גפרור ניצת.
עיגול האש ריחף רגע בין תיבות־הדואר שבחדר־המדרגות ובין כובע־הקאסקט, שגחן ובחן את השמות. עם כבוֹת הגפרור – להרף עין נוצר חור באויר. על כל פנים, כך נדמה לילדה, שניצבה בקצה המסדרון של קומת־הקרקע וכדור בידה. רצתה להגיף מאחוריה את הדלת ולצאת אל החצר, אך נרתעה לאחור. וכובע־הקאסקט החל להתנודד, עלה־ורדת במדרגות הבית. בסמוך לכובע נישא גם איזה ילקוט־עור כהה. צעד ועוד צעד. וחיכוך רגליים. וכשהטיל הגבר המשוטט על־פני המסדרון את מבטו אל מקום ההמולה הדקה, המסתננת מדירת־הקרקע, ולחץ על כפתור־החשמל המקולקל – סבורה היתה הילדה, כי עין־של־זכוכית מתנוצצת בתוך הראש המוארך.
“בדיוק כמו האיש ההוא… מן המשפט…” פלטה בינה לבינה, והכדור בעל הפסים הצבעוניים נשמט מבין אצבעותיה וקיפץ וקיפץ, נחבא תחת המקרר הלבן, מתהפך ומרעיש בחוסר־מנוחה, מציץ ומחליט לחמוק מן הדירה, כאילו הדף־של־פחד מכריח אותו להתגלגל.
הילדה נסוגה אל אחורי הדלת ונעלה את המנעול, בהקפידה לבל יישמע קליק־קליק הסגירה.
השעינה את גבה אל לוח־העץ. האזינה. עיתון, ובו סימוני עיפרון באדום, התעורר לחיים על השולחן והרחיש. וילון־הבד שעל החלון לכד ציפורי־רוח מתנפנפות, צל צמח על הרצפה. כיווצה הילדה את גופה ואחזה בשתי צמותיה, דומה נאחזת היא בשתי חגורות־הצלה זעירות. התאזרה־עוז, זזה והניחה כיסא על מקום הצל, בסמוך לדלת, אלא שהצל נאסף בינתיים אל גופה המכווץ.
“יוספה! יוספה!” שמעה לפתע מבעד לחלון את צעקותיהם של הילדים הקוראים לה למשחק.
הצעדים דעכו על־פני המסדרון.
“כעת הוא עומד ומחכה…” חלפה בה מחשבה,
ומילמלה:
“עוד המון זמן…” דיברה אל עצמה בחשבה על הוריה, שיצאו את הבית זה כבר. אבל בחוץ, לאורך חדר־המדרגות, עמדה שתיקה, אולי בדמותו של איש זר, הממתין, מחריש.
שוב נפל מבטה על העיתון שעל־גבי שולחן־עבודתו של האב, ובו תיאור משפטו של קאפו, אשר נפתח לפני ימים מספר.
הילדה חשה צמרמורת קלה. נגעה בשפתיה, שהיו יבשות כעת.
“ידעתי שהוא… שהוא יבוא…” ליחשה.
מעל למכתבה, בקצה חוט דק הקשור אל קנה־המנורה, התנדנד כלב־עץ ימינה ושמאלה, בשקט־בשקט. נשפה הילדה על הצעצוע, אשר החל להיטלטל רגוּזוֹת בקצה חוט־הניילון השקוף.
שתי קסתות דיו ישנות, העומדות על־גבי השולחן החום של האב, היו כשתי אזניים קשובות אשר למכתבה.
הילדה השמיעה בטישה רכה ברגליה. צותתה לעבר חדר־המדרגות.
השולחן קלט את הרעש והרטיט.
הילדה זקפה אצבע אל האויר, בדומה לסימן־שאלה, וניגשה אל המכתבה, אל העיתון שעל־גבי השולחן, אף כי ידעה שאביה אוסר עליה לגעת במכתבת־עבודתו.
העיתון התבלבל בין ידיה, אך היא סידרה ויישרה אותו בדאגנות יתירה. אחר־כך נעצה מבט מתוח בקטע המאמר המסומן באדום, בתצלום אשר נגלה לעיניה, קירבה אותו ביותר, עד כי עפעפיה טיאטאו גרגרי אבק זערערים מעל הקטע המודפס.
ניסתה לעיין גם במאמר גופו.
“כן… זה… הוא…” חזרה ואמרה בהרגשת ודאות, בתום קריאת־הפיענוח של הכתבה, שעסקה בתיאור משפטו של הקאפו, אשר בו הופיע גם אביה בתור עד־התביעה.
רצתה לנשום אויר, הרבה אויר.
הגניבה מבט מבעד לחלון, אל שדה־הקוצים, אל הכביש.
ציפורי־הרוח השתעשעו בשולי הוילון הבהיר. חזר ודילג מבטה אל הספה הכחולה שבחדר, התעכב קמעה וקנה לו שביתה מעל לפסנתר המבהיק, בתוך מסגרת מוזהבת התלויה על מסמר – תמונתו של תינוק.
הילדה שבה לעיין במאמר.
את הפרטים ידעה כמו בעל־פה:
היה לה אח… בחוץ־לארץ… נרצח… בימי המלחמה… ועכשיו יש משפט… והתרגשות… ומשתדלים שהיא לא תשמע… לא תבין…
קמה וניגשה אל הפסנתר הלבן, החדש. רצתה לבחון היטב כל קו וקו בתמונת התינוק שעל הקיר. הזדקפה על קצות האצבעות כדי להסיר את התצלום מעל המסמר התחלקה ונגעה בקלידי כלי־הנגינה הפתוח.
גלי הרעם הציפו את החדר.
“יוז’י,” לחשה אל עצמה, “קראו לו יוז’י,” ולראשונה עלה בדעתה כי שמה־שלה, ייתכן שהוא נקרא עליה לזכר האח ההרוג.
הרי מעולם לא שאלה את פי ההורים.
וכעת משונה היה לה, לפתע משונה מאוד היה, כי אביה ואמה חיו את חייהם בחוץ־לארץ, בטרם לידתה – עם ילד זר לה.
חשה דפיקות־לב קנטרניות.
משום־מה, התאוותה מאוד לפתוח את מגירת שולחנו של האב, אף כי ידעה – דבר אין שם אשר היא לא תדע על־אודותיו. ובכל זאת היססה. וקרבה. התנגפה בקצה השטיח.
והמגירה כמו עמדה לעומתה בזקיפות־הקומה. הציעה את שירותיה.
וגם המפתח הקטן התקוע בה, אפילו הוא קרץ קריצה מוכספת, מתעתעת.
חמקה המגירה מן השולחן, ניענעה את דפנותיה והקישה ברצפה.
קבלות, מכתבים עם בולים צבעוניים, תלושי־מזון ישנים ומסמכים מרובי־חותמות קיפצו באויר, פרשׂו כנפיים ענקיות.
בין כה לכה, ומתוך העירבוביה נשלפה והתגוללה לרגליה של הילדה איזו תמונה משפחתית דהויה: הילד יוז’י והוריה שלה – על רקע גן חרפי עם איש־שלג חביב, המחזיק מטאטא בידו. את התמונה כבר ראתה מן הסתם, ואף־על־פי־כן חשה עכשיו פעימות בגרונה: “איזה נוף…” והם צעירים כל־כך רצתה להשמיע בהתרגשות.
אך לפתע – הצילצול, קול הפעמון שבא מצד הדלת, אולי מצד דירת השכנים. היה זה צילצול מרוסק, נחפז להשתתק, אך מכה הד.
הילדה, ברגע זה בדיוק, יישרה את פלג גופה העליון, כדי ללחוץ את התמונה אל חזה. ואילו התמונה – נבעתת מן ההתרחשות – כמו התאבנה, כמו התעלפה על כף־היד, פולטת נטפי זיעה לשמע הצילצול הרע.
“הוא.. הוא בא… לכאן…” עוד הספיקה לפלוט אנקה.
אחזה את התמונה בידיה, או להיפך – התמונה היא אשר שלחה ידיים קשות אל שנצי שמלתה של הילדה והגביהה אותה לעבר התקרה, נשאה אותה כנגד המרפסת, לצד החצר, אל החוץ.
“יוספה, יוספה, בואי לשחק כבר!”
שמעה את הילדים בהתבהלה, בחלפה על־פני מבוא הבית, והם מקיפים אותה ומיידים בה כדור בעל פסים צבעוניים, אשר ניתר והתגלגל ממנה והלאה, תוך התנכרות.
והילדים מציתים אש־מדורה בלב החצר ושרים, אבל היא משתחררת מאחיזתם, גם מתוך זימרתם, ורצה לעבר תחנת־האוטובוס המרוחקת, משם צריכים היו הוריה להגיע הביתה.
“לא… זאת לא יוספה!…” הסבה ראשה לאחור וצעקה פתאום אל הילדים, בעוד היא חוצה את הכביש במרוצה, מול השיכון, לכיוון השדה שהירח כבר משח אותו באור־הכספית.
דרדר רשרשני, אשר שכח את צבעו מחמת השעה המאוחרת, הזדקף כנגדה ונעץ בה אצבעות־צמח זעירות. חיפושית או טיפת־דם זחלה על גרביה הקצרצרים. ציפור נשלפה ביללה ממשוכת־הצבר והקימה רוח באברותיה.
שתי צמות הילדה – רעדו.
והרוח התעצמה והלכה בשריקות־פחד על־פני השדה.
נאלצה הילדה לרכוס את חולצתה מחמת קור, אשר חרש את כל בשרה – שכּן היא הבחינה, כעת־כעת הבחינה בכובע־הקאסקט המופיע בפתח־הבית, מתנודד מעלה־מטה, הולך וקרב אליה, באין זכר עוד למעגל הילדים השרויים במשחקם;
וכובע־הקאסקט חלף לאורך החצר, מועיד פניו לעבר שדה־הקוצים.
הכספית הנשפכת מן הירח קפאה, ועלים מושחזים התהוללו בלבן־לבן, בגובה עיניה של הילדה.
“שלג.. כמו שלג יורד…” אמרה מלים בצמרמורת, ושיעבדה מבטה אל הכובע המרחף על־פני השדה החשוך,
“הוא יהרוג אותי… כמו את יוז’י…” חשבה עוד ותקעה את אגרופה כמתגוננת לתוך הלא־כלום הלילי.
והכובע היה ממשמש ובא, ומתחתיו – תיק־העור. אך התיק נמוג אי־שם בעיקולי הכביש, בכיוון אחר.
עלים מוּכּי־ירח התחררו, וכמו שלג… כמו שלג ירד.
האדמה חרקה.
ועכשיו התנצנץ איזה כלי־מתכת – היא ראתה בבירור – כלי־מתכת בתוך ידו של הקאפו, והמגפיים שלרגליו דישדשו בסבך הצמחיה.
“לרוץ! לרוץ!” צעקה בקול של ציפור.
“יא! יא! יא!” קלטו אזניה צלילים חדים בגרמנית, ומשום־מה חלף למול עיניה דיוקנו של החנווני מן השיכון הסמוך.
נקרעה רצועה בסנדליה. נטלה בידיה את המינעלים ודילגה על הקרקע הלוהטת־צוננת, עד היתקלה בשרשים של עץ־שיקמה, שרשים המזרימים בסיביהם את הזמן, המחלחל חרישית בחיק כדור־הארץ.
הילדה השתטחה על גבה, בלא כאב, כמסגירה את גופה הקטן למעמקי האדמה.
רק את שדיה, שטרם צימחו, חיבקה היטב־היטב. חיכתה. חיכתה לרעם צעדיו של כובע־הקאסקט.
את הבית ראתה אך במדומדם.
“יוז’י! יוז’י! בוא לשחק!” שמעה מרחוק מאוד את קריאות הילדים הסמויים מן העין, ללא יכולת לקום על רגליה. ניסתה לנשום קצובות ולחשוב על השלג היורד. אחר־כך פשטה ידיה לצדדים כנכנעת.
רווח לה מעט. נגעו אצבעותיה בחומר רכיך־פריך, כמו פרי הנמעך בין האצבעות. חשה ליחה הנוזלת על פרק־ידה.
שעיר מאוד היה החומר הפריך. ריח מתוק מאוד, נתעב מאוד, עלה באפה, ומקהלה של יללות פצחה ברגע זה בזמר רע מאחורי משוכת הצבר.
“תַן… כלב… דם…” התבהלו המלים על שפתיה ועפו להן.
ניתרה על רגליה.
“לרוץ! לרוץ!”
והכספית נשפכת מן הירח על שיחי הצבר המתבהמים, וראש של חיה עכורת־עיניים מתנדנד מתחת לכובע־הקאסקט.
הולך־סובב ומפרכס,
נבלע ונמוג בתוך אלומת־אור ענקית, שם, על־פני הכביש, מעבר לשדה – בעוד האוטובוס מכחכח ובא, מרתיע ועוצר לאט, מאוד לאט.
וכבר אדמומית נזרקת בגלגל־הירח, ולא עוד צינת הכספית הניגרת מטה.
האוטובוס מטפטף החוצה את אנשיו בעצלתיים, כמו למגע הרוח שכמעט חדלה לנַשב.
גם רגליים של אב ואם עושות דרכן ממדרגת־האוטובוס ועד אספלט־הכביש, כאילו חוצות הן מרחקים.
גבר ואשה קשישים למדי,
המהלכים על־פני שביל־הכורכר.
על שאלת “מה איתך? מה איתך?” הנבהלת, עונות רק שתי כתפיים מתכווצות מתחת לשתי צמות מתרעדות.
והילדה רצה ונצמדת – פעם אל האם ופעם אל האב – וניתקת מהם,
והיא ממהרת קדימה, לבדה.
“לא… יוספה… אין פה יוספה..” אומרת, בלא שיהא ברור באזני מי היא אומרת את המלים.
והיא חומקת על־פני מסדרון הבית, בחפזון־אין־נשימה היא חומקת, עד הדלת, רק עד הדלת, של דירתם,
ונסוגה קמעה, מהססת כדי רגע,
כי יודעת היא בוודאות, שצילו של ילד לבוש אדרת־חורף יושב על כיסא מן הכיסאות, בסמוך לשולחן־הכתיבה, ומחכה לאב ואם, שהם כמו זרים לה.
דומה, מחפשות עיניו אחר קווי־דמיון לאדם רחוק – נתן מבטו בראי שעל השולחן ובחן את בבואתו.
אחר־כך שלף קונטרס מצהיב מתוך תרמיל שתחת מיטתו־הצבאית, ונעץ מבט חוקר בתצלום מן התצלומים:
איש זקן ולראשו כובע־שטריימל שעיר, היורד עד לגבות סבוכות וסמורות, וזקן־אדירים המשייר מקום רק לסדקי עיניים התקועות אי־שם באין־הסוף השקוף של הנייר.
זמן רב השהה מבטו על הדיוקן, עד כי יכול אפילו לעצום את עיניו מבלי שתימוג התמונה; או, להיפך: מרוב התבוננות היה התדפיס הדהוי כמו מתעתע בו – נסתר ונגלה, נסתר ונגלה.
חש רתיעת־מה למראה הפנים הללו, ובשמץ בושה הפך את הדף, אף כי לאט־לאט החל להרגיל עצמו לתמונה – בלא שיצטרך להסתיר בכף־ידו את כובע־השטריימל היורד עד לגבות הדוקרניות, או לכסות חלק מן הפיאות, כדי שיוכל להישאר ביחידות עם העיניים המכווצות.
קם מאצל השולחן.
השעה היתה מאוחרת.
כבר כל חבריו לחדר יצאו לחופשת־הפסח.
“צריך למהר… להגיע לבתיה לפני כניסת החג…” חשב.
התכופף והתחיל לאסוף את החפצים, שנשרו על הרצפה מתוך תרמילו.
חיפש אחר הכיפה החדשה, שהכין במיוחד לקראת ערב זה, והיא נחבאת אי־שם בין הלבנים שבתחתית התרמיל.
לאחר שמצא אותה, הניחה על ראשו לשם מדידה כביכול.
“כמעט כמו גוי,” נזכר באיזו הערה של הנערה. ואמנם, הכיפה גלשה במהירות מעל ראשו, נדמה אינה מוצאת שם אחיזה לעצמה.
התכעס עליה, על הכיפה.
תחב אותה בכיס מכנסיו.
קם ונחפז לצאת.
*
האויר הבהיק.
גשם שירד לפני שעה קלה הסיר את האבק מעל הכביש, שהיה מתנוצץ כאילו יין טוב של חג נשפך לכל ארכו.
והוא חשב: “סוף־סוף אני מוזמן אליה… אל בתיה.. זו הפעם הראשונה אף כי…בעצם…אני הוא שהזמנתי את עצמי…” ומעך את כובעו הצבאי בין אצבעותיו ותלה אותו בלולאת ה’בטלדרס' שלו.
האויר הבהיק בהססנות, מתקשה להכריע בין חורף לאביב.
אך קמעה־קמעה השתלטה על השדות והפרדסים, על חורבות הבתים הנטושים ועל כלי־הרכב שבצומתי הדרכים הסואנים – שעת־צהריים צהובה.
הוא שאף את הצהבוּת אל קרבו. נוח, נוח מאוד היה לו להימצא מחוץ למחנה, אשר עם אוירתו טרם הצליח להשלים.
מן התחנה המרכזית נסע באוטובוס לכיוון הפרברים.
*
הנה ושוֹב,
נקודות לבנות ונוצצות הסתחררו באויר, לנגד העיניים – נוצות העולות ויורדות ומתיזות נטפי־שמש מופתעים.
מהלך היה לאיטו.
אשה ולראשה שביס צהבוני חבטה כלי־מיטה בעמדה על גזוזטרת־ברזל מוחלדת, תוך שהיא משמיעה גירגורים של מתיקוּת באזני איזה ילד בלתי־נראה, ואולי רק שרה כך לעצמה.
הנוצות הנמיכו־עוף, נגעו במצחו של הצעיר לבוש־המדים וריפרפו הלאה לדרכן, מסרבות להיאסף אל אשפת הסימטא.
שעה רבה ניצב על עמדו, מביט בתמיהה־כמיהה אל המראה שבמרפסת הגבוהה.
הוּתר שרוך משרוכי־נעליו, והתכופף כדי לקשרו. עם הרכנת פלג־גופו העליון זרמה לתוך ראשו כל תחושת־הבדידות שבו, כמו דם. נאלץ להישען על גדר. עד שתיקן את נעליו – פסק קול החבטות, לרבות קול הגירגור או הזימרה, ונעלמו גם שני הכתמים של שרוולי־השמלה המבהיקים על־פני הגזוזטרה הרעועה של שיכון מט־ליפול. גם הנוצות נבלעו בחלל־העולם. נפלו על המדרכה המשובשת, או נמוגו השמימה, מעל לגגות משוחי־זפת.
רק סדינים, כותנות גבר ואשה בנפרד וטליתות בגדלים שונים, הוסיפו להשתקשק ברוח אחר־הצהריים, כמו מסך של תיאטרון־קסמים נשכח.
הצעיר החפיז את צעדיו, תוך שהוא מנסה להימנע מהסתבכות בשפע כלי־הלובן הפרושׂים מעל ראשו, אוחז במעקה־האבן שנקרה לפניו, ועוקף בזהירות את הכבסים התלויים בין הבתים.
הרים את עיניו ועלה במדרגות שחוקות ומכוסות עשבי־פרא, ויצא למסדרון אשר בקצהו התנוסס שלט מחוק של איזו חנות קטנה לספרים ולתשמישי־קודש.
עצר.
מתוך משיכה־שבהרגל למראה חנות של ספרים עתיקים – קרב ובא פסיעות מספר. לוח־הדלת פתוח היה למחצה ותלויים עליו אבנטים צבעוניים ורצועות תפילין, והם נותנים קול רשרשני למגע הרוח, ואילו בתוך חלון־ראוה זעיר, העשוי לשמש גם חלון לדירה מוזנחת, מוצב ספר־הגדה מצוייר שהיה מעלעל את דפיו לאט־לאט, כאילו כל הנצח לפניו.
לשמע חבטה של חפץ נופל – חמקה תרנגולת מן החנות.
וכעת, בהתקרבו, הרגיש ריח של אבקה נגד תולעי־נייר, ובעברו את הסף התגלה לעיניו סולם־עץ משתופף, שראשו נעלם אי־שם באור הדהוי של גבהי־החדר.
אך פסע־קרב אל הסולם, ובאו באזניו קולות אנקה של אדם הניצב במרום החווקים של סולם־העץ, וכאילו פוחד הוא להניע את רגליו.
אחר־כך התחיל הסולם לחרוק ולרעוד, וערימה של ספרים התגלגלה ארצה.
הצעיר, בהגביהו את עיניו לכיוון המפולת – תחילה ראה רק זו משקפי־קרן מקושרים בחוטי־תפירה, מעל לזקן שמעלה היה על הדעת צמר־גפן מרוט; והמשקפיים כמו מרחפים בתוך האפילה, דומה מחוברים אל קרן־אור בודדת, הנמתחת פנימה לחדר, דרך הגג, ולאו־דווקא מבעד לחלון. בתוך החנות עמד ענן של אבק, עקב התמוטטות הספרים.
והנה, משקפי־הקרן המטולאים החלו לרדת ולהתקרב לעברו. החלו לבחון אותו בחשדנות המכוונת אל זר. עוד רגע והאיש הקטן כולו עמד למולו, מנער את האבק מעל מכנסי־האטלס השחורים שלגופו ומקנח את פניו בקצה טליתו. הצעיר קרב והושיט ידו אל טור הספרים שבחנות, הבנוי כמבצר רב־צריחים בסמוך לפתח־הכניסה. נטל כרך מן הכרכים. נשף עליו. פרפר מבוהל נשמט מעל הכריכה וביקש לנוס על נפשו.
עלה על לבו כי עומד הוא בגילוי־ראש בחנות לספרי־קודש. חש מבוכה. השיב את הכרך אל המבצר הבנוי לתלפיות, בהרגשה כי אכן לא לו מיועדים הספרים הללו. לבד מזאת, כתוב היה הספר באותיות רש"י, מה שהכביד עליו את הקריאה בלאו־הכי. הרגיש כאדם שאינו לבוש כראוי. רצה לשלוף את כובעו מתחת ללולאת ה’בטלדרס' שלו, אבל בעל־החנות לא נראה נפגע מן העובדה שהלה החלה לפשפש בין ספרי־הקודש בהיותו גלוי־ראש, אלא שאל כאדם הדואג אך ורק לפרנסתו:
“נו, מצאת… חייל?…”
טרם התרגל כנראה לעובדת היותו בצבא, אולי משום כך הפליאה אותו, צרמה אותו, צורת הפנייה.
“לא… אינני מחפש… זאת אומרת… לא בדיוק…” ענה תוך התחמקות.
מוכר־הספרים סרק באצבעותיו את זקן־התיש שלו, בלע פיהוק, דומה בולע מאכל טעים וכשר למהדרין, ומיצמץ אל הצעיר בזיק של ערמומיות, כמי שמסרב לתת אמון רב בהכרזתו, והוא רואה בה אך ניסיון מחוכם להוזלת מחירים. ניגש שוב אל הסולם וביקש להעתיקו אל ירכי החנות, בהשעינו את כתפיו אל החווקים. רצה הצעיר לסייע בידו, אולם מוכר־הספרים הרכיב בזריזות את סולם־העץ על חטוטרת שלגבו והניחוֹ על־יד הקיר במאונך. מן הסתם התכונן לסגור את חנותו.
לפתע עלה בדעתו, כי במקום זה עשוי הוא לברר פרטים על־אודות קרוב־משפחתו הרחוק, הר' ישעיהו זילברשטין ז"ל, אשר היותו מצאצאיו נודע לו רק בעת האחרונה, וכמעט באקראי.
“סלח לי.. אולי… אתה יודע?…” פתח הצעיר במגומגם, ושוב התנצל, משום־מה.
בעל־החנות נאנח.
“למעשה… רציתי לשאול… בקשר לפרטים… זאת אומרת, בעניין מחברו של ספר… בקשר עם ר' ישעיהו מן העיר וויצן… אם אתה יודע?”
האיש הקטן זקר מבט תמיה בצעיר לבוש־המדים והקיש באגרופו על איצטבא מן האיצטבאות.
“אתה… לא הרבה שנים בארץ.. נכון?..” שאל המוכר, שלא לעניין.
נישבה רוח מבעד לדלת, התכנפה בדף־נייר מושלך על הרצפה, והדף החל לרפרף הנה ושוֹב בין הקירות רקומי־העובש – באין לו אחיזה.
בעל־החנות הגביה סנטרו וזימזם לתוך זקנו הטבול אבק־ספרים ודבק־כריכיה, וליקלק את קצות־שפתיו:
“את מעשי למלך… את מעשי למלך… כל חיי”, נשמעו שברי הזימרה.
המוכר פנה כה וכה, וכהרף־עין צץ על כף־ידו השטוחה כמו מגש – ספר בכריכת־עור שחורה, שנשאה את הכותרת “שמות הגדולים מארץ הגר”. טפח על הכריכה המהוהה ונעץ אצבעו בעמוד מן העמודים. ואמנם ראה הצעיר את שם קרוב־משפחתו הרחוק, לרבות ציוני־תאריכים והערות על־אודות ספרים שעסק בחיבורם, קודם שמונים או מאה שנה.
עוררה בו פליאה העובדה, כי זקן זה נולד בירושלים, בבתי אונגרן. אפשר, משום היותו חדש בארץ היה רגיש במיוחד למקומות־לידה.
שעה ארוכה תהה אל טורי־האותיות.
דף־הנייר המושלך על הרצפה רישרש בקוצר־רוח. נשמעה חבטה של תריס, וכשהרים את עיניו מן הספר כדי לשאול למחירו – חיפש אך לשוא אחר מוכר־הספרים.
עברה תרנגולת את הסף, קרועת־נוצות, כנרדפת על צווארה, ותרה אחר מיקלט בתוך החנות.
מבעד לדלת המוגפת־למחצה פרצו פנימה ריחות תבשילים של ערב־חג הממשמש ובא.
מול, בירכתי המסדרון הגבוה, סגרו חנות של שעונים ישנים.
הרחוב הצר, שהיה לפני שעה קלה מהבהב בריקנות שטופת־שמש, החל להתענן.
עמד הצעיר והספר בידו, באין זכר למוכר־הספרים, אשר יצא מן הסתם כדי לחפש אחר התרנגולת האובדת.
האפילה בחנות ריטטה.
ספרים שחורי־כריכות וחמורי־סבר שעל האיצטבאות מסביב, קרבו והקיפוהו מכל צד, שׂמוּ עליו מצור, הושיטו אליו חודי ציפרניים כאברכי־משי לבושי קפוטות שחורות ואלימים. שרטו.
בחוץ, מול החנות, פרחו נוצות של תרנגולת, וכמה חתולים חפזו על פס הכביש הפתלתול וזנבותיהם מבהיקים מול השמש היורדת, בדומה לנרות לבנים.
לפתע ופורץ אל עיניו מראה־ילדות כהה, ואולי הוא־הוא המבקש להיזכר תוך להיטות:
– השוחט… כיצד הוא עמד שם… נטוי קמעה על צדו… ליד הבאר… גיבן כמעט כמו זה… כשהוא דוקר את התרנגולת… ורגלי הילד מרעידות מחמת הפחד…
ואף־על־פי־כן, עוד מסרב הילד להיכנס לתוך הבית… אף כי אמו כבר קוראת וקוראת…
ושם המולה… בתוך הבית… שם אורחים מתקבצים ברעש ומסיבים אל שולחן־הקלפים… ואילו הילד כבר צריך לעלות על משכבו בשל השעה המאוחרת… אבל אין הוא יכול לגרוע את עיניו מן המחזה המתחולל בחצר בית־הכנסת האורתודוכסי…. מעבר לקיר של הבית… אף כי אמו אסרה עליו כל ניסיון להתקרב לשם… אל עולם של ‘ארוכי־הפיאות’…
כי מעבר לקיר… השוחט מחזיק שם את אבן־המשחזת בשמאלו ואת החלף בימינו ומשיקם זה בזה… ועם כל הקשה מפרפרות רגלי העופות הכפותים והמוטלים על מכסה הבאר… ואלה מצווחים נואשות… עופות־הכנפיים… ועוד להב הסכין מונף אל־על וקרן הירח משחקת במתכת החדה… טורפת את דעת העופות…
והשוחט מושך בתנועת־פתע את הצוואר הדק לאחור, ומסמן בו שני סימוני דקירות…
חומקת תרנגולת מן הידיים האבניות ובגרון חתוך אצה על־פני הקרקע החשיכה, כשהראש מתנודד ימינה ושמאלה… בדומה לצעצוע שבור… ומן העצים שבירכתי החצר האחורית של בית־הכנסת האורתודוכסי עונות ציפורי־הלילה בקולות־אנוש של נבואות־לב רעות…
והנה נהדפת התרנגולת בשארית־כוחותיה אל שיח הלילך, המתרפק על הקיר… זה הקיר שמאחוריו משתופף גופו הנבעת של הילד… נמשך ונדחה כאחד… והוא שומע קרש נאנח בתוך הקיר מעוצם המכה, וגוף נוגע בגוף…
מתנועעים אשכולות פרחי הלילך ורועדים לפי קצב החיים הנוטשים את הגוף הרך והפצוע אנושות…
הנוצות המוכתמות בדם מגביהות־עוף מעל לקיר… מרפרפות מעל לגינת ביתו של הילד… לקול קריאותיה של אמו וללחן המלים הזרות… מלות־הברכה שלוחש השוחט לעבר סכינו…
קסם של אימה מפכפך בכל אברי הילד למראה האיש הכחוש… אדון החיים הקטנים… העוסק במלאכת השחיטה תוך התמכרות וכמשתחווה מול איזה עולם רחוק… מושך… ואילו הוא נמלא צמרמורת של סקרנות, אם אמנם יטול השוחט פרוסת מצה ויתיז עליה מן הדם… כפי שהיתה משרתת־הבית מספרת, עם התקרב חג־הפסחא… והילד האמין־לא־האמין לה…
אך הפחד פג לאיטו, ובאזני הילד בא רק צליל הברכה החוזר ונשנה בעליות וירידות… במתיקות ובהתמוגגות… כאילו מבקש השוחט לכפר לא רק על דם התרנגולת הנשחטת… כי אם על ענוּתו של עולם־ומלואו…
ואי־מי שורק…
אולם, רק מקץ רגעים־כמה שם הילד אל לבו, כי שפתיו הן המתעגלות להשמיע קולות שריקה כדי לצרף עצמו אל החיזיון ליד הבאר.. –
והוא מביט,
הרוח עוברת ומהמה בתוך כריכות־הספרים, חולפת ויוצאת מבעד לנקבים שבדפים, ומנענעת את הדלת המוגפת־למחצה,
וזו משמיעה ילל –
יש רוח־פרצים –
בכוח רב ובחבטה נפתח שערו של הספר עב־הכרס שבחלון, ומתגלגל איזה תיק.
הצעיר מרכין את קומתו, מושיט ידו ונוטל נרתיק־של־תפילין אשר נפל מעל מסמר.
עולה בדעתו, כי מעולם לא הזדמן לו להניח תפילין.
“באמת… כמעט כמו גוי…”
ומוסיף:
“הרי זו הזדמנות… לנסות… לחוש איך… כי הרי עמוק־עמוק תמיד רציתי…” – משדל הוא את עצמו – "כשלא רואים… בסתר… כאילו במקרה… למשל… בשעה ש…
לא… רק לא כמו האנשים האלה ברחוב… לא כשמושכים אותך בשרוול… באיזה רחוב ראשי… אלא לנסות… סתם…
אך בכלל… האם בחג נוהגים להניח תפלין… נדמה שלא…"
ועוד:
“אך איזה חלק כורכים על הראש, ואיזה על הזרוע?… על יד ימין או על יד שמאל?…”
אובד־עצות הוא ניצב על עמדו, משחק ברצועות הארוכות. אולם, ככלות הכל ‘מתעטר’ הוא ברצועות השחורות, קושר ומהדק את פסי־העור על מצחו ועל זרועו, ורק את ה’קופסא' אינו יודע היכן להניח,
וקושר במקום שקושר.
“טוטפת” – עולה בדעתו מלה.
וכעת קם בו רצון להביט בראי. משום־מה, מגוחך מאוד חש את עצמו – כאדם העולה באקראי על בימת־תיאטרון וחושש שמא יפרצו הכל בצחוק למראה התחפושת שלגופו; וכאילו עומד הוא מול ראי בשעת תגלחת – מתאפק אך בקושי מלעשות העוויות.
ואמנם חולפים כמה אברכים מול החנות ומנענעים לעברו בסנטריהם, נדמה, והוא ממשש את פניו ואת צווארו, כמו קודח מחום,
חש גירוי במקום נגיעת הרצועות וחושב כי אפשר והרצועות הללו… ייתכן שהיו מונחות על גופו של זה… של מוכר־הספרים הזה… ולכן…
“מלוכלך! מלוכלך!” צועק בו איזה שד.
“התבייש לך!” מרעים הוא בקולו על השד ומנסה לאחוז בזנבו כדי להבריחו. אך השד עודו מרחרח סביב ושורק: “טשולנט! טשולנט!”, כאילו יש משמעות כלשהי לכינוי זה, מלבד היותו שם של מאכל… והשד גם סותם את נחיריו בשאט־נפש, ורק לאחר מכן אוסף את זנבו ומתחבא בגופו של החייל, בלית ברירה, כי הוא חושש מפניו.
ואילו הצעיר, בכל זאת מסיר מעל גופו את רצועות־התפילין בזהירות ופוסע לעבר פתחה של החנות.
מוכר־הספרים מתבונן בו בלי להוציא הגה מפיו.
הלה מגיש לו את הרצועות – מגולגלות ומקושרות בערב־רב, אך מוכר־הספרים מביט ממנו והלאה, כאילו אין הוא אלא הדלת הפתוחה של חנותו.
הצעיר מניח את הנרתיק עם הרצועות על טור הספרים הבנוי לתלפיות, נזהר מאוד לבל יפלוּ ארצה. הוא נושא רגליו וחומק.
*
בחוץ – עיניו מסתנוורות. הוא משפשף את עיניו.
מעל לגגות הקטנים עוד רואים סילואטה של שמש בהירה, בדומה לפרי גדול ובלתי־בשל.
לאן? הרי מוקדם מדי.
בחלון מן החלונות – ילד משנן את נוסח ‘/מה נשתנה’, והקול נוסף געגועים באויר.
הלאה יותר – בית־כנסת פתוח.
רואים את נברשת־הבדולח המקושטת מתנועעת לאיטה ומצלצלת קל־קל,
מזמינה אושפיז לעת־לילה.
והוא מהרהר:
"אולי רק אכסוטיקה… ואני נמשך רק משום שגדלתי בעולם הרחוק מדת… בלי להכיר מקרוב… ואולי גם בגלל הצבא… כי קשה לי כל־כך…
אבל מתחיל להיות קריר…
ואף־על־פי־כן… אסור להגיע מוקדם מדי… אם אינני רוצה שישאלו אותי שאלות מיותרות… למשל… על מנהגי הבית.. לספר איך שהיה פעם… אצלנו…
אך מה… מה אני שורק ומזמר לעצמי?… לבסוף עוד אתבלבל באמת… כי זה לא שייך… זה שייך באמת למקום אחר… לזכרונות אחרים… לחגים לא־כאן.. ובסוף עוד אגרום מפח־נפש לבתיה…שבמילא חששה להזמין אותי…
אבל איפה הקונטרס הזה?… באמת… עם תמונתו של ר' ישעיהו?…
איננו?…
דווקא עכשיו… שכחתי אותו במחנה…"
*
רחוב ועוד רחוב,
וגן ציבורי,
פנס ראשון שהודלק בפינת־הגן ומרטט מבעד לחופת־העלים של עץ־ברוש, בדומה לפרח ערפילי.
הצעיר נותן בו מבט, והעץ מחזיר שתי עיניים של אשה.
מתיישב הצעיר על ספסל ומשׂכל ברך על ברך.
הפרח גוחן לקראתו ומנסה לפזר את ראשית החושך.
היושב על הספסל בטוח בנוכחותה של דמות לידו, ורק לראותה בממש איננו יכול.
הדמות עומדת מעבר לצמחייה המתאפללת ורומזת לגשת.
הפנס שבפינה עוד מרטט בצל העלים, והצעיר מנסה לקום מעל הספסל, ומיד שב ויושב לו.
הוא נתקף ליאות, נים־לא־נים.
חולפים עטלפים בעוג וחוג, במעגל־האור.
הצעיר לבוש־המדים לוטש מבטים, ואמנם בחסות שיחי־הפיקוס רואה את הדמות עומדת ורומזת לו שנית להתקרב ולגשת.
ואולי רק מרימה היא את ידה כדי להסיר תלתל מעל מצחה.
ואפשר גם היא לוטשת עיניים לנקודה מרוחקת.
צעקה מתמלטת מפי החייל: בתיה! בתיה!
מה את עושה כאן… מחוץ לבית?
היא אינה משיבה, אך אוחזת בידיו של הצעיר לבוש־המדים ומושכת אותו אחריה.
והם רצים לעבר סימטא שהצעיר לא השגיח בה עד כה,
וכאילו רצים לאורך מדרון,
שוקעים,
עוברים על־פניהם גברים ולראשם כובעים מרובעים, ועיגול צהוב על מעיליהם,
עוברות על־פניהם נשים ולראשן מטפחות מרוקמות ועיגול צהוב על שמלותיהן,
כמו בנפילה לתוך זמן אחר, –
בתיה! בתיה!… קורא הוא בעיניים עצומות. והנה עומדות רגליו מול בית, בצלע הר תלול, והיא – איננה.
אולי גם קודם לכן לא את דמותה־שלה ראה…
הוא עומד מול שערו החתום של בית, אשר חלונותיו שקועים באדמה ומציצים אל החוץ כעיני חיה נרדפת,
ומראה הבית – כעין חיתוך־עץ דהוי בציורי־גיטאות עתיקים.
צירי השער המסוגר בתוך עצמו אכולי־חלודה הם ומחשבים להינתק מן המשקוף, דומה עשויים הם נייר־קלף,
ואין איש מסביב,
ואף־על־פי־כן שומעות אזניו קול – ספק אנחה של אשה וספק רישרוש של בד כעין הקטיפה,
והוא הולך על־פי הקול,
הוא עובר כוך לפנים מכוך,
בא אל בקעה שבאמצעיתה חופת־תכלת,
ואור,
וריח פירות ההדר פושט מסביב ומשכּר,
ותחת החופה ניצבת דמות אשה ומושיטה ידה כנגדו – לבושה היא שמלה כשל ספר־תורה,
ושושבינים וכליזמרים,
ואיזה מוקיון המרקד כנגד הקהל,
לבוש בירוק ולמתניו חרב, והוא מצדיע לכל צד בהשקת־יד אל כובעו,
ומלגלג,
מקיש עקב בעקב
ובכל פעם שהוא זז – זז גם צילו של החייל,
והמוקיון צוחק,
והמוקיון קורא:
“הנני מוכן ומזומן!”
והצעיר לבוש־המדים יודע כי מוטל עליו לחזור על שלוש המלים הללו,
כדרך הד,
אך הוא מחכה, –
ועכשיו המוקיון פוסע קדימה,
עוצר,
מסיר את כלי־נשקו כהסיר תחפושת – פושט את לבושו הירוק ומחכה כי גם הצל יעשה כן,
אך הלה מהסס,
עד כי פורצת צעקה בשנית: בתיה! בתיה!
ולבו של הצעיר נמלא פחד שמא לא יוכל להיסוג אחור, להעפיל, לשוב ולעלות לתוך זמנו שלו, והוא יושב שומם ונכלם, – –
הפנס שבצל השיחים מוסיף לרטט בפאת הגן הציבורי, וכעת רואה הצעיר כי אין זה אלא פנסה של מכונית החנה על דרך־עפר.
המכונית מתניעה והפנס הקבוע בכנף־המגן האחורית של כלי־הרכב מבליח ביתר־שאת, בדומה לעין זרחנית.
מטילה המכונית כתמים בוהקים על הדרך ונוסעת לאט ובטלטלה, מאותתת אל המרחקים המשחירים, הנמוגים אל החולות, ואילו הצעיר הולך וסובב, עד כי נעלמת המכונית מתחום ראייתו.
בשעונו הוא מביט,
ומתחיל לרוץ,
הרי הבטיח להגיע עם התחלת ליל־הסדר,
להגיע ברגל,
וכבר איחר, נדמה.
*
על השולחנות הערוכים בצורת פרסה, לאורך שני חדרים מחוברים יחד, תופפו האגרופים הלבנים לפי קצב הזמירות – שורת הגברים מול שורת הנשים והטף.
ליל־הסדר כבר עמד בעיצומו.
ריקדו הכיפות והמגבעות באויר כמו עופות־כנפיים, שעוד מעט וייגאלו מכוח־משיכתה של האדמה.
יש והושטו האצבעות אל כלי־האוכל והקישו על המפה הלבנה, כאילו אין זו אלא נהר המשיט את סל־המצות, את קערת־החרוסת, צלחות המרק, הדגים והבשר, וכן את כוסות־היין והבקבוקים, על גלי־הלובן שלו, והם מתנוצצים באור־יקרות של מסע אל מעמקי ליל־החג.
“… טוב שהתיישבתי פה… בפינת השולחן… כי כאן ישגיחו בי פחות… גם אם אטעה…” עולה בו מחשבה,
בעוד הצלחות משקשקות על השולחן, ונשים נכנסות ויוצאות על בהונות־הרגליים ונושאות כלים, גבוה באויר.
ובשפך הנהר הלבן – זה המתמשך ומתפתל בשני פלגים – שם יושב ראש־המשפחה, מוקף כרים וכסתות, מרים כוס מאדימה בין אצבעותיו, בעודו תולה מבטו בתקרה, או במה שמעל לתקרה… וטיף טיף, ניתז מן הכוס לתוך הגלים:
"הים ראה וינוס,
הירדן יסוב לאחור"
שר אבי המשפחה אל עצמו, בעודו עומס את כל הבית על גבו יוצא בחיפזון את מצרים, ואינו מטה אוזן לקריאות־הקרב של קלגסי פרעה הרודפים אחריו, ולא להמולת הכלים המתחלפים על השולחן במהירות.
“… ורק האברך הלבקני הזה… שמתנצח כל הזמן… זה עם השפתיים המשורבבות.. כמו כושי שהפך עורו… מתנצח עם שכנו הג’ינג’י… מה הוא מביט בי עכשיו… בוחן אותי כאילו חושב הוא כיצד להקשות עלי באיזו קושיה מביכה… אבל חוץ מזה… דווקא יפה…”
והוא מהרהר עוד:
“כעת… אם כעת אשיר בשקט… לא ישמעו אותי אפילו שאזייף… כי העיקר הוא לשיר… באמת… ולא חשוב מה… וזה אפילו די מרגש… כך… לצרף את קולי…”
אלא שלאורך הנהר הלבן, המשיט את מאכלי־החג, לפתע הושלך הס. והצעיר לבדו מוסיף לסלסל את קולו הצורמני וקורא את ארבע הקושיות – אף כי חלף־עבר תורן זה כבר – בעזרת ילד מן הילדים שמסביב לשולחן.
והנה, האברך הלבקני, בעל השפתיים המשורבבות ככושי שהפך עורו, גוחן עתה לעבר בעל־הבית, היושב בראש השולחן, ולמולו ‘כוסו של אליהו’ ובה מרטיטה איזו בבואה חיווריינית, יושב הוא ומעביר מבטו על־פני המסובים, תמיה על הדומיה שנתלתה באויר כמו ציפור שקפאה במעופה – ואילו האברך מורה על הצעיר לבוש־המדים, מורה עליו באצבעו המסוקסת כעיפרון שכורסם סביב־סביב:
“השייגץ,”
הוא שומע את קולו של האברך, המתכוון לשאת חן וחסד בעיני הקהל.
הציפור מניעה את כנפיה באמצע החדר, והשקט נשבר לרסיסי־אבן של תרועות־צחוק מתקטעות.
“מה, מה קרה?” שואל בעל־הבית בבהלה, כאדם הנחרד משנתו.
“ידעתי… צריך הייתי לשתוק מלכתחילה… ועכשיו אין ברירה אלא לקום ולהסתלק מכאן… אבל בתיה… מדוע אין היא גוערת באחיה ובאחיותיה?…” – חושב הצעיר. הלבקַן, דומה ניחם במקצת על המולת־הצחוק שהקים, מנסה להסות את קהל־הילדים, אם כי צר לו מן הסתם על אבדן העליצות בה נטלו חלק גם הנשים שמסביב לשולחן, לרבות הכוסות ובקבוקי־היין, שהרטיטו מחמת שמחה־לאיד כבושה; וכאילו מבעד למסך ערפילי של משקה רואה הצעיר את האברך נשען על השולחן ופונה לעברו, תוך הסתודדות־מה עם שכנו הג’ינג’י, כשהוא מסביר דבר באידיש ומושך בפיאותיו, שוב ושוב, במאמץ לקחתן אל פיו.
“שב!… קרוב יותר… שבב פה!” נפנה אל הצעיר.
הלה נועץ מבטו בהגדה המצוירת שלפניו, מחכה כי האיש המצרי, מטושטש־הצורה והמניף ידו אל שולי־הנייר, ינחית מהלומה וירקיד את השולחן, עד כי יתעלעלו הדפים בפחד.
“הא לחמא עניא” נבהל השולחן ומזמזם, והגלים הלבנים עונים בהד רפה, בעוד המסע למעמקי ליל־החג כמו נתקע.
בוחר היה לשבת בקהל־הילדים, אך הוא קם מטעמי נימוס ומתיישב בין בעלי־הבית ובין האברך, שהוא שאר־בשרו הקרוב, כפי הנראה.
“אתה הנכד של ר' ישעיהו זילברשטיין?…” הוא שומע.
“נין,” נחפז לתקן.
האברך תולה בו מבט ממושך, ובין שפתיו המשורבבות נפער חור של זדון קל. הוא קם מאצל השולחן וניגש אל ארון־הספרים המשוקע בתוך עצמו בירכתי־החדר. הוא מוציא משם כרך גדול־תבנית, ועליו המלים ‘מעשי למלך – ספר הפירושים לרה"ג ישעיהו זילברשטיין’ באותיות שחוקות־זהב. הוא מקיש עליו באצבעו כאילו מקיש הוא על מצחו־שלו בהבריק בו רעיון, ואחר־כך מגביה את הספר כדי להראותו גם לבר־פלוגתתו הג’ינג’י. לבסוף, תוך כדי דיפדוף, הוא מגיש את הכרך לצעיר.
“חריף, חריף מאוד,” הוא פונה אל האורח, “עוקר הרים וטוחנם זה בזה… ועכשיו קרא… קרא את הסוגיה הזו… כאן!” –
בעיניו של האברך נדלק זיק צהוב של ערמה, והוא כמו נהנה הנאה מרובה ממחשבות עצמו, בעוד הוא מצביע על סוגיה העוסקת בענייני אישוּת וגיטין.
הצעיר לוקח לידו את הספר ברגשות מעורבים של גאוה ופחד, מנסה להרגיל את עיניו לעמודים כפולי־הטורים וצפופי־האותיות, וחש כמי שמבקש להביט בקאליידוסקופ, ומניע אותו על ימין ועל שמאל, למען יגלה את משמעות הצורות הטמונות בו,
וכאילו כל כבודו של קרוב־משפחתו הרחוק תלוי בו, מונח על כתפיו – הוא מאמץ את מוחו להצליח.
“קרא, קרא בקול!” שב ופוקד עליו האברך הלבקני באורח־דיבורו השׂשׂ אלי קרב.
והצעיר מתחיל לקרוא, הוא משמיע את הכתוב בצורה משובשת, בעודו מהרהר תוך כדי מאמצי קריאה עילגת:
“בתיה… היא חזרה אל החדר… אך מדוע אין היא מתיישבת במקומה… אלא בצד… רחוק ממני… והיא בקושי שומעת… וטוב שרק בקושי שומעת…”
וגרונו כבר נצרד.
“בושה! בושה!” בא גירגור קולו של הלבקן, והוא מתכופף והופך דף אחר דף; דומה, הכתוב עצמו אינו העיקר, אלא הצורך להעמיד במבחן את הצעיר, שהזדמן אמו בצל קורת־גג אחת.
ושוב:
“הנכד… של ר' ישעיהו הגאון… הצדיק… אך זה… מה הוא יודע עליו?… שייגץ שכזה… חרפה ובושה!… תוך שלושה דורות… כפי שכתוב – אם הראשונים כבני־אדם וגו'!… קל וחומר כשמדובר בצדיק… וזה… זרעו של צדיק…”
והקול נדם.
“מה? מה?” נרעד ונבוך אבי־המשפחה, בעוד מבטי עיניו עייפות־החג ניתקים מלובן השולחן, נפרדים מ’כוסו של אליהו' הניצבת למולו.
צלחות מסובבות על המפה, והנהר המבהיק נח מזעפו אט־אט.
שטות עיני בעל־הבית על הקירות מרוקמי־הצללים ומשתהות על הדלת הפתוחה.
שוב פונים הכל לאכילה.
מוגשות כופאות נפוחות־לחיים ויהירות, בעוד המצה מרשרשת וחומדת את סדקי השיניים הטוחנות ברעש – והנהר הלבן מוסיף לזרום בשובה ונחת אל חצי־הלילה.
בעלת־הבית דואגת להחליף את הכלים שלפני האורח ולהציב על צלחתו מאכלים ממאכלים שונים: נתח־תרנגולת קנטרני ודשן בתוך מרק צורב עיניים ומזהיב ומיני רסק הנמעכים תחת הסכין, אדומי־פנים וחריפי־מבע, וכופתאות־כופתאות – מאכלים שכמעט ואינו נוגע בהם. ותוך שהיא טורחת לקיים בצעיר מידה של הכנסת־אורחים, היא מנסה גם להקים חיץ בינו לבין האברך, באמצעות בקבוקי־היין המהבהבים והיוצרים מסך של סינווּר, נוסף לניצנוץ של חליפת־הכסף אשר לגופה.
מבעד לאור הבקבוקים הוא שולח מבט חוקרני אל האברך, המשרבב עתה את שפתיו כנגד דג פעור־פה, המפרפר על צלחתו, לאחר שצף ועלה מן הגלים מלביני־הקצף, והוא מבקש ללכדו במזלג.
האברך משיב מבט וממצמץ,
מרפה מן הדיג האילם,
רואה כי הצעיר אינו נוגע במאכלים, כמעט שאינו נוגע בהם, והוא משרבב ביתר־שאת את שפתיו המשורבבות, ואומר:
“אכול.. זה כשר… אני מבטיח לך…”
ושוב גואה צחוק הילדים המסובים אל השולחן לשמע הברקתו של קרוב־משפחתם, ואילו הצעיר טובל את הכף במרק, כמי שטובל בזיעה. הוא נושא עיניו סביב, כמבקש לפרוץ איזה מבוי סתום, מחפש ביאוש אחר מבטה של הנערה.
אלא שהיא – היא יושבת בקצה השולחן, מופרשת לעצמה, בלי דבּר דבר מטוב ועד רע, וכאילו נספגת היא כולה בשמלתה, בפרחים הצהובים־לבנים שעל שמלתה, אשר חוששים להיפתח.
דומה, אין הוא קיים לגביה, כאן, בקירבת בני־ביתה, והיכרותם – לוּ גם קצרת־ימים מאד – היתה־כלא־היתה.
אך שאר הנשים משתפות עצמן בבדיחות־הדעת, ואף בעלת־הבית אינה מונעת עצמה מן העליצות.
“וחזיר… חזיר הוא אוכל?”… הוא קולט הערה, בעודו שקוע במעמקי המרק הנוצץ עצבנית.
צחוק. כיחכוח. דעיכה.
“טעים?”
“כן… אלא מה?”
ובמרי־פתאום הוא מבקש לצעוק:
“כן! כן! טעים מאוד.. בשעה ששוחטים אותו בחצר־הבית של הורי… והשנה מתקרבת אל קיצה… וערימות־ערימות של שלג מתגובבות על האדמה…”
והוא שומע שיר־ילדים זעיר ונשכח, המזדמזם באזניו בעל־כרחו:
"חזיר חביב, חזיר חמוד,
נאכל אותך על השיפוד,
זנב קטן, מזל גדול,
נאכל אותך מכל־וכל."
“רוף־רוף־רוף…” הוא קולט את נהימת החיה המובלת־לטבח, וגם רואה אותה בירכתי־הבית של ילדותו, משם היה מציץ אל הבאר של בית־הכנסת האורתודוכסי.
אך כעת אי־מי נוגע ברגליו מתחת לשולחן והוא אוסף אותן בבהלה, לבל ייגלה קלונו ברבים, ולבל ישבית ריח החג הזר הפורץ ממנו את אוירת ליל־הסדר.
אל תשיר!… אל תשיר!… אסור לך לפתוח את פיך… כי יפרצו מגרונך קולות זרים… כי הרי לא באת להסב אל שולחן־החג של אנשים רחוקים ממך… לא באת על־מנת לחלל את צל־קורתם…" הוא שומע את עצמו. הוא מתחנן, הוא מבקש על נפשו.
והקירות כמו עונים בהד.
“אך הרי אני שותק… נושך את שפתי ושותק… אני… אני אינני שר…”
“אם כן… של מי הקול?… הקשב!….”
הוא מטה אוזן ושומע זמירות ליל־פסח ושירי חג־המלד, חנוכה וחג־הפסחא גם יחד… והם לוחצים בתוך חזהו… שואפים להתפרץ… כאילו חיה טמאה יושבת שם… והיא מנהמת־ומזמרת בקולות־אנוש גסים…
והוא נאנק:
“לא… רק לא זאת!…” בעוד הוא חושק את פיו במאמץ אחרון,
ואחר־כך – בתנועה חדה – הוא קם מאצל השולחן בהפכו את סל־המצות, ואת ‘כוסו של אליהו’ העומדת למראשות־השולחן ובה מרטיטה איזו בבואה חיווריינית, אשר נשפכת עתה ארצה. הכל קופאים על מקומותיהם, ואפילו בעל־הבית שולח ידו אל האויר בבהלה –
תולים בו מבטים,
והדלת,
זו הדלת המצפה לבוא אורח נעלם,
אשר לא בא,
הדלת נפתחת,
אך על הסף נעצר החייל להרף־עין, בתקוה כי יקום בעל־הבית מבין הכרים והכסתות המקיפים את גופו, בתוך כורסתו הרחבה, ויעצור בעדו; אך בעל־הבית מוסיף ותולה מבטו בתקרה, או במה שמעל לתקרה, ואילו האברך הלבקן טורח להבריח איזה רפרף־לילה מנגד עיניו, אשר מטרטר מתחת לנברשת ומסכסך את המראות.
ובתיה… בתיה… היא רק בוהה אל עצמה ונספגת ביתר־שאת אל תוך בגדיה, אל תוך הכלים האדישים של ליל־החג.
ולפתע הוא חש כי נוגעים בו, כמו נוגעים בו, כי חיה חומקת בין רגליו אל החוץ, אל תוך הלילה, והיא משמיעה רוף־רוף־רוף, נהימות של חזיר, והיא אוחזת בו ונושאת אותו על גבה אל הסימטאות החשיכות, בעודו חושש להרים מבטו אל השמים המשתרעים סביב, ואשר קיפחו כל חגיהם.
מאחורי גבו הוא עוד שומע, או נדמה לו שהוא שומע, את צעקותיו של הלבקן:
“מוקצה! מוקצה!”
לרגע מחכה, משתהה, כאילו מצפה הוא לנערה – שמא היא תבוא אחריו אל החושך.
*
בצמרת עץ שבפינת סימטא מן הסימטאות נלכד כוכב, כשהוא מפרפר להיחלץ מן השבי הירוק־כהה.
סחור־ראש הוא כורע בצילו, משעין על גזעו את כל כובד גופו.
הכוכב, כמו מנל את שעת־הכושר, ניתר הצידה וקופא, אך כוכב חדש ובוהק רב־יתר מתבזק במקומו אל מול עיניו של הצעיר לבוש־המדים. הוא מנסה לקום ולגרור הלאה את כל גשמיותו, מתנודד על־פני הכביש האץ מן השיכונים וָחוּצה, לעבר החולות המפויחים מחמת לילה.
רווח לו מעט, אך רגליו עוד מועדות.
הוא חש את החיה השחורה, בעוד היא חומקת ממעגל־הליכתו ומתנפלת אל התהום, אל הים הרחוק.
קול־נהימה, זעקה והס.
כדי־רגע חולף בו זכרון השירים שנשמעו בעירבוביה ליד שולחן ליל־הסדר, אך משמעות המלים מתפוגגת כליל ונדחקים גם מראות הילדוּת, כאילו החיה השחורה, שנמלטה אל האַין, בלעה את התמונות אל קרבה, ולא הותירה לו אלא לילה חלוּל. אט־אט חדלים לצרוב בו גם העלבונות מלפני שעה קלה.
בחלונות הבתים מימינו ומשמאלו כבר חסל סדר פסח, והילדים נמים את שנתם. טורחות הנשים בסילוק כלי־היקר מעל השולחנות, ורק הגברים עודם מדידים שינה מעיניהם וקוראים רתת על־אודות המלך שלמה שערשו רעננה.
והוא הולך־סובב ברחובות,
שב ופונה אל הכביש האץ מן העיר וחוצה, לעבר החולות קמורי־הגו,
מחפיז הליכתו.
הכביש ריק וחלק; מהלכת בו רוח קרה אך נעימה, על־אף העננים המתקשרים בקצהו. וכעת חולפת על־פניו מכונית ביעף. הפנס שעל כנף־המגן האחורית מהבהב כמו עין זרחנית.
הוא חש בעליל – מכונית זו, כבר פגש בה בראשית הערב.
המכונית מתרחקת במהירות ללא־מידה, כדרך כלי־הרכב הגנובים, ולפתע בולמת, מרתיעה ונוסעת לעבר הצעיר בהתנעה אחורית.
אינו רואה דבר.
רוצה הוא לחזור אל המחנה הצבאי ומבקש טרמפ.
“אך לאן היא נוסעת… המכונית הזאת? צריך לשאול את הנהג… כי בגלל החושך מוסתר הכל מן העיניים…”
והוא עייף.
“אחזור למחנה ואישן עד הבוקר… עד הצהריים…” הוא אומר אל עצמו.
ועוד:
"אחרי שאתאושש קצת… כן… אחר־כך אכתוב לבתיה… אתנצל…
בעצם… על מה אתנצל?… על שרציתי לקחת חלק בליל־הסדר הזה?… על שרציתי יותר מכולם להשתתף ולשמוח בחג הזה?… להיות חלק ממנו?…
הראש כואב לי כל־כך… וכאילו דם ניגר ממני… כאילו בסכין חתכו בי…
צריך לבקש מהנהג שיעצור…
אך מוזר… הוא סוטה מן הדרך… הנהג הזה…
וכעת אינני מכיר את המקום…
הוא נוסע באופן משונה מאוד… כמו איזו מרכבה עם אופנים מעוקמים… מתנודד… ואינני רואה כלום… מין סינוור שכזה… כאילו שתיתי יותר מדי… אף כי בקושי נגעתי במשקה…
ואף־על־פי־כן… הרכב הזה…כאילו מתרומם מעל הכביש והוא עלול להתהפך… אבל משונה מאוד… הנהג… עם השערות שלו המתנפנפות באויר
והכובע המשונה הזה…
קר לי…"
הוא נשען לאחור בתוך המכונית וזוקף את צווארונו. יורדות טיפות־גשם גדולות־עגולות, והכביש הופך מבריק כראי, מתנוצץ ביותר.
הוא מביט סביבו בזהירות.
על המושב שלידו – תלתלים של אשה.
ואור דולק. ירח מן הסתם, או פנס של מכונית.
הוא קורע את עיניו לרווחה,
ולפתע:
“בתיה!” – גופו מרטט.
היא איננה מניעה את גווה, דומה אינה חשה אפילו את הבל־פיו.
הוא מתאזר עוז, מחשבותיו מצמיחות אצבעות והוא לוטף ונושק את צווארה ליד האוזן, בהיותה יושבת לצדו על המושב.
אחר־כך הוא מגניב מבט כדי לדעת אם אי־מי אמנם השגיח במעשיו… ומתקשה להאמין… הוא רואה כי האוחז־בהגה הנו אדם הלבוש קפוטה לבנה, פיאותיו מתבדרות, וכובעו השעיר שמוט על פדחתו.
הלה עוצם עיניו בדביקות ובכוונה, כאילו שר בקול־לא־קול.
עיני הצעיר רואות רק את מחצית־הגוף, כבתמונה של פספורט.
“ר' ישעיהו!” – הוא צועק בשמחה אין־קץ ומיטלטל על מושב־העור, מחמת תנועת־פתע של התרגשות.
ידו מכאיבה ודאי לנערה, אך היא אינה משמיעה אלא אנחה בלתי־ניכרת כמעט.
“לאן? לאן אנחנו נוסעים, רבי ישעיהו?” – שואל הוא ורטט בקולו, של אושר לא־צפוי.
הלה מצמיד אצבעו אל פיו ורומז:
“הס, בני, הס!”
וביד מגולפת־שנהב של ‘בעל־קורא’ הוא מצביע לעבר חופה המרחפת בין חוטי הרקיע הגבוהים, והוא מוסיף ושר בעצימת־העיניים, אחר משתתק ואומר:
“אל תשים לבך אליהם!”, והוא מורה בידו על הסימטאות השחורות, שהם מעופפים ממעל להן, מקום שם כבר חסל סדר־פסח כהילכתו.
הכביש טס, והם טסים ומתרוממים לעבר חוט־המתח, שמעליהם מרחפת איזו חופת־תכלת קלה.
השעה היא של זיווג הירח עם השמש – זה הולך וזה בא,
ואת פני הרכב מקדמים שושבינים וכליזמרים, בדומה למראה שנגלה לחייל בראשית הערב, בגן הציבורי.
“שם… שם…” ממלמל ר' ישעיהו בחדווה עד עילוף־החושים, והוא גם מרפה מן ההגה, ואף־על־פי־כן מנתרים אופני המרכבה כאילו אינם נוגעים עוד באדמה.
העיניים עצומות מאוד,
אך מלות השיר מתקיימות הן גם מתוך עיוורן־לא־עיורון זה:
“כולך יפה רעייתי, ומום אין בך…”
מסתלסל־מתהדהד הקול האוורירי, בוקע ועולה כמעצמו, עד אשר עונים לו גגות הבתים שמתחת,
בעוד חופת־התכלת מרחפת בין חוטי הרקיע הגבוהים… ושם שושבינים וכליזמרים… וגם המוקיון הלבוש ירוק מרקד כנגד החופה ומצדיע ומקיש עקב בעקב והוא חגור חרב… ולראשו כובע חדוד של חיילים… והמרחק מצטמצם והולך,
ורק הצעיר הנוסע לעת־לילה נמלא פחד,
שמא לא יוכל עוד לחזור ולרדת לתוך זמנו שלו?
והוא מיטלטל בחזקה.
אופני הרכב נעצרים, כמו תקועים במהמורה.
הוא מאבד שיווי־משקל, מועד ונופל על גופה הרך של הנערה, וחש כיצד נשמט הגוף הענוג והקטיפתי הזה מתחת ידיו…מתגלגל על הכביש… נשמט ומתפרשׂ כספר־תורה שהותרו קישוריו.
החופה חדלה לרחף בין חוטי־הרקיע המצטלצלים, והיא מתרחקת אט־אט בדומה לגרם־שמים כבה והולך, ועם זאת גדלים והולכים הבתים שטוי־הגגות, המלבינים ומוורידים בסמוך לקו־הים.
אזניו נאטמות, והוא חש סחרחורת־הראש.
לאויר הוא זקוק.
הוא פותח את דלת המכונית בסמוך למחנה הצבאי, ונמלט על נפשו.
ושוב – לבד – על הכביש.
הוא מועיד פניו לעבר שערו של המחנה, אך נעצר, מהסס, בוש לשוב קודם תום החופשה.
ריח של פירות־הדר של פרדס רחוק עולה באפו ומושך כל־כך.
יכול הוא להתקרב, ליטול פרי עסיסי ולהתאושש מטעימתו, אולם אין בכוחו לגשת אל עצי הפרדס, לו גם תפוחי־זהב ואפרסמונים מצויים שם.
אך הרי גדור הוא, מן הסתם – מבקש הוא לשכנע את עצמו – גדור הוא הפרדס.
והוא צמא.
הולך הוא וסובב, ממתין לאיזה כלי־רכב שייאות להסיעו הלאה מכאן. הלאה מן המחנה. הלאה מן הגגות השטוחים, המהבהבים בקו־האופק.
עוברת על־ידו מכונית צבאית, אך אין היא נעצרת. היא פונה ונעלמת בין הצריפים הצבועים בצבעי־הסוואה.
והרעש רב מדי.
הוא מתכופף, ובהיסח־הדעת תולש גבעולי־עשב אחדים ומשליך אותם אל האויר, שם הם מתנדנדים הנה ושוב, על־פי כיווני הרוח.
עלֶה אחד נאחז בין חוטי־החשמל.
לעלות אינו יכול, ולרדת אינו רוצה.
שעה ארוכה נשמע קול שיקשוק המים מבעד לדלת־האמבטיה, והגברת שוורץ צעקה בזעם גובר והולך את שם בתה, בעוד היא מחזיקה בידיה פטיש וקופסת־מסמרים.
אחר־כך שמעה כיצד סוגרת הבת את ברז־המקלחת. היא קלטה גם את רישרוש המגבת הרכה ואת ריח מי־הקולון. פניה האדימו והיא החלה להשתעל, מצמידה יד אחת אל מלוא־פניה, דומה מבקשת היא לאטום את נחיריה כנגד הריח שהעלה את זעמה, משום־מה, עד להשחית. קופסת־הצבע הישנה ובה מסמרים, נשמטה מבין אצבעותיה, ומסמרי־הברזל העקמומיים קיפצו מסביב לאשה הקשישה, משל היו הם שדוני־מתכת חלודים, היוצאים במחול של שמחה־לאיד.
“הוא לא ייכנס לבית הזה… את שומעת אותי… נירה… אני נשבעת בזכר אביך… כי אני אסגור… בפטיש ובמסמר אני אסגור…”
את סוף צעקותיה התקשתה לשמוע בעצמה מחמת שיעול ועיטוש ושיעול, ומחמת דירדור הקופסא; אולם, היא סבורה היתה לפתע כי מקלט הרדיו הוא אשר מחריש את קולה, אף כי קולו של קריין־החדשות נשמע בעמום, בהקדישו מקום נרחב לידיעה מעולם־הספורט.
הגברת שוורץ, דומה התעניינות־פתע לה בהוויה של תרבות־הגוף, נדרכה בכל אבריה, כשהיא פוסעת בתפנית חדה אל השידה עליה ניצב המקלט הכחול, ומרוב קשב גלשו משקפיה אל חוד־אפה. הפטיש שבידה הרטיט. אחר־כך סגרה את הרדיו במחי־יד. נשפה בשפתיה לעבר המכשיר, כאילו רוצה היא לכלות בו את כל הארס שהצטבר בגופה.
“את שומעת… על גופתי… על גופתי יבוא הנה הגרמני הזה…” ליחשה, בעוד הבת חולפת על־פניה בטפיפה ריחנית, תוך שהיא מנפנפת בשפע מגבות ירוקות־ורודות־כחולות, כאילו ירדה זה עתה מענן־צבעונין של בטחונה־העצמי. טביעות־רגליה הרטובות הבהיקו על־פני מרצפות־החדר, כמו צעקות־מרי חדות. אך עצרה פתע, נותנת עיניים משתוממים באם:
“הוא?… גרמני?… מה פתאום?…”
האשה הזועמת, בלי שים לב להערת הבת התיישבה כעת בפאת הספה מדובללת־הסדין, בעוד היא עוקבת בעיניים מתעייפות אחר תנועותיה של הצעירה, המודדת על גופה איזו שמלת־ערב, בלי לשאת עיניה אל האשה היושבת במכווץ בפאת־המיטה, כאלו חיה רעה אוכלת אותה מבפנים.
וכשיצאה הבת את הדירה – הגברת שוורץ עוד השתופפה על מירבץ־התמיד שלה, ולרגליה המסמרים החלודים, המתגוללים באלם קר ואדיש.
*
את הוילון הקטן שעל החלון הפנימי אשר לחדרה של נירה הסיטה בזהירות, תוך שהפילה ארצה ברעש איזו מאפרה שנחבאה שם, על אדן החלון. קפאה תחתיה. מבעד לפתח שנגלה בתוך החלון, יכלה הגברת שוורץ לראות, מחמת סנוורי־הבוקר שעירבלו את האויר, רק כף־רגל גברית הנשענת אל הקיר בתנוחה של שינה עריבה, אף כי האור שהתפרץ פתע לתוך החדר כמו נכרך על בוהן־הרגל בדומה ללולאה נוצצת, ואצבעות־הרגליים התרפרפו במקצת.
הגברת שוורץ החזירה את ראשה מן האשנב, כמו חילזון שחש בסכנה ונחפז לכווץ את משושיו. הרגישה גם בושת־מה על שהיא נמצאת מציצה אל גופו של גבר ישן. הזדקפה על קצות־רגליה, פנתה ויצאה בשקט אל המטבח, כשבדעתה להדיח את הכלים שהבת הותירה בכיור מן הסתם, כדרכה עם לכתה לעבודה השכם בבוקר.
תחילה שטפה את הספל שבשוליו התנוסס סימן־האודם של נירה, אך כשנגעה ידה בספל־הזכוכית השני היא נרתעה לאחוריה, כאילו הוטל עליה לגעת בכתמי־צרעת.
כלי הזכוכית נפל. היא סבבה על עקביה. שמעה את הספל מתנפץ לאלפי רסיסי־גביש, אשר נורו כאילו מתותח זעיר.
היא ניצבה בסמוך לחדרה של הבת, אלא שכעת ניסתה לשים עליו מצור היישר מסף־הדלת.
“אסור… אסור לו להישאר בתוך הבית הזה…” ליהגה בינה לבינה, אך את דלתו של החדר לא העזה לפתוח.
אחר היסוס־מה נטלה כיסא ו התיישבה על הסף, עיניה תלויות בקיר דהוי־הצבע שמנגד, ואזניה קשובות לרחש־יקיצה אפשרי מצד החדר השני. ראתה תפיחות־תפיחות של סיד המתקלף מן התקרה, ואת שולי נייר־הטאפט המשורבבים אל האויר. והנה נזדקרו לעיניה, בכל עליבותם, גם מעט הרהיטים שבתוך הדירה.
ואף־על־פי־כן חשה גאוה נסתרת בלבה: “מוטב כך…”
מילמלה, מילמול אשר פירושו היה – “מוטב כך מאשר להזדקק לכסף־הפיצויים… לחסדים של רוצחים…”
אך בו ברגע שב וניעור בה איזה רעד היסטרי, כשהיא חושבת על כך כי ייתכן שמאחורי הדלת, בסמוך לה, ישן לו שנת־מתיקות איזה בחור גרמני, אורחה של נירה; אף כי הבת מכחישה זאת מכל וכל, וטוענת כי שוב הדמיון הוא המתעתע בה.
וידית־הדלת כבר סבבה בין האצבעות.
וכעת היא ראתה את כף־הרגל הגדולה בראייה חזיתית, ליתר דיוק – שתי כפות־הרגליים המשׂוכלות זו על־גבי זו, והן מסתירות את קלסתר־הפנים; אך בעצם, הפנים לא נראו לעיניה של האשה גם בגלל היותן מכוסות באיזה ז’ורנל לספורט. זאת ראתה הגברת שוורץ בבירור – כן, היא ראתה אתלטים מצולמים, הדוהרים על ראשו של הצעיר הישן והם מושיטים קדימה ידי מתאגרפים.
למראה התמונה שוב השתלחה בה האיבה, עד קצות־ציפרניה, בהיזכרה בשיחה הקולנית, שהתנהלה בינה לבין הבת על רקע נסיעת המשלחת האולימפית לשם… לגרמניה… כשנירה מכנה את האם בשם ‘שריד מוזיאלי’… ואף אינה נמנעת מלרמוז על מבצה הנפשי.
אבל הבחור הזה… כן… הוא מוטל כעת למול עיניה, ודפי העיתון מתעלעלים קלות על פניו מחמת רוח־פרצים של פתיחת הדלת, דומה נפרשׂ הראש לשני פלחים והמחשבות כולן מתדפדפות שם בצורת תצלומים של ז’ורנל מצויר.
הגוף הישן מכוסה היה סדין, ואילו הזרועות החשופות פשוטות לצדדים, כמעט נוגעות ברצפה.
הגברת שוורץ הקפידה לרכוס את כפתורי חלוקה, ופסעה קדימה.
קרן־האור, שנהרה פנימה מבעד לאשנב החדר, דקרה את עיני האשה. היא ביקשה להזיז את הוילון. אגב־כך עלה בדעתה, כי במקרה שהבחור יתעורר, לפחות יהא לה תירוץ נאות לגבי סיבת הימצאותה בתוך החדר. חשבה כי רצוי ביותר להפעיל את הרדיו, אך לא עמד בה הכוח לצאת ולשוב. בה בעת שמה אל לב כי מקלטי הרדיו של השכנים דווקא פועלים בעוז, והקריין מוסר איזו חדשה בהתרגשות ניכרת.
וכעת ניצבה מאחורי השולחן עליו נחו במפוזר זנבות הסיגריות למיניהן, וכן צלחת־פירות עם סכין, אותה הניחה נירה, כפי הנראה, לכבוד הארוח לכשיתעורר.
על מסעד הכיסא פרושׂים היו זוג־מכנסיים וחולצה מגוהצת.
הגברת שוורץ הרימה ידה באויר, כאילו מבקשת היא להורות לה ליד להגיע עד כיס המכנסיים, אלא שהיד גילתה סימני־היסוס והעדיפה לקנות לה שביתה על צלחת־הפירות.
האצבעות שיחקו בלהב הסכין בעל־כרחן, חזור ושחק בבהקו החד. בדל מחשבה מודחקת, שהתפרצה כהרף־עין אל קידמת־המצח של האשה הקשישה, גרם לה לחייך, או לצוּר את שפתיה בצורה המעלה על הדעת חיוך־של־מזימה, או שביעות־רצון מוזרה.
אבל נייר העיתון הפרוש על הפנים הישנות הרחיש מעט־קט, וזרוע־השמאל של הגבר הצעיר, השרוע על המיטה, התנועעה קלות. ועם זאת, צר היה לה על כי קווצת השיער שהתבצבצה מאחורי שול הז’ורנל היתה כהה ולא בלונדית. “ואף־על־פי־כן… אני… בטוחה… בטוחה… בטוחה…” מילמלה כמבקשת לשכנע את עצמה בכל מחיר, כמעט בנעימה של תחנונים, לגבי זהותו של הבחור.
אפשר, כייסת מומחית היא, הזחילה את חודי־אצבעותיה לכיוון המכנסיים המונחים על מסעד הכיסא ובהם ארנק שחור עם תעודות, הרומז לה כגבת־עין מאיימת.
והיד, כלוליינית על חבל, קיפצה ועלתה כעת על ידית־הכיסא, מתאמצת לשמור על שיווי־משקלה, וכבר עמדה על רגל אחת בתוך הכיס, עת נשמעה המולה של שיחות נרגשות מצד חדר־המדרגות וגם מצד הרחוב.
הגברת שוורץ, כמו מקיצה לנוכח מעשיה, הרפתה מן הבגדים, והעמידה פנים כאילו מסדרת היא אותם בדאגנות, העבירה עליהם את כפות־ידיה – מנהג בעלת־בית מסורה – בעוד היא עוקבת בסתר אחר נשימותיו של הבחור, אשר הוסיף לישון.
וכעת קלטה מכיוון הדלת את רעש המפתחות של נירה, החוזרת מעבודתה בטרם־עת, ואצה אל החדרים פנימה.
“שומעים… אתם שומעים!?…” פרצה בצעקות.
הגברת שוורץ נגעה בשערותיה בבהלה.
“מה?”
“הבוקר… הם בכל זאת הרגו אותם… בקירבת האיצטדיון של מינכן… כך אומרים…”
*
כאילו זרם־מים שטף את פניה – הגברת שוורץ עיפעפה בעיניה כדי לראות את רהיטי חדרה שחוקי־הזוויות, שהשמיעו פתאום איזו חריקה חרישית.
“הרגשתי… אני… אני ידעתי מראש…” נאנקה, בעוד היא צונחת על שרפרף לצד המיטה, אשר היה משמש לה במקום כוננית להניח עליה את ‘בית־המרקחת הלילי’ שלה.
היא התאוששה קמעה רק לשמע המולת הצלוחיות המתהפכות ומשתברות, כשהיא בוחנת בעיניים קרות את טיפות־הכספית המגיחות מתוך המדחום המנופץ, והזוחלות על הרצפה.
אחר־כך התמקד מבטה במכשיר הרדיו, שהיה צף בתוך התוהו־ובוהו, כמו תיבת־הצלה כחולה זעירה.
את טריקת הדלתות שמעה מרחוק מאוד. גם את קולה של נירה ושל הבחור, המנסה לגמגם מלים אחדות בעברית. צעדיהם החוצים את המפתן נבלעו מאחורי חומה של העדר קשב אל החוץ. ואף־על־פי־כן, מכשיר הרדיו צף וקרב אליה, מושיט לאשה השפופה על השרפרף את שלל־הכפתורים שלו.
והיא, כמו מרחפת על־פני החלל כולו, מנסה לקלוט בבת־אחת את כל תחנות־השידור כולן.
שעה רבה הצמידה אוזן אל המקלט הקטן, עד אשר נשמט עגיל־הכסף שלה מתחת לשערה והתערב בין שברי צלוחיות־המרפא שעל הרצפה, מבלי שתשים לב לכך. תלתלי־שערה, הדומים לצבע העגיל השמוט, התפזרו ונשרו על הרדיו וכיסוהו.
כעת השמיע המכשיר את קולותיו, כאילו מתוך האשה עצמה.
והיא הקשיבה לכמה תחנת־שידור גם יחד, אלא שאותה תנועה שפופה, שהשתלטה קודם לכן על כל גופה, התחלפה אט־אט בכעין נענוע־גו של אֹדם אשר יש בו, בצד תחושת־הפורענות, גם שביעות־רצון מתמיהה; כאילו אומרת היא: “הרי אני אמרתי זאת מראש… וכי איך חשבתם אחרת?…”
לאחר מכן הרימה עיניה אל המנורה, שנותרה שלוקה על־אף שעת־הבוקר המאוחרת. נזכרה במשקפיה. נבהלה בהיותה סבורה כי נפלו והתגלגלו אף הם על הרצפה, אלא שהרגישה מיד שהמשקפיים אמנם רוכבים הם על אפה, נטלה אותם במהופך כדי לנגבם. וכשהביטה בהם – ראתה כי ארשת של שמחה כבושה, כעין שמחה־לאיד, תלויה לה על הפנים.
וגם כשהשיבה את המשקפיים אל עיניה תוך מחשבה לרדת אל הרחוב ולקנות עיתון, הוסיפה לחוש את הבעת־הסיפוק המלטפת את עור פניה.
היא סגרה את מקלט־הרדיו, אך עשרות מכשירי־קליטה של בית־הדירות הגדול הוסיפו להשמיע את מהדורת החדשות של השעה עשר – מבעד לכל הכתלים, וכאילו הכל מכוּון לנקודה אחת בלבד, שהיא בקומה השניה, מאחורי הדלת השמאלית – כלומר, בתוך חדר זה, המואר ספק אור־יום ספק אור־לילה.
דומה, עולמה־שלה הועמד פתע במרכז ההתעניינות
“אידיוטים,” לחשה, “הם חשבו שאפשר לנסוע לשם… מבלי להיענש… רק לשם תענוגות…”
וכעת נזכרה באדון דינר, שכנה מן הקומה הרביעית, נזכרה באותה ‘תקרית’ מלפני חודשים מספר, אשר שמה קץ לקשריהם הטובים, ועם זאת מילאה את לבה־שלה בחדוה ללא־שיעור.
היה זה בעת ביקור בדירת הזוג דינר, והיא שברה איזה כלי, שברה כאילו בהסח־הדעת איזו מתנה יקרת־ערך, אשר התקבלה מידי בנם הלומד בגרמניה.
והיא אף לא טרחה להתנצל… כי הרי שמחה רבה כל־כך לא ידעה זה זמן רב…
אבל, כעת רצתה לשמוע שוב את מהדורת־החדשות.
לא. היא רצתה לפתוח את חלון חדרה למען תראה את הרחוב, התאוותה לדעת אם אמנם התחוללה בו תמורה.
התריס החורקני התרומם מעט מכוח משיכות־ידיה של האשה, וניתן לראות את משחק החלונות המביטים איש ברעהו בעיניים מזוגגות, ומתחתיהם חולף וצועק מוכר־העיתונים, כשגליונות עיתון־הצהריים מתעופפים סביבו, משל היו ציפורים נקודות־כנפיים, השׂשׂות על ההזדמנות להשיב את רובע־המגורים לתוהו־ובוהו.
הגברת שוורץ פשטה ידה אל מחוץ לחלון, כאילו מצפה היא כי עיתון מן העיתונים יגביה־עוף, מרצונו־שלו, וינחת על כף־ידה כציפור המבקשת ללקוט זרעונים.
וכשכל זה לא אירע, החזירה את ראשה מן החלון והחלה לטפל שוב בחבל־המשיכה של התריס התקוע, כאילו ברצונה לפעור עתה את חדרה לרווחה לעיני העוברים־והשבים.
היא חשה, בפעם הראשונה מזה עשרים וכמה שנה, כי כל האצור בקרבה, כל פחדיה, כל הכרסומת הפנימית שבעצמותיה הרפויות – הפעם הזאת משותפים הם לה ולרחוב הזה, הזורם מתחת לחלונה, פונה ומתפצל מעבר לפינה וגואה אל פתחי־הבתים.
וכשהתריס נמנע מלהתרומם, היא נשענה אל הקיר, בעוד סנוורי היום מכים בגבה, ואור המנורה הלילית מרצד בעיניה. מיצמצה. המנורה הגיבה בהיבהוב קל ומורגל, כמברכת מכּרה ותיקה מאוד. אלא שבוהק־היום החוויר את ניע הפנס המשתלשל מן התקרה.
עקומת־הצער, המטפסת לאורך הפנים החלביות והאובדת אי־שם מאחורי המשקפיים כפולי־העדשות – כמו שינתה את מהלכה.
וכך היא עמדה הגברת שוורץ, נשענת אל הקיר וממלמלת בשפתיה, כאילו משוחחת היא עם המנורה, המציירת למול עיניה פני אדם שמת זה כבר – שיחה־שבהרגל, ורק הנעימה שונה בתכלית מן המקובל עליה עד כה.
“אלברט… אתה שומע?…” ביטאה את שם בעלה, ונבעתה מעצם הגיית השם הספוג בכל סדקי הרהיטים, דומה עלול השם להתעורר מתרדמה שלמראית־עין.
היא ביקשה להחווֹת פעולה כל־שהיא. השתעלה חלושות ונפנתה לעבר חדרה של נירה.
ובעמדה שוב על הסף, נתקלו עיניה בפיז’מה השמוטה בחופזה למרגלות המיטה.
הגברת שוורץ, בעמדה כך מול ההפיכה שבחדר, ציפתה אי איבת־המתמיד תציף את גופה, אך תחת זאת פשטה שלוה זרה בכל אבריה, כאילו כל מבוקשה ניתן לה סוף־סוף, כאילו כל נבואות־לבה קמו והיו.
עכשיו הבחינה גם בז’ורנל־הספורט המוטל מתחת למיטה. והנה ידעה את אשר עליה לעשות – התכופפה, דיפדפה מהר־מהר בתוך הז’ורנל, ותלשה דף מתוך העיתון המצויר. קיפלה אותו לשניים, חזרה וקיפלה אותו מחדש ובעוז. וכבר ניבטה שנית כנגד החלון הפרוץ אל העיר, מעיפה את יצור־הנייר מעוקם־הצורה אל זרועות הרוח, ורואה כיצד מרחפים שמי העיר מינכן המצולמים, עפים והמהבהבים על רקע המרפסות המזיעות מחמת השרב הכבד, בעוד צל קטן רץ־רץ כנמלט על נפשו, בין עצי־האקליפטוס.
*
בשעת־הצהריים נכנסה נירה אל הדירה בהרגשת־חרדה, כשהיא בטוחה כי תמצא את אמה במצב של התמוטטות נפשית גמורה. אולם ראתה לתדהמתה, כי הגברת שוורץ טרודה בעריכת השולחן הגדול לקראת ארוחת־הצהריים, מציבה שלוש מערכות־כלים על מפה נקיה, בעוד ריח של מאפה נודף מן המטבח.
היא לא זכרה אימתי ראתה את אמה, בשנים האחרונות, שרויה בפעלתנות מעין זו.
בקוצר־רוח התייצבה נירה לצד השולחן, מצפה להתפרצות היסטרית של האשה הקשישה, חוששת לשאת אליה את עיניה בגלוי, ובמקום זאת מוסיפה להגניב מבטים אל דלת־הכניסה, אשר נותרה פתוחה כדי סדק.
“עכשיו… עכשיו תתחיל הסצינה…” אמרה אל עצמה. אולם האם התהלכה בעירנות־יתר בין המטבח ובין החדר הפנימי, אשר חדל זה כבר לשמש טרקלין לאורחים.
והנה ראתה נירה את סכּו“ם־הכסף הישן מבהיק כעת בידיה הנבולות של האם – סכּו”ם שנותר ברשות המשפחה מלפני המלחמה העולמית – חפץ יחיד כמעט שעלה עמם אצרה לפני שני עשורי־שנים ומעלה.
הגברת שוורץ הניחה עתה את כלי־הכסף ליד הצלחת שלמראשות־השולחן, אך חזרה בה ונטלה אותם שנית, מהבילה עליהם בדאגנות כדי לנקותם מכל רבב אפשרי. ובעוד היא מחזיקה את המזלג למול פניה ומציצה אל בתה בין שיני המזלג, שאלה:\“איפה הוא?”
“מי?” השמיעה נירה בהשיבה מבט מתגונן, וכמו חוששת היא מפני מלכודת.
“הגרמני שלך,” בא המענה, בנעימת נצחון או נקם, אשר נכבשה עם תחילתה.
“הרי אמרתי לך… הוא לא… הוא לא משם… את טועה…”
“קראי לו!”
והבת נסוגה לעבר הדלת, והיא קוראת, בקול רועד,
כן, הגברת שוורץ שמעה בוודאות את קולה הקורא של הבת:
"פריץ–הנס–אריך–פרידריך–וולטר–וולפגאנג– – – "
שמעה הגברת שוורץ את הקריאה מהדהדת ארוכות על־פני חדר־המדרגות, פונה לאחור, כופלת ומשלישה את עצמה בהוסיפה שם ועוד שם, ונוסעת בפיתולי אזניה של האשה הקשישה;
והאשה עוד מזדקפת כדי רגע, כשעל שפתיה צף ועולה צילו של משפט שטרם נוסח, אך הוא קר ובוהק כמו חודי־הסכינים שעל השולחן – ואף־על־פי־כן אין בכוחה לבטא יותר מאשר “שבו בבקשה!” רפה, והיא נתקפת כעין שיעול עז, – דומה, רוצה אדם להשמיע צחוק, אך הקול נתקע בו והופך לגניחות ולכיחכוחים;
והיא שומעת אך בקושי את הפה הלוחש “שלום” אָבל ורצוץ, כמי שמבקש סליחה על נוכחותו בשעה זו;
והיא בקושי רואה את ידי הגבר המזיזות את הכיסא; – שכּן ברגע זה נפרצות דלתות הרבה בתוך גופה של הגברת שוורץ, והיא כמו תא חשוך אשר נגלה סוף־סוף לעיני העולם, אך היא יודעת היא הגברת שוורץ במעמקי־לבה, כי האור אשר נגה עליה במפתיע והפך את מוּצגי־זכרונותיה לחלק מן ההווה – אור זה יכבה שוב והיא תמשיך־תמשיך בשׂיח האין־סופי עם הכסאות, עם השולחן, עם הארון ועם המנורה המשתלשלת מן התקרה, המנורה שבשעות־הלילה המאוחרות לובשת דיוקנו של איש אשר מת זה כבר.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.