רקע
שלמה צמח
אימת-הרווחה

 

דאגה    🔗

הנושאים הגדולים, הדברים העומדים ברומו של עולם אינם חביבים עלי. אנו כותבים בלשון שהחיים עגוּ לה עוגה קטנה מאד. ואפילו רבים שבתוך העוגה הזאת, שלכאורה הדברים צריכים להיות מובנים להם, אינם מבינים אותם כל צורכם. שערי העולם ודאי נעולים לפניהם. לפיכך מתיירא אני מפני המגוחך שבכתיבה אשר ענייניה אינם אלא דאגת תבל ויושביה. ויש איזה צמצום בחפץ להצטיין דווקא במקום שאין מכירים אותך. כשם שחשודה ספרות שההצלחה מאירה לה פניה במרחביהם של שדות זרים, ודרכה שהיא נכשלת בד' אמותיה של נחלת אבותיה. מצויים אצלנו סופרים כאלה. כשהם מתארים את הכפר העברי שבשכנותם הריהם מגששים באפלה ולשון הנפש והמראות שלהם נלעגת. אבל כשהם פושטים בטרקליניהם של רוזנים ודוכסים בספרד ובדמדומי בתי-יראה ומנזרים בפורטוגל, שם הם שטים באור גדול, כדגים במימי הים, כאילו כאן מקום חיותם. יצר-ההבעה שנדחק לתוך רשות שאינו שלו יהיה תמיד מפוקפק בעיני ונראה לי כמו “צבי זה שאין עורו מחזיק בשרו”.

ואף על פי כן הרהור אחד שתחומיו תבל ומלואה מטריד אותי בלי הפוגה בימים האלה. כל שאנו קריבים לסוף, ולפי כל הסימנים לא רחוק הוא עוד מאתנו, מוסיף ומתחזק קולה של הכלכלה, שקיבלה על עצמה בלא חשש והיסוסים להיות קברניטם של החיים בראשיתם החדשה, לאחר הסוף, וכאילו אין היא נרתעת מהכריז על עצמה ולוֹמר – משתהא הכלכלה מתוקנת לא יהא פגם בשום מקום אחר. והנה תפיסה כזאת כשהיא נעשית השקפה שלטת, היא שמעלה דאגה בלבי. ואין חשיבות בכך, כי בסמוך להודעות אלו לא נעדר גם מקומה של התוספת על החינוך המחודש וערכו וכובדו בתיקון עולם מעורער זה. על ידי כך לא נגרע מאומה משלטונה המוחלט של הכלכלה. הואיל והתוספת הרוחנית הנפשית שמצרפים אליה אינה מצטרפת. כל הכלים כבר נתמלאו על ידי הראשונה, וכידוע כלי מלא אינו מחזיק. ורבה הדאגה שמתעוררת בלב. האוּמנם בכוחם של החיים השׂבעים בלבד לתקן את החיים הפושעים?

התמוטה שבדורנו אינה פרי מחסור. היא יותר עונש, וגם המחסור אחת מצורותיו הוא, על הדור משום שהטייתו היתה לרעה. אילו סיבת התמוטה עוֹני וריש, ודאי עושר ושפע בידם להחזיר את הדור למוטב. אבל חכמי-הכלכלה עצמם אינם מוֹרים כיום, שהשטן הגרמני התחיל בועט ומקטרג ומחריב את העולם משום שהיה עני ואביון. עכשיו אפילו הם רואים את עיקר טעותה של תקופת הפיוּסים והויתורים באותה הערכה משובשת כי אמנם רעב השטן, ולפיכך אמרה להשביע רעבונו בבשר אומות שהשליכה אל תוך לועו נתחים נתחים. אבל אין טעם לתקן כלי שנסדק, לא במקום סדיקתו. כי נקודת-המשבר של הדור אינה בשום פנים בחיים הללו שנתרוששו, שהיו דלים ועניים בנכסיהם. נקודת-המשבר היא בחיים הללו שהם פושעים. והפשע אינו תמיד יליד המחסור. הרי בימינו הכלכלה גופה, זו התשוקה הטבעית להרבות בנכסים ובהנאות-הגוף, נזדהמה בזוהמתה של האנושוּת הפושעת. ונמצא, שהכוחות, המתנשאים במחנה להיות כוחות גואלים, הם עצמם כבולים בתכוּנתם הפושעת ונתונים בשבייתה.

זכורני, בערבה של מלחמת-העולם הראשונה הוציא אַנאַטוֹל פראַנס לאור סיפור אחד, בו חכם-כלכלה מומחה ודעתן מתווכח עם בן-אדם פשוט על המלחמה שעתידה לבוֹא. הכלכלן הלמדן, שנהירים לו כל מסתריהם של אוצרות גרמניה, מוכיח במספרים ודאיים, שאין אומה זו יכולה לעמוד בקרב למעלה משלושה חדשים. הואיל ותכלה משך זמן זה השחת בשביל חיל-הפרשים שלה. לדברים אלה משיב האדם הפשוט: “אין לדעת עכשיו, בעתות-שלום, כמה שחת תהא בידי גרמניה לאחר שכבר יצאה למלחמה”. ודאי הכלכלנים לא הטו אָזנם לאזהרה סתמית זו שיצאה מפי אדם פשוט שאין לפניו אלא שכלו הישר. אבל השתלשלות-המעשים שבאה אחרי כן קיימה במלואה את חששותיו של האדם הפשוט ולא את החשבונות הרבים והמדוקדקים של חכם-הכלכלה. ועכשיו כשתתן נפט במקום השחת וטאַנקים במקום פרשים, הרי שיח-ושיג זה שבסיפורו של פראַנס מביאך גם לתוך אוירה של המלחמה הקריבה לסופה. ויפה יפה זכוּרות לנו טעויותיה של חכמת הכלכלה עם חוש הנבואה שהיא מתקשטת בו; מה חמוּרות היו טעויות הללו ומה מסוכנות היו בערבה של המלחמה ולכל אורכן של כל שנות המלחמה. ואות קלון הדבר לאדם, שמחשבה זו שהכשילה תמיד מרימה פתאום ראשה ודוחקת את עצמה להתמנוֹת כנושאת דגלה של תהלוכת-הגאולה ביום נצחון.

לאמיתו של דבר תשובה לשאלה, מפני מה האדם הוא כיום פושע כל כך, מפני מה הטייתו לרעה גדולה כל כך גם בדברים שבין אדם לחברו וגם בעניינים שבין אומה לחברתה – תשובה לשאלה זו צריך לבקש בעבר שאינו רחוק ממנו ושעדיין חי הוא בלב רבים. קודם שאנו משיבים לשאלת הזמן הזה צריכים אנו להשיב לשאלה שלפניה: מפני מה האדם בכללו לא היה פושע כל כך והטייתו לרעה לא היתה גדולה כל כך בסוף המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים? אין לומר, שהאדם היה עשיר בנכסים משהוא כיום; שיכולתו להוציא לחם מן הארץ היתה גדולה משהיא כיום; שידיעתו את סדרי הטבע וצפונותיו היתה עמוקה משהיא כיום. ואף-על-פי-כן לא יתוֹאר בשום פנים שבעולם, שאז אפשר למצוא בתוך הכלל האנושי בני-אדם שמצד כושרם הנפשי מסוגלים הם לשרוף חיים בקור-רוח ובהשכל-ידים מיליונות של חבריהם, ברואים בצלמם ובדמותם, בכבשונות של אש. אפילו אתה מחפש אותם בחוֹרים ובסדקים של החברה אין אתה מוצא דוגמתם. ונדמה לי פירכה נוגה זו מטרידה לב-הכל בארץ הזאת, כפי שהיא מטרידה אותי. הרי לכל אחד ואחד היו אחיות, אהובות ויקרות, שם בתופת, ולב הכל נקרע ושואל: היאך אירע הדבר, שאחיות אהובות ויקרות אלה הפכו, לא בידי שמים אלא בידי בני-אדם. בכבשונות לאפר קלוי?!

ואין לך תשובה לשאלה מרה זו אלא אחת. היה פעם, והיום אינו רחוק, משהו באויר שלא נתן לאדם שיהא פושע כל כך. לא חוק פלילי והכוח ששמר עליו והקפיד עם עוברי-עבירה והעניש אותם, והיתה אימת העונש עליהם. כוחו של החוק ליתן פחדו על הפרט שלא יהא יוצא-דופן, שלא יסור מדרך-הרבים המקובלת, אבל אין החוק שליט על הכלל לאחר שהוא, הכלל, שינה מטעמו ומראהו. הרי יפה הוא יודע, שהוא גופו יוצרו של החוק לרצונו ולתשוקתו. ולמה יהא נכבד בעיניו ולמה יהא לה מכשול לו בשעה שחדל להכיר בטובתו, לאחר שויתר על טובתו ולאחר שהוא רואה בהפוך לחוק את טובתו ואת חפצו? דבר זה שפעם לא נתן לאדם שיהא פושע כל כך ודאי אינו אחד. כשאני מהרהר בזה שאירע ואונס הרהורי שישתווה עם האפשר הזה, שלא בדעת עולים על לבי רגשות סוערים של תוחלת ממושכה בימי עלילת-דם בדינו של היהודי בייליס בקיוב ומתערבים בהרהורים נוגים שלי. ואני תמה ושואל: רבונו של עולם, מה היה הכוח שלא נתן לצאַריזם הרוסי האכזר והעקוב מדם לדון לכלייה יהודי אחד עזוב ונשכח ואומלל? וגם לשאלה זו תשובה אחת בלבד. היה אז משהו באויר העולם שלא נתן אפילו למלכות-רשעה כמלכות הצאר הרוסי לעשות את כל אשר זממה לעשות. עכשיו משהו זה פרח לו ואיננו. עוד קודם שבא היטלר כבר אותו משהו פרח ולא היה. אילמלא פרח, היטלר לא היה בא.

משהו זה מה טיבו? והיכן מקומו? בכל אופן אינו בכלכלה. אף על פי שצורכי יום יום של אדם נכבדים מאד בשבילו והוא אינו יכול להתקיים בלא בושה ובלא צער בהעדרם. משהו זה אינו מבוצר במקום אחד, וכאילו מן המרכז הוא מגן על שאר מקומות שאינו בהם. משהו זה נישא באויר כריחות טובים, ובתוך כדי פריחתו הוא מפיץ בושמו עד שהוא מגיע למעמקי נפשו של כל פרט ופרט. עוצמתו ואונו אינם בחוץ, אינם ניתנים למידה ולמשקל. כך וכך קאלוריות לנפש וליום, כך וכך יחידות-תזונה, כך וכך כוחות-סוס. עוצמתו מבית היא. כל שמרובים היחידים שספגו וקלטו ברוחם מבושמו כך מתרה עוצמתו. כי ספיגה זו פיזור זה לא זו בלבד שאינם ממעטים ממנו אלא גם מחזקים אותו. כי הוא עניין של מצפון ולא של כלכלה; אותה סגולת-אדם שהטייתה לטובה ולא לרעה.

אם התיקון הוא בכלכלה, תעלות ואַשדות-מים ושדות-נפט ומכרות-ברזל ונחושת ואָרחות-מדבר ונתיבות ימים ואויר, מה עניינו של הפרט עם מצפונו לכל אלה? ומה כוחו לקרב או לרחק? מה הקשר בין אחותי ששרפוה לאפר קלוי ובין שדות-נפט הללו ונתיבי ים ואויר הללו? שוב אני במחשכים אובד דרך. כי מה הערובּה, שכלכלה זו גופה, שלכאורה באה היא להיטיב עמדי, להלבישני ולהאכילני ולהנעים עלי חיי – מה הערובּה, שלא תהא מקור למריבה ולקשיחות-לב ולרשעוּת? הנסיון לא הוכיח שדווקא הרעבים והעירונים והמקופחים הם גם הרשעים. אם התיקון הוא עניינו של הנוהג, של המצפון, חלקו של כל אחד ואחד בזה ובזה. אבל בכלכלה חלקי אני מהו? הריהי מטילה את האחריות בכוחות שאיני אדון להם. המצפון בי הוא ואת האחריות הוא מטיל בי ומצוותי הראשונה היא, כי אמנם אהיה אדון לעצמי. ומפני כך לבי חרד ודואג. כשאני רואה עד כמה מתמלא האויר תכניות ומערכי-לב והבטחות וייעודים על הרבה ככרות-לחם והרבה נתחי-בשר והרבה לוגי-יין והרבה משכנות-פאר והרבה בתי-משחקים והרבה מגרשי-תענוגות, חוששני מאד, שלא יישאר מקום באויר מלא זה לבושמו של אותו משהו שיתפשט בעולם. ואם מקומו ייעדר, האדם השׂבע והלבוש והשיכּור תענוגות ובטלה הזה, מי יודע אם לא יהא פושע פי כמה וכמה.

ולבי חרד ודואג מאד.


 

תשובה    🔗


השכל האנושי ומהלך-מחשבתנו מחוברים כל כך אל מושג ההתפתחות, שאין אנו נפטרים ממנו אפילו במקום אחד. כאילו אנוסים אנחנו לראות את הדברים בתנועתם ובתמורותיהם; אין הדברים היום כפי שהיו ביום אתמול, אלא אל עניין זה של התפתחות שאין חולקין עליו אנו מצרפים עוד עניין אחד, אף על פי שלא ניתנה לנו הרשות, בייחוד לנו החיים בדוֹר עיקש ופתלתול זה, לעשות צירופים אלה – את ההתקדמות. לא זו בלבד שהדברים אינם עומדים במקום אחד, אלא נעים הם ומשתנים לטובה, הם משתלמים והולכים בתנועתם אל מקומם החדש. נמצא, שאנוס אתה לומר, האדם של היום משובח מן האדם של תמוֹל, וזה של מחר יהא טוב מזה של היום. לא מעבר כאן ממעמד למעמד, אלא הליכה זו מן האחד אל השני גם עלייה היא מן הנמוך אל הגבוה. והנה השקפה זאת כאילו אומרת לאדם, אין לך אלא להטות עיניך למה שלפניך. כי מעשה זה גופו שאתה פוסע לקראת דבר שלפניך, הרי מובטח אתה שהוא מעולה מזה שמאחוריך, ואם ההוֹוה בכל זאת רע בתכלית הרוֹע, מותר לך לראות גם בו צוּרה לשעתה בלבד, צורה חולפת של ייסורי תמורות שבסוף כל הסופות אף היא אינה אלא דרגת-מעבר אל המושלם יותר. תורות הללו ירדו לאדם בן-תקופתנו בכוח-כפייה רב כזה, שאין מחשבתו מסוגלת לצאת מעיגולן והיא נגררת אחריהן כמורג אחרי גמל סומא במדושת הגורן.

אמונה זו, כי התנועה מוליכה אל ההשתלמות, היא שנטלה מן הפרט ומן הכלל את היכולת להתעכב מעט ולתהות על דרכו. הואיל וה“לאן” מובטח, הליכה איזו-שהיא אם תפנה פנים ולא עורף מספיקה. ובעל-כורחו מהלך-דעות זה מוציא מכללו את התשובה. אין בעלי תשובה אצל בעלי-הפרוגרס. הרי פירושה של תשובה, שהיא פוקדת על האדם ונותנת לו חוק לחזור בו וללכת אל איזה טוב שמאחוריו ולהתייחד עמו ולהידבק אליו. תשובה משמעה שינוי, לא ממעמד למעמד, אלא מנטייה לנטייה. הווה אומר, אין ההליכה אל מה שלפניך בלבד מבטיחה כי אמנם מסילתך ישרה. ואם תעית וסרת מן הדרך הטובה, פקודתה של התשובה תהא: ראשית אל תוסיף לכת, עמוֹד והרהר וחזור בך עד שתגיע אל המקום שאתה בוטח בו, ומנקודת-בטחון זו פתח את דרכך החדשה והנכונה. התשובה מכירה במציאותו של משהו קיים ועומד לעולמים, שאינו נע ואינו ממיר ואינו חולף הואיל וערכו יפה לכל הזמנים ולכל המקומות. התשובה אינה מודה, כי הטוב יותר אינו אלא לפניך. אם בחטא אתה שרוי בהכרח שהטוב יותר יהא מאחוריך ואין תקנה לדבר אלא בשׁיבה אליו. ואפילו למעלה מזה, ההשתלמות לא באפשר היא מן החטא והלאה, אלא באפשר היא מן הטוב והלאה. ואם טוב וחסד אלו בעבר הם אין ברירה אלא בחזירה אליהם.

כמה וכמה ספרים וקונטרסים קראתי בימים אלה על תיקון עולמנו שנתבלבל והשחית את כל הארץ. אבל כה נבוך העולם הזה שאפילו את עצתם של היועצים השחית. כל הרופאים האלה, בין שהטעמתם על השבחה כלכלית ובין שהטעמתם על השבחה חינוכית, הכוח המניע תיקוניהם הוא הליכה זו לפנים ממקום שאנו עומדים בו, כלומר מן הפשע והלאה. אבל התשובה מחוקה מכתביהם. לא מצאתי אפילו אחד שיפקפק ויהסס, אם מנקודה פושעת זו אשר אליה הגיע האדם, ההמשך באפשר. הכל מאמינים באמונה שלימה, כי אם יוסיפו ללכת מאליהם, הרגלים יוליכו אותם אל המקום שרצונם להגיע לשם. וצל של ספק אינו עובר על לבם, אולי אנוס אתה לשוב תחילה אל מה שהיה, אל מה שקדם לחטא ולפשע בשביל לסול מסילת-ישרים חדשה. מדברים הם על מכירות-פחם וברזל שהיו נחלת הכלל ועל רכבות וספינות ואוירונים שבעלותם ברשות המדינה ואש הנצחון בעיניהם; ובגאווה רבה הם מכריזים על דירות שנשתפרו ועל שעות-עבודה שפחתו ועל אולמי קולנוע שמלאו המוני-עם ועל מגרשי-משחקים שסאנו ועל תינוקות של בית-רבן ששתייתם חלב ומיץ-פירות לרוויה. אבל לשאלות אחדות אין תשובה: כלום נתרבו הרחמים בלב האדם? כלום נתמעטה אכזריותו? כלום נתחזק יושרו? כלום הוא פחות רוצח? פחות פושע? כלום חזר, לכל הפחות, למדרגת אדם שקדם לו לפני ששים שנה? והשאלה הראשונה והעיקרית במקומה עומדת – כלום אפשר מן האדם הפושע הזה לסולל מסילות אל המוטב?

אבל זו רעה חולה. ספק זה אינו עולה על דעת איש. הרופאים הבאים לרפא שבר האומות מתנצחים זה עם זה רק על מכרות ומגרשי-משחקים וקאלוריות. הם אינם רואים בפורענות סימן של חטא ופשע, אלא תולדה של מחסור. הם אינם אומרים: “אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם שאין בה אחת מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא של עגל הראשון”. לפיהם, מתוך מחשכי החטא בכוחך לצאת במישרים אל האור החדש, משתביא שפע ותענוגות לעולם. שכן מי שמוֹחק מפרשתו את התשובה גם החרטה נמצאת מחוקה אצלו. חרטה היא הודאה בפומבי ברע שבהוֹוה, שבאדם הפושע ונסיגה לאחור אל איזה טוב-יותר שבמקלט העבר. תמיד החרטה בבחינת “אחרי שובי ניחמתי”. אבל בכל הקולות שאתה שומע היום אין אפילו קול אחד התובע מן האדם להימלך בדעתו ולהינחם אל לבו. והשאלה חוזרת למקומה: עולם שהשחית דרכו וחרטה אין בו, כלום כשר הוא שייטיב דרכו?! ולמה אכחד תחת לשוני, כופר אני בכשרוּת זו. איני מאמין שעולם אשר לא התחרט על רעתו יכול למצוא טובתו. קודם לתיקונים הללו שרופאי אליל נאחזו בהם ורואים בהם חזות הכל צריכים ליתן תיקון לאדם ומידותיו. אבל כשהללו, המידות, ישהו במקום שהן שם עכשיו, כל הליכה קדימה אינה אלא שקיעה יתירה בעבי המחשכים.

הללו אשר כל מבטחיהם התיקונים במוסדות החברה, ובעיקר בסדריהם הכלכליים, עסקי קניין ושיכּוּן ומיקח וממכר ומסים, מחקו תשובה וחרטה מתקנותיהם, הואיל והם כופרים במציאותה של סגולת-הנפש באדם בן-זמננו המחזירה אותו למוטב מתוך חרטה ונוחם. לבו, הם אומרים, אינו פתוח להזיות אלו, ולפיכך צריכים להקיפו במסיבות כלכלה שירחיקו אותו מן הרע, הואיל ולא יהיה לתועלתו, ולא יהיה לאדם חפץ ברע. אבל מה נבערת ומה מסוכנת תורת-נפש כזאת! אין אדם חוטא משום שהוא רעב. לעתים קרובות משום שהוא חוטא רעב הוא. פקעת של חוטים משנסתבכה אין לה תקנה עד שיתירו כל סבכיה ויחזירוה אל מצבה הראשון כשעדיין חוטיה ישרים וסדורים ורק אז תכשר לאריגה. אבל כשיטלטלו אותה בלא חשבון ודעת סופה שתסתבך יותר ויותר. מה הועילו ספרי התקנות על סדרי-חברה מעולים הוראות הקרמל הסטאליני, כשמעמד האדם שפל ובזוי כשהיה? וכלום לא משום ששרוי שלטון זה בחטא מתחילתו, המחסור אוכל כל טובה שבתושביו? אי אפשר להשביח את האדם על ידי תנאי חיים משובחים. גם השָׂבעה לבדה אֵם כל חטאת. ויבואו ארצות-הברית ויעידו על כך. שפעתן לא השביחה תושביה. ואם בשעה זו נתעוות האדם בפשעיו אין לו תקנה אלא בתשובה. כלומר שיחזור לאחוריו אל נקודה אחת בעברו שהיה פחות פושע וממנה יפתח דרכו אל המוטב. הליכה סתם, בלא חרטה ותשובה, אל מה שלפניך על כורחה שמביאה אותך אל שממות עולם.

רחובות, 1945



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47914 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!