רקע
שלמה צמח
מלים אשר לא אהבתי

 

אירוניה    🔗


גם זו מידה ממידותיה של הביקורת: אותה תנועת־נפש של הגנה על דעות מפני רוח־עיוועים של אסימוני סיסמאות שטבעו מטבעותיהם בשוק סביבותיה. פעם הזהיר פאול וואַלרי מפני גלופה מסוג זה שהכל השתחווּ לה – “לעולם יהא מוראה של כניעה עליך, כתב, שמא תיכנע לטעוּת ימינו, המקובלת על הכל והעושה חלום ושירה תערובת אחת”. אבל טול, למשל, דיבור אחר – אירוניה. עכשיו אין מאמר שעסקו ביקורת ולא יהא דיבוּר זה מצוּי אצלו. כאילו כולל הוא את הכל ופותח את הכל. שבח הוא שאין דוגמתו לשבח אם האירוניה ישנה בכתוב, וגנאי הוא שאין כמותו לגנות אם היא איננה שם. ולאמיתו של דבר כל העניין ישן נושן ולא חידוש ימינו. ידועה מידה זו מימי המחזה היווני ברשות האסתטית והיתה כלי־זינו של סוקרטס ברשות הדיאַלקטית. אבל שלגל, מבקרה של הרומאַנטיקה האשכנזית, שמעמד של “תוהו־ובהו קדמון בטבע האדם” עדיף היה בעיניו מכל מעמד אחר – שלגל עשה אותה בניין־אב ומעין נפש־המאזנים של שירה ופרוזה כאחת. ודווקא המאה הי"ט “המנוּונת” היתה מצוינת במידה זו; ואַנאַטול פראַנס, שדורנו מחה אותו מספר־החיים, היה כוהנה הגדול. עכשיו חזרו וגילו אותה בארצות־הברית בפומבה גדולה (לעתים קרובות מגלים שם את הגלוי ועומד) ומעיינותיה פרצו בכל העולם, ועד קרן־זוית זו, הקרויה בשם ספרות עברית מודרנית, הגיעו. ומדלים את העינים למרום ומוציאים מן הפה את השם־המפורש “אירוניה” בהרבה מסתורין ופורטים אותו לפרוטות קטנות וכל הפושט יד מקבל נדבתו. ואין צריך לומר, ששווליהם של עתונים עוטים אליה כאל שלל רב.

אבל צר מאוד תחומה של האירוניה בפרשת הצחוק ואָפניו ממש כחוט השׂערה. מכאן דקוּתה ויקרתה. חנייתה בשכנוּת להוּמור שלפניה ולמעלה ממנה; וכשהיא נוטה לצד זה מיד מתעלה מידת־הצחוק על עצמה ופוסקת מלהיות מה שהיתה. ומאחוריה פרשת־דרכים: ירידה אל הסאטירה העוקצנית הנמוכה הימנה (סוויפט), או נפילה אל הריקנות בחללם של אפס ואין. וכשהיא פונה לצד זה, מיד מידת־הצחוק נרתעת לאחור ונדחקת ומסתלקת מחוץ לרשותה ונבלעת בתוך שפלותם של גסות־רוח וחילול (וולטר). אם, למשל, כותב־שירים אומר על הקב"ה, שהוא מוטל סרוּח על פני הקרקע כנהג מתחת למכוניתו שניזוקה ורגליו בלבד נראות לעין – ודאי סבור כותב זה, שפיו המשמיע מימרה של “אירוניה” דקה מן הדקה, והריהו גדל־עצה ורב־עליליה ומצוין בכוחות־נפש שבני־דורו וזמנו משובחים בהם. לאמיתו של דבר אין לפנינו אלא גסות־רוח המחללת שם שמים.

לפיכך אדם הגון על כורחו מזיר עצמו בימינו מן הדיבוּר הזה. קונם עליו להוציא אותו ניווּל מתוך פיו. כשם שאדם המכבד את עצמו אינו מעביר על דל־שפתיו “רגש נחיתות”, או מימרה מעין “לא כל שנוצץ זהב־פרוויים הוא” וכיוצא באלה מן האסימונים שנשתחקה צןורתם ונתרוקנה משמעוּתם וניטל עוקצם, לאחר שהיו למעות הבאות ממדינות־הים ואין רואה בהם סימן ברכה לעולם. ואין צריך לומר שכל כותב־שירים, שאינו כנף־רננים אלא צפורה קטנה שציוּץ אחד בלבד במקוֹרה – וּדאי וודאי שממלא פיו מאותה אירוניה מדוּמה ומזויפת והריהו רשאי לזווג זיווּגים שוולדותיהם מפלצות, רק זוועה.

מתנת־אלהים יקרה האירוניה ולא חכמות ואמצאות. יחידי סגולה בלבד, הגדולים והתמימים וישרים, זוכים לדורון זה. מקום זה של בינתיים הוא שעשה אותו יקר־המציאוּת. שהרי את אופיים של שלושה סוגי־צחוק – סאַטירה, אירוניה, הוּמור – אפשר להגדיר כך: הקל, המשחק שבסאטירה סופם כבד כל כך וכוונותיהם גלויות כל כך, שערך־הצחוק מתמעט והולך; כובד־הראש והחשוב שבאירוניה סופם קל כל כך וכולו מסתתר בין קיפוּלי המישחק, שערך־הצחוק מתרבה והולך; אבל בהוּמוֹר ערכים אלה כפולים – כובד־הראש במקום זה סופו קל ומשעשע את הנפש בתוך כובדו, והקל, בעל־משקל ונכבד בתוך קלוּתו, ונמצא שליט ההוּמוֹר בשתי רשויות ונהנה משני עולמות כאחת.

לפיכך מוּעט מספרם כל כך של בעלי־אירוניה בספרות העולם של כל הזמנים, ונער יכתבם. ואין לך טעוּת גדולה מלעשותה קניין הכל, דרך רבים שהכל דשין בה. לא רוחה מצוּיה כאן המנשבת על פני הים ומעלה גליו על קצפם ומביאָה אותם לעיני־כל אל חולות חופו. זיע מבפנים כאן המקמט פניה של חלקת־המים ומרתיתה בחשאי חשאין. ותנוּעה קלה זו מן החוץ לוחשת על הסערה העצורה במעמקי המים ובסתרם ומרתיחה כל תוכם, עד היסוד.


 

אליגוריה    🔗


טינה בלבי כנגד דיבור זה שהתחיל מושל בכיפה. מעודי עד היום הזה החילוק, הפרשנות העקומה והעיקשת העוקרת הרים והטוחנת הרים אינם חביבים עלי. בדרך הפּלפּול בידך להוכיח כל העולה על רוחך. הריהי, פרשנוּת זו, לחם־סתר הבא על היצירה במרמה ולחם־לחץ הבא מרפיון ידיים במלאכה. כשהייתי לבר־מצוה לימדני ר' יואל איצשה דרשה מאוד מסובכת ומשולשת בהלכות מצוות־עשה שהזמן גרמא; קריאת מגילה, לחם־תמיד ונשים הפּטוּרות מתפילין. ואני חמדתי לי לצון וחיברתי דרשה לפי דפוס הראשונה והוכחתי בעליל וברוב חריפות, שנשים חייבות בתפילין. כשאדם מסתכל בשמים מעוננים ובתללי־עבים דוהרים דולקים לפניו, הרי עיניו רואות בהם כל מה שלבו חפץ. ויש בשירה מקצת ממירוצם של עבי־שחקים הללו.

קראתי בעתון עברי אחד (ושמא לא קראתי וזכרוני מטעני ואין דברי אלא משל בלבד) פירושים משונים ומאוד מפוּלפלים ותלוּיים בחלל הריק כמגדלים הפורחים באויר. דינם במספר “עשרים ושניים” שאין לו שחר שנזדמן לו לאותו פרשן חריף ומגלה עמוקות, בחיבור אחד. לאחר יגיעה רבה הגיעוּ הדברים לעשרים ושתיים אותיות. מכאן ואילך היתה הדרך פּתוחה לרווחה. מיד נתחברו אליהן תלי־תלים של קדוּשות ועיונים מכל מה שאמרו חכמים באותיות – במשנה ובגמרא ובמדרש ובקבלה ובחסידוּת, ונבנה בניין רם ונישא, בניין לתפארת. שוב חמדתי לי לצון ואמרתי – אלך ואקים על יסודו של נעלם זה בניין אחר, הפוך. הנה המספּר היתום “עשרים־ושניים” לפני. מה משמעו? לשם מה נאמר במקום זה ועל־ידי אדם זה? וכוונתו הפנימית, העמוקה, הנסתרת מהי? תמהתי ותהיתי על חשיכה זו עד שניצנץ בי רעיון חשוב. עשרים־ושניים הריהם כ"ב! והרי שתי אותיות הללו ראשי תיבות של כל־בו. מיד עלה בזכרוני שהאידישי עשתה אותו תואר, כינוּי של גנאי מתוך הוספה שניתנהלו בסופו – “כל־בּוניק”; כלומר קדושות אין כאן. משמעו של כינוי זה – כל מוּם רע בו; בעל־עבירה, קל, ריק, מוּפקר, צבוּע, ממזר, רמאי, גונב־דעת הבריות, לץ, מוקיון. ועדיין לא תמוּ כל המידות שהתקבצו יחד בתואר זה. הווה אומר, אנוּסה על פי הכתיבה הסוּר־ריאליסטית פלטה נוצתו של אותו מחבר את הרגשת האשמה הקשה הקבוּרה בלבו, וידוי של הרובד המכונה שבנפש ומסתריה. וזו נטפלה בלי־יודעין אל המספר “עשרים־ושניים”, מספר עלוב ויתום שהיה לבית־קיבול אליגורי לעולמו הא־פל של “כל־בוניק” זה!

ודומה, הדרך שלי עדיפה מן הדרך של הפּרשן שהקדימני. ראשית יש בשלי ממידות החלום; ומן המפורסמות שאין לך מעלה יתירה מזו. מה חלום דרכו דרך העיבוּי, הקונדנסציה, אף מספר זה לפי פירושי כך; עולם מלא של אַשמה ושל הלקאת עצמך ושל בושת־פנים ושל רגש נחיתוּת ושל חרדה ושל חרטה ואפשר של תשוּבה – כל העולם הזה תעבה באיזה מספר שוטה, לא מוּשכל, שלכאורה אין לו שום משמע מיוחד, אין בו שום כוונה. ועוד. מה חלום דרך הרחקה והסעה ממקום למקום (דיספּלייסמנט) דרכו, אף מספר זה כך; המכוסה שבנפש הרחיקוֹ מרחק רב מאוד מגופו של עניין המתחבא תחתיו. צא וראה כמה גלגולי־מחילות עברו על המספר התמים הזה עד שהסיר את המסווה מעל פניו. לאחר שפשט צורות הרבה ולבש צורות הרבה התחיל מאיר עיניים ומגלה את האוצרות הגנוזים בו!

הלצון שלי בחינת “כל החלקה הטובה תכאיבו באבנים”, וכבד עלי ראשי מאוד מאוד. שאתה רשאי לדרוש שירה לכמה וכמה פנים – דבר זה אינו חידוּש ימינו, כפי שסבורים מלמדי דרדקי. אבל הפרשנוּת האליגורית מרובה סכנתה. פותחת היא שער לכל מיני פלפלנים וחריפותם העיקשת, להשערות של תפלוּת ולפקחוּת של תגרים, עד שהיא מתנוונת בהונאָה בדברים. מי לנו גדול מדאנטה. ודאי גלוּיות לפניו כל תעלוּמותיה של האליגוריה. ובוא ושמע להיכן הוליכה אותו פרשנוּת זו! באיגרתו אל פּטרונו המיטיב עמו – קאנגראנדה דילא סקאַלאַ – הוּא כותב על “הקומדיה האלוהית” שלו, שאפשר לפרשה לפי הפשט של פירוש מליה וגם לפי האליגורי החבוי בהן. ודאנטה מביא ראיה לכך מפסוקים של פרק הלל (“בצאת ישראל ממצרים / בית יעקב מעם לעז, היתה יהודה לקדשו / ישראל ממשלותיו”) ואומר: “כשאתה בוחן את המלים בלבד, הרי אין לפניך אלא יציאת־מצרים של בני ישראל; אבל כשאתה רואה את האליגורי שבהן, הרי מצויינת כאן הגאוּלה שבאה לעולם על ידי הצלוּב; וכשאתה עומד על המוּסרי של המלים, מיד תעלה מתוכן את המרתה של הנפש, השוקעת בצער ובעלבון, לנפש הנתוּנה לחסדי־שמים; שוּב, משתתכנס במשמען האַנאַגוֹני (ההתגלות הצפונה בפסוּקים והרומזת לגבוהה שבתכליות הבריאָה) הרי לפניך גלגולה של הנשמה הקדושה, שנשתעבדה וירדה לעולם־הזה בחירוּת שבתפארת של נצח־נצחים”.

והרי לפניך דוגמה נאָה עד היכן הפרשנוּת האליגורית הכוזבת מגעת. פּסוּקי “הלל” של נעים־זמירות ישראל, “ההלל המצרי”, שאינו תפילה אלא קריאה, ושנתקנה עליו הברכה “לקרא את ההלל”, היו בידי הפירוש האליגורי הכוזב לשבח והודייה לצלוּב ולבית־קיבול בשביל קדושות התיאולוגיה הנוצרית וחסדיה שבימי־הביניים!

וכדי בזיון וקצף.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47914 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!