט מחזיק שם את אבן־המשחזת בשמאלו ואת החלף בימינו ומשיקם זה בזה… ועם כל הקשה מפרפרות רגלי העופות הכפותים והמוטלים על מכסה הבאר… ואלה מצווחים נואשות… עופות־הכנפיים… ועוד להב הסכין מונף אל־על וקרן הירח משחקת במתכת החדה… טורפת את דעת העופות…
והשוחט מושך בתנועת־פתע את הצוואר הדק לאחור, ומסמן בו שני סימוני דקירות…
חומקת תרנגולת מן הידיים האבניות ובגרון חתוך אצה על־פני הקרקע החשיכה, כשהראש מתנודד ימינה ושמאלה… בדומה לצעצוע שבור… ומן העצים שבירכתי החצר האחורית של בית־הכנסת האורתודוכסי עונות ציפורי־הלילה בקולות־אנוש של נבואות־לב רעות…
והנה נהדפת התרנגולת בשארית־כוחותיה אל שיח הלילך, המתרפק על הקיר… זה הקיר שמאחוריו משתופף גופו הנבעת של הילד… נמשך ונדחה כאחד… והוא שומע קרש נאנח בתוך הקיר מעוצם המכה, וגוף נוגע בגוף…
מתנועעים אשכולות פרחי הלילך ורועדים לפי קצב החיים הנוטשים את הגוף הרך והפצוע אנושות…
הנוצות המוכתמות בדם מגביהות־עוף מעל לקיר… מרפרפות מעל לגינת ביתו של הילד… לקול קריאותיה של אמו וללחן המלים הזרות… מלות־הברכה שלוחש השוחט לעבר סכינו…
קסם של אימה מפכפך בכל אברי הילד למראה האיש הכחוש… אדון החיים הקטנים… העוסק במלאכת השחיטה תוך התמכרות וכמשתחווה מול איזה עולם רחוק… מושך… ואילו הוא נמלא צמרמורת של סקרנות, אם אמנם יטול השוחט פרוסת מצה ויתיז עליה מן הדם… כפי שהיתה משרתת־הבית מספרת, עם התקרב חג־הפסחא… והילד האמין־לא־האמין לה…
אך הפחד פג לאיטו, ובאזני הילד בא רק צליל הברכה החוזר ונשנה בעליות וירידות… במתיקות ובהתמוגגות… כאילו מבקש השוחט לכפר לא רק על דם התרנגולת הנשחטת… כי אם על ענוּתו של עולם־ומלואו…
ואי־מי שורק…
אולם, רק מקץ רגעים־כמה שם הילד אל לבו, כי שפתיו הן המתעגלות להשמיע קולות שריקה כדי לצרף עצמו אל החיזיון ליד הבאר.. –
והוא מביט,
הרוח עוברת ומהמה בתוך כריכות־הספרים, חולפת ויוצאת מבעד לנקבים שבדפים, ומנענעת את הדלת המוגפת־למחצה,
וזו משמיעה ילל –
יש רוח־פרצים –
בכוח רב ובחבטה נפתח שערו של הספר עב־הכרס שבחלון, ומתגלגל איזה תיק.
הצעיר מרכין את קומתו, מושיט ידו ונוטל נרתיק־של־תפילין אשר נפל מעל מסמר.
עולה בדעתו, כי מעולם לא הזדמן לו להניח תפילין.
“באמת… כמעט כמו גוי…”
ומוסיף:
“הרי זו הזדמנות… לנסות… לחוש איך… כי הרי עמוק־עמוק תמיד רציתי…” – משדל הוא את עצמו – "כשלא רואים… בסתר… כאילו במקרה… למשל… בשעה ש…
לא… רק לא כמו האנשים האלה ברחוב… לא כשמושכים אותך בשרוול… באיזה רחוב ראשי… אלא לנסות… סתם…
אך בכלל… האם בחג נוהגים להניח תפלין… נדמה שלא…"
ועוד:
“אך איזה חלק כורכים על הראש, ואיזה על הזרוע?… על יד ימין או על יד שמאל?…”
אובד־עצות הוא ניצב על עמדו, משחק ברצועות הארוכות. אולם, ככלות הכל ‘מתעטר’ הוא ברצועות השחורות, קושר ומהדק את פסי־העור על מצחו ועל זרועו, ורק את ה’קופסא' אינו יודע היכן להניח,
וקושר במקום שקושר.
“טוטפת” – עולה בדעתו מלה.
וכעת קם בו רצון להביט בראי. משום־מה, מגוחך מאוד חש את עצמו – כאדם העולה באקראי על בימת־תיאטרון וחושש שמא יפרצו הכל בצחוק למראה התחפושת שלגופו; וכאילו עומד הוא מול ראי בשעת תגלחת – מתאפק אך בקושי מלעשות העוויות.
ואמנם חולפים כמה אברכים מול החנות ומנענעים לעברו בסנטריהם, נדמה, והוא ממשש את פניו ואת צווארו, כמו קודח מחום,
חש גירוי במקום נגיעת הרצועות וחושב כי אפשר והרצועות הללו… ייתכן שהיו מונחות על גופו של זה… של מוכר־הספרים הזה… ולכן…
“מלוכלך! מלוכלך!” צועק בו איזה שד.
“התבייש לך!” מרעים הוא בקולו על השד ומנסה לאחוז בזנבו כדי להבריחו. אך השד עודו מרחרח סביב ושורק: “טשולנט! טשולנט!”, כאילו יש משמעות כלשהי לכינוי זה, מלבד היותו שם של מאכל… והשד גם סותם את נחיריו בשאט־נפש, ורק לאחר מכן אוסף את זנבו ומתחבא בגופו של החייל, בלית ברירה, כי הוא חושש מפניו.
ואילו הצעיר, בכל זאת מסיר מעל גופו את רצועות־התפילין בזהירות ופוסע לעבר פתחה של החנות.
מוכר־הספרים מתבונן בו בלי להוציא הגה מפיו.
הלה מגיש לו את הרצועות – מגולגלות ומקושרות בערב־רב, אך מוכר־הספרים מביט ממנו והלאה, כאילו אין הוא אלא הדלת הפתוחה של חנותו.
הצעיר מניח את הנרתיק עם הרצועות על טור הספרים הבנוי לתלפיות, נזהר מאוד לבל יפלוּ ארצה. הוא נושא רגליו וחומק.
*
בחוץ – עיניו מסתנוורות. הוא משפשף את עיניו.
מעל לגגות הקטנים עוד רואים סילואטה של שמש בהירה, בדומה לפרי גדול ובלתי־בשל.
לאן? הרי מוקדם מדי.
בחלון מן החלונות – ילד משנן את נוסח ‘/מה נשתנה’, והקול נוסף געגועים באויר.
הלאה יותר – בית־כנסת פתוח.
רואים את נברשת־הבדולח המקושטת מתנועעת לאיטה ומצלצלת קל־קל,
מזמינה אושפיז לעת־לילה.
והוא מהרהר:
"אולי רק אכסוטיקה… ואני נמשך רק משום שגדלתי בעולם הרחוק מדת… בלי להכיר מקרוב… ואולי גם בגלל הצבא… כי קשה לי כל־כך…
אבל מתחיל להיות קריר…
ואף־על־פי־כן… אסור להגיע מוקדם מדי… אם אינני רוצה שישאלו אותי שאלות מיותרות… למשל… על מנהגי הבית.. לספר איך שהיה פעם… אצלנו…
אך מה… מה אני שורק ומזמר לעצמי?… לבסוף עוד אתבלבל באמת… כי זה לא שייך… זה שייך באמת למקום אחר… לזכרונות אחרים… לחגים לא־כאן.. ובסוף עוד אגרום מפח־נפש לבתיה…שבמילא חששה להזמין אותי…
אבל איפה הקונטרס הזה?… באמת… עם תמונתו של ר' ישעיהו?…
איננו?…
דווקא עכשיו… שכחתי אותו במחנה…"
*
רחוב ועוד רחוב,
וגן ציבורי,
פנס ראשון שהודלק בפינת־הגן ומרטט מבעד לחופת־העלים של עץ־ברוש, בדומה לפרח ערפילי.
הצעיר נותן בו מבט, והעץ מחזיר שתי עיניים של אשה.
מתיישב הצעיר על ספסל ומשׂכל ברך על ברך.
הפרח גוחן לקראתו ומנסה לפזר את ראשית החושך.
היושב על הספסל בטוח בנוכחותה של דמות לידו, ורק לראותה בממש איננו יכול.
הדמות עומדת מעבר לצמחייה המתאפללת ורומזת לגשת.
הפנס שבפינה עוד מרטט בצל העלים, והצעיר מנסה לקום מעל הספסל, ומיד שב ויושב לו.
הוא נתקף ליאות, נים־לא־נים.
חולפים עטלפים בעוג וחוג, במעגל־האור.
הצעיר לבוש־המדים לוטש מבטים, ואמנם בחסות שיחי־הפיקוס רואה את הדמות עומדת ורומזת לו שנית להתקרב ולגשת.
ואולי רק מרימה היא את ידה כדי להסיר תלתל מעל מצחה.
ואפשר גם היא לוטשת עיניים לנקודה מרוחקת.
צעקה מתמלטת מפי החייל: בתיה! בתיה!
מה את עושה כאן… מחוץ לבית?
היא אינה משיבה, אך אוחזת בידיו של הצעיר לבוש־המדים ומושכת אותו אחריה.
והם רצים לעבר סימטא שהצעיר לא השגיח בה עד כה,
וכאילו רצים לאורך מדרון,
שוקעים,
עוברים על־פניהם גברים ולראשם כובעים מרובעים, ועיגול צהוב על מעיליהם,
עוברות על־פניהם נשים ולראשן מטפחות מרוקמות ועיגול צהוב על שמלותיהן,
כמו בנפילה לתוך זמן אחר, –
בתיה! בתיה!… קורא הוא בעיניים עצומות. והנה עומדות רגליו מול בית, בצלע הר תלול, והיא – איננה.
אולי גם קודם לכן לא את דמותה־שלה ראה…
הוא עומד מול שערו החתום של בית, אשר חלונותיו שקועים באדמה ומציצים אל החוץ כעיני חיה נרדפת,
ומראה הבית – כעין חיתוך־עץ דהוי בציורי־גיטאות עתיקים.
צירי השער המסוגר בתוך עצמו אכולי־חלודה הם ומחשבים להינתק מן המשקוף, דומה עשויים הם נייר־קלף,
ואין איש מסביב,
ואף־על־פי־כן שומעות אזניו קול – ספק אנחה של אשה וספק רישרוש של בד כעין הקטיפה,
והוא הולך על־פי הקול,
הוא עובר כוך לפנים מכוך,
בא אל בקעה שבאמצעיתה חופת־תכלת,
ואור,
וריח פירות ההדר פושט מסביב ומשכּר,
ותחת החופה ניצבת דמות אשה ומושיטה ידה כנגדו – לבושה היא שמלה כשל ספר־תורה,
ושושבינים וכליזמרים,
ואיזה מוקיון המרקד כנגד הקהל,
לבוש בירוק ולמתניו חרב, והוא מצדיע לכל צד בהשקת־יד אל כובעו,
ומלגלג,
מקיש עקב בעקב
ובכל פעם שהוא זז – זז גם צילו של החייל,
והמוקיון צוחק,
והמוקיון קורא:
“הנני מוכן ומזומן!”
והצעיר לבוש־המדים יודע כי מוטל עליו לחזור על שלוש המלים הללו,
כדרך הד,
אך הוא מחכה, –
ועכשיו המוקיון פוסע קדימה,
עוצר,
מסיר את כלי־נשקו כהסיר תחפושת – פושט את לבושו הירוק ומחכה כי גם הצל יעשה כן,
אך הלה מהסס,
עד כי פורצת צעקה בשנית: בתיה! בתיה!
ולבו של הצעיר נמלא פחד שמא לא יוכל להיסוג אחור, להעפיל, לשוב ולעלות לתוך זמנו שלו, והוא יושב שומם ונכלם, – –
הפנס שבצל השיחים מוסיף לרטט בפאת הגן הציבורי, וכעת רואה הצעיר כי אין זה אלא פנסה של מכונית החנה על דרך־עפר.
המכונית מתניעה והפנס הקבוע בכנף־המגן האחורית של כלי־הרכב מבליח ביתר־שאת, בדומה לעין זרחנית.
מטילה המכונית כתמים בוהקים על הדרך ונוסעת לאט ובטלטלה, מאותתת אל המרחקים המשחירים, הנמוגים אל החולות, ואילו הצעיר הולך וסובב, עד כי נעלמת המכונית מתחום ראייתו.
בשעונו הוא מביט,
ומתחיל לרוץ,
הרי הבטיח להגיע עם התחלת ליל־הסדר,
להגיע ברגל,
וכבר איחר, נדמה.
*
על השולחנות הערוכים בצורת פרסה, לאורך שני חדרים מחוברים יחד, תופפו האגרופים הלבנים לפי קצב הזמירות – שורת הגברים מול שורת הנשים והטף.
ליל־הסדר כבר עמד בעיצומו.
ריקדו הכיפות והמגבעות באויר כמו עופות־כנפיים, שעוד מעט וייגאלו מכוח־משיכתה של האדמה.
יש והושטו האצבעות אל כלי־האוכל והקישו על המפה הלבנה, כאילו אין זו אלא נהר המשיט את סל־המצות, את קערת־החרוסת, צלחות המרק, הדגים והבשר, וכן את כוסות־היין והבקבוקים, על גלי־הלובן שלו, והם מתנוצצים באור־יקרות של מסע אל מעמקי ליל־החג.
“… טוב שהתיישבתי פה… בפינת השולחן… כי כאן ישגיחו בי פחות… גם אם אטעה…” עולה בו מחשבה,
בעוד הצלחות משקשקות על השולחן, ונשים נכנסות ויוצאות על בהונות־הרגליים ונושאות כלים, גבוה באויר.
ובשפך הנהר הלבן – זה המתמשך ומתפתל בשני פלגים – שם יושב ראש־המשפחה, מוקף כרים וכסתות, מרים כוס מאדימה בין אצבעותיו, בעודו תולה מבטו בתקרה, או במה שמעל לתקרה… וטיף טיף, ניתז מן הכוס לתוך הגלים:
"הים ראה וינוס,
הירדן יסוב לאחור"
שר אבי המשפחה אל עצמו, בעודו עומס את כל הבית על גבו יוצא בחיפזון את מצרים, ואינו מטה אוזן לקריאות־הקרב של קלגסי פרעה הרודפים אחריו, ולא להמולת הכלים המתחלפים על השולחן במהירות.
“… ורק האברך הלבקני הזה… שמתנצח כל הזמן… זה עם השפתיים המשורבבות.. כמו כושי שהפך עורו… מתנצח עם שכנו הג’ינג’י… מה הוא מביט בי עכשיו… בוחן אותי כאילו חושב הוא כיצד להקשות עלי באיזו קושיה מביכה… אבל חוץ מזה… דווקא יפה…”
והוא מהרהר עוד:
“כעת… אם כעת אשיר בשקט… לא ישמעו אותי אפילו שאזייף… כי העיקר הוא לשיר… באמת… ולא חשוב מה… וזה אפילו די מרגש… כך… לצרף את קולי…”
אלא שלאורך הנהר הלבן, המשיט את מאכלי־החג, לפתע הושלך הס. והצעיר לבדו מוסיף לסלסל את קולו הצורמני וקורא את ארבע הקושיות – אף כי חלף־עבר תורן זה כבר – בעזרת ילד מן הילדים שמסביב לשולחן.
והנה, האברך הלבקני, בעל השפתיים המשורבבות ככושי שהפך עורו, גוחן עתה לעבר בעל־הבית, היושב בראש השולחן, ולמולו ‘כוסו של אליהו’ ובה מרטיטה איזו בבואה חיווריינית, יושב הוא ומעביר מבטו על־פני המסובים, תמיה על הדומיה שנתלתה באויר כמו ציפור שקפאה במעופה – ואילו האברך מורה על הצעיר לבוש־המדים, מורה עליו באצבעו המסוקסת כעיפרון שכורסם סביב־סביב:
“השייגץ,”
הוא שומע את קולו של האברך, המתכוון לשאת חן וחסד בעיני הקהל.
הציפור מניעה את כנפיה באמצע החדר, והשקט נשבר לרסיסי־אבן של תרועות־צחוק מתקטעות.
“מה, מה קרה?” שואל בעל־הבית בבהלה, כאדם הנחרד משנתו.
“ידעתי… צריך הייתי לשתוק מלכתחילה… ועכשיו אין ברירה אלא לקום ולהסתלק מכאן… אבל בתיה… מדוע אין היא גוערת באחיה ובאחיותיה?…” – חושב הצעיר. הלבקַן, דומה ניחם במקצת על המולת־הצחוק שהקים, מנסה להסות את קהל־הילדים, אם כי צר לו מן הסתם על אבדן העליצות בה נטלו חלק גם הנשים שמסביב לשולחן, לרבות הכוסות ובקבוקי־היין, שהרטיטו מחמת שמחה־לאיד כבושה; וכאילו מבעד למסך ערפילי של משקה רואה הצעיר את האברך נשען על השולחן ופונה לעברו, תוך הסתודדות־מה עם שכנו הג’ינג’י, כשהוא מסביר דבר באידיש ומושך בפיאותיו, שוב ושוב, במאמץ לקחתן אל פיו.
“שב!… קרוב יותר… שבב פה!” נפנה אל הצעיר.
הלה נועץ מבטו בהגדה המצוירת שלפניו, מחכה כי האיש המצרי, מטושטש־הצורה והמניף ידו אל שולי־הנייר, ינחית מהלומה וירקיד את השולחן, עד כי יתעלעלו הדפים בפחד.
“הא לחמא עניא” נבהל השולחן ומזמזם, והגלים הלבנים עונים בהד רפה, בעוד המסע למעמקי ליל־החג כמו נתקע.
בוחר היה לשבת בקהל־הילדים, אך הוא קם מטעמי נימוס ומתיישב בין בעלי־הבית ובין האברך, שהוא שאר־בשרו הקרוב, כפי הנראה.
“אתה הנכד של ר' ישעיהו זילברשטיין?…” הוא שומע.
“נין,” נחפז לתקן.
האברך תולה בו מבט ממושך, ובין שפתיו המשורבבות נפער חור של זדון קל. הוא קם מאצל השולחן וניגש אל ארון־הספרים המשוקע בתוך עצמו בירכתי־החדר. הוא מוציא משם כרך גדול־תבנית, ועליו המלים ‘מעשי למלך – ספר הפירושים לרה"ג ישעיהו זילברשטיין’ באותיות שחוקות־זהב. הוא מקיש עליו באצבעו כאילו מקיש הוא על מצחו־שלו בהבריק בו רעיון, ואחר־כך מגביה את הספר כדי להראותו גם לבר־פלוגתתו הג’ינג’י. לבסוף, תוך כדי דיפדוף, הוא מגיש את הכרך לצעיר.
“חריף, חריף מאוד,” הוא פונה אל האורח, “עוקר הרים וטוחנם זה בזה… ועכשיו קרא… קרא את הסוגיה הזו… כאן!” –
בעיניו של האברך נדלק זיק צהוב של ערמה, והוא כמו נהנה הנאה מרובה ממחשבות עצמו, בעוד הוא מצביע על סוגיה העוסקת בענייני אישוּת וגיטין.
הצעיר לוקח לידו את הספר ברגשות מעורבים של גאוה ופחד, מנסה להרגיל את עיניו לעמודים כפולי־הטורים וצפופי־האותיות, וחש כמי שמבקש להביט בקאליידוסקופ, ומניע אותו על ימין ועל שמאל, למען יגלה את משמעות הצורות הטמונות בו,
וכאילו כל כבודו של קרוב־משפחתו הרחוק תלוי בו, מונח על כתפיו – הוא מאמץ את מוחו להצליח.
“קרא, קרא בקול!” שב ופוקד עליו האברך הלבקני באורח־דיבורו השׂשׂ אלי קרב.
והצעיר מתחיל לקרוא, הוא משמיע את הכתוב בצורה משובשת, בעודו מהרהר תוך כדי מאמצי קריאה עילגת:
“בתיה… היא חזרה אל החדר… אך מדוע אין היא מתיישבת במקומה… אלא בצד… רחוק ממני… והיא בקושי שומעת… וטוב שרק בקושי שומעת…”
וגרונו כבר נצרד.
“בושה! בושה!” בא גירגור קולו של הלבקן, והוא מתכופף והופך דף אחר דף; דומה, הכתוב עצמו אינו העיקר, אלא הצורך להעמיד במבחן את הצעיר, שהזדמן אמו בצל קורת־גג אחת.
ושוב:
“הנכד… של ר' ישעיהו הגאון… הצדיק… אך זה… מה הוא יודע עליו?… שייגץ שכזה… חרפה ובושה!… תוך שלושה דורות… כפי שכתוב – אם הראשונים כבני־אדם וגו'!… קל וחומר כשמדובר בצדיק… וזה… זרעו של צדיק…”
והקול נדם.
“מה? מה?” נרעד ונבוך אבי־המשפחה, בעוד מבטי עיניו עייפות־החג ניתקים מלובן השולחן, נפרדים מ’כוסו של אליהו' הניצבת למולו.
צלחות מסובבות על המפה, והנהר המבהיק נח מזעפו אט־אט.
שטות עיני בעל־הבית על הקירות מרוקמי־הצללים ומשתהות על הדלת הפתוחה.
שוב פונים הכל לאכילה.
מוגשות כופאות נפוחות־לחיים ויהירות, בעוד המצה מרשרשת וחומדת את סדקי השיניים הטוחנות ברעש – והנהר הלבן מוסיף לזרום בשובה ונחת אל חצי־הלילה.
בעלת־הבית דואגת להחליף את הכלים שלפני האורח ולהציב על צלחתו מאכלים ממאכלים שונים: נתח־תרנגולת קנטרני ודשן בתוך מרק צורב עיניים ומזהיב ומיני רסק הנמעכים תחת הסכין, אדומי־פנים וחריפי־מבע, וכופתאות־כופתאות – מאכלים שכמעט ואינו נוגע בהם. ותוך שהיא טורחת לקיים בצעיר מידה של הכנסת־אורחים, היא מנסה גם להקים חיץ בינו לבין האברך, באמצעות בקבוקי־היין המהבהבים והיוצרים מסך של סינווּר, נוסף לניצנוץ של חליפת־הכסף אשר לגופה.
מבעד לאור הבקבוקים הוא שולח מבט חוקרני אל האברך, המשרבב עתה את שפתיו כנגד דג פעור־פה, המפרפר על צלחתו, לאחר שצף ועלה מן הגלים מלביני־הקצף, והוא מבקש ללכדו במזלג.
האברך משיב מבט וממצמץ,
מרפה מן הדיג האילם,
רואה כי הצעיר אינו נוגע במאכלים, כמעט שאינו נוגע בהם, והוא משרבב ביתר־שאת את שפתיו המשורבבות, ואומר:
“אכול.. זה כשר… אני מבטיח לך…”
ושוב גואה צחוק הילדים המסובים אל השולחן לשמע הברקתו של קרוב־משפחתם, ואילו הצעיר טובל את הכף במרק, כמי שטובל בזיעה. הוא נושא עיניו סביב, כמבקש לפרוץ איזה מבוי סתום, מחפש ביאוש אחר מבטה של הנערה.
אלא שהיא – היא יושבת בקצה השולחן, מופרשת לעצמה, בלי דבּר דבר מטוב ועד רע, וכאילו נספגת היא כולה בשמלתה, בפרחים הצהובים־לבנים שעל שמלתה, אשר חוששים להיפתח.
דומה, אין הוא קיים לגביה, כאן, בקירבת בני־ביתה, והיכרותם – לוּ גם קצרת־ימים מאד – היתה־כלא־היתה.
אך שאר הנשים משתפות עצמן בבדיחות־הדעת, ואף בעלת־הבית אינה מונעת עצמה מן העליצות.
“וחזיר… חזיר הוא אוכל?”… הוא קולט הערה, בעודו שקוע במעמקי המרק הנוצץ עצבנית.
צחוק. כיחכוח. דעיכה.
“טעים?”
“כן… אלא מה?”
ובמרי־פתאום הוא מבקש לצעוק:
“כן! כן! טעים מאוד.. בשעה ששוחטים אותו בחצר־הבית של הורי… והשנה מתקרבת אל קיצה… וערימות־ערימות של שלג מתגובבות על האדמה…”
והוא שומע שיר־ילדים זעיר ונשכח, המזדמזם באזניו בעל־כרחו:
"חזיר חביב, חזיר חמוד,
נאכל אותך על השיפוד,
זנב קטן, מזל גדול,
נאכל אותך מכל־וכל."
“רוף־רוף־רוף…” הוא קולט את נהימת החיה המובלת־לטבח, וגם רואה אותה בירכתי־הבית של ילדותו, משם היה מציץ אל הבאר של בית־הכנסת האורתודוכסי.
אך כעת אי־מי נוגע ברגליו מתחת לשולחן והוא אוסף אותן בבהלה, לבל ייגלה קלונו ברבים, ולבל ישבית ריח החג הזר הפורץ ממנו את אוירת ליל־הסדר.
אל תשיר!… אל תשיר!… אסור לך לפתוח את פיך… כי יפרצו מגרונך קולות זרים… כי הרי לא באת להסב אל שולחן־החג של אנשים רחוקים ממך… לא באת על־מנת לחלל את צל־קורתם…" הוא שומע את עצמו. הוא מתחנן, הוא מבקש על נפשו.
והקירות כמו עונים בהד.
“אך הרי אני שותק… נושך את שפתי ושותק… אני… אני אינני שר…”
“אם כן… של מי הקול?… הקשב!….”
הוא מטה אוזן ושומע זמירות ליל־פסח ושירי חג־המלד, חנוכה וחג־הפסחא גם יחד… והם לוחצים בתוך חזהו… שואפים להתפרץ… כאילו חיה טמאה יושבת שם… והיא מנהמת־ומזמרת בקולות־אנוש גסים…
והוא נאנק:
“לא… רק לא זאת!…” בעוד הוא חושק את פיו במאמץ אחרון,
ואחר־כך – בתנועה חדה – הוא קם מאצל השולחן בהפכו את סל־המצות, ואת ‘כוסו של אליהו’ העומדת למראשות־השולחן ובה מרטיטה איזו בבואה חיווריינית, אשר נשפכת עתה ארצה. הכל קופאים על מקומותיהם, ואפילו בעל־הבית שולח ידו אל האויר בבהלה –
תולים בו מבטים,
והדלת,
זו הדלת המצפה לבוא אורח נעלם,
אשר לא בא,
הדלת נפתחת,
אך על הסף נעצר החייל להרף־עין, בתקוה כי יקום בעל־הבית מבין הכרים והכסתות המקיפים את גופו, בתוך כורסתו הרחבה, ויעצור בעדו; אך בעל־הבית מוסיף ותולה מבטו בתקרה, או במה שמעל לתקרה, ואילו האברך הלבקן טורח להבריח איזה רפרף־לילה מנגד עיניו, אשר מטרטר מתחת לנברשת ומסכסך את המראות.
ובתיה… בתיה… היא רק בוהה אל עצמה ונספגת ביתר־שאת אל תוך בגדיה, אל תוך הכלים האדישים של ליל־החג.
ולפתע הוא חש כי נוגעים בו, כמו נוגעים בו, כי חיה חומקת בין רגליו אל החוץ, אל תוך הלילה, והיא משמיעה רוף־רוף־רוף, נהימות של חזיר, והיא אוחזת בו ונושאת אותו על גבה אל הסימטאות החשיכות, בעודו חושש להרים מבטו אל השמים המשתרעים סביב, ואשר קיפחו כל חגיהם.
מאחורי גבו הוא עוד שומע, או נדמה לו שהוא שומע, את צעקותיו של הלבקן:
“מוקצה! מוקצה!”
לרגע מחכה, משתהה, כאילו מצפה הוא לנערה – שמא היא תבוא אחריו אל החושך.
*
בצמרת עץ שבפינת סימטא מן הסימטאות נלכד כוכב, כשהוא מפרפר להיחלץ מן השבי הירוק־כהה.
סחור־ראש הוא כורע בצילו, משעין על גזעו את כל כובד גופו.
הכוכב, כמו מנל את שעת־הכושר, ניתר הצידה וקופא, אך כוכב חדש ובוהק רב־יתר מתבזק במקומו אל מול עיניו של הצעיר לבוש־המדים. הוא מנסה לקום ולגרור הלאה את כל גשמיותו, מתנודד על־פני הכביש האץ מן השיכונים וָחוּצה, לעבר החולות המפויחים מחמת לילה.
רווח לו מעט, אך רגליו עוד מועדות.
הוא חש את החיה השחורה, בעוד היא חומקת ממעגל־הליכתו ומתנפלת אל התהום, אל הים הרחוק.
קול־נהימה, זעקה והס.
כדי־רגע חולף בו זכרון השירים שנשמעו בעירבוביה ליד שולחן ליל־הסדר, אך משמעות המלים מתפוגגת כליל ונדחקים גם מראות הילדוּת, כאילו החיה השחורה, שנמלטה אל האַין, בלעה את התמונות אל קרבה, ולא הותירה לו אלא לילה חלוּל. אט־אט חדלים לצרוב בו גם העלבונות מלפני שעה קלה.
בחלונות הבתים מימינו ומשמאלו כבר חסל סדר פסח, והילדים נמים את שנתם. טורחות הנשים בסילוק כלי־היקר מעל השולחנות, ורק הגברים עודם מדידים שינה מעיניהם וקוראים רתת על־אודות המלך שלמה שערשו רעננה.
והוא הולך־סובב ברחובות,
שב ופונה אל הכביש האץ מן העיר וחוצה, לעבר החולות קמורי־הגו,
מחפיז הליכתו.
הכביש ריק וחלק; מהלכת בו רוח קרה אך נעימה, על־אף העננים המתקשרים בקצהו. וכעת חולפת על־פניו מכונית ביעף. הפנס שעל כנף־המגן האחורית מהבהב כמו עין זרחנית.
הוא חש בעליל – מכונית זו, כבר פגש בה בראשית הערב.
המכונית מתרחקת במהירות ללא־מידה, כדרך כלי־הרכב הגנובים, ולפתע בולמת, מרתיעה ונוסעת לעבר הצעיר בהתנעה אחורית.
אינו רואה דבר.
רוצה הוא לחזור אל המחנה הצבאי ומבקש טרמפ.
“אך לאן היא נוסעת… המכונית הזאת? צריך לשאול את הנהג… כי בגלל החושך מוסתר הכל מן העיניים…”
והוא עייף.
“אחזור למחנה ואישן עד הבוקר… עד הצהריים…” הוא אומר אל עצמו.
ועוד:
"אחרי שאתאושש קצת… כן… אחר־כך אכתוב לבתיה… אתנצל…
בעצם… על מה אתנצל?… על שרציתי לקחת חלק בליל־הסדר הזה?… על שרציתי יותר מכולם להשתתף ולשמוח בחג הזה?… להיות חלק ממנו?…
הראש כואב לי כל־כך… וכאילו דם ניגר ממני… כאילו בסכין חתכו בי…
צריך לבקש מהנהג שיעצור…
אך מוזר… הוא סוטה מן הדרך… הנהג הזה…
וכעת אינני מכיר את המקום…
הוא נוסע באופן משונה מאוד… כמו איזו מרכבה עם אופנים מעוקמים… מתנודד… ואינני רואה כלום… מין סינוור שכזה… כאילו שתיתי יותר מדי… אף כי בקושי נגעתי במשקה…
ואף־על־פי־כן… הרכב הזה…כאילו מתרומם מעל הכביש והוא עלול להתהפך… אבל משונה מאוד… הנהג… עם השערות שלו המתנפנפות באויר
והכובע המשונה הזה…
קר לי…"
הוא נשען לאחור בתוך המכונית וזוקף את צווארונו. יורדות טיפות־גשם גדולות־עגולות, והכביש הופך מבריק כראי, מתנוצץ ביותר.
הוא מביט סביבו בזהירות.
על המושב שלידו – תלתלים של אשה.
ואור דולק. ירח מן הסתם, או פנס של מכונית.
הוא קורע את עיניו לרווחה,
ולפתע:
“בתיה!” – גופו מרטט.
היא איננה מניעה את גווה, דומה אינה חשה אפילו את הבל־פיו.
הוא מתאזר עוז, מחשבותיו מצמיחות אצבעות והוא לוטף ונושק את צווארה ליד האוזן, בהיותה יושבת לצדו על המושב.
אחר־כך הוא מגניב מבט כדי לדעת אם אי־מי אמנם השגיח במעשיו… ומתקשה להאמין… הוא רואה כי האוחז־בהגה הנו אדם הלבוש קפוטה לבנה, פיאותיו מתבדרות, וכובעו השעיר שמוט על פדחתו.
הלה עוצם עיניו בדביקות ובכוונה, כאילו שר בקול־לא־קול.
עיני הצעיר רואות רק את מחצית־הגוף, כבתמונה של פספורט.
“ר' ישעיהו!” – הוא צועק בשמחה אין־קץ ומיטלטל על מושב־העור, מחמת תנועת־פתע של התרגשות.
ידו מכאיבה ודאי לנערה, אך היא אינה משמיעה אלא אנחה בלתי־ניכרת כמעט.
“לאן? לאן אנחנו נוסעים, רבי ישעיהו?” – שואל הוא ורטט בקולו, של אושר לא־צפוי.
הלה מצמיד אצבעו אל פיו ורומז:
“הס, בני, הס!”
וביד מגולפת־שנהב של ‘בעל־קורא’ הוא מצביע לעבר חופה המרחפת בין חוטי הרקיע הגבוהים, והוא מוסיף ושר בעצימת־העיניים, אחר משתתק ואומר:
“אל תשים לבך אליהם!”, והוא מורה בידו על הסימטאות השחורות, שהם מעופפים ממעל להן, מקום שם כבר חסל סדר־פסח כהילכתו.
הכביש טס, והם טסים ומתרוממים לעבר חוט־המתח, שמעליהם מרחפת איזו חופת־תכלת קלה.
השעה היא של זיווג הירח עם השמש – זה הולך וזה בא,
ואת פני הרכב מקדמים שושבינים וכליזמרים, בדומה למראה שנגלה לחייל בראשית הערב, בגן הציבורי.
“שם… שם…” ממלמל ר' ישעיהו בחדווה עד עילוף־החושים, והוא גם מרפה מן ההגה, ואף־על־פי־כן מנתרים אופני המרכבה כאילו אינם נוגעים עוד באדמה.
העיניים עצומות מאוד,
אך מלות השיר מתקיימות הן גם מתוך עיוורן־לא־עיורון זה:
“כולך יפה רעייתי, ומום אין בך…”
מסתלסל־מתהדהד הקול האוורירי, בוקע ועולה כמעצמו, עד אשר עונים לו גגות הבתים שמתחת,
בעוד חופת־התכלת מרחפת בין חוטי הרקיע הגבוהים… ושם שושבינים וכליזמרים… וגם המוקיון הלבוש ירוק מרקד כנגד החופה ומצדיע ומקיש עקב בעקב והוא חגור חרב… ולראשו כובע חדוד של חיילים… והמרחק מצטמצם והולך,
ורק הצעיר הנוסע לעת־לילה נמלא פחד,
שמא לא יוכל עוד לחזור ולרדת לתוך זמנו שלו?
והוא מיטלטל בחזקה.
אופני הרכב נעצרים, כמו תקועים במהמורה.
הוא מאבד שיווי־משקל, מועד ונופל על גופה הרך של הנערה, וחש כיצד נשמט הגוף הענוג והקטיפתי הזה מתחת ידיו…מתגלגל על הכביש… נשמט ומתפרשׂ כספר־תורה שהותרו קישוריו.
החופה חדלה לרחף בין חוטי־הרקיע המצטלצלים, והיא מתרחקת אט־אט בדומה לגרם־שמים כבה והולך, ועם זאת גדלים והולכים הבתים שטוי־הגגות, המלבינים ומוורידים בסמוך לקו־הים.
אזניו נאטמות, והוא חש סחרחורת־הראש.
לאויר הוא זקוק.
הוא פותח את דלת המכונית בסמוך למחנה הצבאי, ונמלט על נפשו.
ושוב – לבד – על הכביש.
הוא מועיד פניו לעבר שערו של המחנה, אך נעצר, מהסס, בוש לשוב קודם תום החופשה.
ריח של פירות־הדר של פרדס רחוק עולה באפו ומושך כל־כך.
יכול הוא להתקרב, ליטול פרי עסיסי ולהתאושש מטעימתו, אולם אין בכוחו לגשת אל עצי הפרדס, לו גם תפוחי־זהב ואפרסמונים מצויים שם.
אך הרי גדור הוא, מן הסתם – מבקש הוא לשכנע את עצמו – גדור הוא הפרדס.
והוא צמא.
הולך הוא וסובב, ממתין לאיזה כלי־רכב שייאות להסיעו הלאה מכאן. הלאה מן המחנה. הלאה מן הגגות השטוחים, המהבהבים בקו־האופק.
עוברת על־ידו מכונית צבאית, אך אין היא נעצרת. היא פונה ונעלמת בין הצריפים הצבועים בצבעי־הסוואה.
והרעש רב מדי.
הוא מתכופף, ובהיסח־הדעת תולש גבעולי־עשב אחדים ומשליך אותם אל האויר, שם הם מתנדנדים הנה ושוב, על־פי כיווני הרוח.
עלֶה אחד נאחז בין חוטי־החשמל.
לעלות אינו יכול, ולרדת אינו רוצה.
“אני צריך לשנות את הנושאים של כתיבתי… אם אינני רוצה עוד את ההרגשה המתמדת של קיום בתוך עולם אשר שקע…” מחשבה זו ניקרה במוחו גם באותה שעת־ערב, כאשר נסע באוטובוס וראה כי האשה הצעירה היושבת לפניו על המושב – מחזיקה על ברכיה את קובץ סיפוריו שלו.
בשום פנים ואופן לא הצליח להסביר לעצמו, אימתי התיישבה אשה זו על הכיסא של האוטובוס הריק־למחצה – כי הרי הוא גופו עלה בתחנה הראשונה, וכלי־הרכב עצר בדרך פעם אחת בלבד, כשהוא רואה, כשהוא בוחן באיבה סתמית את פני הנוסעים הממתינים בתור ליד התחנה, תוך שהם שולפים ממחטות כדי לקנח את הזיעה של שלהי הקיץ, אך הרוח כבר מנשבת בעורמה, וממחטה מן הממחטות חומקת אל האויר ומתעופפת כדרקון צהוב־זעיר.
בן כך ובין כך – האשה הצעירה ישבה בקירבתו, כשהיא שולחת יד מבוהלת אל הספר הפתוח על ברכיה ואוחזת בו לבל יישמט ארצה עם כל טלטלה וטלטלה של כלי־הרכב.
למען הדיוק, הוא עצמו יכול היה לראות, ולהרף־עין בלבד, את שולי הכריכה של הספר, ואות אחת או שתי אותיות בסך־הכל מן הכותרת, עת הרימה הצעירה את פניה אל שימשת החלון והביטה אל שלטי הפרסומת של העיר, שנותרו מאחור כמו תבערה נשכחת וקרה. באותו רגע גם הפכה קמעה את הספר, וצבע הסגול של העטיפה נראה כעין כתם גדול על שמלתה. לפיכך לא היה כל ביטחון בלבו של הנוסע, אם אמנם את קובץ סיפוריו הוא ראה. על־כן גחן קדימה על המושב בהתרגשות. מצחו נגע בשערה של האשה הצעירה, וריח של סבון־אורנים מוכר עלה באפו. השיכרון שתקף עליו היה כה עז, עד כי הזדקף בעל־כרחו מעל כיסאו ומעד קדימה.
אפשר, האשה לא הרגישה בתנועה זו, שכן היא לא זעה על מקומה, ואף לא התיקה את עיניה מדפי הספר הסגול. ואילו הוא – סירב לשוב ולשבת על מקומו.
“אני מוכרח לברר, אם אמנם זהו הספר שלי…” אמר בלבו, בעוד האוטובוס חולף בצמתי דרכים בלתי־מוכרות לו ומטר צהוב־חלוד של פנסי־איתות שוטף פנימה, כמו שפע של עלים קמולים.
זה כבר יצאו את העיר, וכאילו פנה־הלך לו גם הקיץ, והאיש שכח כליל כי עלה לאוטובוס זה במטרה להגיע לאיזה בית־קולנוע… לאיזה סרט קל ומבדר… היום… סוף־סוף… כדי להקל על מצב־רוחו… כן… דווקא היום…
והנה הוא רואה עתה את האשה האלמונית רוכנת על ספרו וקוראת בו תוך שיכחה עצמית, אף כי התאורה באוטובוס ניגרת כה דביקה וכה עכרורית, כמו חלב שהחמיץ והקריש.
ואף־על־פי־כן – שמחה, שמחה לבלי הכיל, אך מהולה בפחד, קפצה עליו: – ומה אם הספר… בכל זאת… איננו שלו?.. והוא רק משלה את עצמו?… הרי השתוקק לזה כל־כך… לראות מן הצד… בדרך מקרה… כיצד אדם כל־שהוא קורא את יצירתו…
החליט לעבור אל המושב הסמוך לצעירה.
האוטובוס, דומה, דוהר היה על־פני מדרון, כי הבלמים חרקו מאוד, והחשיכה המוקדמת והפתאומית לחצה על השמשות באגרופים כהים.
סגרה הצעירה את הספר והחביאה אותו בתוך סל־נצרים בוהק, ועל־כן הוא שוב לא יכול לראות בוודאות את הכתוב על הכריכה.
מה התחנה בה עצר האוטובוס – לא היה ידוע לו. על כל פנים, הרגיש בעליל כי מצוי הוא מחוץ למקום ממקומות היישוב של נסיעותיו הרגילות; וכמו התחלפה גם העונה, אך הוא, משום־מה, קיבל תופעה זו בלא תשומת־לב מיוחדת, וכאילו אף צפוי היה הדבר באיזה אופן שהוא.
הדלת־הקפיצית של הרכב נפתחה אך בקושי, והוא קם ואץ והתאמץ להחזיק את הידית, עד אשר ירדה האשה הצעירה – לבושת שמלת־מחשוף ארוכת־שובל, ולרגליה נעליים עם עקבים שקופים.
לרגע חשש האיש, כי עקביה הגבוהים של הצעירה עלולים להיתפס בחריצי מדרגת־הברזל של האוטובוס הרעוע, אך היא חמקה מבעד לדלת בקלילות, כאילו חולפת היא על־פני שטיחים הבולעים כל רעש.
סתיו, סתיו מלא עמד בחוץ, ואי־שם נשמע פיכוי של גלים צמרמרים.
ריח הסבון של האשה הצעירה נמזג בריח של עצי אורנים העומדים בשלכת, ופרח שניתק מעל גבעולו חלף לנגד העיניים, כמו אצבע כרותה המבקשת להורות דרך לאורו של הירח – עוד בטרם עלה בידו להקיף את הנוף כולו בעיניו.
האשה, בלי להביט לאחור, החלה לצעוד מהר־מהר, כשהיא נושאת בידה את סל־הנצרים. האיש, לאחר שהתרגלו עיניו לאפילה הקרה, נוכח לדעת כי אמנם פס של נהר מתפתל בתחתית המדרון, בדומה לנייר־כסף שילדים משחקים בו.
נידפה מתיקות באויר,
ולמרות זאת, משוכנע היה כי נקלע לאיזור, שפקדה אותו שואה ביום מן הימים.
מתוך האפילה כבר נשלפו ראשוני הבתים – גמדיים, עם ארובות־עשן כמו יבלות ופונים אל הנהר, כאילו אמורים הם לגלוש לתוכו ולהיסחף בו במערבולת.
לרגע סבור היה כי סליל־עשן תולה ועולה מאחת הארובות – אך היתה זו פקעת־עננה בלבד, שהסתבכה ועצרה בנקודה דלוקה של השמים.
הכל נראה בעיני הגבר כאיזור של נווה־קיץ נטוש וחרב, אף כי הבתים, כאמור, עמדו על תילם. ואף־על־פי־כן, בהיותו אץ ומהלך בעיקבות האשה, והוא נזהר לבל תאבד דמותה מנגד עיניו – חש כאילו קרינה־של־אושר, אשר לא ידע כמותה, מתמשכת בינו לבינה לאור הירח, בדומה לחוט שניתן לגעת בו והוא ישמיע צליל.
מעת לעת, תוך הליכה חפוזה, היה קוטף חופנים של עלי שיח או עץ, ממלא את פיו באויר כמבקש לשרוק, והיה מפריח בנשיפה את העלים הקטופים ורכי־המשי, אשר יצאו בשקיקה לעבר האשה, כשליחי־לילה, ונאחזו בשמלתה ארוכת־השובל. והיא – צועדת במרחק־מה לפניו, במשעול הנהר, בלא שיעלה בידו להדביקה.
קרבו לגשרון־עץ,
הנוף, המשוח אור־הפלדה, עשה פיתולים־פיתולים,
וצפרדעים פצחו בקול בס מבטן האדמה –
האשה עצרה,
את הסל הניחה על הארץ,
זקפה קומתה כמבקשת לנוח מעט, ומדדה בעיניה את הנהר המוסתר עדיין בין שיחים רוחשי־חושך. דומה, מַשק של משוטים, הטובלים במי־תהום, מתגנב ובא מרחוק.
התכופפה, החלה לפשפש בתוך סל־הנצרים, וזו הפעם הראשונה שהאיש הצליח להדביק את הליכתה של האשה הצעירה. אך הוא ניצב מאחוריה, בלא שיעז להיישיר מבט אל קלסתר פניה.
עתה ראה כי מהפכת היא בתוך הסל, ושוב ניתר בו הלב מתוך תקווה לראות את ספרו – ליתר דיוק, להיווכח לדעת כי אמנם ספרו־שלו מצוי שם ברשותה של האשה הצעירה.
אך ברגע שעלה רצון זה מלפניו – חש כיצד מתפוגג אותו חוט־קרינה, שקודם לכן נמתח כאילו בינו לבין האשה בעלת שמלת־המחשוף הארוכה והנעליים עם העקבים השקופים.
ובאמת בנוכחותה נראה כל עניין הספר נטול־חשיבות, וגם אותם מחשבות שניקרו במוחו, בעת האחרונה, בדבר הצורך לשנות את גישתו אל מעשה־הכתיבה שלו… בדבר ההכרח להינתק מן היסודות הטראגיים מדי… הפרטיים מדי, של עבודתו הספרותית… אשר גרמו, לדעתו, לתחושת־הכשל שלו… כל המחשבות הללו נראו עתה משניות בתכלית.
ואכן, היא גם לא ביקשה להעלות את הספר מתוך סל־הנצרים, אלא שלפה משם איזה פרי סמוק־לחיים ומאיר ונגסה בו.
ושוב קפא מבטה כנגד הנהר. אולי הביטה אל שדה־הפרגים המשתרע מעבר לגשרון, ואולי אל טחנת־המים השובתת ממלאכתה.
את התפוח האכול־למחצה, ובו עיקבות שיניה, השליכה אל השיחים.
שבה והרכינה את גופה אל סל־הנצרים, והפעם העלתה מבטנו ראי־יד. החזיקה את הראי מול פניה, כאשה הניצבת בסמוך למחוז־חפצה, לאחר היעדרות ממושכת, ורוצה היא מאוד להתנאות.
פניה השתקפו בראי־היד, אך כיוון שהיתה זו מראה זעירה, הכילה כל פעם רק קטע אחד של הפנים – את הפה, את האף, את העיניים, והגבר נאלץ להרכיב בעיני־רוחו את כל קטעי הפנים גם יחד לכדי שלימות אחת.
והנה, ידע היטב כי מכיר הוא אשה זו.
היא, מן הסתם קלטה את קול־ההפתעה שנפלט מפיו של הגבר הניצב מאחוריה, ספק בהיחבא ספק בגלוי, שכן הטמינה את הראי הזעיר בחיפזון בין קפלי שמלתה הארוכה והחלה לרוץ במשעול, בעוד עקביה השקופים מפיצים אור רך על־פני האדמה.
כבר עברה את גשרון־העץ, ולהרף־עין אפילו נעלמה מתחום הראייה. ואף־על־פי־כן לא סרה מלבו של האיש איזו ודאות של אושר – כאילו משוכנע הוא כי שום כוח, בסופו של דבר, לא יכול להפריד בינו לבינה.
כשהגיע אף הוא אל הגשרון, שמע את צעדיו שלו – טק־טק־טק – מעירים את כל הנוף המת, והוא גם השליך אבן לעבר הנהר, מחכה להישמע קול החבטה מצד המים השוממים.
האזין לקירקור הצפרדעים, שבלעו לפתע את מחצית הירח. אחר־כך נשען על המעקה. תקפה עליו סחרחורת הגובה.
“היא כבר הגיעה ודאי אל העיקול שמאחורי שדה־הפרגים…” הירהר, ורק בהיותו חוצה בין הגבעולים הלוהטים, פשטה בו תמיהה על היותו מכיר את פרטי הנוף.
“עוד מעט והיא תעמוד מול פישפש קטן של מעון־הקיץ ותנסה לפענח את הכתובת על תיבת־המכתבים, העשויה בצורת בגדל…” הוסיף להרהר.
כאילו מרה נזרקה במצב־רוחו.
“הרי זה דומה להפליא לסיפור שכתבתי על־אודות האשה, החוזרת מקץ שנים אל נוף־הולדתה…” אמר.
גילוי זה הרעיש אותו ביותר.
נשם בכבידות.
רץ־רץ אחר האשה.
כובעו נשמט מעל ראשו, אך הוא לא התעכב כדי להרים את הכובע, וקרחתו הקטנה נצצה ביתר־שאת מחמת מאמץ הריצה.
אגב־כך שמע שוב את מַשק המשוטים הקרבים ובאים וטובלים במי־הנהר הליליים.
עלה על גבעה והשקיף מסביב.
ואכן, אחר חצותו את שדה־הפרגים, ובקירבת טחנת־המים הדוממת, הבחין שוב בדמות האשה, כשהיא עומדת מול פישפש שקוע באדמה – של מעון־הקיץ הנטוש.
אותה קרינת־אושר שהתגלתה לו עם רדתו מן האוטובוס, עוד ריטטה באויר, אך שינתה את צבעה, בהתמשכה ממנו אל האשה בעלת שמלת־המחשוף, והיתה כעין הזכוכית הדקיקה־דקיקה, הנוטה להישבר.
היא עוד היססה לעבור מבעד לפתח האפלולי, ורק עמדה כמהופנטת מול מעון־הקיץ, אשר מערכת ירוקה של צמח הקיסוס כיסתה את כתליו,
על עץ גדוע שבצד הפישפש אמנם תלויה היתה תיבת־מכתבים.
הציצה האשה לתוך התיבה, כאילו מחפשת היא אחר דבר־דואר נשכח. טילטלה את ראשה, ולאורו של חצי־ירח נראה גופה כמו מרעיד מחמת צינה.
אחר־כך פלטה אנחה.
את השער הקטן עברה חרש־חרש, דומה חוששת היא להפריע בני־אדם בעת שנתם. חלצה את נעליה והניחה אותן בתוך הסל שעל זרועה, ורק העקבים השקופים בלטו אל החוץ. הילכה בגרביה על־פני מעטה הדשא הצומח פרע, בשטח מעון־הקיץ השקוע.
לשמע הפסיעות – חמקה חולדה וחצתה את העשב בקול דירדור, כמו אבן אפילה שניעורה לחיים.
הקישו עלי־הלאפוּ.
קני־הסוף החלולים, שלאורך הנהר, קלטו את הרוח הלילית ושרקו.
הועידה האשה את פניה אל המדרגות הנהר, מועדת קמעה, מושכת אצבעותיה על גזעי עצי האורן, עד זוב דם, או משתהה ליד שיח־הלאפוּ ומניחה את כף־ידה על־גבי עלה רחב־רחב ורואה כיצד רוטטים שניהם גם יחד, כאילו מחמת זיכרון משותף.
לאחר מכן התיישבה על מדרגות הנהר, בין גבעולי העשב השוטים.
נשמטו כתפיות שמלתה בלא שתטרח להשיבן.
את עיניה כבשה במי הנהר, רואה כיצד קופצים הגלים וטורפים את בבואתה בין האצות הריריות – כשהם מרכיבים עליה מסכה של ילדה.
חזקו והלכו נענועי הגלים בהובילם את קול מַשק המשוטים הטובלים במים, וכבר נשמעו גם קריאות הספנים הקטועות.
והוא, הוא עמד בריחוק־מה מן האשה, תומך גבו בעץ מחורר, מוקף הילה מזמזמת של יתושים, אך בלי יכולת למוש ממקומו.
עוגמה ללא פשר החלה להשתלט עליו.
על הנהר – נישא פנס־של־רוח בגובה אדם, וזוג שחפים קרע קריעה לבנה בחומר החשיכה. ואולם, אט־אט השתרטט גם חרטומה של הסירה כנגד החוף, חרטום מקושט זרים. ושם, על הסירה, שם ניגנו במפוחיות־פה, צללים ניגנו, הרבה צללים.
וגם משכו במשוטים, גבם אל מדרגות הנהר,
ובאמצע – איש שׂיבה המנצח על כל ההמולה, והוא גבוה משכמו ומעלה;
קמה האשה הצעירה על רגליה ונופפה לעבר הסירה המתקרבת, ותוך כך החליק וגלש סל־הנצרים שלה לתוך המים. פרצו בועות מבין האדוות, באין זכר עוד לסל הבהיר.
התעצם הניגון על הסירה, התערב בקול הרוח השורק יגונית בתוך קני־הסוף החלולים, וריח של רעל נגלל באויר, מצד הפרגים הפושטים על המדרונות של איזור נווה־הקיץ העזוב.
ירדה האשה אל המים מדרגה אחר מדרגה, משילה גם גרביה ומניחה למים הננסיים להשתעשע באצבעות רגליה. כל גל קטן – כמו דג כסוף ולקקן. נרטבו גם שולי שמלתה.
את ראשה הסבה להרף־עין אל הגבר, כאילו מבקשת היא לזכּותו, זו הפעם הראשונה, בספק־חיוך של אין־ברירה.
ואמנם, הלה ידע בדייקנות־ללא־עירעור, כי הסירה תגיע עוד מעט אל החוף, מקום־שם מזדקר הכלונס ממי־הנהר המתרדדים, הוא מקום המעגן הקבוע של מעון־הקיץ, ואיש השׂיבה ירומם מעל מושבו בתוך הסירה וישליך את שלשלת־הברזל המוחלדת אל הכלונס ויכרוך אותה חזוֹר וכרוֹך סביב המוט המאונקל.
פסע קדימה, עקוּץ מחמת היתושים.
“אַל! אַל!” נאנק כעת, כשהוא שולח ידו אל האויר, כאילו מבקש הוא לרשום בו אותיות, כאילו אין האויר אלא גליון שקוף ורטיט, עליו ירשום עתה סיום אחר… סיום אופטימי יותר… של כל מה שכתב עד כה…
אולם, אויר־הלילה חמק וניגר בין אצבעותיו כדיוֹ שחורה, בלתי־נתפסת, חסרת־תועלת בתכלית, – בעוד האשה הצעירה מתנועעת לאיטה, יורדת מטה־מטה.
הסב האיש את פניו אל נקודה דלוקה בשמים, הסב את עיניו מן הנהר והלאה.
הוא קיווה לשמור את דמותה, קיווה לקבוע אותה בזכרונו, כפי שהבחין בה בעת הנסיעה, והיא רכונה על ספרו־שלו, קוראת וקוראת, בעוד האוטובוס חולף על־פני נופים מוארים ועל־פני נופים חשיכים, בלא שהאשה תעתיק את מבטה מן השורות ותחוש את הוֹלם העולם אשר מחוץ לספר.
זה כבר שם אל לבו, שכתב־ידו אינו נשמע לו. אותיותיו המעוגלות החלו להסתכסך, להתעקם. מעבידיו במשרד אף נאלצו להעיר באזניו על רשלנותו בעת כתיבה. אלא שהיום התקשה לפתע לחתום את שמו. הוא אך רשם את האות הראשונה של השם, והנה העט החל לרקד בין אצבעותיו, כאילו קם בו רצון משלו ורוצה הוא לכוון את היד האוחזת בו, להוביל אותה אל אותיות הרחוקות מחתימת שמו הרגיל. חש כאב עמום באיזור המצח. סבור היה כי טיול חטוף ייטיב עמו.
*
בחוץ – ריח של שריפה עלה באפו. אפשר, של קוצי הקיץ הנשרפים לאפר, ובין ענפי האקליפטים תלתה עצמה שמש־השקיעה כמו בועה גדולה של ריקנות העולה באש.
אחר חצותו שתיים־שלוש סימטאות, פג חפזונו. באו לקראתו השחפים.
ומראה הים.
הים, ברגיל, היה נוטע בו רגיעה, וגם כעת – כבר חשב להיסוב על עקביו ולשוב למשרד או לפנות אל ביתו, אלא שברגע זה בדיוק הידהדה הקריאה לאורך כל הטיילת:
“פ–טר–זון! פ–טר–זון!”
תחילה לא העלה בדעתו כי הקריאה אמנם מכוונת אליו, והוסיף לפסוע לעבר רצועת החול המהבהבת; כי הרי שמו הישן, אשר נשמע ברמה לאורך החוף – הוא לא השתמש בו זה עשרים שנה ומעלה, ולפיכך סבור היה כי אין עוד איש בנמצא אשר יזכור לפנות אליו בשם זה בארץ. הלא אפילו בשיחות של יום־יום השתדל לעקוף כל נושא העלול להעיד על עברו עדות ישירה מדי, ולרוב היה מקפיד לכסות בשרוול־החולצה את סימן־הקעקע שעל זרועו.
ובכל זאת עצר.
כשהביט סביב, מבקש אחר מקור הקריאה ראה רק את הדייגים העומדים בשולי האופק ושולים פיסות־כסף מרפרפות מתוך מי־המעמקים, בלי שים לב לנוכחותו.
“כנראה טעיתי,” אמר בלבו וירד במדרגות־האבן כסויות האצה היבשה, עד למזח.
השמש כבר נגעה בציפוי־המתכת של הים, והפילה עמוד־אש לאורך הגלים הנוטים להשכיח את היום.
הילך כנגד הגלים הצמרמרים.
חיפש אחר אבן לשבת עליה.
והנה נתקל מבטו בבור חפור במשטח החולות, ומתוכו ניתזות קרני־אור צבעוניות, כאילו שעת השקיעה משתעשעת במים הממלאים את הבור עד שפתו. אולם, כשקרב, נוכח לדעת כי הבור ריק ממים, אך מונחות בו כמה גולות־זכוכית וכלי־צעצועים – מגרפות, כפות ואתים, בצד שלדי דגים וחרקים וקליפות פרי שטרם יבשו. ואמנם, הגולות שבתחתית המהמורה, הדומה לבורות הנחפרים במגרשי־משחקים נטושים, התנצנצו לפתע ביתר־שׂאת, והזהרורים נאחזו בקשקשיהם של פגרי דגים, שלא הרקיבו כליל.
כשהרים הגבר את עיניו, ראה כי אין זה בור היחיד על־פני רצועת החוף, אלא מחילות צרות מובילות ממנו והלאה ומחברות אותו לעוד שניים־שלושה בורות שבקירבת מקום, אך הם עמוקים יותר. האהיל על עיניו. אחר־כך קפץ ועבר מעל למהמורה, כדי לסקור את השטח כולו ביתר תשומת־לב. או־אז ראה, כי במרחק צעדים מספר ממנו, מתוך בור שלא הבחין בו עד כה, מתרומם ועולה ילד קטן, בידו פרי אדום כמו סלק, והוא נוגס מן הפרי בהתיזו את הגלעינים כאילו היו אלה תולעים, והם נושרים על גולות־האור הפזורות מסביב.
“כאן?.. ילד?…” גימגם האיש המופתע, אף כי רצה לשאול “אתה, מי אתה?”
להרף־עין עלה בדעתו, כי זאטוט זה, ייתכן שהוא אשר קרא בשמו, ובדרך מקרה בלבד. כי הרי בטוח היה שלא ראה מעולם את הילד הניצב מולו והבוחן אותו בעירנות, המביט אל נקודה שבמצחו, בעודו אוכל ברעבתנות והמיץ האדום שותת מסביב לשפתיים. אך לא הצליח להיזכר אם קול־הקריאה שקלטו אזניו היה של מבוגר או של ילד, וברגע בו רצה להפנות שאלה אל היצור הקטן הניצב כנגדו – חש כי בכל אבריו מתפשטת כבידוּת, המושכת אותו מטה־מטה, עד אשר כרע־השתרע על הקרקע הלחה.
“יש גם לי,” שמע־לא־שמע את דברי הילד, הנאמרים בנעימה של קירבה.
“מה,” פלט וחשב על המשך המשפט. אבל הילד כבר קפץ, כבר טיפס ועלה על ברכי הגבר השוכב על החול.
הורה על נקודה שחורה בין שתי עיניו של הגבר.
ואמנם, כתם־לידה, בדומה לסימן־הפציעה שהתנוסס על מצחו של האיש, קישט גם את עור־פניה של הברייה הקטנה.
“כן,” אמר הגבר במבוכה, כשהוא מבקש להתנער מן העייפות הפתאומית.
“תשחק אתי!” הפציר בו הילד.
המבוגר התבלבל ביותר. הוא לא אהב לשחק עם ילדים. ולבד מזאת, כל המצב כולו נראה לו מופרך מעיקרו. על־כן ניסה תחילה להתרומם מעל החול, אלא שהילד כבר רכב על בטנו במחווה של ידידות, מנופף בידו איזה מקל, כאילו מדהיר סוס, מגמא מרחקים.
“הופ!… הופ!… ועכשיו… רוצה שאנחש איך קוראים לך… עכשיו?…” צעק היצור הזעיר, ובאי מענה תקע את קצה מקלו בכיס מכנסיו של הגבר המפורקד על החול, בעוד המסמכים שבארנק נושרים על הקרקע.
הגבר ניתר ברוגזה על רגליו, בהפילו את הזאטוט על הארץ ביד גסה. הוא שנא את היצור הטורדני הקטן, אשר צץ לפתע מבין הבורות, שעל שפת המים המחשיכים.
בה בעת תמה על כי הילד, בצנחו ארצה, אינו משמיע צווחה או בכי, אלא מתגלגל ממנו והלאה כמו חפץ אובד.
ואף־על־פי־כן חשש להסב את ראשו אחורנית, שמא יצטרך לשוב ולטפל בו בילד הטרחן, שנטפל אליו באורח לא־צפוי כל־כך.
ניקה את מכנסיו מן הגרגרים הצהובים, אסף את ניירותיו שהתפזרו.
רצה ללכת הביתה.
שמץ מדמותו של הילד הקטן, כעין גרגר, נשאר בכל זאת דבוק אל עיניו.
מיצמץ בחזקה. פנה כה וכה.
בעל־כרחו הירהר שוב בעניין שמו הישן. השתדל להיזכר באדם העשוי עדיין להכיר אותו בשם־הולדתו.
למעשה, התייחס אל שמו הקודם כהתייחס אל בגד נטוש, המזכיר מאורעות רעים; רק כפעם בפעם היה נתקף פחד סמוי, שמא קיימת אי־שם איזו בבואה סודית של עצמו – דמות שהוא עשוי היה ללבוש אותה, אילולא עלה ארצה בזמנו והחליף את זהותו כולה.
ושוב ניעורה בו חולשת־הגוף הקודמת.
חשב, כי מיד בהגיעו הביתה יטול גלולה לשיכוך ההרגשה הרעה; אולם ברגע בו פנה לעבר רחוב מגוריו, בקע שנית הקול הקורא:
“פ–טר–זון! פ–טר– זון!” והפעם ללא אפשרות לטעות בו.
עד־מהרה נשמעה גם המולת גלגלים של כלי־רכב קרב ובא.
הרעש עצר בו.
לא, לא היה זה הרעש אשר הכריחוֹ להיסוב אחור, אלא ריח קשה בו התמלא הרחוב, של מאכל קלוקל או של מי־כלור. וככל שקרבו ובאו גלגלי הרכב, גברו והלכו גלי הריח, בגוללם נקודות־נקודות נוצצות באויר, כראשי־סיכות.
נדרך כולו. הקשיב.
תחילה קלט רק איזו פעימה, כעין אנחה ללא־מלים, והיבהוב או תמונת זיכרון רחוקה, ורק כדי רגע של לא־כלום.
והוא רואה:
– אביו יושב למולו על מיטת־קרשים רעועה ופושט אליו ידו בהבעה של ייסורי גוף וכמבקש להיאחז בו, והפנים בוהקות מחמת קדחת החולי, הרעב והכינים, והוא מתמוטט לנגד עיניו,
כשהרחוב הומה כולו,
ולפתע בוקעת ועולה גם חריקת בלמים, בעוד כלי־הרכב מוסיף להרעיש את הרחוב, אך ניכר כי הגלגלים מסתובבים בתוך החלל הריק,
ומישהו צועק בקול נואש:
“שוטר!”
והוא מנסה להימלט, כאילו בו המדובר.
אחר־כך נשען אל עמוד־חשמל, רואה כיצד נפרצות דלתות הבתים מסביב, על־אף השעה המאוחרת, ובני־אדם אצים מכל הכיוונים.
מקץ רגעים הופיעה מצוך החשיכה גם ניידת־המשטרה.
אולם, בהגיעו למקום התאונה כבר כוסה גופו של המת בגליון עיתון, ורק הנעליים הגדולות מדי מבצבצות אל תוך הלילה.
הרוח הניפה מעת לעת את שולי העיתון, ואנשים סקרניים היו גוחנים בגניבה ושולחים מבטים תאבי־פחד אל פני ההרוג.
מישהו הפעיל בטעות את צופר כלי־הרכב, והכל הרעידו.
גחן גם הוא, אלא שכאב עד־לבלי־הכיל פילח את גולגלתו – החל בנקודה שבין שתי עיניו, ועד לזוויות הפה.
“כן,” השמיע תוך גניחה, “ידעתי…” והתעוררה בו הרגשה ודאית כי רואה הוא את הפנים המסוגפות של אביו, אשר מת עליו בימי ילדותו, בתוך מחנה־הריכוז.
“קרוב משפחה?” נשאל חרישית.
ברגליים כושלות פילס דרכו בתוך הקהל הכהה.
החוצה! החוצה!
ניסה לאטום את עצמו, ואף־על־פי־כן הוסיפו הפנים לצעוק אליו בהדיפן ריח של כלור, וכאילו על־פי קצב גלגלי כלי־הרכב הזקורים כלפי השמים, מעבר לפינת הרחוב.
ריח של חומר־חיטוי סתם את נחיריו עד חנק.
השתוקק לגמוע כוסית־קוניאק לשם חיזוק. גרר עצמו אך בקושי לאורך המדרכה.
*
כשישב סוף־סוף בבית הקפה שבקצה העיר, שמע־לא־שמע את מוסיקת־הריקודים שמסביב. תהה נכחו. בלי משׂים שלף עט מכיסו ורשם בו קווים ועיגולים בשולי מפית־נייר נטושה כנראה נאנח, כי המלצרית ניגשה אליו, שאלה אם הוא חש ברע.
“לא… לא כלום,” הפטיר, “זה תיכף יעבור.”
לאחר לכתה, בעוד הכוסית לפניו, טבל את אצבעו במשקה. הטיף כמה טיפות קוניאק על מצחו. נגע בטעות גם בחתך, אשר החל לצרוב כלמגע רעל.
תחילה סבור היה כי צעק בקול רם, שכּן ראה במעומם כיצד מפסיקים זוגות הרוקדים את חולם, והמתופף שוכח להנחית את המקושית.
הוא לחץ את כף־ידו ביתר חזקה אל הפצע הישן שבמצחו.
חשב כי הדם הוא שהחל לפכפך מבעד לעור, הואיל והרגיש כי דבר־מה סמיך וחם מאוד חודר בין אצבעותיו ומבקש לפרוץ החוצה ביתר־שאת, ביתר־שאת.
אולם, התברר לו עד־מהרה כי לא רק באיזור המצח גובר והולך הלחץ, אלא בכל גופו, והבגדים כאילו מבקשים להתנפח, להתנפנף, להיקרע מעליו.
אובד־עשתונות העביר ידו לאורך גופו המבוהל, דומה מבקש הוא לסתום איזה סדק, לאטום איזה פתח אשר נפער בו – במצח, בחזה, בסביבות הבטן והמיפסעת, ברגליים המגירות זיעה קרה, ובידיים המפזזות־מרטטות, והשואפות לתפוס את עצמן כשהן מפילות ארצה את הכוסית ואת המאפרה, ורק איזו מפית־נייר נשארת לפניו על השולחן החשוף, ועליו מבליחה האות P, כמו חלק מחתימת־שם.
חש, קהל בית־הקפה מביט בו בתדהמה.
ואכן, תחילה פרצו ממנו רק כמה נטפי־דם – אך כמו לסיבוב־מפתח התרחבו בו נקבוביות העור, התרחב בו הפצע, עד כי הגוף כולו העלה על הדעת תבנית של קיר־חלונות פרוץ, קיר שמבעד לו נשלפים מראות וחפצים אל חלל בית־הקפה?
בקבוקי מי־כלור מאובקים – צורות בתים ובני־אדם שחדלו לנשום – שברים־שברים של מגדל־שמירה נשכח – ציפורים להובות־כנפיים על־פני ערבת־שלג – בורות וחוטי־ברזל משוננים – מאכלי־סלק קלוקלים – ודמויות הרבה של איזה ילד מת – – –
אחר־כך היתה הפוגה של הרף־עין,
והאות P, הרשומה על מפית־הנייר הקלה, הונפה אל האויר, התנודדה מעלה־מטה, רחק וקרבה, עד אשר התייצבה ועצרה למול עיניו של הגבר הצונח על כסאו, והיא גוררת בעיקבותיה עוד שבע אותיות מסוחררות – כאילו אין בדעתן של האותיות הללו להרפות עוד מן האדם המוטל אין־אונים על כסאו שבירכתי האולם.
הנברשת שבאמצע בית־הקפה התרעשה כמִחשבת ליפול, כשהמראות חולפים ביללה, מעגלים־מעגלים, מעל ראשי הרוקדים, אשר עמדו זה כבר ללא ניע, והמרצפות נוצצות תחת רגליהם כעין הקרח.
מישהו כמו שאל בבהלה:
“מה?… מה היום?… איזה תאריך?…”
בעוד ישות של חורף, ישות של אֵבל, מגיחה לתוך בית־הקפה, והוא נתלש כדי רגע מחוף הים המלוח, ומיטלטל על ציר עצמו.
בחיפזון. פנס־הכיס שנשמט מידיה הטיל כתם־אור בגודל חיפושית מרובת רגליים על הצטלבות פסי־הנייר, המודבקים אל אשנבו של חדר־המדרגות.
“עוד מעט יצעקו מלמטה: קומה גימל, לכבות את האור!”
– אמרה בלבה, אך חששה להתכופף שמא תתקוף אותה סחרחורת. בחרטום נעל־הבית שלה סובבה את הפנס לעבר המעקה. כעת ניגרה קרן־האור על־גבי שתיים־שלוש מדרגות שחוקות, ואבדה בחשיכה הלחה של חודש־הקיץ. ליתר ביטחון – מיששה שנית את צרור־המפתחות שלה. הלא הבטיחה להיות אחראית…
אחר־כך אחזה היטב במעקה־הברזל, בעוד עקביה טופפים ממדרגה למדרגה.
“זאת היתה קלות־דעת מצדי.. לנעול את אלו… אני עלולה למעוד”… חשבה, “אך הרי מוכרחה הייתי לרוץ”….
בין כה לכה, תמהה על כי טרם נפתחו דלתות השכנים שמסביב. וכי אפשר שהכל כבר הקדימוה וירדו לפניה? היטתה אוזן: מצד הים בא זימזומו של מטוס.
“הנה… זה מתחיל!…” אמרה, אך קול ההמיה שריטט בין הקירות לא גבר על מידת רחשו של חרק־לילה. וגם הוא – גסס כליל.
רק כעת חשה בריח חריף של נפט, לרבות ריח של חומר־חיטוי, בדומה לדידיטי. היא בלעה בליעה, כמחמת בחילה שתקפה עליה.
“חיטאו את המיקלט,” חשבה, כשהיא נושמת ונושפת, וגבה שעון אל דלת קומת־המרתף הפתוחה על ציריה.
“אך מוזר… מדוע השכנים לא ירדו עדיין…” אמרה שוב.
פסעה קדימה. רוח־פרצים סהרורית ניפחה את כתונת־הלילה הורדרדה שלה, והיא כרכה את זרועה בחרדה על ‘בטן־האויר’ שנוספה לגופה, בשוותה לה מראה של אשה השרויה כבר בחודש האחרון להריונה.
“לפחות אמצא לי מקום־ישיבה נוח, מבלי שאצטרך להתקפל יתר על המידה… כי הרי מצב זה עלול להימשך ולהימשך…” דיברה באין־קול.
עמדה מול הדלת הפתוחה־למחצה.
עיניה תרו את החדר. מחמת ההאפלה הכבידה התקשתה עדיין בזיהוי רהיטים או כלים, ורק ידעה כי עליה למצוא מקום־ישיבה נוח. התעורר בה שמץ מוסר־כליות על שמנעה עצמה מעזרה בהשלטת סדר בחדר־המיקלט, בשעה שאנשי ועד־הבית שילשלו פתקאות לתיבות כל הדיירים בבקשה להיחלץ לעזרה… כל הדיירים הכשרים לכך… אך הרי מצבה ודאי אינו מן הנוחים; ולבד מזאת… הם זוג חדש פה… באו להתגורר בבית זה לפני פחות ממחצית־השנה ובכלל… היא בקושי מכירה את הבית…
עיניה הבחינו תחילה בשיטוטיה של פתילייה מוצבת על כיסא; לאחר מכן נשלפו מן החשיכה גם שולחן עם מפה, תבנית־ארון ומיטה גדולה עד להתמיה. על אדן החלון, בין כנפיים של וילון כהה, נח ראש 'כמו של בובת־צעצועים ענקית. כנפות הוילון זעו מצד אל צד בגלל רוח־הפרצים, ונסב גם הראש למגע הבד השחור.
“בחיי… זו הגברת נוֹקס,” הפטירה הצעירה. “אך כיצד היא הספיקה לקבוע לה מקום… שם… בכורסה… ואף להתנמנם?…” ועלה בדעתה, כי אכן מתאים לזקנה משונה זו לפחד מפני המלחמה עד כי תקנה לה שביתת־קבע… כאן… בחדר המיקלט.
והיא נזכרה, כיצד פגשה בה בגברת נוקס לפני ימים מספר בבית־הדואר. כן, גם שם משכה את תשומת־לב העומדים בתור, בעיקר בגלל שערותיה, שהיו מתנפנפות כחוטי־תפירה לבנים, שקצותיהם נטבלו בשלל־צבעים מן הכסף ועד גון החלודה האדמדם. אשה קשישה זו היתה נדחקת בתור אל הקופה, כאילו אל חלוקת מנות־מזון בבית־תמחוי, בעוד היא מטלטל. בידה, גבוה מעל הראש, את פנקס־הפיצויים המפוספס, השמור בקפידה בנרתיק־ניילון; ואמנם היו הבריאות מפנים לה מקום, מי מחמת רחמים ומי מחמת דרכי שלום ורתיעה. הלא גם תיבת־המכתבים שלה אשר במבוא הבית, כאילו גם לה פינו מקום כל שאר התיבות של הדיירים: גומחות־ברזל בשני טורים ובמקביל, וקופסת־עץ הנושאת את השם “פראוּ נוֹקס” באותיות לאטיניות. על־אף גודל התיבה, מעולם לא הצליחה הצעירה להחדיר מבט ולהציץ אל תכנה.
רק כעת, בעודה ניצבת מעבר למפתן, בקעו צפירות עולות ויורדות מצד הרחוב, ובן־רגע נפרצו דלתות בחבטה בכל קומות בית־המגורים.
פסקו נענועי־הצוואר של הזקנה, והראש התייצב מעל למסעד הכורסה. אחר־כך, כאילו זרם חשמלי חולף בה, זינקה האשה מעל מושבה, ובדומה למריונטה קרבה ורחקה, קרבה ורחקה מכנפות הוילון, כשהיא מבקשת לחזקן במסמרות. הגביהה דלי מלא חול ושפכה ממנו על אדן החלון, מן הסתם כדי למנוע את שולי הבד השחור מלהינתק ולהתרומם.
מקץ השתאות של רגע, בעודה מתאמצת וסוקרת את החדר השקוע באפילה, וחושבת שמא נשכח מלבה דבר־מה השייך לשעת־הפצצה אפשרית, העלתה להבה בפרימוס שעל הכיסא. האש הכחלולית ריחפה, כלואה במעגל צר, כאור המהבהב מתחת למים, כאור בפעמון־צלילה.
עתה באו קולות רגליים, דילוגי נשים וילדים, קריאות “הס! הס!” מבוהלות: ריצת כל השכנים על־פני גרם־המדרגות.
האשה הצעירה עצרה נשימתה. הקשיבה. מרוצת־הרגליים והלחישות החנוקות נמשכו ושטפו מן החדר והלאה.
פשט בה תימהון. אמרה להיסוב לאחור ולהציץ שנית אל חדר־המדרגות, כשנתקע מראהו של איש הג"א בפתח־הכניסה.
“גברת נוק, מדוע אינך יורדת למיקלט?” נשמע קולו.
הזקנה, בלי שים לב לאיש שבדלת, הרכינה פלג־גופה העליון על הפתילייה וטרחה בשפיתת קומקום. אצבעותיה, שהסירו מכסה מעל זרבובית המיחם, נראו סגולות, כאילו הושרו זמן רב בתמיסת־יוד. הקיטור המבעבע טפח על הפנים.
עמדה הצעירה עמידה מלוכסנת בין השולחן ובין פתח־היציאה. רק כעת הבינה כי מדרגות הבית מתעקלות במיפלס שמחוץ לדלת זו, והן משתפלות מטה עוד מחצית־הקומה.
“אם כן… שם המיקלט… ואני… אני בטעות נכנסתי לחדר־מגורים…”
ביקשה להיגרר בעיקבות איש הג"א, כשהרגישה בידה של הזקנה. הגברת נוקס הושיטה לה ספל עם משקה מהביל.
אך היא אמרה: “לא… תודה,” היא אמרה זאת באמירת־הרגל, בהיותה תוהה על כי מוסיפה היא להחזיק את הספל בין ידיה, ואף מקרבת אותו אל השפתיים.
מבעד לספל השקוף ראתה שוב את להבת הפתילייה הכחלולית, ואת ידיה אכולות־היוד של הגברת נוקס. וכשעלה בדעתה כי זקנה מפוררת זו נוהגת אף היא לגעת בפיה בשולי הכוס – שיהקה.
לא… אפילו ברחוב… אפילו בבית־הקפה אין היא שותה משקאות אלא באמצעות קשית בלבד, והיא בודקת בשבע עיניים שמא נותרו טביעות של שפתון על הספר או על הכוס… והיא נזהרת ביתר ייחוד מאז ראשית הריונה… בגלל חשש מחלה לתינוק…
שוב שיהקה. הנוזל האפלולי ניקווה בבית־הבליעה. היא ביקשה לפלוט את טעם הקפה.
“פה! לשבת!” שמעה עתה את קולה הפוקד של הזקנה, המצביעה על הכורסה שמתחת לחלון, והמתקינה שתי כריות לשכיבת־חצאין. הצעירה צייתה באין אומר ודברים, אף כי כל מה שביקשה הוא להקיא את המשקה, אשר זוחל היה לאיטו בעורקיה.
תוך שישבה בכורסה, רכנה לעבר הרצפה, מתאמצת להשתחרר מן הנוזל המריר. אך שפתיה נשארו יבשות, לבד מפס של קצף לבן שפרח עליהן. ואף־על־פי־כן הוקל לה, ואם גם הוסיפה לרעוד מחמת קור, על־אף החום של חודש מאי. פרשה אצבעותיה על חוד בטנה, מקום־שם דימתה לחוש את ראש העוּבּר: כדור זעיר המתנועע מצד אל צד, כאילו על נדנדה.
פחדה מאוד מפני אפשרות של לידה בשעת־מלחמה.
הזקנה ניצבה מול הארון. פישפשה בין בגדיה. היא נבלעה בתוככי הארון כמעט בכל גופה הדל, ליתר דיוק – בארגז ‘ליפט’ זה, אשר שימש לה כמלתחה, לאחר שרוּפד בטפיטים חומים על דפנותיו.
והגברת נוקס עוד פישפשה בין מלבושיה, בעוד שרוולי־חולצותיה מרחפים מסביב. לבסוף נטלה מעיל־קטיפה ממורט ומקושט באבן־סיכה. כמו עין בורקת ננעץ התכשיט בבד הקטיפה, מצד ימין. היא אמרה לפרוש את המעיל על ברכיה של האשה ההרה, אשר ישבה מקופלת כצניפה בחיק הכורסה. אגב־כך נגררה רצועת־עור על־פני המרצפות.
האשה הצעירה הכירה את המעיל על־פי הרצועה המשתלשלת ארצה, ונזכרה כיצד לבשה אותו הגברת נוקס לפני שבועות מספר בפגשה בה ברחוב, בעוד העונה קרירה יותר. עתה ראתה לנגד עיניה את קבוצת־הילדים הנשרכת בעיקבותיה של הזקנה, והזאטוטים המשולהבים למראה הבריה המתנפנפת בכל פריטי לבושה, מושכים ודורכים מדי פעם על אבזם־הרצועה הנסחב על האספלט. כפעם בפעם נפנתה הזקנה לאחור והטיחה למולם את אגרופיה הצמוקים כשני תפוחי־עץ שנשרו.
“נאצים! נאצים קטנים!” סיננה בין שיניה, לקול המצהלות של ילדי הרחוב התל־אביבי.
כעת עמדה ושטחה את המעיל על ברכיה של הצעירה, המטולטלת עדיין מחמת קור פנימי.
והאשה הצעירה – היא נרתעה לאחור על מושבה, חוששת להעליב את הזקנה, אך משתדלת להימנע, ככל האפשר, ממגע הקטיפה באזורי הגוף החשופים. והיא גם הסבה מבטה אל מפת־השולחן המשומשת, כשעלה בדעתה כי אשה זקנה זו רגילה היא מן הסתם לימים כאלה של מלחמה.
צף ועלה בה שנית טעם הקפה המריר.
“ל־ה־קיא,” נעה לשון צפודה בפיה, וחשבה לקום, ויהי מה, ולהיגרר אל המיקלט, אך חזרה וצנחה אל הכורסה באין־אונים.
עיני הזקנה ננעצו בה מעבר ללשון הלהבה הצרה, המבליחה מתוך הפרימוס.
היא ישבה, הזקנה.
ניסתה הצעירה לעצום את עיניה, אך נפל מבטה על המיטה־הכפולה שבחדר. חזרה וניסתה לעצום את עיניה. נרגעה קמעה. ושוב הביטה אל המיטה־הכפולה.
“מגעיל,” שמעה את עצמה מפטירה בינה לבינה, “זקנה בלה זו… בשביל מה היא צריכה מיטה־כפולה?…” וחשבה על קפיצי המיטה החורקניים שבחדר־השינה שלה ושל בעלה. למחשבה כי חריקת המיטות שבחדר־השינה שלהם עלולה להגיע עד לאזניה של הגברת נוקס – שוב אחזה אותה בחילה.
התאמצה להבליג, לחזור לשיווי־משקלה הנפשי, ואפילו ניסתה לשכנע את עצמה לרחם על אשה ערירית זו, להכריח את עצמה לרחם עליה, אך הנוזל השחור שב ושטף אותה, את ראשה, את ידיה ואת רגליה.
“עוד מעט יחדור גם אל איזור הבטן,” חלף בה הירהור עד כדי חרדה.
שפתיה ונחיריה נפערו. נתקפה עוויתות כבחבלי־לידה. מן הכורסה שמטה עצמה אל הרצפה.
“שׁה! שׁה!” קלטה מבעד לדוק־ערפל את קולה של הגברת נוקס, וראתה את הזקנה קורסת אצל גופה ומנסה להניח את כף־ידה על בטנה, דרך מיפתח כתונת־הלילה שלה; היא ראתה את כתם־היוד הזוחל כתולעת צנומה אל טבורה, זוחל ונוקב בו נקב, זוחל ומבקיע דרכו אל העוּבּר.
“לא!!!” התמלטה צעקה מפיה וקפצה על רגליה בשארית־הכוחות.
תוך־כך נדקרה בסיכת־התכשיט שעל מעיל־הקטיפה, אך לא העזה ליטול אל פיה את אצבעה הפצועה, בהיותה סבורה כי דם הזקנה הוא המטפטף עליה.
“לצאת! לצאת!” הלם בה, והועידה פניה אל מעלה־המדרגות.
רק מקץ שעה רבה באו צפירות הארגעה.
את כוס־המים החזיק למול עיניו. שיחק בקרן־אור של שעת־הצהריים, שהיתה מסתיימת בקוביית־קרח זעירה, אשר צפה בין דפנות כלי־הזכוכית.
אחר־כך כיוון הד"ר גריף את הקשית שבידו אל גזע־עץ שבירכתי בית־הקפה, וניסה לקלוט פיסת־ירק מבעד לחור שבקנה־המציצה. שב וטלטל את הכוס.
נדמה היה לו כי דמות של נערה קטנה, כעין פסלון־קרח, עולה ויורדת בתוך המים. השיק את הכוס אל פיו, כמו בהיסח־הדעת, אך בטרם יגמע מן המשקה הקר – התכסו פניו זיעה, והוא הניח את הכוס בנקישה חדה על שולחן־השיש השחוק.
בעצמו נבהל מן הרעש.
“ברור… הם יסרבו לתת לי קביעוּת בגלל הגיל… ולכן הם נאחזים עכשיו בכל פרט שהוא לרעתי…” חשב, “אבל אגש מחר אל המפקח… אגש ואדרוש בירור…” קימט את הקשית שבידו. ציפורניו ננעצו לרגע בכף־היד הרחבה והרפויה ונשלפו בליאות.
את קנה־הקש המעוקם כבר השליך מידו בתנועה של ויתור, דומה נכון הוא להשליך את כף־היד כולה. בהה אל כתמי עט־הנובע, שדבקו בסיקוסי האצבעות העייפות, חסרות־המנוח.
המשקה, אותו לגם לסירוגין, ביקש לו מוצא דרך נקבוביות עורו וחילחל מבעד למפת־הקמטים שעל פניו, לכיוון עניבתו הרדומה על צווארו.
ועכשיו שלף הד"ר גריף מכיס הז’אקט שלו איזה פנקס בכריכת־עור ובחן את מערכת־השיעורים המשורטטת בקפדנות, באדום ובשחור.
התאריכים העבריים שבפנקסו היו עדיין מסכסכים עליו את דעתו.
שעה רבה בדק את הפנקס, ולאחר שהגיע למסקנה כי עליו לקיים מבחן־שבכתב בכיתתו, נטל דף־נייר מקופל מתוך ספר הנושא את השם “יסודות הלשון הרומית” והחל לרשום לעצמו את השאלות, שהיה בדעתו לשאול במרוצת השיעור. כתב והשהה מבטו על המלה confido, בהיותו סבור כי נטייתה מסובכת למדי.
“כן… זהו…” אמר, “שירגישו הפעם..”
אפשר, כדי רגע חש גם תחושת־ניצחון קלה, אך למעשה מדוכדך מדי היה אפילו לשם נקמנות פעוטה מעין זו, נקמנות בקוביית־הקרח.
לבסוף בחר בצורות־נטייה קלות יותר לצורך המבחן.
הגביה את הכוס.
ראש הנערה שיקשק בתוך כלי־הזכוכית, נחבא וצץ שנית.
התפלא הד"ר גריף, על שום־מה רואה הוא לנגד עיניו את דמותה של אותה תלמידה קטנה מבית־הספר.
“בעצם… כן… היחידה בכל הכיתה שלפחות אינה יורדת לחיי…” והוא הגה בשקט:
“סמדר… ילדה טובה…” כאילו אומר הוא לה את המלים ברגש של הכרת־טובה פתאומית.
טיפה של זיעה זחלה מעל פרק־ידו לתוך פנקסו כרוך־העור וטישטשה בו כמה ציוני־סתר המוכּרים אך לו עצמו, ואשר באמצעותם היה מצליח, מעת לעת, לזכות במקצת רגעי רגיעה בין ארבעת הקירות, הסוגרים עליו תדיר כמו כלבי־ציד.
באי־רצון גמור קם מאצל השולחן.
*
שטוף־מים נשא את גופו על־פני המדרגות של השער ולאורך המסדרון המלבין, שם נעלמו זה עתה אחרוני התלמידים, בהיאספם אל פתחי הכיתות ובהותירם מאחורי גבם רק הדי צעקות תועים ורפרפי־פתקאות היורדים מקומה אל קומה, והשמש הקטן אץ בעיקבותם כשמטאטא בידו, והוא רושם בו הקפות באויר בדומה למדחף של אוירון.
הד"ר גריף ביקש להועיד פניו היישר לכיתתו, באין עם לבו להיתקל בחבריו־למקצוע ולפתוח בשיחה על דא ועל הא של בית־הספר – נושאים שלא הטרידוהו כלל, ואם נתן דעתו עליהם הרי עשה זאת אך ורק מטעמי נימוס, ובידעו כי סוף השיחות ומטרתן האמיתית – להציג לו כמה וכמה שאלות אישיות.
והנה, בעודו חומק לאורך המסדרון והוא מקיש באצבעותיו על המעקה כמו מכתיב את קצב הליכתו, צצה נכחו דמותה של המורה סבּינה, נישאת על־גבי ערימה של מחברות מקושרות בחוטי־ניילון, בעוד חולצת־המלמלה הסגולה־ירוקה שלגופה מתנפנפת לכל עבר, בשוותה לה צורת עץ המתאמץ לפרוח בכל מחיר.
רווקה־זקנה היתה המורה סבּינה ולפיכך שמחה תחילה על הצטרפותו של הד"ר גריף אל סגל המורים – באמצע שנת הלימודים – והוא חסר־משפחה; ואפילו עובדת היותו חדש למדי בארץ היתה בה מעלה מסוימת בעיני המורה הרווקה, באשר היא עשויה להבטיח לה עליונות־מה ביחס לגבר זה, הנוטה לגיל הקשיש. אלא שעד־מהרה התגלה המורה ללאטינית כאדם בעל טבע מסוגר ביותר, המנחיל אך מפח־נפש לרוב שדכני חדר־המורים.
ואף־על־פי־כן, כפעם בפעם היה עדיין קולט הד"ר גריף שברי־שיחה בעת הופיעו לפתע בחדר־המורים, קולט הערות המתייחסות למצב ההזנחה בו הוא שרוי, או שומע השערות ודיעות על־אודות בני־ביתו, שנספו בשנות השואה, אף כי מעולם לא הסב אל כך את הדיבור בין כתלי בית־הספר.
המורה סבּינה הניפה כעת את עלעלי חולצתה הסגולים־ירוקים והקישה בשפע הצמידים שלזרועה, כאילו תזמורת־זוטא פוצחת בקטעי ‘מרש־החתונה’, עם כל פסיעה מפסיעותיה.
“ד”ר גריף… אתה נראה במצב־רוח לא טוב;… אני במקומך… לא… אסור לך לוותר להם… הפעם אתה מוכרח לעמוד על זכויותיך…"
נשב קולה של המורה ברוב תחושת קירבה ומבינוּת, בעודה נישאת הלאה כמו כתם־צבע מרובה־זוויות, סגול וירוק, על רקע המרצפות החלקלקות.
השעון הגדול של בית־הספר תיקתק בעוצמה, מצד התקרה, והקציע את קול דישדושו הכבד של הד"ר גריף בכיוון נגדי.
והוא כבר עמד, מול דלת כיתתו עמד, בעוד המסדרון שמאחורי גבו צולל לתוך הריקנות המלבינה, וגם עצותיה של המורה הותיקה שוקעות הרחק ממנו, לתוך איזו תהום שמתחת לגרם־המדרגות.
השתהה קמעה.
שלף מסרק והיטיב את שערו הדליל. שב ותיקן את עניבתו המעוקמת.
בדק בקפידה אם כפתורי חליפתו רכוסים כולם, וביתר ייחוד – הכפתורים של מכנסיו, כהרגלו מאז ומתמיד בטרם הופיעו לשיעור.
חש כאב־ראש.
בעת היכנסו לכיתה הניח לתלמידיו לשבת או לעמוד כרצונם. נמנע אף מסקירת ה’יומן'.
ניצב וגבו אל הספסלים.
את השאלות רשם על הלוח בחיפזון, תוך שהוא נאלץ מדי פעם להסתובב ולטופח בחזקה על שולחן־הקתדרה ולקרוא “שקט! שקט”
אחר־כך השתפל ושקע על כסאו, רואה כיצד נרכנים זה אחר זה עשרים וכמה ראשי נערים ונערות על דפי המבחנים ובוהים אל בבואתם כבתוך מי־תהום. מקום פנוי נשקף אליו מן השורה הראשונה של הכסאות.
“סמדר… היא לא באה היום…” חלפה בו מחשבה, אך השתדל להסתיר את צערו על היעדרה של הנערה, אפילו בפני עצמו.
למעשה, כשליש מן הכסאות היו פנויים מיושביהם.
נתקף צמא. דבר־מה שרף את עינו השמאלית.
על הרצפה ריטטו תשבצים של אור־צל, וחיפושית שחורה זחלה ממשבצת אל משבצת, כמבקשת לפתור איזו חידה.
פשט הד"ר גריף את שתי זרועותיו לאורך השולחן והשעין עליהן את ראשו, חושש שמא יטרידוהו בשאלה מן השאלות, עוקב באלם אחר תרגילי החיפושית, עת שמע פסיעות ליד הקתדרה, ולהרף־עין דימה לראות את כוס־המים, שהחזיק בידו לפני שעה קלה, מרחפת באויר וראשה של הנערה משקשק בה כפסלון של קרח. אלא שהדמות גדלה והלכה, ובלי אומר ודברים ישבה על מקומה בשורת־הספסלים הראשונה.
“מדוע איחרת?” רצה לשאול, אך היא כבר ישבה כנגדו, שוֹלה מחברות וספרים מן הילקוט ומניחה את ראשה על עטיפותיהם.
“הרי זאת חוצפה,” התרעש הד"ר גריף בינו לבינו, וחשב כי גם הילדה הזאת, סמדר, בסופו של דבר מנצלת לרעה את טוב־לבו כלפיה. אך בראותו את הראש הנשי הקטן, הנח נמנומית בתוך אוהל־שערות שחור, כשרק עין אחת מציצה אל החוץ כמו כפתור עגול וכהה, נידף כל זעמו.
קם והחל להלך בין שלושת טורי־הכסאות.
רכנו הראשים על מי־התהום, ורחש העטים התעופף קלות.
הנערה ישבה בהקפת ברך על ברך, בעוד החצאית המופשלת קמעה חושפת פיסת ורוד של תחתונית צרה, כמו פיסת־שמש חזקה הנתקעת בעיניו של המורה ללאטינית. והלה שינה את כיוון הליכתו, עלה על הקתדרה, אך בוש בהיווכחו לדעת כי מקום זה עושי לשמש לו נקודת־תצפית נוחה ביותר לעבר התלמידה. שוב החל להזיע.
ירד מעל הקתדרה. ניגש אל החלון, שם ראה ענן קטן רץ אובד־עשתונות לאורך הירקון היבש־למחצה, ענן אדמדם ושפוף, והוא תולה עצמו על קו־האופק. בחדר – חלה הפוגה ברחש העטים, ונשמעה חריקה של תיקים.
ד"ר גריף החזיר פניו אל הכיתה.
נקודות־נקודות של המשי הורוד עוד הוסיפו לרפרף מול עיניו.
הוא קרב ועמד ליד הכיסא שבשורה הראשונה.
“היית חולה?” שאל פתאום, אך שמח כשהנערה נמנעה מלהרים את ראשה מעל עטיפות המחברות, והוא יכול לראות את הצוואר יפה־הקיץ עד עומק החולצה.
ריגשה קלה תססה בו. רק לרגעים. והוא טילטל את עצמו, כאילו מבקש להבריח מראה טורדני,
אך בלא שיידע כיצד – החלו חודי אצבעותיו לשחק בתלתל פתלתול של ראש הנערה, החלו לסלסל ולכרוך את התלתל בין אצבעותיו המפושקות עד כאב, והוא חש גם וריד זעיר הפועם כציפור מבוהלת מתחת לעור השזוף־חשוף של גבעול־הצוואר.
כשהבחין במעשהו – כבר היה מאוחר מדי.
השיער המופתע הניח קמעה ליד הקשישה להפוך בו, ולאחר מכן ניתר בבעתה מעל עטיפות המחברות והספרים, אך נעצר באויר, בלי לעורר תשומת־לב, ורק כשואל באלם לפשר דבר.
ודומיה – כדי זמן של לא־כלום,
ורעש – כדי זמן של אין־סוף, הבוקע ועולה בתוך גופו של המורה בלבד.
והוא מועד, הד"ר גריף, הוא רוצה להישען על קצה שולחן־הקתדרה, אך כאב חריף פולח את חזהו, מצד שמאל.
והכסאות, כשלוש רכבות־אכספרס, הכסאות דוהרים לאורך הקירות ומקימים המולה מחרישת־אזניים, עד היותם נבלעים בלוח השחור, כמו במפתח של מנהרה אפילה.
ואפילו אין סיפק בידו להיבהל, כי הכאב נמוג,
ולפתע – הס.
“מר גריף, התואיל לסור למשרדי לכמה רגעים,” שומע הוא את קול המנהל, הניצב בדלת הכיתה.
שם, במשרד, אינו מעז עדיין לשבת, אף כי המנהל רוכב כבר על כסאו הקפיצי והמסתובב לכל צד.
“שב מר גריף,” אומר המנהל לתוך אפר־הסיגריה שהוא מתיז אל המאפרה, ונדמה גם אופן־דיבורו מאפיר וצורב את העיניים.
המורה ללאטינית, שלא העריך נכונה את מידת נמיכותה של הכורסה החדשה, הניצבת מול שולחן־עבודתו של המנהל, פולט קול הדומה לאנחה בעת שצונח לתוך המושב.
הוא רואה למולו רק שולחן גבוה מאוד.
הטלפון הרובץ על השולחן כמו חתול שחור – מתעורר ומטרטר צורמנית.
המנהל מחזיק את השפופרת בריחוק־מה מן האוזן ומביט אל עץ־אקליפטוס המסנן אור ירוק־אקוואריום מבעד ל’צילון' לתוך המשרד העגול.
המלים מטפטפות לתוך החלל הריק, בין אפרכסת־האוזן ובין אפרכסת־הטלפון.
והמורה עודו יושב.
אחר־כך קם.
והמנהל עודו מדבר ארוכות־ארוכות לתוך מכשיר־הטלפון או מחוצה לו, והוא מסתובב על כסאו ומושך ומושך את החוט השחור, אשר נמתח כגבול שחור על־פני השולחן, מעל למסמכים הרבים – בין המורה ובין בית־הספר.
והלה אינו מחכה עוד,
אך מרגיש כבר את ידית־הדלת הצוננת בין אצבעותיו כמו קוביית־קרח, ושומע את צעדיו מכים הד על־פני המסדרון החיוורייני:
מהר יותר! מהר יותר! במנוסה!
והרחובות מתנודדים,
שוטר־התנועה מסתחרר ונוטה ליפול ארצה,
והמכוניות נעצרות מחמת מעברי־החצייה ההופכים למדרונות של הר.
ואחר כך דועך הכל לתוך האדישות.
וכבר אויר־הקיץ הסמיך עוטף אותו מכל צד, כאילו צולל הוא לתוך מים אפורים, או לתוך שינה אטומה.
וגם בעת הימצאו בחדרו, כשישב על מיטתו, היה מביט נכחו בחוסר־ענין, או תולה עיניו בסדק השחור והפתלתול שבקיר – סדק ששירטט קווים־קווים על הסיד החשוף, בדומה לחריצים של מצח מיוגע.
על שרפרף שלצד מיטת־הברזל עוד מונח היה הכריך העטוף־למחצה, שהכין לעצמו בבוקר, אך שכח לקחתו. זבוב תועה היה משחיר בתוך נקבובית מנקבוביות הלחם, כטיפת ריבה.
וגם כשהדף את הכיסא, סירב הזבוב להתעופף.
נתן הד"ר גריף גריף עיניים קרות בסדקי הקיר.
“על שלוות הנפש שמור, גם בבוא תלאה,” עלתה בדעתו שורה.
“כן… לקוח מהוראציוס…” השיב בקרבו איזה קול מוּכני, בלא חשיבות כל־שהיא, והוא חש טעם מריר של הרגל־חיוך המטפס אל שפתיו בעל־כרחו, חיוך על היותו מחונן עדיין בזיכרון טוב.
העייפות גאתה בו.
“טוב שאין צורך עוד לשוב לעבודתי…” השמיע לעצמו באזלת־יד מוחלטת.
לא אזר כוח אפילו כדי לקום ולהגיף את תריס החלון, שלא נוקה זה שבועות, מן הסתם; ועם זאת חשש שמא לא יוכל להירדם מיד, ושמא גם ישוב ויתקוף אותו הכאב העז שפקדו לרגע בתוך הכיתה, בחזה, מצד שמאל.
פשט ידו אל הכיסא, אל קופסת כדורי־השינה, ליד הכריך הנטוש.
הזבוב עדיין השחיר והרחיש בתוך נקבוביות הלחם.
בלא להתרומם מעל המיטה, רק במישוש האצבעות, פתח את הקופסה.
את הכדור בלע בלי גמיעת משקה.
עיניו שרפו ביבושת.
כוס־המים ריחפה מעל למיטתו, שעה ארוכה ריחפה מעל לעיניים הנעצמות אט־אט, ובה צילה של הנערה. והכוס רשמה מעגלים מתרחבים והולכים, ולאחר מכן התנפצה אל הרצפה.
על ‘רציף־השיזוף’ של הבריכה, מול מפרשיות מתנודדות על־פני הים, שעשויות לחשוב עצמן בטעות אף לשני שחפים פרושי־כנפיים – הוא שכב על גבו, נים־לא־נים, מורח את משחת ה’ולווטה' על כריסו הקטנה, מושח ורושם קוים־קוים של שיעמום, בעוד נהימת הדחפור, השופך סוללת־עפר לתוך המים הקיציים, עולה באזניו.
לרגע נתן דעתו על העיניים הנעוצות בו מבעד למשקפי־השמש האופטיים של האשה היושבת בכיסא־הנוח הקרוב.
תחילה חשב היתקלות־מבטים זו למקרה, אלא שגילה עד מהרה כי האשה מזיזה את כיסא־הנוח למען תיטיב לבחון אותו.
עור כהה למדי היה לה, ספוג שמש ומלח־ים, ולפיכך סבור היה הגבר המשתזף, ולוּ בגניבת־מבט ראשונית, כי האשה אינה מבוגרת ביותר, על כל פנים לא מעבר לגיל הארבעים; אלא שברגע בו הסבה את כיסא־הנוח לעבר מקום־משכבו של הגבר – הוא יכול לראות בעליל את שפע קמטי העור סביב העיניים וגם את דלילות השיער, מאחורי המסווה הקיצי של העור השזוף, בדומה לבד שגיהצוהו פעמים מספר, אך ככלות הכל הוא שב ומתקמט שוב ושוב.
הגבר חדל לרשום קוים־קוים על בטנו, תקע מבט אל הדחפור שנהם בין סלעי־הים שמתחת לרגליו, טורח לעצב מראה ביתי לאין־הסוף המכחיל, ולאחר מכן התבונן, בהטיית הגוף, אל הראשים המשייטים להם בתוך הבריכה, בדומה לפקקים צבעוניים של בקבוקי משקה. פיהק.
והנה, קמה האשה מכיסא־הנוח ועמדה בסמוך לו, כשחיוך של מבוכה נתק מעל שפתיה, מרחף קמעה באויר ונתלה על שפתי הגבר.
לא נעם לו כי אשה מבוגרת זו בוחנת אותו מכף־רגל ועד ראש, במבט של איזו קירבה בלתי־טבעית, גלויה למדי.
וכעת היא אחזה בידו ואמרה במהירות, וכממשיכה חוט־מחשבה סבוך:
“…אבל אתה.. הרי אתה הוא בנו של קלמן קוּן,”
הגבר נדרך בכל גופו, דומה נגעו בו באופן לא־צפוי.
זה כבר לא שמע את צירוף המלים “אתה הוא בנו של…” הרי אביו נפטר לעולמו קודם שנים, והוא עצמו, מבחינת הגיל, מתאים היה לו יותר להיקרא בצירוף “אתה אבא של…” אילולא נשאר רווק.
מרוב פתיעה אף נמנע מלאשר את הקביעה, אלא שהאשה כבר פרשׂה מגבת על רציף־הבטון והתיישבה בסמוך לו.
רצה להציע כי יגיש לה כיסא־נוח, אך מחמת המולת המתרחצים היא מן הסתם לא קלטה את הערתו־הצעתו של הגבר, ואולי דעתה כלל לא היתה נתונה לכך.
עתה הרחיקה עיניה אל הדחפור והתבוננה גם היא בסוללת־העפר הנבנית, או הלאה ממנה.
סובבה טבעות הרבה על אצבעותיה.
“כתבתי לך,” אמרה, כאילו משמיעה היא קריאת־ביניים לתוך רעש הים והאדם והמחשבות, “לפני כשמונה שנים… אך לא ענית לי… ודאי קשה היה לך… אני דווקא מבינה… כן… בתור ידידה שלו… של אביך… הרי הכרתי אותו יותר טבו… אולי… מכל אדם אחר…”
הגבר שיחק בשפופרת ה’ולווטה', תוך שהוא מתיז סליל דק של משחה אל כף־ידו, ומחכה כי הרוח תעיף ממנו והלאה את תולעת המשחה המבהיקה. נמנע מלהביט בה.
היא שהפירה את השתיקה:
“אולי… אתה רוצה אולי להיכנס למים… לשחות?…”
השמיעה בנעימה של מי שמבקש לחלץ את זולתו מתוך מבוך.
באי־רצון קם על רגליו.
האשה הושיטה אליו את ידה, שנדמתה לו קרה ורירית, כאילו אחז בין אצבעותיו דג־ים רועד.
כשעמדה כבר על רגליה הקפידה ליישר על גופה את בגד־הרחצה הלבן ומקושט־השנצים; היא עשתה זאת בתנועה גנדרנית כביכול, אשר היה בה כדי לעורר קורטוב רחמנות, בשל ההשתדלות היתירה של האשה להיראות צעירה בהרבה מכפי גילה. היא אף סידרה סיכות ומסרק בשערה, תוך הגבהת הזרועות.
מראה בתי־השחי המגולחים של האשה הקשישה גרם לו כי יגרע ממנה את מבטו ויביט אל מרקיזות בית־הקפה של הבריכה, או אל סירות־המפרשים המשתעשעות כשחפים פרושׂי־כנפיים.
אחר־כך פסעו השניים בכבידות בין שפע כסאות־הנוח המתנוססים כמו פרחי ערוגה בשטח הבריכה העירונית.
היא – מחזיקה את תיק־הים בימינה, ואילו הוא – ידיו ריקות מכל.
בהגיעם לקירבת גדר הבריכה, אמרה:
“איזה איש נהדר היה… גבר שקשה למצוא דוגמתו… ובמלחמה… כשכולם כבר עמדו על סף הרעב… והמחלות.. היחיד שלא התייאש…”
עצר להרף־עין, כדי להניח לאשה להתרחק ממנו, פסיעות־כמה.
משום־מה, צרמה אותו המלה ‘גבר’ ביחס לאביו מפיה של אשה זו, וכאילו מחובתו הוא לתבוע את עלבונה של אמו מלפני עשרים וכמה שנים, התחיל להשתעל בחזקה, על־מנת לשלול מן האשה את המשך זכות הדיבור.
היא שתקה במילא, ורק בהגיעם אל תחום הרחצה ביקשה ממנו לשמור על תיק־הים שלה, אם אמנם אין ברצונו להיכנס למים ולשחות.
הוא ניסה להשתעל שוב ושוב, וכעת כבר הרגיש באמת איזה גירוי בתוך גרונו.
כשחבשה האשה את כובע־הים לראשה – הוא קבע זאת בסיפוק – כאילו נגלו ונוספו לה עשרים השנים שהצליחה להחביאן קודם לכן, מתחת לציפוי של עור שזוף ומלוח.
נראתה אשה מזדקנת, העושה תרגילי־שחייה במי הבריכה.
דומה, ניחשה את מחשבתו של הגבר, ואולי הרגל היה לה, שכּן נחפזה לשלוף שני תלתלים מחומצנים מתחת לכובע, לצד שתי האזניים.
בתוך המחים שׂחתה בביטחון, מניחה לגלים הקלים כי ילטפוה, כי יחמדו את נקודות־הסתר של גופה הפרושׂ לרוחב.
לרגע צללה כולה, ורק בועות־האויר סימנו את מקום הימצאה, כמו מחשבות ישנות־נושנות, החומקות מתוך המעמקים.
שחתה לכיוון המקפצה הגבוהה.
ישב הגבר על הספסל בשולי הבריכה ולצדו תיק־הים הלבן, נוצץ עד סינווּר. עקב אחר תנועותיה, בעל־כרחו.
“הידידה של אביך…” ניעורו בו המלים.
ומיד, כמו בת־קול:
“הפילגש של אבא!”
ונבהל, שמא מדבר הוא בקול רם.
“לא… לא ייתכן שאבא… והאשה הזאת… בשום פנים ואופן… לא…” התאמץ להוסיף מחשבה על מחשבה, ונטל בהסח־הדעת את תיק־הים של האשה, ואצבעותיו כבר מתירות את שׂרוכי־הקישור, כאילו מבקשות הן לערוך חיפוש בתוך התיק.
אחר־כך קשר מחדש את שׂרוכי־הניילון, וברגש בושה הניח את התיק על הספסל הרטוב. ניסה לחשוב:
“בעצם… מה זה ענייני… עכשיו… ובכלל… מקץ עשרות שנים… מגוחך…”
אובד־עצות הביט כה וכה, ועל אף היותו איש־ההיגיון גם בעבודתו וגם ביחסיו עם הבריות, בחייו הפרטיים – לא הצליח עתה להשליט את הגיונו הרגיל על תגובותיו.
חיפש אחר נקודות־אחיזה להתבונן בהן, מחוץ לריבוע של בריכת־המים.
המפרשיות ריחפו על־פני הים בקלילות, חושבות עצמן לשחפים לבנים,
לאחר מכן עפו ונעלמו בהותירן פסים־פסים, כעין מסגרת של בוהק.
הגבר צימצם מאוד את שמורות עיניו, אלא שתמונה מטושטשת ומרוחקת נדחקה ביניהן, כאילו ניע כנפי השחפים מגולל אותה באויר:
– אמו מוטלת על המיטה – על מצחה תחבושת קרה – והיא בוכה – ואילו אביו ניצב מול החלון – בהבעה של קשיחות –
“לא אסבול זאת!…” אומרת האם ובוכה – – –
אך הרי שבר־זיכרון זה עשוי להתייחס לאלף מקרה ומקרה, – ניסה לשכנע עצמו בדבר חוסר־המשמעות של התמונה, אשר קפאה למולו, בדומה לנציב־מלח שצף ועלה עתה מחיק הים המקציף.
החזיר מבטו אל האשה, שהיתה שוחה כעת קרוב מאוד לאיזור המקפצה.
היא התהפכה בתוך המים ושטה פרקדן, כמו מתאבנת תחת השמש, המשתברת לרסיסי־צבעונין של גלים ניתזים. שחתה מחוץ לזמן.
ברגע זה טיפס ועלה איזה נער פרוע־ראש במדרגות־הברזל של המקפצה הגדולה והניף את ידיו כנגד שני צדי הכחול: זה שמעל לראשו וזה שמתחת לרגליו.
התכונן לזינוק.
קרש־הקפיצה התנועע מעלה־מטה.
הגבר היושב על הספסל חש כי גרונו נשנק.
“עכשיו!” רצה לצעוק בהרגישו כיצד גואה בו האיבה כנגד האשה הלבושה בגד־ים לבן, העשוי שני חלקים שלא בהתאם לגילה; אשה זו, המגולחת תחת בתי־השחי והמתנודדת לתומה על גלי הבריכה החמדניים־לקקניים, שוחה ומתערסלת בנחת שם, מתחת למקפצה הגבוהה.
בני־אדם נוטפי מים עברו לפניו, ולא יכול לראות את אופן קפיצתו של הנער.
וכשהתבהרה שוב הראוּת – הרעיד רק קרש־הקפיצה הריק.
גם את האשה לא ראה עוד בתוך המים. ועם זאת, איש לא הרים קול צעקה, ואף המציל ישב לו בשלוות־השקט על כסאו המורם, סוקר אדישוֹת את הראשים המתנועעים על־פני הגלים בדומה לגולות־צעצוע גדולות.
הגבר חיכה קמעה.
ידע כי האשה תצוף ותעלה מבין הגלים, בעוד רגעים־כמה היא תופיע בקירבת מעקה מן המעקות.
נתקף חיפזון.
קשר את השרוכים של תיק־הים אל רגלי הספסל, כדי לצאת ידי חובה של שומר־חינם, ואץ לכיוון היציאה המתחום הרחצה, לכיוון המלתחות.
מישהו קרא בשמו.
לא, זאת לא היתה ‘היא’.
עצר.
בעצם, התפלא על כי מצפה הוא לשמוע את קולה של האשה.
המתין.
וכאיש לא ניגש אליו, פנה אל בית־הקפה של הבריכה, ואף כי שתה את האספרסו שלו בעמידה, מחמת חיפזון כביכול, היה לוגם ומוסיף חלב, לוגם ומוסיף חלב, כדי להשהות את הזמן.
“שטות!” פלט פתאום.
שם לב לשריטה קלה ברגלו, וכשניסה לבדוק את הנקודה האדומה שמתחת לברך, עלה בדעתו כי שנים לא דיבר עם איש על אביו. צידד מבטו לכיוון הבריכה, ניסה ללכוד בעיניו את הכתם הלבן של תיק־הים, ולפתע תפס עצמו כי מתאמץ הוא לשחזר את דברי האשה:
“איזה אדם נפלא… איזה גבר יוצא מן הכלל… וגם בעת המלחמה…” חזר על המלים, וחש רצון עז לשמוע עוד ועוד על־אודות אביו, שהלך לעולמו לפני שמונה שנים ומעלה; והנה, במקום העוינוּת שהשתלטה עליו קודם לכן, אפילו הרגיש כעת אסירוּת־תודה כלפי אותה אשה זרה, הזוכרת את אביו, עד עצם היום הזה, בכעין אור־יקרות.
נפנה לשוב אל איזור הרחצה אל המקפצה, אל הספסל שם הפקידה האשה בידו את תיק־הים שלה.
שלוש־ארבע פעמים הקיף את שטח המתרחצים בחפשו אחריה לשוא.
לבסוף עלה אל ‘רציף־השיזוף’, שם נתקל בה לראשונה.
ובאשר לא מצא עוד את עיקבותיה גם במקום זה, ישב בשירבוב הרגליים אל החלל הריק שמעבר לרצפת־הבטון, שומע את נהימת הדחפור השופך ושופך את סוללת־העפר.
והעפר עף ועולה מסביב, והוא מקיש ומקיש בכפות־רגליו, לפי איזה קצב עצוב־עליז הפורץ מתוכו וממלא אותו ברגשה כחולת־ים כמו־ילדותית.
שעה ארוכה נשמע קול שיקשוק המים מבעד לדלת־האמבטיה, והגברת שוורץ צעקה בזעם גובר והולך את שם בתה, בעוד היא מחזיקה בידיה פטיש וקופסת־מסמרים.
אחר־כך שמעה כיצד סוגרת הבת את ברז־המקלחת. היא קלטה גם את רישרוש המגבת הרכה ואת ריח מי־הקולון. פניה האדימו והיא החלה להשתעל, מצמידה יד אחת אל מלוא־פניה, דומה מבקשת היא לאטום את נחיריה כנגד הריח שהעלה את זעמה, משום־מה, עד להשחית. קופסת־הצבע הישנה ובה מסמרים, נשמטה מבין אצבעותיה, ומסמרי־הברזל העקמומיים קיפצו מסביב לאשה הקשישה, משל היו הם שדוני־מתכת חלודים, היוצאים במחול של שמחה־לאיד.
“הוא לא ייכנס לבית הזה… את שומעת אותי… נירה… אני נשבעת בזכר אביך… כי אני אסגור… בפטיש ובמסמר אני אסגור…”
את סוף צעקותיה התקשתה לשמוע בעצמה מחמת שיעול ועיטוש ושיעול, ומחמת דירדור הקופסא; אולם, היא סבורה היתה לפתע כי מקלט הרדיו הוא אשר מחריש את קולה, אף כי קולו של קריין־החדשות נשמע בעמום, בהקדישו מקום נרחב לידיעה מעולם־הספורט.
הגברת שוורץ, דומה התעניינות־פתע לה בהוויה של תרבות־הגוף, נדרכה בכל אבריה, כשהיא פוסעת בתפנית חדה אל השידה עליה ניצב המקלט הכחול, ומרוב קשב גלשו משקפיה אל חוד־אפה. הפטיש שבידה הרטיט. אחר־כך סגרה את הרדיו במחי־יד. נשפה בשפתיה לעבר המכשיר, כאילו רוצה היא לכלות בו את כל הארס שהצטבר בגופה.
“את שומעת… על גופתי… על גופתי יבוא הנה הגרמני הזה…” ליחשה, בעוד הבת חולפת על־פניה בטפיפה ריחנית, תוך שהיא מנפנפת בשפע מגבות ירוקות־ורודות־כחולות, כאילו ירדה זה עתה מענן־צבעונין של בטחונה־העצמי. טביעות־רגליה הרטובות הבהיקו על־פני מרצפות־החדר, כמו צעקות־מרי חדות. אך עצרה פתע, נותנת עיניים משתוממים באם:
“הוא?… גרמני?… מה פתאום?…”
האשה הזועמת, בלי שים לב להערת הבת התיישבה כעת בפאת הספה מדובללת־הסדין, בעוד היא עוקבת בעיניים מתעייפות אחר תנועותיה של הצעירה, המודדת על גופה איזו שמלת־ערב, בלי לשאת עיניה אל האשה היושבת במכווץ בפאת־המיטה, כאלו חיה רעה אוכלת אותה מבפנים.
וכשיצאה הבת את הדירה – הגברת שוורץ עוד השתופפה על מירבץ־התמיד שלה, ולרגליה המסמרים החלודים, המתגוללים באלם קר ואדיש.
*
את הוילון הקטן שעל החלון הפנימי אשר לחדרה של נירה הסיטה בזהירות, תוך שהפילה ארצה ברעש איזו מאפרה שנחבאה שם, על אדן החלון. קפאה תחתיה. מבעד לפתח שנגלה בתוך החלון, יכלה הגברת שוורץ לראות, מחמת סנוורי־הבוקר שעירבלו את האויר, רק כף־רגל גברית הנשענת אל הקיר בתנוחה של שינה עריבה, אף כי האור שהתפרץ פתע לתוך החדר כמו נכרך על בוהן־הרגל בדומה ללולאה נוצצת, ואצבעות־הרגליים התרפרפו במקצת.
הגברת שוורץ החזירה את ראשה מן האשנב, כמו חילזון שחש בסכנה ונחפז לכווץ את משושיו. הרגישה גם בושת־מה על שהיא נמצאת מציצה אל גופו של גבר ישן. הזדקפה על קצות־רגליה, פנתה ויצאה בשקט אל המטבח, כשבדעתה להדיח את הכלים שהבת הותירה בכיור מן הסתם, כדרכה עם לכתה לעבודה השכם בבוקר.
תחילה שטפה את הספל שבשוליו התנוסס סימן־האודם של נירה, אך כשנגעה ידה בספל־הזכוכית השני היא נרתעה לאחוריה, כאילו הוטל עליה לגעת בכתמי־צרעת.
כלי הזכוכית נפל. היא סבבה על עקביה. שמעה את הספל מתנפץ לאלפי רסיסי־גביש, אשר נורו כאילו מתותח זעיר.
היא ניצבה בסמוך לחדרה של הבת, אלא שכעת ניסתה לשים עליו מצור היישר מסף־הדלת.
“אסור… אסור לו להישאר בתוך הבית הזה…” ליהגה בינה לבינה, אך את דלתו של החדר לא העזה לפתוח.
אחר היסוס־מה נטלה כיסא ו התיישבה על הסף, עיניה תלויות בקיר דהוי־הצבע שמנגד, ואזניה קשובות לרחש־יקיצה אפשרי מצד החדר השני. ראתה תפיחות־תפיחות של סיד המתקלף מן התקרה, ואת שולי נייר־הטאפט המשורבבים אל האויר. והנה נזדקרו לעיניה, בכל עליבותם, גם מעט הרהיטים שבתוך הדירה.
ואף־על־פי־כן חשה גאוה נסתרת בלבה: “מוטב כך…”
מילמלה, מילמול אשר פירושו היה – “מוטב כך מאשר להזדקק לכסף־הפיצויים… לחסדים של רוצחים…”
אך בו ברגע שב וניעור בה איזה רעד היסטרי, כשהיא חושבת על כך כי ייתכן שמאחורי הדלת, בסמוך לה, ישן לו שנת־מתיקות איזה בחור גרמני, אורחה של נירה; אף כי הבת מכחישה זאת מכל וכל, וטוענת כי שוב הדמיון הוא המתעתע בה.
וידית־הדלת כבר סבבה בין האצבעות.
וכעת היא ראתה את כף־הרגל הגדולה בראייה חזיתית, ליתר דיוק – שתי כפות־הרגליים המשׂוכלות זו על־גבי זו, והן מסתירות את קלסתר־הפנים; אך בעצם, הפנים לא נראו לעיניה של האשה גם בגלל היותן מכוסות באיזה ז’ורנל לספורט. זאת ראתה הגברת שוורץ בבירור – כן, היא ראתה אתלטים מצולמים, הדוהרים על ראשו של הצעיר הישן והם מושיטים קדימה ידי מתאגרפים.
למראה התמונה שוב השתלחה בה האיבה, עד קצות־ציפרניה, בהיזכרה בשיחה הקולנית, שהתנהלה בינה לבין הבת על רקע נסיעת המשלחת האולימפית לשם… לגרמניה… כשנירה מכנה את האם בשם ‘שריד מוזיאלי’… ואף אינה נמנעת מלרמוז על מבצה הנפשי.
אבל הבחור הזה… כן… הוא מוטל כעת למול עיניה, ודפי העיתון מתעלעלים קלות על פניו מחמת רוח־פרצים של פתיחת הדלת, דומה נפרשׂ הראש לשני פלחים והמחשבות כולן מתדפדפות שם בצורת תצלומים של ז’ורנל מצויר.
הגוף הישן מכוסה היה סדין, ואילו הזרועות החשופות פשוטות לצדדים, כמעט נוגעות ברצפה.
הגברת שוורץ הקפידה לרכוס את כפתורי חלוקה, ופסעה קדימה.
קרן־האור, שנהרה פנימה מבעד לאשנב החדר, דקרה את עיני האשה. היא ביקשה להזיז את הוילון. אגב־כך עלה בדעתה, כי במקרה שהבחור יתעורר, לפחות יהא לה תירוץ נאות לגבי סיבת הימצאותה בתוך החדר. חשבה כי רצוי ביותר להפעיל את הרדיו, אך לא עמד בה הכוח לצאת ולשוב. בה בעת שמה אל לב כי מקלטי הרדיו של השכנים דווקא פועלים בעוז, והקריין מוסר איזו חדשה בהתרגשות ניכרת.
וכעת ניצבה מאחורי השולחן עליו נחו במפוזר זנבות הסיגריות למיניהן, וכן צלחת־פירות עם סכין, אותה הניחה נירה, כפי הנראה, לכבוד הארוח לכשיתעורר.
על מסעד הכיסא פרושׂים היו זוג־מכנסיים וחולצה מגוהצת.
הגברת שוורץ הרימה ידה באויר, כאילו מבקשת היא להורות לה ליד להגיע עד כיס המכנסיים, אלא שהיד גילתה סימני־היסוס והעדיפה לקנות לה שביתה על צלחת־הפירות.
האצבעות שיחקו בלהב הסכין בעל־כרחן, חזור ושחק בבהקו החד. בדל מחשבה מודחקת, שהתפרצה כהרף־עין אל קידמת־המצח של האשה הקשישה, גרם לה לחייך, או לצוּר את שפתיה בצורה המעלה על הדעת חיוך־של־מזימה, או שביעות־רצון מוזרה.
אבל נייר העיתון הפרוש על הפנים הישנות הרחיש מעט־קט, וזרוע־השמאל של הגבר הצעיר, השרוע על המיטה, התנועעה קלות. ועם זאת, צר היה לה על כי קווצת השיער שהתבצבצה מאחורי שול הז’ורנל היתה כהה ולא בלונדית. “ואף־על־פי־כן… אני… בטוחה… בטוחה… בטוחה…” מילמלה כמבקשת לשכנע את עצמה בכל מחיר, כמעט בנעימה של תחנונים, לגבי זהותו של הבחור.
אפשר, כייסת מומחית היא, הזחילה את חודי־אצבעותיה לכיוון המכנסיים המונחים על מסעד הכיסא ובהם ארנק שחור עם תעודות, הרומז לה כגבת־עין מאיימת.
והיד, כלוליינית על חבל, קיפצה ועלתה כעת על ידית־הכיסא, מתאמצת לשמור על שיווי־משקלה, וכבר עמדה על רגל אחת בתוך הכיס, עת נשמעה המולה של שיחות נרגשות מצד חדר־המדרגות וגם מצד הרחוב.
הגברת שוורץ, כמו מקיצה לנוכח מעשיה, הרפתה מן הבגדים, והעמידה פנים כאילו מסדרת היא אותם בדאגנות, העבירה עליהם את כפות־ידיה – מנהג בעלת־בית מסורה – בעוד היא עוקבת בסתר אחר נשימותיו של הבחור, אשר הוסיף לישון.
וכעת קלטה מכיוון הדלת את רעש המפתחות של נירה, החוזרת מעבודתה בטרם־עת, ואצה אל החדרים פנימה.
“שומעים… אתם שומעים!?…” פרצה בצעקות.
הגברת שוורץ נגעה בשערותיה בבהלה.
“מה?”
“הבוקר… הם בכל זאת הרגו אותם… בקירבת האיצטדיון של מינכן… כך אומרים…”
*
כאילו זרם־מים שטף את פניה – הגברת שוורץ עיפעפה בעיניה כדי לראות את רהיטי חדרה שחוקי־הזוויות, שהשמיעו פתאום איזו חריקה חרישית.
“הרגשתי… אני… אני ידעתי מראש…” נאנקה, בעוד היא צונחת על שרפרף לצד המיטה, אשר היה משמש לה במקום כוננית להניח עליה את ‘בית־המרקחת הלילי’ שלה.
היא התאוששה קמעה רק לשמע המולת הצלוחיות המתהפכות ומשתברות, כשהיא בוחנת בעיניים קרות את טיפות־הכספית המגיחות מתוך המדחום המנופץ, והזוחלות על הרצפה.
אחר־כך התמקד מבטה במכשיר הרדיו, שהיה צף בתוך התוהו־ובוהו, כמו תיבת־הצלה כחולה זעירה.
את טריקת הדלתות שמעה מרחוק מאוד. גם את קולה של נירה ושל הבחור, המנסה לגמגם מלים אחדות בעברית. צעדיהם החוצים את המפתן נבלעו מאחורי חומה של העדר קשב אל החוץ. ואף־על־פי־כן, מכשיר הרדיו צף וקרב אליה, מושיט לאשה השפופה על השרפרף את שלל־הכפתורים שלו.
והיא, כמו מרחפת על־פני החלל כולו, מנסה לקלוט בבת־אחת את כל תחנות־השידור כולן.
שעה רבה הצמידה אוזן אל המקלט הקטן, עד אשר נשמט עגיל־הכסף שלה מתחת לשערה והתערב בין שברי צלוחיות־המרפא שעל הרצפה, מבלי שתשים לב לכך. תלתלי־שערה, הדומים לצבע העגיל השמוט, התפזרו ונשרו על הרדיו וכיסוהו.
כעת השמיע המכשיר את קולותיו, כאילו מתוך האשה עצמה.
והיא הקשיבה לכמה תחנת־שידור גם יחד, אלא שאותה תנועה שפופה, שהשתלטה קודם לכן על כל גופה, התחלפה אט־אט בכעין נענוע־גו של אֹדם אשר יש בו, בצד תחושת־הפורענות, גם שביעות־רצון מתמיהה; כאילו אומרת היא: “הרי אני אמרתי זאת מראש… וכי איך חשבתם אחרת?…”
לאחר מכן הרימה עיניה אל המנורה, שנותרה שלוקה על־אף שעת־הבוקר המאוחרת. נזכרה במשקפיה. נבהלה בהיותה סבורה כי נפלו והתגלגלו אף הם על הרצפה, אלא שהרגישה מיד שהמשקפיים אמנם רוכבים הם על אפה, נטלה אותם במהופך כדי לנגבם. וכשהביטה בהם – ראתה כי ארשת של שמחה כבושה, כעין שמחה־לאיד, תלויה לה על הפנים.
וגם כשהשיבה את המשקפיים אל עיניה תוך מחשבה לרדת אל הרחוב ולקנות עיתון, הוסיפה לחוש את הבעת־הסיפוק המלטפת את עור פניה.
היא סגרה את מקלט־הרדיו, אך עשרות מכשירי־קליטה של בית־הדירות הגדול הוסיפו להשמיע את מהדורת החדשות של השעה עשר – מבעד לכל הכתלים, וכאילו הכל מכוּון לנקודה אחת בלבד, שהיא בקומה השניה, מאחורי הדלת השמאלית – כלומר, בתוך חדר זה, המואר ספק אור־יום ספק אור־לילה.
דומה, עולמה־שלה הועמד פתע במרכז ההתעניינות
“אידיוטים,” לחשה, “הם חשבו שאפשר לנסוע לשם… מבלי להיענש… רק לשם תענוגות…”
וכעת נזכרה באדון דינר, שכנה מן הקומה הרביעית, נזכרה באותה ‘תקרית’ מלפני חודשים מספר, אשר שמה קץ לקשריהם הטובים, ועם זאת מילאה את לבה־שלה בחדוה ללא־שיעור.
היה זה בעת ביקור בדירת הזוג דינר, והיא שברה איזה כלי, שברה כאילו בהסח־הדעת איזו מתנה יקרת־ערך, אשר התקבלה מידי בנם הלומד בגרמניה.
והיא אף לא טרחה להתנצל… כי הרי שמחה רבה כל־כך לא ידעה זה זמן רב…
אבל, כעת רצתה לשמוע שוב את מהדורת־החדשות.
לא. היא רצתה לפתוח את חלון חדרה למען תראה את הרחוב, התאוותה לדעת אם אמנם התחוללה בו תמורה.
התריס החורקני התרומם מעט מכוח משיכות־ידיה של האשה, וניתן לראות את משחק החלונות המביטים איש ברעהו בעיניים מזוגגות, ומתחתיהם חולף וצועק מוכר־העיתונים, כשגליונות עיתון־הצהריים מתעופפים סביבו, משל היו ציפורים נקודות־כנפיים, השׂשׂות על ההזדמנות להשיב את רובע־המגורים לתוהו־ובוהו.
הגברת שוורץ פשטה ידה אל מחוץ לחלון, כאילו מצפה היא כי עיתון מן העיתונים יגביה־עוף, מרצונו־שלו, וינחת על כף־ידה כציפור המבקשת ללקוט זרעונים.
וכשכל זה לא אירע, החזירה את ראשה מן החלון והחלה לטפל שוב בחבל־המשיכה של התריס התקוע, כאילו ברצונה לפעור עתה את חדרה לרווחה לעיני העוברים־והשבים.
היא חשה, בפעם הראשונה מזה עשרים וכמה שנה, כי כל האצור בקרבה, כל פחדיה, כל הכרסומת הפנימית שבעצמותיה הרפויות – הפעם הזאת משותפים הם לה ולרחוב הזה, הזורם מתחת לחלונה, פונה ומתפצל מעבר לפינה וגואה אל פתחי־הבתים.
וכשהתריס נמנע מלהתרומם, היא נשענה אל הקיר, בעוד סנוורי היום מכים בגבה, ואור המנורה הלילית מרצד בעיניה. מיצמצה. המנורה הגיבה בהיבהוב קל ומורגל, כמברכת מכּרה ותיקה מאוד. אלא שבוהק־היום החוויר את ניע הפנס המשתלשל מן התקרה.
עקומת־הצער, המטפסת לאורך הפנים החלביות והאובדת אי־שם מאחורי המשקפיים כפולי־העדשות – כמו שינתה את מהלכה.
וכך היא עמדה הגברת שוורץ, נשענת אל הקיר וממלמלת בשפתיה, כאילו משוחחת היא עם המנורה, המציירת למול עיניה פני אדם שמת זה כבר – שיחה־שבהרגל, ורק הנעימה שונה בתכלית מן המקובל עליה עד כה.
“אלברט… אתה שומע?…” ביטאה את שם בעלה, ונבעתה מעצם הגיית השם הספוג בכל סדקי הרהיטים, דומה עלול השם להתעורר מתרדמה שלמראית־עין.
היא ביקשה להחווֹת פעולה כל־שהיא. השתעלה חלושות ונפנתה לעבר חדרה של נירה.
ובעמדה שוב על הסף, נתקלו עיניה בפיז’מה השמוטה בחופזה למרגלות המיטה.
הגברת שוורץ, בעמדה כך מול ההפיכה שבחדר, ציפתה אי איבת־המתמיד תציף את גופה, אך תחת זאת פשטה שלוה זרה בכל אבריה, כאילו כל מבוקשה ניתן לה סוף־סוף, כאילו כל נבואות־לבה קמו והיו.
עכשיו הבחינה גם בז’ורנל־הספורט המוטל מתחת למיטה. והנה ידעה את אשר עליה לעשות – התכופפה, דיפדפה מהר־מהר בתוך הז’ורנל, ותלשה דף מתוך העיתון המצויר. קיפלה אותו לשניים, חזרה וקיפלה אותו מחדש ובעוז. וכבר ניבטה שנית כנגד החלון הפרוץ אל העיר, מעיפה את יצור־הנייר מעוקם־הצורה אל זרועות הרוח, ורואה כיצד מרחפים שמי העיר מינכן המצולמים, עפים והמהבהבים על רקע המרפסות המזיעות מחמת השרב הכבד, בעוד צל קטן רץ־רץ כנמלט על נפשו, בין עצי־האקליפטוס.
*
בשעת־הצהריים נכנסה נירה אל הדירה בהרגשת־חרדה, כשהיא בטוחה כי תמצא את אמה במצב של התמוטטות נפשית גמורה. אולם ראתה לתדהמתה, כי הגברת שוורץ טרודה בעריכת השולחן הגדול לקראת ארוחת־הצהריים, מציבה שלוש מערכות־כלים על מפה נקיה, בעוד ריח של מאפה נודף מן המטבח.
היא לא זכרה אימתי ראתה את אמה, בשנים האחרונות, שרויה בפעלתנות מעין זו.
בקוצר־רוח התייצבה נירה לצד השולחן, מצפה להתפרצות היסטרית של האשה הקשישה, חוששת לשאת אליה את עיניה בגלוי, ובמקום זאת מוסיפה להגניב מבטים אל דלת־הכניסה, אשר נותרה פתוחה כדי סדק.
“עכשיו… עכשיו תתחיל הסצינה…” אמרה אל עצמה. אולם האם התהלכה בעירנות־יתר בין המטבח ובין החדר הפנימי, אשר חדל זה כבר לשמש טרקלין לאורחים.
והנה ראתה נירה את סכּו“ם־הכסף הישן מבהיק כעת בידיה הנבולות של האם – סכּו”ם שנותר ברשות המשפחה מלפני המלחמה העולמית – חפץ יחיד כמעט שעלה עמם אצרה לפני שני עשורי־שנים ומעלה.
הגברת שוורץ הניחה עתה את כלי־הכסף ליד הצלחת שלמראשות־השולחן, אך חזרה בה ונטלה אותם שנית, מהבילה עליהם בדאגנות כדי לנקותם מכל רבב אפשרי. ובעוד היא מחזיקה את המזלג למול פניה ומציצה אל בתה בין שיני המזלג, שאלה:\“איפה הוא?”
“מי?” השמיעה נירה בהשיבה מבט מתגונן, וכמו חוששת היא מפני מלכודת.
“הגרמני שלך,” בא המענה, בנעימת נצחון או נקם, אשר נכבשה עם תחילתה.
“הרי אמרתי לך… הוא לא… הוא לא משם… את טועה…”
“קראי לו!”
והבת נסוגה לעבר הדלת, והיא קוראת, בקול רועד,
כן, הגברת שוורץ שמעה בוודאות את קולה הקורא של הבת:
"פריץ–הנס–אריך–פרידריך–וולטר–וולפגאנג– – – "
שמעה הגברת שוורץ את הקריאה מהדהדת ארוכות על־פני חדר־המדרגות, פונה לאחור, כופלת ומשלישה את עצמה בהוסיפה שם ועוד שם, ונוסעת בפיתולי אזניה של האשה הקשישה;
והאשה עוד מזדקפת כדי רגע, כשעל שפתיה צף ועולה צילו של משפט שטרם נוסח, אך הוא קר ובוהק כמו חודי־הסכינים שעל השולחן – ואף־על־פי־כן אין בכוחה לבטא יותר מאשר “שבו בבקשה!” רפה, והיא נתקפת כעין שיעול עז, – דומה, רוצה אדם להשמיע צחוק, אך הקול נתקע בו והופך לגניחות ולכיחכוחים;
והיא שומעת אך בקושי את הפה הלוחש “שלום” אָבל ורצוץ, כמי שמבקש סליחה על נוכחותו בשעה זו;
והיא בקושי רואה את ידי הגבר המזיזות את הכיסא; – שכּן ברגע זה נפרצות דלתות הרבה בתוך גופה של הגברת שוורץ, והיא כמו תא חשוך אשר נגלה סוף־סוף לעיני העולם, אך היא יודעת היא הגברת שוורץ במעמקי־לבה, כי האור אשר נגה עליה במפתיע והפך את מוּצגי־זכרונותיה לחלק מן ההווה – אור זה יכבה שוב והיא תמשיך־תמשיך בשׂיח האין־סופי עם הכסאות, עם השולחן, עם הארון ועם המנורה המשתלשלת מן התקרה, המנורה שבשעות־הלילה המאוחרות לובשת דיוקנו של איש אשר מת זה כבר.
קול השריקה בקע שוב, נדמה אדם מאותת לרעהו מאחורי הכותל, בין שיחי הצבר.
בן־אברם ישב על כורסת־נצרים שבורה, באמצע החדר הריק, קושב להמולה הדקה שבחצר, אלא שהפעם עלה בדעתו, כי הקולות מהדהדים מגרונותיהן של ציפורים במעבה השיחים האפלים. ואולי ביקש להרגיע את עצביו בהסבר זה. ואף־על־פי־כן לא הצליח לעקור מנגד עיניו את מראה הצל, שניתר מקירבת השער המיטלטל על ציריו, בשעה שליווה עד הסימטא את מתווך־הדירות. באותה שניה אפילו חשב לצעוק בעיקבותיו של המתווך מחמת איזו נבואת־לב רעה שניעורה בו, ולהודיעו כי מבטל הוא את כל עיסקת הרכישה.
בין כה לכה, הוא ישב כעת בתוך בניין־האטליה החדש שלו, שואף אל ריאותיו את קרירות הצללים של הבית רחב־הידיים, כשהוא מנסה לאכלס את הקירות, בעיני־רוחו, בשורה של תמונות גמורות וגמורות־למחצה, בהיותו סבור כי ייאלץ לצבוע מחדש את הכתלים, כלומר – יצטרך להסיר בדחיפות את הכחול והורוד, שעוררו בו סלידה.
ישב והקשיב. הפעם שמע רק את צליל פעמוני הכנסיות הרבות. ואכן, אהב מאוד לשמוע אותו, מתגלגל באויר כמו פס כחול ודקיק של בדל ילדות רחוקה. אפשר, בעטיים של פעמונים אלה היה מהלך בסימטאות העיר העתיקה, אף בטרם גמר אומר בלבו לרכוש פה בית, שישמש לו כאולפן לציור.
לפתע הושלך הס. הפעמונים חדלו ממלאכתם.
הצייר הביט עצבנית בשעונו, אחר־כך נדד מבטו אל החלון המקומר, עליו התפתלו שריגים של ענבי־פרא בסננם תאורה ירקרקה אל החדר, במקום האדמומית של שעת בין־השמשות.
השקט הפתאומי טרד את מנוחתו.
חיכה להתחדש הרחש מאחורי הבית, מצד החצר הנטושה.
“אם זאת ציפור… היא שותקת משום שמבחינה בנוכחותו של אדם זר בבית..” אמר אל עצמו, “ואם זה אדם…”
קם מעל הכורסא והחל להלך לאורך הקירות המדיפים תחושת טחב, על־אף הקיץ. הילך סחור־סחור באי־שקט. תר אחר מתג־החשמל, אף כי ידע שלא ייתכן כי הבית מחובר הוא אל רשת החשמל הכללית.
פה ושם נתקלו אצבעותיו על־פני הקיר בשקערוריות, שהטיח היה מתקלף מהן בגסות.
“סימנים של כדורים תועים,” חשב בלבו והעלה מצית מכיס מכנסיו, למען יוכל לבחון מקרוב את הנקבים שבקיר. הלהבה הקטנה שנשלפה מן המצית הגבירה בו את הרגשת אי־הנוחות. דומה, מנענעת היא את עמודי־האבן של הבית.
הצטער קמעה על שלא טרח יותר בחיפושיו אחר מקום ל’אטליה‘, קרוב יותר לעיר החדשה, או לפחות ל’רובע היהודי’.
כי הרי גם הריח שעלה באפו מתוך הרצפה, ואולי מתוך המטבח שמעבר לדלת הימנית, ואשר נמצאו בו עדיין אי־אלה שרידים של כלי־בישול עזובים, גם הוא דיכדך את מצב־רוח.
“ריח של פליטים,” אמר לפתע ובקול רם.
הד המלים הקיש חלולות בצל קמרונות החדר רחב־הידיים.
נזכר, כיצד לעגו לו כמה מידידיו, עת העלה באזניהם, אגב־שיחה, הסתייגויות ממגורים בבית ערבי נטוש – וזאת מטעמים רגשיים, עד כי שיכנעוהו לבסוף בנימוקים של היגיון.
עכשיו עייף היה וניסה לשוב ולשבת בכורסת־הנצרים הפרוקה, אך קם שנית תוך מועקה, מגשש את דרכו בלא סיבה־של־ממש לעבר המטבח החשוף בו התגוללו כלי־האוכל הבודדים, לרבות תרוודי־בישול, שנותרו תלויים על הקיר וניבטו בו כמו עיניים קרושות של דגי־ענק אשר במעמקים.
הם שילחו בו ניצוצות קרים.
חש טעמו של ריר מלוח, טעמה של טיפת זיעה שהתגנבה וקנתה לה שביתה על חוד־לשונו. וגם ריח הפליטה סירב להרפות ממנו, מנקבוביות עורו. ריח מוּכּר מדי. ולהרף־עין עלה בדעתו, כי בעצם הוא־הוא האשם בהשתחררותו של ריח זה.
ופתאום נבהל מן הרעיון, כי עליו לבלות לילה זה בין ארבעת כתלי הבית הזר.
“אני עוד יכול לעבור לבית־מלון,” חשב, אך בוש בפני עצמו בתבוסנותו.
מבטו נתקל בשמיכה צבאית מושלכת ארצה. פרש אותה בזהירות על הרצפה הקרירה, כשהוא בודק אותה לאור הלהבה הקטנה של המצית אשר בידו.
נרגע בראותו את הסימן המוּכּר ‘צ’ הטבועה בה ורק ניער במקצת את השמיכה, כדי להסיר ממנה מקקים סמויים מן העין.
ואם גם הרפתה ממנו ההרגשה הרעה, שקפצה עליו קודם לכן, לא ידע אם יצליח להירדם.
השתרע על הארץ.
“ואף־על־פי־כן… הבית שייך תמיד לאדם אשר נולד בו…” מילמל, כשהוא משתדל לעצום את עיניו, בהן התערבלו צבעי הכחול והורוד בשברי־דיוקנאות של תמונותיו שלו.
וברגע זה שוב שמע את קול השריקה, ושמע גם את הפעמונים.
אך מקהלת הקולות הצטלצלה הפעם קרוב מאוד, כאילו בתוך החדר.
בן־אברם ניסה להרים את ראשו, אולם העייפות תקעה בו מסמרים.
ניסה להניע גם את שפתיו, אך הדיבור נתלה באויר באילו ללא קשר לתנועת־הפה.
“מי שם?” קלט את שאלתו שלו והתרומם על מירבצו בכוח, כי בטוח היה שיד מרחפת בתוך החשיכה. בגלל תשישותו לא הצליח לקום על רגליו.
והנה קו שחור נטוי, כמידת צילו של אדם, הוא ראה מבעד לשמורות עיניו העצומות קמעה;
וקו־האנוש נשען אל דלת־המטבח, בדומה לדמויות־הרקע עמומות־הצורה של ציוריו. תרמיל־דרכים נתלה לה לדמות על השכם, מעל לסגין הארוך.
בחירגת האור המאובקת, שנמתחה מן הצמחייה שבחלון ועד לאבני־הרצפה הסהרוניות, ריחפו פנים צעירות בהבעת תימהון לילי או עצבות.
נדמה, הצל עומד מול פתח־המטבח, נותן מבטו בכלי־האוכל המדמדמים בתוך האפילה, וכאילו מחפש הוא אחר יצורי־אנוש, שבעבר נהגו להסב כאן אל השולחן.
“מוזר,” חשב הצייר, “הרי אנשים אלה… של המזרח… ספק אם היו סועדים את לבם בתוך חדר־הבישול דווקא… ועוד בבית מרווח שכזה…” אך בהגיעו לסוף מחשבותיו, כבר לא ידע אם ישן הוא ואם ער, ויחד עם זאת הרגיש בעליל כי הצעיר לבוש הסגין בוחן אותו מכף־רגל ועד ראש.
על־פי ההיגיון צריך היה לחוש פחד בלבו, כך, בשכבו נטול־מגן על הקרקע המשחירה, אלא שממשותו של הצעיר היתה קרוצה כל־כך מחומר של נים־לא־נים, עד כי הניח לו לפסוע לאיטו בתוך החדר, מחכך רגל ברגל תוך הליכה, מחמת חפתי־המכנסיים הקרועים.
הצעיר, לאחר ששבעו עיניו את מראה העזובה של הבית, השמיע קול דק־דק, כאילו קורא הוא לחיית־בית נעלמת.
ואכן, נשמע צירצור מצד עץ־השקמה הגוהר על חזית־הבית, ושטח החצר שמעבר לחלון המשורג ענבי־פרא כמו נוּקב בעשרות נגוהות ירוקים של גחליליות.
“אך הרי אני שוכב בתוך החדר…” השתומם הצייר, ועם זאת הסגיר את גופו, בשמץ־חמדה, למצב של שינה־לא־שינה, נכון להקביל את מראות־הלילה הידועים לו כל־כך – של מקרה שובו אל עיר־הולדתו שלו, מיד לאחר המלחמה העולמית.
חש כי רוח צמרירית מנפנפת את שערותיו, ובחלון האמצעי של הבית דולק אור כסוף.
העץ עב־הצמרת פשט כנגדו תריסר אצבעות שרופות־למחצה.
כמי שיודע את המשך הפרטים בעל־פה, הוא נשען לו על מרפקו, כדי להיטיב לראות את ההתרחשות שמעבר לחלון הבוקע לתוך הלילה.
שקע קמעה באדמה הפריכה.
“הנה, אנשי הבית עוד מעט יעלו על משכבם ויירדמו כולם… ואני אוכל להיכנס…” אמר בהביטו אל פתח־הכניסה של בית הוריו, כשהוא מהדק על גופו את קרעי־הגדים כנגד הרוח. את כובע־הגרב, אותו לקח ‘במשיכה’ בדרך נדודיו, כרך על האזניים.
אחר־כך שמע צעדים רפים של בני־אדם נכריים, המתכוננים לשנת־לילה.
שמע גם את רחש החרקים בין שרשי העשב וגם יללה של חתול, אשר הזריח שתי גולות ירוקות כנגדו בטרם נבלע בין כתמי החושך.
“רק זה… ולא כל דבר מוּכּר וחי… ונוסף לזה…” אמר, ולאחר מכן:
“בעצם… מה אני מבקש פה?…” ניעורה בו ספק־שאלה, “הרי במילא לא נותר איש בחיים”…
והוא הפך פניו אל הארובה שעל הגג, אשר הזדקרה כלפי שמי־הלילה כסימן־קריאה גדול.
“כן… אבל הבית… הוא שייך… למי שנולד בו הוא שייך.. תמיד…” ענה בו קול מתנצח.
מחשבתו נדדה אל פינת החצר שם הטמינו הוריו, לפי מיטב־זכרונו, את תכשיטי המשפחה, ערב הגירוש מן העיר; אך הוא ראה מבעד לאפילה הסמיכה, כי צמחייה עבותה ביותר מכסה את האדמה, שם, בצל הכותל המט ליפול.
“היינו־הך,” מילמל, וכבר נמלט מן המקום, כל עוד נשמה בו הוא נמלט מבעד לפירצה הזכורה לו מימי ילדותו, קולט רק את המולת ציפורי־הלילה, את הקיכלי השורק ערירית, כמו כאן, כעת. אצבעותיו ספגו את צינת הקיר, ואולי נתקלו בוו־ברזל התקוע בתוך האבן. הן כאבו, האצבעות.
התלבט אם לנסות ולפקוח את עיניו. חשש שמא יוסיף לראות את הצעיר הלבוש בסגין מרופט, והוא משוטט על־פני החדרים. הניח כף־יד על מצחו, משתדל לסנן את שירטוטי־הלילה בין רווחי האצבעות. שמע חבטה. כאילו גרזן הונף על הקרקע. הרעיד.
ואמנם, ראה זרוע מופשלת־שרוול וקלועת־שרירים האוחזת בכלי־חפירה:
איבחה והלמות, איבחה והלמות.
וכבר נפער לרגליו בור בקוטר אדם.
והצעיר חפר וחפר בקדחנות. דומה, כל חייו תלויים במציאת איזה חפץ במעמקי־האדמה. ערימות החוֹל הבוהק כבר התגובבו בירכתי־הבית, מול עץ־השקמה השורק, משל היו אלה סוללות של קברים קטנים.
עיני הצעיר מושפלות היו לתוך הבור, וכאילו אור של דביקות עטה את פניו.
וכבר עמד עד מתניו בתוך החפירה, מקנח בשרוולו המופשל את הזיעה המנצנצת על מצחו כטיפת־ירח מותכת.
ולפתע פתח וזימזם בנעימה קודרת:
"כי מי שנולד בתוך הבית,
או מי שקבר בו את מתיו…"
לשמע הזימרה גאתה בו ההתרגשות, בעוד חודי־ציפרניו מקישים על־פי הקצב המונוטוני, על גופו־שלו, או על הרצפה עליה שכב.
גרגרים החלו להתפורר סביבו. תחילה בנשורת איטית, בקול חדגוני כנעימת המלים, ולאחר מכן בהמולה גוברת והולכת, כאילו חפר הצעיר מסביב לגופו של דייר הבית החדש.
חש בן־אברם, בלא שיקום על רגליו, כי מצוי הוא בתוך בור משותף עם אורח־הלילה.
הגרזן פגע בירכו השמאלית, אלא שחלף על־פני הבשר כמו נגיעה של רוח־פרצים.
הושיט ידו, רצה ליטול את כלי־החפירה; ואילו הצעיר דומה חיכה אך לרגע זה, נרתע אל סוללות־החוֹל, הולך ודק, הולך ואָפס, מותיר צילו בתוך החפירה, שכבר הקיפה את כל שטחי הבית, והוא כמו נחש המשיל את עורו.
כמהופנט שלח הצייר את ידו אל הגרזן, מניף אותו על הצל המפוספס, שעוד מפרפר היה מעגלים־מעגלים.
אחר־כך הביט אל העומק.
עוד חלפה בו מחשבה, שמא פתח הביוב הוא המשתרע תחתיו, שכּן ריח של פסולת, ריח של רקב, עירפל את דעתו.
רצה לצעוק לעזרה, אך השמיכה הצבאית הסתבכה בין אבריו ולפתה את ראשו, והוא כאדם המבקש להקיץ מסיוט ומתהפך מצד אל צד.
“ובכל זאת… אסור…” פירפרה בו ראשיתו של רעיון, והוא ניסה־נכסף להצמיד מבטו אל פיסות־נוף כחלחלות של גגות העיר העתיקה,
“הרי אסור לי לחשוב כך… כי זה יקבור אותי… וזה גם… זה גם לא נכון…”
הקירות סגרו עליו מעברים, ושוב לא ידע היכן הוא.
אבל באותה שעה פיעפע לחן חד־גוני מבטן־האדמה, ושריקה חדה של חיות קטנות, המגיחות בשחור מתוך יסודות הבית העמוקים, התערבה בקריאות אבודות של קיכלי בלתי־נראה.
קפצה עליו אימה שמא ער הוא לגמרי,
שמא לא ירפה ממנו עוד מראה הצעיר החופר וחופר באישון־הלילה – ואפילו ישקע בשנת־מעמקים.
- גיורא הידש
- אביבה רוסט
- צחה וקנין-כרמל