רקע
שלמה צמח
שיירי-קולמוס

 

א    🔗

אתה מוצא מאמר אצל אֶדגר אַלאַן פּוֹ “בשוּלי-הגליון” (מאַרג’ינאַליאַ) ובהקדמתו מסַפר הוא מה חביב עליו ההרגל להעלות על הנייר בשעת-קריאה את הרהוריו בעניין שלפניו. רשימות הללו אינן ספר-זכרונות של רעיונותיו בשביל חיבורים העתידים לבוא. “לא היתה להן שום תכלית: ובכך כל ערכן”.

והוא מסיים הקדמתו בזה הלשון: “וכל הנוגע בדעות מסוימות שאפשר ונשתנו, או ודאי נשתו, בהמשך הזמנים – באלה איני רוצה לומר כלום, הואיל ואין להשמיע בכך דברים של טעם. ואף על פי כן כדאי לומר: כשם שטיבה של לשון-נופל-על-לשון נכונה, לפי שיעור הדחייה שהדעת דוחה אותה, כך המישחק בדברים-בטלים הוא הכוונה העיקרית של רשימות-בשוּלי-הגליון”.

דא עקא. גם גדרו של פוֹ בטיבו של סוג-רשימות זה וערכו אינה אלא המשך המישחק בדברים-בטלים שקדמה לה. ולאמיתו של דבר, מישחק זה, דוּגמת כל מישחק, מלא כובד-ראש ואחריות רבה.

מסַפרים על הרבי ר' יצחק מלוּבּלין, שבטלן אחד מבית-מדרשו רגיל היה לבוא לפניו ולהקשות: “רבי, וכי תאמרו מה נאכל?”. היה הרבי ר' צדוק רומז לשַמשו, וזה נותן לו שני זהובים ונפטר ממנו. לאחר שבועיים ימים חזר הבטלן ושוב הקשה: “רבי, וכי תאמרו מה נאכל?”. אמר לו הרבי ר' צדוק: “והרי תירצתי לך קוּשיתך”. השיב הבטלן: “לאחר שלעסתי וחזרת ולעסתי (איבערגעקייט) את התירוץ, אָפס התירוץ וחזרה הקושיה למקומה”. שוב רמז הרבי לשַמשו וזה נתן לבטלן שני זהובים וישלחהוּ לנפשו.

והנמשל?

רבים הנמשלים ובכל הרשויות וגם בתחום הספרות.

קורא אני סיפור של אַנדרה מוֹרוּאַ על מאַרסל פּרוּסט. חיבור בינוני. דומה הקריאה בו לשתייה של כוס תה עם חלב; לא חם מאוד ולא קר מאוד, פושר; לא מתוק מאוד ולא מר מאוד; לא חריף ולא תפל, אבל אתה ממלא ממנו לגימה גדולה ואין שום טעם בפיך. משמיע מוֹרוּאַ את האמת שלו באותה חשיבות דעתנית של משכיל המתבּל דבריו במאמרי-חכמה דוגמת “הכושי עשה את שלו והכושי יכול להסתלק” וכיוצא באלו. אף על פי כן עניין רב במכתבים של פרוּסט שהיו גנוזים עד עכשיו וראו כאן אור בראשונה. הללו לא זו בלבד שאינם פותרים את החידה “פרוסט” אלא גם מרבים לסַבּכה. ודאי שיניקתו מן הרעוע שבצדי דרכים, מן האשפתות שבחברה, ממשאם-ומתנם של בני-אדם המתכחשים זה לזה, המרמים זה את זה וגם את עצמם והשומרים על אבק-עבר שכבר פרח לו. ובאלה המופלא שבפרוּסט. באשפה זו ניקר והעלה יוֹקרו. על כורחו ששיבּר כלים וצורות, על כורחו שעשה כלים וצורות; על כוחו הרים את הגל העכור וריססו לרסיסים והתחיל מטלטל וזורק לאור-שמשוֹ כל טיפה וטיפה שבו ומצרפן וחוזר ומצרפן לגל של זהרים משלו; ועוד קרני-האורות המענבּרות גנוזות בו ועמדות על נפשן להתמזג בתוך שפעת גווניהן.

אין דרכו דרך הרבים. כל שייצא בעקבותיו ייכשל ולא יקום.

השגעון מבית – אותו מופלא ומעורער ומרוּסן ויוצא-דופן הגוברים עליך והפושטים בקרבך ומייגעים רוחך ומטשטשים דעתך ועמלים עליך שלטון זרים של הבל ורעוּת – כל זמן שאתה מסרסר על ידי כוחותיך ביניהם לבין עצמך, עדיין אינם טירוף-הדעת, מאימתי מתחיל טירוף זה? משניתקו המוסרות ונפלו החומות הסוגרות עליו, והוא, הטירוף, מתיישב איתן באוּכפוֹ, פוֹרע שערותיו לרוח ודוהר במרחבי-הכסל לעיני כל, כמלך בגדוד.

כמה פריקת-עול זו מלבבת ורומזת להתכנס בתחומיה ולהימלט בחירותו של ההעדר מפני כובד האחריות וסבלנות הכוֹרח!


פגישתו של אַנדרה ג’יד עם קאַרל מאַרכס מרה מאוד, קצרת-ימים ואף על פי כן הביאה פירותיה. “אני נחנק בתוך כרכי מארכס”, הוא צועק, “חסרים הם דבר-מה, מין אֹוֹזוֹן (פרודה של חמצן מעוּבּה), שהכרח הוא לנשימתה של רוחי. אף על פי כן קראתי ארבעה כרכים הללו של קאַפיטאַל ברוב סבלנוּת, בהתמדה ובעיוּן… חוששני, הרבה הרבה מכבודו של מאַרכס מקומו בדבר שאתה מתקשה לתפסו… דומה לתפילת הנוצרים בלאַטינית, ובמקום שאין מבינים אותו כורעים ומשתחווים”.

אילולא נכתבה אלא תמונה אחרונה זו – דיינו! והרי דוגמה למה שקורא הצרפתי בשם “אֶספרי” ושאין לו אח אצל שום אומה ולשון.


מצאתי כתוב ב“עלי-ביקורת” של בּוֹדליר:

“יש בתוך התיבה “פֹּעַל”, דבר-מה שבקדוּשה האוסר עליך לעשותה מישחק למקרה. לשון שאתה מנהיגה בדעת, הרי כאילו עסקת במין כישוף המביא לידי עילוּי ורוממות”.

מלים אלה הייתי מפרסם באותיות של קידוש-לבנה בכל מקום ומקום שם סופרים עברים מזדמנים יחד – אולי תרוּחמנה.


כשבּוֹדליר פותח מאמרו על הצייר דילאַקרוּאַ הריהו מכריז ואומר – “בורר אני לי הנאָה שבקולמוסי בשביל שיהיו דברי ברורים ושקופים”. וקראתי אצל ג’יד: “מי שדעתו ברורה עליו אף כתב-ידו כך”. אתמול ראיתי בכרכי קאַנט את צלם כתב-ידו, איזה הידוּר! וכך זה של ביאליק, מרגליות.

זכורני, בימי בחרוּתי קיבלתי גלויה מעורך אחד, בה שיבח סיפור שלי בשנתן לו מקום בכתב-העת שלו, בדרך הטבה שמחתי לדבריו. אבל נרתעתי מפני האותיות השבורות, העקוּמות, המבולבלות המכוערות של כתבוֹ. ונשתיירה בלבי איזו תרעוֹמת עליו, ואף על פי שהשתדלתי כל ימי לעקור אותה ולגבור עליה לא עקרתיה ולא גברתי עליה.


נסתלק מאיר וילקנסקי. יחד ישבנו בראשון-לציון, פועלים ביקב בימי בציר. אדם הגון היה מאיר, חביב עליו הדיבור בשצף-קצף. וַכּחן גדול ועקשן ומעולם לא היטה אזנו לטענות חברו, אלא בוחש ברשות עצמו ואינו משגיח ברשות חברו. העקשנות מידה שבאופי היתה ולא תוקף שבהכרח. לפיכך אף על פי שמשנה הוא דעותיו מן הקצה אל הקצה, נדמה לך שיש בהן רציפות; לעולם קול הדברים אחד.

בראשית דרכו זרחה לו החמה. פירסם רשמיו מן הארץ (“באר חפרנו”, “הבחר”, “הגלילה” ועוד). הקוראים והספרות קיבּלו פניהם בחיבּה וברצון רב. ברנר פיזר לו שבחיו ביד רחבה ומלאה. הנה עלה קול בארץ. ובאמת, רחש שם אותו כוח-דיבור ברעננוּתו ובחיוּתו ובתנועתו הרבה וערוך הוא יפה יפה על אָפניו. אבל עד מהרה והמלים ניתקו מפיו, ומאיר גזר על עצמו את השתיקה. שתיקה ארוכה מאוד. במקום זה פצעו. כאן לא עמדה לו עקשנותו. בסוף ימיו חזר וניסה כמה וכמה פעמים את כוחותיו, ואף על פי שסייע לו ברל כצנלסון לא נסתייעו הדברים כל צרכם. הזכרונות שכתב באו לאחר זמנם. וכיוון שיהיר היה וגם עדין-נפש הביאוֹ עיכּובוֹ לידי מרירות וצער. כל פעם שהייתי מזדמן עמו חשתי מבין ריסי עיניו את יסוריו ולבי נשבר.

כל ימיו היו יצריו כלואים בתחומי קנייניו – במשפחתו שלו, באָחיו ובאַחיותיו שלו, בדבריו שלו. לא אהבה וריעות אלא מין רגש של בעלוּת קנאי. כך אהב גם את ידידיו – ידידיו שלו; וכך אהב נוף הארץ, ארצו שלו ונופו שלו. מכאן מקצת מן המקצת של היסוס שהדריך מנוּחת נפשו, ושלעולם היה מחפה עליו ברוב דברים. כל שהיה מרבה בדברים היה מהסס יותר.

קודם זמנן נשרו שערות ראשו ומפונק וקצת גנדרן מאיר מטבעו, כי יפה-תואר-ומראה היה מנעוריו. והיה מגדל לו עוללות שערות מן הצד, הללו שבפיאותיו, ארוכות ומדובללות, ומחפה בהן על קרחתו. ונתאַמנה ידו בתנועה מאוד משונה; מחזירה ושוב מחזירה את מעט השערות המורדות והשומטות אל חלקת קדירת-ראשו. ולא חש, שעל ידי כך הריהו מַטה כל הזמן את דעת איש-שיחו אל המקום הפגום, שרצונו להעלימו מעין-רואים. גם במעמקי נפשו עמדה נקודה אחת בעיכובה שלא פסק מלחפות עליה, וכל תנועות-רוחו עושות במלאכת החיפוי הזאת. ומזגו, שהיה פשוט וישר, נזדעזע מתוכו. שברון-לב כמוס זה הוא שעשה אותו חביב יותר. כי הצער עברוֹ.


אמרו לי – רשימותיו של סופר אחד ב“לוח-הארץ” אינן טובות. לאמיתו של דבר, אי אתה עומד על מידת הכשרון במקום שהצליחה דרכוֹ. בימינו כתיבה בינונית, מה שמכוּנה בשם כתיבה-נאה, כל אדם זוכה בה לכשירצה. אימתי מתגלה שאר-רוח של אמת? בשעת כשלון. אי אפשר שתיעדר מידה זו כל עצמה אפילו בכתיבה שלא עלתה יפה; אי אפשר שלא יצטרפו מאליהם פסוקים אחדים ושיבואו ויעידו על אוצרות הגנוזים; אי אפשר שלא יבקע ברק -מחשבה -ורגש את חשכת השגור; אי אפשר שהספוֹנטאני החתום בחותמו של אמת לא יבקש לו מעבר בתפל ובנמוך. אם לוחות בידך גם מפסולתם אתה מתעשר!


הוצאות-הספרים של האוניברסיטה העברית שלחה לי את ספרו של לאַלוֹ בתורת-הנוי. בחיבורי “על היפה” הקציתי לו פרק, הואיל והיה רצוני להביא מן הנעשה בצרפת בתחומים אלה. אבל איני יודע לשם מה נותנים את הקונטרס של לאלוֹ בידי הקורא העברי. מין קיצור שולחן-ערוך הוא, ומי שיבין את הכתוב בו אינו נצרך לו ומי שנצרך לו לא יבין אותו. דעותיו של לאַלוֹ דעות-כלאיים הן. יצר-משחקים רכוב על גבי “המילייה” של היפוֹליט טין. כלומר, פוֹזיטיביזם לא עמוק ושיטת-נוי מקובצת האוספת תחת כנפיה את קאנט ואת פרויד כאחד. בסוף ספרו כותב לאַלוֹ – “עובדה היא שבשנים האחרונות גדל היבול האסתטי בכל העולם. עתה, לאחר הפורעניות והשוֹאות שנכנסו בהן הדורות האחרונים, אפשר והגיעה השעה שצרפת תטיל על עצמה, בציביליזציה החדשה שאנו צועדים לקראתה, אותו תפקיד של הנהגה אשר מילאה יוון בדרכי שלום, לאחר מלחמת פרס, בעולם של ימי קדם” (לפי התרגום העברי).

מסופקני אם יש לצרפת דבר משלה בשדה האֶסתטיקה שיהא ראוי להיות מאור לגויים. אילן זה לא הביא אצלה פרי-הילולים. הפילוסופים בצרפת לא עסקו הרבה בפרשה זו אלא דרך אגב ובמקוּטעים. אפילו ברגסון לא חיבר תורת-נוי שלימה ומאַלראו לא חידש הרבה. מכל מקום וקונטרס צנום זה של לאַלוֹ אינו מבשר בשורת ההנהגה.


הלכנו לבקר את ד"ר סוֹנה (אברם בן יצחק) השוכב בבית-החולים “הדסה”. מצאנו אותו בודד ועזוב במיטתו על יד הדלת. ובתוך עיניו תועה אותה יראה מפני הנעלם הגדול העומד למראשותיו וממתין לשעתו. על משכבו נצטמקה דמותו יותר. גוון השעווה שבפרצוף-הנזירים שלו פשט על כל פניו וחיוורון שאינו מעולם-הזה פרש צילו עליהם. הרופא אמר לי: “הפעם שאל אותי – ‘כלום זה ראשית הקץ’?”

אף על פי כן, עם כניסתנו, התאושש והרבה לדבר על סדרי הבית ועל מהלך מחלתו, ושיבח את הרופאים ואת “האחים” ואת “האחיות” וכל המטפלים בו – דברים שאינם רגילים בפיו. אבל מה שסחו לה האחיות אינו מבשר טובות. יש חשש שלקו מעיו וכליותיו בשחפת וספק אם רשאים להאריך שכיבתו במקום זה, שנעול הוא לפני חול טוּברקוּלוֹזה. לאן יפנה? אדם שאין לו קרוב וגואל. אדם שצמצם בידיים את עוגתו בחברה; אדם שאפילו לעשות עמו חסד אינו מן הדברים הקלים.

הריהו כלי-יקר שנסדק ואינו מחזיק את המרובה שבתוכו. אירע דבר בחייו שעמד על דרכו ועיכב הילוכו ונשארו סגולות-נפשו יתומות ועזובות בתוך סבכן וסכסוכן ולא יצאו מן הכוח אל הפועל. פליאה גדולה של יכולת ושל עולם מושכל שניטלה תכליתם מהם. מכאן תעלומות הללו שהוא מקיף בהן חווייתו. “בינינו לבין עצמנו” – הרי המימרה השגורה בפיו. מכניס הוא חשיבות לעניינים של מה-בכך ולוחש עליהם ושוטפם סתרים, כאילו דולה הוא אותם מן הגניזה, כאילו מתנכל הוא למשהו העומד לשטן לו בדרכו ומתיירא הוא שמא תצא לאור מזימתו קודם זמנה.

פעמים רבות תמהתי על חשיבות זו שהוא מלביש מערומיהם של מעשים קטנים. על שום מה? כלום בריחה כאן אל ערפילי המדומה? שיבוא בדוי זה ויחפה על החרדה ועל הסתירה שבין היכולת, שעדיין מפרכסת בו ותובעת עלבונה, לבין כוח-המעשה שנתעלף ונשתתק? כלום חשיבות מופרכת ובזבזנית זו באה לסַנק את המקום שנסדק ואין לו תקנה? בכל אופן אומלל האיש בכל מקום ובכל שעה.

שנים אחדות ניסיתי להאיר מעט חשכת חייו. חיזקתי את המופלא שבו. קיבלתיו כמות-שהוא ולא ביקשתי חשבונות רבים ולא הרהרתי אחריו ונהגתי עמו כאילו המופרך שבמעשיו פירוש לו וצידוק לו. טשטשתי כל חוֹד וזיז מתוך אורך-אפיים ורוב חסד. צדיק גמור הייתי כלפיו. הרבה לא העליתי. זכורים לי ערבים אחדים, לאחר סעודת-ערב על שולחן ביתי, פתאום נפתח לבו והתחיל שופע חום ומעלה ומשמיע דברים כבדי-ערך על ספרים ועל בני-אדם ומלואם. דברים נכבדים באמת. מנוסחים כהלכה, דפוסים בעמקות המחשבה ובסגנון מדוקדק ובשפת-מראות שאינה פוסקת מלהתחדש בתאריה. אז נתגלה לי הרבה מן הגנוז בחביוני האיש הזה. גנוז ששקע ואבד לעולמים במצולות נפשו.


חזרתי ועיינתי בשירת וואַלרי. גם הוא, כמו אברהם בן יצחק, התחיל בימי בחרות באכסניה של מאַלאַרמה ונשתתק משך עשרים שנה. אבל חזר אל שירתו בימי עמידה והיה לפייטנה של השירה המודרנית בצרפת. הפעם לא נשבּה לבי כאשר נשבּה כשעיינתי בו בראשונה. צינה עולה מן הכתוב, ואפילו הצמצום שבשלימות צורה וסגנון, שבבגרות מלאה, אינו שילומים לצינה זו. לפקפק במקובל – מידה נאה פקפוק זה. אלא הנוי שבמידה זו תלוי במה שיבוא אחריה, אם ראש-העין היא לאיזה הן, בא הספק על שכרו ועל סיפוקו. פקפוק מביא לידי זהירות ודעת ואפילו לידי אמונה. אבל כשהוא סוף-דרך, מעין המשך לשתיקה שקדמו לה, על כורחו שהוא שב על עקב עצמו ונוגע באפס. ודאי רוח שבעה ונהנית מעמה אינה מביאה פירות. ודאי מי שמבזבז מה שיש לו סופו לרדת מנכסיו. אבל פקפוק לבדו על כורחו שהוא מתגלגל בהיסוס או בקישוט. ודאי בהירות עיניו של הספק, אינו אנדרוגינוס המזדווג על עצמו ומַפרה את עצמו. אף על פי כן כשמידותיו שמשות לדבר השוכן מעל להן, נבצר מהן לשאת את עצמן והן כבושות במיצר הידוּרן. יש בוואַלרי מקצת מן המקצת שבאפס מהודר זה, האפס שמעבר לספק. לפיכך שירת-הבדולח שלו כאילו מעומעמת בבדידותה, בבדילותה. ואף על פי שהיא משיבה על שאלת “לשם מה?”, הואיל וערגת-השלימות רוחשת בקרבה, הרי אינה משיבה על שאלת “להיכן?”. ובשירה גם שאלה זו תובעת תשובתה. “אינך מוסיף והולך בשעה שחדלת מדעת לאן אתה הולך” – אומר גיתה.


בביתו של יצחק ווּלקני נזדמנתי עם פיכמן; נמלט לרחובות לגמור מבוא לכתבי יל"ג. ודומני, ברח מפני תל-אביב הוֹמה לשניאור. שניהם נתפייסו זה לזה לאחר מחלוקת של שלושים שנה. ואם בפרהסיה הכל כשורה עכשיו, הרי בצינעה עדיין נשמעת תרעומתו של פיכמן; תרעומת רבת-ימים ועמוקה שאי אפשר לעוקרה. אבל כנגד פיכמן אין טענות בפי. אי אתה יכול לומר עליו, מדובר הוא אחד בלב ואחד בפה. מלכתחילה אתה משתווה עם התנודה שבאופיו. עתה ראייתו לקוֹיה מאוד ואני “הרואה” מוליך אותו אל מלונו. נותן עליו עוורונו תנועות-גישוש, בגוף ובאברים, שעשאוהו אדם אחר. מעולם לא היה מצוין בכוח-הכרעה גדול, עכשיו כאילו בשר ורוח נתנו ידם זה לזה. לפנים היתה סתירה בין הרוח שהיססה ובין הגוף שהלך לבטח דרכו. עתה עשו שלום.

יש בפיכמן חביבוּת טבעית כפרח השדה. רפיון-אופי? רצונך ורואה אתה אותו נועם-מזג. יש לו גם צחוק בריא, גלוי, פתוח, מלבב, צחוק של אמת; ויש לו גוף גדול, קצת מסורבל, וחוטם מעוּבה ומקוצר, ולסתותיו מורמות ופורחות כלסתות איש-אדמה. ועיניים לו תכלת בהירה בהירה, מעט חיוורת בדומה לעין המים – ואי אפשר לך לעמוד בפני כוחות-טבע גדולים הללו. ואפילו תפחית ותפחית ערכו וכבודו, מחמת כמה סירכות שתמצא בהליכותיו, לעולם ישתייר לפניך אדם מצוין בכשרונותיו, קל תפיסה ורשמים, שקדן ומתמיד וחרוץ על פי דרכו, עם אותו חוש ריח של כלב-ציד הנוטל את העיקר ואת המיוחד מכל הבא בידו; בעל יכולת גדולה להוציא מן המועט את המרובה. פעמים מדיה אחרונה זו מכשילה אותו. הואיל והוא סומך עליה למעלה מכוחה. אבל היא שנותנת תוקף לדבריו במקום שהיא עומדת לצדו. בין כך ובין כך נמצא אתה, לגודל תמהונך, רוחש לו כבוד ואהבה רבה.

וכשהלכתי עמו בסימטאות המושבה, בתוך החשיכה ובצללי האילנות, וראשו כפוף ובוחן ובודק וכפות-רגליו מפשפשות בחשאי בפני האדמה, נוגעות בה תחילה ביראה, ואחר בהרמת-רגל ובכפיפות-ברך פוסעות פסיעה חטופה, בשביל למהר ולהחזיר ולהעמיד את רגליו על קרקע על ממש; בשעה שכתפיו דוחקות את האויר בזהירות ובחרדה משני צדדיו ומתייראות מפני תקלתם של אילנות ועמודים וגדרי אבנים – נתמלא לבי רחמים גדולים לאדם הזה שזרועי נתונה בזרועו, ידיד וריע שנים רבות, רבות מאוד.


 

ב    🔗

רעיונו העיקרי של ניגל באלצ’ין במאמרו ‘דרכי-הביקורת’ בא לאמור: יש בית דין השופט עוברי עבירה; נמצאו חייבים – הוא עונשם; נמצאו זכאים – פוטרם מעונש. ויש בית דין, למשל בתערוכות פרחים, הבורר נאים שבדברים שהביאו לפניו ומציינם בפרסים. לזה ספר חוקים הקובע איסור והיתר; לזה כוח-שופט וטעם ועל פיהם הוא מוציא פסק דינו. הביקורת היא מסוגו של בית הדין השני, ולפיכך עליה להתרחק מן ההנחה “לא כלום, כלומר הנייר החלק, עדיף מן המשהו – כלומר תמונה של והיסטלר או שירים הללו של קיטס”. והכוונה היא, לעולם תרדוף הביקור אחרי החיוב ולא תתפנה לשלילה; תבחר בנאים שבחיבורים ותציינם בפרסים כדרך שנוהגים דיינים בתערוכות פרחים, ולא תתן דעתה על הפסולים שבהם ועל הנפסדים. ומוסיף באלצ’ין ואומר: “הרוח היוצרת אפילו נפשה רפה וידה לא מאומנת, אין לה אלא להאמין שמשהו טוב מלא-כלום”.

מקבל אני דעתו, אל מה נשיב לי. א. ריצ’ארדס, המגלה בספרו החשוב ‘עיקריה של ביקרות ספרות’, כמה גדולה התקלה שבכתיבה רעה מביאה לרבים? נמצא, ראיה זו מדיינים בתערוכות אינה מקיפה את כל העניין. פרחים שאינם נאים חסרים משהו, אבל תקלה אין בהם. ספרות ששיחתה דרכה, אפשר וכוֹח המשיכה שבה גדול מכוֹח המשיכה שבספרות של אמת. “לעולם הזלזול בחשיבותה של האמנות, אומר רוצ’ארדס, אינו אלא תולדתה של בוּרוּת שלא עמדה על דרכי השפעתה של הרוח. חוויות הללו שאנו מתכנסים בהן מרצון ובלב שלם, או שנגררים אנו אחריהן ומתפתים להן, הריהן סימון נאה לגילוּיוֹ של הכמוּס בנפש; הן חוויות שגדול מאוד כוֹח היוצר שלהן, הואיל וארוכים כאן קווי התפתחותם של דחפי-נפש ומשטרם הנכון. בחיי יום יום כמה וכמה הרהורים מונעים ממנו שתהא תגובתנו סדורה, ופחות בה חלקם של מרחבי הדחפים וסדריהם וסבכיהם. הכרח המעשה, העדר הוודאוּת שבמסיבות והטשטוש שבהן, היטפלותם של דברים שאינם לעניין, תנודתו של קצב הזמן (פעמים הפעולה איטית ופעמים מהירה היא מאוד) – כל אלה מאפילים על המתהווה ואינם נותנים לחוויה שתתפתח במילואה. על כרחנו שאנו קופצים ומתאחזים ביד גסה בכל המזדמן לנו. אבל ‘החוויה שבדמיוני’ ניטלו ממנה עכּבות אלו. ולפיכך במה שמתארע כאן רב הדיוק בהטעמתו ובהכרעתו ובסכסוכו ובהחלטתו ובמבוכתו; ומעלה הוא יחסים רחוקים בין סדרי-דחף שונים, קושר קשרים בין לא-אפשר ולא מושכל בתחילתו, והריהו עניין גדול מאוד שבכוחו לשנות את החיים מן הקצה אל הקצה. כמאזניים הללו של רוקחים כנגד משקלתם של חנוונים, כך הרוח בתוך העשוי בדמיון כנגד הרוח העסוקה במהלכם הרגיל של חיי מעשה. ומשל זה מתמצה עד סופו, כי גדולות התולדות, לשבט או לחסד, שלתגובה שהסירו מעליה כל מוסרותיה אף בשביל הילוּכנו הרגיל”.

ובמקום אחר ובדברים מפורשים יותר: “והנה גדול כוחם של ספרות רעה, של אמנות רעה, של קולנוע ושל כיוצא באלו בהכרעות נפסדות שאדם בוגר מכריע ושבשום פנים אינן הולמות את מסיבותיהם של רוב ענייניו. אפילו הכרע טבעי ופרטי זה – ריבה נאה מהי, בחור נאה מהו, כבר מוכרע הוא אצלו לפי עטיפות של כתבי-עת ולפי כוכבים של קולנוע. – ודעה זו, המקובלת על רבים, שמעטה השפעתה של אמנות על הציבור, לא באה אלא להעיד שאין אנו נותנים כראוי את הדעת על פירותיה של אמנות רעה. והרי ברורה מאוד הקלקלה שבהכרעות לא-שקולות אלו. על ידי כך פחותות מידות-הסיגול של תינוק. הואיל ואפילו בנכבדים שבעסקיו אין עמידתו עמידה לפני עובדות; וכל כמה שיהא טורח, על כרחו שיהא מוכרע לגביהן מכוח הבדיות שבלבו; בדיות הללו שדפוסי התגובות הטבועים בו מעלים ומעמידים אותן לפניו”.

הווה אומר, אין הכרע בתחומים אלה. וכשם שאין להצטמצם במשובש, כפי שהורה ברוּנטייאר, כך אין להתפנות רק למשובח. גדולה גם יד המייסרת את הפגום. ודומני, המסילה הישרה היא המוליכה מן הלאו אל ההן, או מן ההן אל הלאו. כי רק רוח שרגזה מפני הרע שבשירה תפתח כל לבה לטוב שבה.


על חכמת סופרים ביצירותיהם ואיולתם במעשיהם מצאתי כתוב מה שאמר ג’ונסון על גולדשמית: “אין לך שוטה ממנו כשהנוצה אינה בידו, ואין לך פיקח ממנו כשהנוצה בידו”. ההבדל בין ביאליק לטשרניחובסקי, שזה חכם גדול בין שהנוצה בידו ובין שאינה בידו; וזה כל חכמתו בשעת כתיבתו. ואי אפשר שלא תתגנב מקצת מן המקצת שבמידה מבחוץ לתוך המידה שמבית. אבל מצויה פיקחות בחיי מעשה, שהיא עיקר כוחה של כתיבה. זו ודאי כולה שטות.


נתקלתי בגוזמה אחת בספרו החדש של מוֹרוּאַ על פּרוּסט. יהדותו של זה ודאי נתנה מסימניה ביצירותיו, אבל לבוא ולומר, כפי שמוֹרוּאַ מביא, כי סגנונו של פרוסט וצירופי משפטיו הארוכים והמפותלים וקצבם ושטפם והחיבורים שבהם והמתיחות שבהם מעלים על הדעת את השקלא וטריא התלמודית – אמירה זו ודאי רחוקה. עד כדי כך אין כוחה של תורשה וכוחו של גזע מגיעים. המשפט בתלמוד קצר, מצומצם, מחזיק את המרובה, גברי, חותך ומן הגמור בו, ואינו נזקק למה שלפניו ולמה שלאחריו. אלא שלא נתנו בו סימני הפסק ונראה הוא מצדו הטיפוֹגרפי ממושך ומעונב ומסובך בעינים הרואות אותו ואינן מכירות אותו.

נוטל אני אחד מכרכי הש“ס שעל שולחני ופותחו באקראי – מסכת מכות פרק ‘אילו הן הלוקין’ וקורא אני שם: “כיצד מלקין אותו? כופת שתי ידיו אל העמוד הילך והילך, וחזן הכנסת אוחז בבגדיו; אם הקרעו – נקרעו, ואם נפרמו – נפרמו. עד שהוא מגלה את לבו, והאבן נתונה מאחריו”. והרי המשפט התלמודי. כל דיבור מזרזף מציאות חדשה. ומה בינו למשפטו של פרוּסט הפושט מתוכו והמזרני והקולח כסילון של כסף חי? או טול דוגמה אחרת, שלא יאמרו מן המשנה הבאתי ראיה, מסכת כתובות ס”ב עמוד א' – “והפועלים שתים בשבת. והתניא, הפועלים אחת בשבת? אמר ר' יוסי ברבי חנינא – לא קשיא; כאן בעושין מלאכה בעירן, וכאן בעושין מלאכה בעיר אחרת. תניא נמי הכי – הפועלים שתים בשבת. במה דברים אמורים בעושין מלאכה בעירן, אבל בעושין מלאכה בעיר אחרת – אחת בשבת”. שוב אותו קיצור פסקני, ברור, קבוע במקומו ומביע כל מה שהיה רצונו להביע ללא צללי דברים, אף על פי שווכחני הוא ועוסק בסתירות וטוען ומיישב ניגודים.

אמנם נכון הדבר, שקלא וטריא בגמרא נושאיה מעורבים ומביאה ענייניה וראיותיה והיקשיה ממרחקים, הואיל ולפי המידות שתורתה נדרשת בהן אין סייגים לפניה וקרובים ורחוקים נותנים ידם אלו לאלו. לומד אתה על נזיקין מאהלות ועל דיני יבמות מחזקת הבתים. אולי כאן משהו שדוגמתו אנו מוצאים אצל פרוסט. אבל מידה זו הרי לקח בידים מ’זכרונותיו' של בן ארצו סן-סימון ומסיפוריה של ג’ורג' אליוט שמעבר לתעלה. ואין לבקשה באותם נטפי דם במשפחת אמו שנטמעו בדמו. יהדותו של פרוסט, כאמור, טבועה באופיו ובמזגו, הואיל וזקנתו ודודו לפניו בימי ילדותו, ומאורע דרייפוס זיעזע אותו בימי בחרותו ואין צורך להפליג למרחקים קדומים ולהעלותה ממצולות ים התלמוד.


דברים מושכים את הלב ביומנו של אנדריי ז’יד שעה שהוא סח לנו את לבטיו עם כתיבתו את ‘מזייפי המטבע’ שלו. קטעי רעיונות כשהיצירה עודה מונחת על האבניים וכלי היוצר עודם לשים בה ומעצבים פרצופה. אף על פי כן אמורים הדברים לאחר המעשה. אין סופר יודע, מהיכן צפים ועולים צירופיו כשהוא נצרך להם. אין אבני-אזל לאורכה של מסילה זו. נפתחת תהום הנשייה וסוערת ורותחת ומפעפעת ומרימה כל העצור בה ומקלחת אותו לתוך מבואות הזכרון. הרי כל ממש שנקבע ממילא מסלק מה שאינו דבק בו. כאילו אבני-טוען בצדי דרכה של היצירה, ובעל האבידה ובעל המציאה נפנים שם וזה נותן סימנים לזה ונוטל. נמצא, הגיונו של כתוב אינו קודם לכתוב, אלא הולך ונברא ונכבש מתוכו. כעין שילוב כאן בין אותיות ואימהותיהן. אף על פי שהפוכות הן אלה לאלה בצורתן, בכוחה של אות ליתן אם ובכוחה של אם ליתן אות.

העינויים והיסורים, בני לוויה לכל יצירה של אמת, אינם אלא דחקה של מלאכת הבירור והצירופים והעדיפוּת שאתה מעדיף בשעה שאתה מפריש מן המרובה את הכבוש בנפש. אבל כיצד תעמוד על סוד המעשים? בשעה שהם נחים, גנוזים הם בירכתי הלב ואין חשים במציאותם. בשעה שאתה נצרך להם אז הרי באה כל תעורתם ומזעזעת אותם ומגרה יצרם וכל חמדת חייהם. אז כבר הכל רצים להיגאל מבית כלאם וליהנות מאור עולם. ומכאן עקה זו מבפנים, ומכאן מפח-נפש זה. כיון שמעטים זוכים בגאולתם, והללו שהתעוררו ולא נגאלו אינם מסכימים להיפטר ולשוב למחשכיהם, הריהם נדחקים בכל כוחם אל נקודת האור ותובעים פדותם. מה שמכנה ז’יד בשם גיבוש, אינו אלא תולדתו של כוח זה. שדחה את קהל הפורצים והסיגם לאחרו ושוב כינסם אל מכלאותיהם בתוך האֵלם והשכחה. כלומר הרהור כאן על המעמד הדחוק שלאחר היצירה. אמנם רבי-עניין דברי ז’יד ודקים מאוד, אבל מאירי-עינים אינם והאפלה בדרכים כשהיתה.


לפני ספרו של לוקאץ' ‘אכסיסטנציאליזם ומארכסיזם’ בתרגומו הצרפתי. הקושי שבפולמוס עם סארטר והדומים לו, שמארכס גופו העיקר שבתורת-הקיום אינו רחוק ממנו, ואפילו יחד עם פויארבאך רבו אחד מראשוני מבשריה הוא. הואיל ואף המארכסיזם “רואה את מקור האידיאלים החברתיים באינטרסים כלכליים של קבוצות מסוימות, המתלבשים בצוּרה של אידיאלים כדי לחזק את כוחם ואת תוקפם” (עיין מאמרו של יוליוס גוטמן ‘אכסיסטנציה ואידאה, מאסף ‘הגות’ בהוצאת החברה הפילוסופית, ירושלים תש"ד, עמ’ 172 ואילך), וממילא הכל חוזר אל תחומי הקיום. ואין אדם עם רוחו ועולם-הכרתו ומשאות-נפשו משהו שווה לעצמו וקבוע לעצמו ועומד בכללותו ובעצמותו כלפי טבע ואונסו, אלא לפנינו אדם שבמקום זה ובזמן זה כפי שעשאוהו סדרי יחסים, תולדתן של תגובות והסתגלות שהשכינה בהם חברה וכלכלתה וחוקי הבעלות השולטים בתחומיה ובמעמדיה. ונמצא, אין בהן עולם רוחני ורגשי של האדם לפי לוקאץ' ובין עולמו לפי סארטר שום הפרש בעיקר הדברים, אלא בפירושים ובמסקנות ובנטיות ובמגמות. לפיכך יפה ביקרתו של לוקאץ' בסעיפי-משנה אלו, אבל אין לה קרניים לנגח את התורה ביסודותיה. שכן אין זו אלא מלחמת הבאלקאנים בינם לבין עצמם. והאדם של שניהם שווה במהותו, אף על פי שסאַרטר רואה שחורות ולוקאץ' כמארכסיסט על כורחו שיראה ורודות. הואיל ושניהם מודים שאין רשות של ערכים לאדם שהיא קודמת לקיומו האישי, אלא הכל יוצא מקיומו של האדם, בין שמוצא זה הוא חושני או חיוני או כללי.


נראה לי ההסבר הפסיכולוגי שנתן פיאר אברהם על דרכי הכתיבה של באלזאק. נקודת המוצא שלוש מידות – כזב, שעבוד, בולמוס, שבאלזאק כבשן ועשאן מקור יצירה. הכזב נתגלגל בדמיון הבודה סיפור המעשה. השעבוד – בקשר של קיימא להווי של חברה ירודה בימי מלכותו של לואי פיליפ; לא ביקורת עליה אלא קבלתה והסכם עמה. הבולמוס נתגלגל באותה סאה גדושה של תיאורים המצויה אצלו. ומכיון שלא השביעוהו כל אלה, נולד באלזאק הנזיר והפורש לתוך תאים וטורח ועמל ומבקש וממית עצמו על כתיבתו. שלוש מידות אלו נתנו קודם כיבושן את באלזאק בקלקלתו, מחברם של רומאנים ראשונים שהיו כזב צרוף ושעבוד צרוף ולא נמצא בהם אלא בולמוס של אמת בלבד; והוא שהאיץ ודירבן והכריע והוציא מאפלה לאור גדול.


תורת-הנפש של המעמקים (יוּנג) נדחקת יותר ויותר לתוך תחומי ביקורת הספרות. אבל מה שאירע לפרוידיזם מקורבה אירע גם לה. יותר משהספרות נבנית על ידיה, רצונה להיבנות ממנה: צאו וראו כמה אמת בי, שאפילו תעלומה זו הקרויה יצירה אנושית מתפרשת על ידי! הנה קראתי ספרו של סאלוואדֹר דא מאדאריאנא על האמלט. לא חידש הרבה ולא חכמתי הרבה. ששיקע האמלט עצמו ב’אני' שלו אינו גילוי ואין צורך בתורה חדשה שתגלנו. והסברה על אכזריותו של בן-המלך ורציחת קלוֹדיוּס, – שלא באו לשם נקמה לאביו אלא לשם הגנה על עצמו – סברה דחוקה. אמת, ערים חששות בלבו של האמלט כי חורשים מזימות סביבו, לעשותו בן-מלך בטל, רודף תענוגות ואהבים; ודאי רואה הוא את רצונו של פוּלוֹניוּס להטות עניינו מסכסוכי מדינה ודאגותיה ולהרדימו בחיקה הענוג של אוֹפלייה בתו. אף על פי כן אין לומר, כי שליחות זו שהטילה עליו רוח אביו אינה קיימת, או שאינה אלא אמתלא לשאיפותיו האישיות ובת קול לאהבת-עצמו שהושפלה. דומה האמלט לפרקי מקרא. כל שפירושם מועט הנאתם מרובה, וחילוף הדברים: כל שפירושם מרובה הנאתם מועטת.


מאַרטינוֹ, חוקר סטינדאל ידוע-שם, מאריך דיבורו, בספרו ‘הנאטוראליזם הצרפתי’, בהשפעת שופנהואר על סופריו של בית-מדרש זה. “באותה תקופה, משנת 1860 ואילך, כותב מאַרטינוֹ, התחילו רעיונותיו של פילוסוף זה להיות קניין לרבים ונתקבלו על הלבבות בחיבה יתירה; ובשנת 1830 ‘כבר נישא שמו, כפי שמעיד בּוֹרדוֹ על כל פה ובפומבי מפרשים תורתו במחלקות הפילוסופיה שבאוניברסיטאות ומביאים מדבריו באולמי האצילים’. משנתו של שופנהואר שלא היתה כלל רעה בעיני הפוזוטיביסטים, אף רבים מן הסופרים הנאטוראליסטים נתפסים לה. ולא היה בהנחיותיה של פילוסופיה זו ובעיקריה דבר שיפגע במהלך הרעיונות הישן או בבולמוס זה למדע המודרני”.

אמנם יודע מאַרטינוֹ כי מרתם של הפוזיטיביסטים לבנה ורואים הם את החיים משתבחים ומתקדמים והולכים אל שלימות מסוימת; ואילו מרתו של שופנהואר שחורה מאוד ואפלות השקפותיו, הואיל ומתחילת ברייתם רעים החיים ואך בהיעדרם תקנתם; העדר חיים על ידי פרישות של התבוננות, נזירות או מוות. וכיצד התוו שתי תורות הללו באולמי האצילים שבפריז, קצרה בינתי להבין. ודאי לא עמוקה היתה ידיעתם במשנתו של שופנהואר והסתפקו בקצף המבעבע על פניה. ואין לתרץ, כפי שמאַרטינוֹ עושה, כי הליכתו של הלה אל הוֹדוּ ורעיונותיה, “כשם שהלך ליקוֹנט דה ליל לשם, היא שקירבה אותו אל מהלך הרוח ששלט בצרפת לאחר קוֹנט, ליטראֶ וברארתאלוֹ”. פרוגרס היה לשון של זהורית בעיני שופנהואר ולא היה מושג שנוא עליו ממנו. אלא לאמיתו של דבר אין בינו לבין ספרות צרפת משנת 1870 ואילך אלא המעמד הרגשי המשותף של מרה שחורה בלבד, זו שפשטה בצרפת לאחר המפלה בסידאן. לא ירדו אז לסוף דעתו של בעל תורת הרצון ולא ראו להיכן מלכות יצרים זו מוליכה. למדו ממנה את הרגש שהרגישו – כי מרים החיים לאחר מפלה. ואף מצאו מפלט מפני רגשם המר בהשתמטות לתוך התבוננות; וצירפו את שתיהן ושיקעו אותן בתוך הסתירה הנאטוראליסטית, שאינה אלא השקפה חמרית-רומאנטית, שעשתה ספרות לפי הוראותיו של טאֶן; כלומר דרך אחת וחוקה ואחת לה ולתורת צמחים, והסיפור אינו אלא נסיונות בנפש דוגמת נסיונותיו של קלוֹד-בּרנאַרד בגוף. הווה אומר, זיווג ממזרי כאן ותמימות היתה מצד זוֹלא לראות בבהמוּת להלכה של הרצוּת השופנהוארית הכשר להיטפל לזוהמת החיים ולהיות נובר בה ולעשותה, כביכול, עיקר.

עניין אחר פלוֹבּר. אצלו קירבת נפש עם שופנהואר. ראשית שותפות זו של רווקוּת ובדידות. פלוֹבּר ברח באמת ובתום לב מפני פגעי החיים אל עולם של פרישות והתבוננות, ואפילו הלך ממנה אל הנזירות, מקלט אחרון אצל שופנהואר לאחר האמנות וקודם המיתה. אף על פי כן תמוה מאוד, כיצד הלכה השפעתו בנטייה אחת אל ניצשה וּואגנר ובשנית אל זולא ומוּפאסאן. מכל מקום זו אורגנית והמשך וזו בעקיפין באה ובטעות. אלא שאם נבדוק יפה ונצא בעקבות האכסיסטנציאליזם הצרפתי בימינו, זה של סארטר שקיבלו מהיידגר, נמצא כעין גלגול של השפעות. דומה, בכל פעם שהטיבטונים מכים בצרפתים, נחפזים הללו לאחר מפלתם למצוא מפלט לרוחם שירדה לתוך אחת התורות הפסימיות של אויביהם. וצא ודוק ותמצא משהו של קבע בין נאטוראליזם שינק משופנהואר ובין אכסיסטנציאליזם היונק מהיידגר, והחיבור בזמן ובמקום ובמסיבות כוחו יפה משני עברי הרהיין.


לא מובן לי כל צורכו הריאַליזם של לוקאץ‘. ניגודו לירידה והאיבה לה נראים לי, וברכה רבה בהם. אין מאַרכסיזם יכול להרכין ראשו למשחקים-בקוביה. הללו שעורכים דברים לפי צורות בדויות. מכאן בחילתו בפורמאליזם מפורר ומנוון. שהוא רואה באלה משטר בקלקלתו אין לטעון כנגדו, הואיל והוא לשיטתו. אמנם מעולם לא גילה עוד אדם תלוּת מוחשית ומוחלטת של סיבה ותולדה בין דרכי העשייה באמנות ובין התמורות שבחברה. אף על פי שאנו נתקלים בתופעות המקבילות אלו לאלו בשני התחומים. כיון שמביאה האמנות לעולם ערכים השומרים על כובדם מחוץ להיסטוריה ומעל לה, ואין חוקי התקדמות שולטים בה, על כורחה שלא תשיג אותה יד ההיסטוריה ולא תהא משושביניה. אף על פי כן, לאחר שנשבר לבה של אמנות בימינו, רשאי המאַרכסיזם להסביר את המאורע על פי דרכו ולצרפו אל מערכת הסימנים המחזקים את השקפתו. הדבר שאינו מחוּור לי אצל לוקאץ’, הוא הנתינה שהוא נותן. הריאליזם אינו בדרך ההשתלשלות שלו בניגוד לניוון ולדיקאדנס. לעולם תגובתו וכוונתו בניגוד לרומאנטיזם, ושניהם אינם מתכוונים לצורות של דברים אלא לתוכנם ולרוח החיה אשר בהם. כלום שלשלת זו של עכברים עולים ומטפסים בבית-היראה הגוטי של פיטרוס הקדוש אינם מכוּירים כהלכה ובכל חיוּתם ודקדוקם הממשית? אי אפשר לומר כך. אלא שהממשות שבהם נכנעת כאן לעיקר אשר מעל לה – לערגון של התעלוּת ולגעגועים על מרומים העוקרים אותה ממקום חיבורה הקרקעי ומשליכים אותה אל ערפליהם של גובהי שחקים. כלום תיאוריהם של יורדי-ים אצל הוּגוֹ אינם מפורטים כל עצמם? ודאי שמדוקדקים ומפורטים הם עד מאוד, ואפילו יותר מאשר אצל טולסטוי וגורקי. אלא שמכוּונים הם אל אופק אחר ואל רחש-נפש אחר ששיעבדו את הממש לחום רגשם ושגבם. לפיכך סתם ריאליזם אינו אומר כלום. כפוף הוא לעולם אידיאלי שעל גביו או שאינו כפוף? או שמא כפוף הוא לעצמו? שכן אף תשוקת העמידה ברשות עצמו יש ובמסיבות מסוימות משאת-נפש היא.

ודאי אין כפיפות זו המגמה הידועה. זו חפצה מפורש להשפעה (מוסרית או חברתית וכיוצא באלה) על הקורא; היותה שַמשת למשהו שאינו כלול בתוכה, אלא מצטרף אליה בידים לשם תכלית מבוקשת שמחוץ לה. ה’לשם-מה?' שאנו דנים בו עודנו בלוע בתחומי היצירה ומסויג במעגלה. עודנו בעייה של נוי שהטעם חורץ משפטו עליה.

ההתפקקות שבימינו נקודתה במקום אחר. צורה נאה באמת אינה פורשת מתוכנה ועושה רשות לעצמה. את המעורער שביצירה אתה מוצא במרחק שבין כוחות הבעה ואמצעי הבעה ובין המהות החיונית המובעת. מבורכים הזמנים, ששלוש רשויות הללו מזוגות ואחידות הן ביחיד והן בציבור. אבל פעמים רבות חבילתם מתפרדת. כוחות ההבעה גדולים ועולמה הנפשי נמוך, הואיל ואין אידיאל עליון סוכך עליה. ופעמים גדולה עשירותו של דור, אלא שדלים הכוחות המביעים אותו ואינם מעוינים מתוכם. ואין גאולתה של ספרות באה לעולם עד שיזדמנו כל הכוחות יחד ויתנו ידם זה לזה.

באחדות זו גנוז כובדו של המשתמע שבדברי אמנות, שעריה הפתוחים לרווחה אל הרבים. הוא במלאי הכבוש במאמצי-כוח הללו שהביאו דברים לידי עיוּנם. ואין הדברים אמורים ביצירתו של היחיד בלבד. יפה תוקפם לדור ולתקופה. אולם הכרזה על ריאליזם בלבד אינה פותחת דרכים להערכה. ואם הללו סתומות אף המשמעות מתעמעמת ונקודת-מגע לשקילה ולתפיסה נעדרת.


מיום שהתחילו בעלי הכשרונות שבברוקלין היהודית מיטמעים בין הגויים וכותבים בלשון אנגלית, גברה תאוותם להפוך כל סדרי ספרותה על פניהם ולמחוק כל עברה ולפתוח פרקה מניו-יורק ולמטה. אף מידה זו מגונה. היה משהו דומה לה בגרמנית של ויימאר ועשה באושים. אפילו בהמה אינה בועטת באבוסה. והרי סופרי ברוקלין מלאו אסמיהם מן הבר שהשבירו אחרים בשבילם. בלי שקספיר ודיקנס – שפירא וגרוסמאן מניין? עלוב מעמדו של יהודי בגלותו ועל כורחו עוסק הוא בפסולתם של עסקים, ואי אפשר לגזור גזירת גירוש לטבע בספרות העולם ולקרוא מלא אחר כל סופר שאינו בן-ברית הפוגע בתכונות אלו – נאצי אתה! אין מגרשים טבע בקולות פחדים. “בקלשון תגרש את הטבע בכל זאת ימהר וישוב”, אמר הוֹראציוס.

לכן נראים לי דבר האַרי לוין. מגלה הוא את הגוזמה בעניין גופו ואומר “הדמות המסורתית של היהודי שהעלו דין ודברים שלכם אינה אלא, במידת מה, מעשי-מסתורין עשויים בידיכם. ועל שום מה דבקתם דווקא בספרות האנגלית? למה אינכם מספרים ביהודי כותב רומאנים שעמד בראש ממשלתה של אומה זו? – – – סופרי זמננו, אומר לוין, היו בוררים לעצמם יהודים מכל המינים ובכל המסיבות. ומי שבא ואומר, שהברירה בנאה פחות היא הטיפוסית ביותר, הרי בזה נופל הוא בפח שטמנה לו האנטישמיות. – – – ואולי הגדולה שבעבירות של כותבים הללו היא תאוות הבצע הערמומית שבהם, או הרגשנות של רחמים לעצמם, שהסופרים היהודים מציגים אותה לראווה לעתים קרובות. לקרוא ביקורת בשם רדיפה, הרי מוכר אתה מידה טובה בנזיד של סובייקטיביות”. מכל מקום עמידתו של לוין עמידה של כבוד יותר מזו של המקופחים והנרדפים והקובלים.

והנה מה שאומר הגוי ג’ויס באוּליסס שלו:

"… – מר דידאַלוס, ציין לפניך דברים שאני אומר לך, אנגליה בידי היהודים. בכל מקומות של מעלה שלה: הממון שלהם, העתונות שלהם, וסימן הם לאומה ברקבונה. בכל מקום שהם מתקבצים לשם הריהם מכלים את העוצמה החיונית של האומה. עֵד הייתי לבואם בשנים אלה וכשם שמובטחים אנו כי רגלינו העומדות בזה המקום, כך מובטחים אנו שידיהם של הסוחרים היהודים כבר עושות במלאכת ההרס. אנגליה הזקנה הולכת למות.

  • סוחר, אומר סטיפאן, הריהו אחד שקונה בשער נמוך ומוכר בשער גבהו, בין שהוא יהודי ובין שהוא גוי, כלום לא כך הדבר?"

כך לשונה של האמת.



 

ג    🔗

מפני מה משורר אשר לא עמקו מחשבותיו בידיעת לשונו אף שירתו קלושה ומרודדת? משוּם שבלא עומס זה אי אפשר לו למשורר שיהא בעל-בחירה. ובמקום זה דין שירה כדין מוסר. בלא חירוּת אין טוב ורע. ובלא חרוּת זו עולם השירה קיוּם אין לו. אין הפשטות מַנווה אלא את העשירוּת פעמים משבחים משורר שנכסיו מועטים כי פשוּט הוּא. ובאמת עני ואביון הוא. פעם אמר ביאליק על עניות מעין זו שמשוּלה היא לאותה אשה הנותנת בחול-המועד של פסח חלבון של ביצה אחת לתוך קערה גדולה ועמוקה ומטפחת עליו בכף של חוטי-ברזל עד שמרתיח בוּעותיו ומפעפע שלפוּחיותיו, וקצפו עולה וגואה וממלא את כל חלל הקערה ועובר על שוּליה – והכל באותו חלבון של ביצה אחת בלבד!


הפירות שמניב אדם בימי שיבה, לאחר שנתנסה נסיונות מרוּבים, אוּלי נקיים יותר מהללוּ שהביא בימי בינה ועצה. משוּם שדעתו נקייה יותר ודינו מתון יותר ולא נבהלת תשוּבתו. אבל הם דשנים פחות ורעננים פחות הואיל ופסקוּ היצרים מלהיות כבוּשים. עכשיו אין צורך בכיבוּשם. שככו היצרים אף על פי שלא נשתתקוּ. ושקטו המליאה והרוויה ורתיחתן ותסיסתן בתוך ניגודיהן וסתירותיהן וממילא נתמעטה חיוּתן בנפש.

אבל גם דעה צלוּלה וטהרת-המחשבה מידות נכבדות הן. אמת, עיקר יניקתן מן הלאוו. היש שבהן הולך ונברא ממה שאין בהן. פרישה צוננת כאן מנוהגם של הדיוטות ומלשונם. זהירוּת חמוּרה המתרחקת מן הגס והנמוך ומן המצוּי בשוּק. פרישוּת וזהירות מידותיהן במה שאין בהן ולא במה שיש בהן. ודומה ניטלו מהם סערת-החיים ומליאתה, המסוכסכות בהן ולאוו הסותרים זה את זה בשעת הילוכם אל המשובח. ואף על פי כן מגע-של-גומלין בין סערת-השפע לטהרת-המחשבה ואי אפשר לזו בלא זו. בלא נקיות-הדעת הרי שכלוּת-הלב, אותה הסתכלות בעומקם של דברים, גם היא תיעדר. והחיים בשלימוּתם ממדיהם שלושה – שטוחים הם, עולים למרום ויורדים למעמקים. לפיכך גם פירות הללוּ שמניב אדם בשיבתו, אף על פי שאינם גדלים סמוך לגזעו של עץ-החיים אלא בנופו, עוד רועפים הם דשנם על פּי דרכם ועוד ליחם חי ורענן לפי טבעם.


כל דור ודור וראה עצמו בן-יחיד בתולדות-הימים; אחד בדאגתו ואחד בשמחתו, אחד במוראו ואחד בבטחונו, ונדמה לו עדיין לא היה כמותו בכל הדורות שקדמוּ לו. ראייה זו של אמת היא. מוטל העבר אילם ומת בבתי-העלמין ואין קולו הולך אלא בפיות החיים והממללים ובנפשותיהם. ואף על פי כן לא שלימה ראייה זאת. במזיד עוצם הדור החי את עיניו במקום אחד, שלא יראוּ ולא יביטו אל העבר שהוּא נושא בתוך עצמו. ומתוך סמיוּת-עין זו מציג הוא לראווה בהנאה יתירה את איבוד-נפשו ואיבוד-זמנו ואת הייחוּד שבמעמדו הטראגי; ומתנשא הוּא ומכריז ביהירוּת יתירה על רוב חכמתו ורום עילוּיו. ואותה הנאה כפוּלה המכחישה זו את זו היא הפוסלת גם את דאגתו וגם שמחתו, גם מוראו וגם בטחונו. הואיל ואמיתם פגומה.

לפיכך, כשאתה מטה אזנך לשמוע את אנחת הדור בן-ימיך מפני אימת הכליון והחורבן, שכביכול שרוי הוּא בה יום ולילה, ולאמיתו של דבר שטוּף-זימה הוּא ואינו פוסק מלרוקן את עצמו בבהלתו ובשעשוּעיו ובהוללוּתו; ומצד אחר, כשאתה שומע צהלת קולו על רוב חכמתו ועוצם גבוּרתו בכיבוּש שכבש את הטבע הקטן עד אין סוף ואת חלל-הבריאה הגדול עד אין סוף, ובאמת תועה הוּא ללא דרך ואובד-עצות ולבו חלל בקרבו ונפשו עייפה ונבערת ואינה יודעת אן פניה מועדות – כשאתה מטה אזנך לאנחת הדור ולצהלת קולו הרי מוצא אתה מעט ניחומים בקריאת דברים שנכתבוּ בספר לפני מאה שנים ואינך תמיה על כּלום. בת-צחוק מרחפת על שפתיך – כבר היוּ דברים בעולם זה, שכך טבעו.

הנה מה שכתב בּודליר בשנת 1855: “… שאלוּ פי צרפתי בינוני הקורא יום יום את העתון שלו בתוך בית-הקפה שלו – פרוגרס מהוּ? מיד ישיב לך: ‘פרוגרס? פירוּשו קיטור זה, חשמל זה מאור-גאַז זה, נסים ונפלאות הללוּ אשר הרומאים לא ידעוּם, ומכאן ראיה מה עדיפים אנוּ מן הקדמונים’. והרי לפניך החושך והאפילה שבמוח אומלל זה; והרי לפניך האנדרלמוסיה המשוּנה שמעורבים בה דברים מעולם החומר בדברים מעולם הרוּח! אדם מסכן זה ניטמע כל כך באמריקאניזם על ידי חכמי הזואוקראטיה והחרושת, שניטלוּ ממנו הסימנים המבדילים בין חזיונות של עולם הגוּפים לבין חזיונות של עולם המוסר, בין טבע לבין שלמעלה מן הטבע”.

עכשיו צא ותן במקום הקיטור את ספינת-החלל, ובמקום חשמל את כור-האַטום; ובמקום מאור-הגאַז את ההתגוונות המסמאה עינים ברחובות הכרכים וככרותיהם – ודאי וּודאי ש“פרוגרס” לפניך. אבל מה כבדה החשכה ומה עמקה במוח אומלל זה; ומה גדלה האנדרלמוסיה המשונה שמעורבים בה דברים מעולם החומר בדברים מעולם הרוח! ואדם מסכן זה בן-דורך ניטמע יותר ויותר באמריקניזם זה על ידי חכמי הזואוקראטיה והחרושת והכל ניטל ממנו. הווי אומר גם באלה היתה יד “הפרוגרס”. פרוגרס של כיבוּשים בטבע מכאן, ופרוגרס של אין ואפס בנפש מכאן. ונחת אין.

כשטענים נגד המחקים ואומרים – אין הדבר לכבודה של הספרות לנהוג כיהוּדי שאין לו תרנגול לכפרות והוּא סבבוֹ במעות, מיד משיבים לך: כך הסגנון, ואצל כל אוּמות-העולם כך; אנו דור לאחר איינשטיין ולאחר פרויד ויוּנג ולאחר ג’ויס וקאפקא; כך סגנונו של הדור הזה; וזר לא יבין את זאת!

לכאורה תשוּבה ניצחת. לאמיתו של דבר אינה משיבה לעניין. הרי אין אומרים על שירים טובים או על סיפּוּרים טובים כי רעים הם משוּם שיש בהם מן החיקוּי. הפוכה הטענה: שואל אתה ירידה זו מהיכן? שירים וסיפוּרים רעים הללוּ מהיכן? ומשיבים – מן החיקוּי, מן הנוסח, מאלה הרע שבהם. כל שאלתרמן כותב, למשל, שיר נאה, אין תרעומת עליו שעשה מעשה אימג’יסטים. בכתבה הכל מותר חוץ מן הכתיבה הרעה. לא לחקות בלבד את האחר אתה רשאי אלא גם לגנוב ממנו. “מה שאנו מכנים בשם ‘כתבי שקספיר’ לא יצא בפשטוּתו ובייחוּדו מן האיש ויליאַם שקספיר מסטראָטפורד, אלא מקצתו בא מידי קיד ומקצתו ממאַלראו ומרבים כיוצא באלו” (קולינגווּד). והיכן ההכרע? בפירות שהביא החיקוֹּי. בתקוּפה גדולה, בימי גאות, הכל מוּתר. שקספיר הגונב מעשה בבן-מלך ועושה אותו “האמלט”, הכל מחול לו. בתקוּפה קטנה, בימי שפל, צריך אדם לשמור נפשו. על כורחו שיהא בו גרגר אחד משלו, אם לאוו כלוּם אין בו.

ועוד דבר. יפה הזהירות כלפי זקנים שעדיין כוח זכרונם עמהם. מי שזכה לאריכות ימים ודאי הסתכל בהרבה חזיונות בימי חייו וּודאי אף עמד על יד עריסתו של נוסח זה וראהו עובר לפניו בכל גלגוּליו ותמוּרותיו, ועכשיו עומד הוא למראשותיו של שכיב-מרע זה בשעת יציאת נשמתו.

כשבאתי בסוף 1909 ללמוד תורה בבירת צרפת הקיפני אויר-חליפות זה מכל צד. שוּתף הייתי, בין שהסכמתי עם החדש ובין שדחיתי אותו – על כורחי שותף הייתי לו בגוּפי וברגשות לבי ובכוחות-שכלי. זכורני, שעה ארוּכה של שעמום היינו מקדימים ויושבים על ספסלי קוליג'-דה-פראַנס ושומעים שיעוּר של חכם-כלכלה מפוּרסם על ממונותיהן של אוּמות העולם, בשביל לשמור לנוּ מקום באולם שם עמד להרצות ברגסון, מיד אחר שיעוּר הכלכלה; וכך אנו יושבים ומצפים עד שיתחיל בעניין אבולוּציה יוצרת, השתנוּת שברצייה, זמן ומשך, מציאות שבונה השׂכל האנושי לתועלת האדם בלבד ומציאוּת ממש, ריאלית של ההינף החיוּני. עומד היה ברגסון זקוף ורזה ולבוּש שחורים וחוטמו יבש וגרמי ועיניו גוון של פלדה ומקצת מן המקצת של עקשוּת נזירים בהן. בנחת היה משמיע דבריו, בזהירוּת מונה פסוקיו כאדם המרצה לחברו דינרי זהב, וכל דיבוּר ודיבוּר אמור בהטעמה נכונה ולשונו ככתיבתו – נאה מאוד ומלא מראות ומשלים, נכנסת ללב ומתקבלת על הדעת ויש בה סמכוּת וכוח-הוכחה והידור ודיוּק כאחד.

אף על פי כן אין מגפה אחת של דעות לכוּלם בתחילתה של המאה העשרים. עדיין רוּח של ביקרות ערה בלבבות ואין מקבלים דברים משוּם שמקוּבלים הם. בתוך קהל התלמידים בבתי-המדרשאות ממלאים וכוּח, בדיקה ושיקוּל-דעת הרבה משעות הפנאי שלהם. ראדיו וטלוויזיה עוד לא היוּ ועוד לא נבראוּ. ופסיעותיו הראשונות של ראינוע עלוּבות מאוד. שטן-הבידור הממעט והמחסר והמחריב את הנפשות עודנוּ משומר בתוך צנצנתו וחותמתו של השם-המפורש שעל פי הצנצנת כופה עליו בית-כלאו. בערבים ובלילות כשהיינוּ מסוּבים בבית-קאפה קטן בבוּלוואַר מיכאל הקדוש לא פסק המשא-ומתן על ברגסון ותורתו, ולא כל רעיונותיה והלכותיה נתיישבוּ לנו. מוקשית מאוד בעינינוּ השניות הגמורה שבין שכלוּת להסתכלוּת, ואי איפשר לנוּ לקפוץ עם ברגסון קיפוץ זה בשתי רגלים כאחת מרשוּת לרשות. השניות של ברונשויג שבין פנים לחוץ נראית לנוּ יותר. הואיל ומתאחדת היא אחדוּת כלשהי בתוך ממלכת הרוּח שמעליה.

אבל הסערה הגדולה באה עלינו בשדה האמנוּת. אז צרחוּ צריחתם בעתון “פיגארו” הקולות-הקוראים של מארינֶטי – לפוּטוּריזם, לאַין ואפס, להצגה לראווה, למהירוּת וחפזון, לפולחן המכוֹנה, לאמריקניות, להוד המלחמה ולאוירונים, ולאותה סיסמה כוללת: קץ, קץ לשאיפת אנוש ושגב רוּחו!

במרתפי הלוּבר ישבוּ פרחי פסלים ואימנוּ ידיהם בהעתקת התבליטים האשׁוּריים, ובאולפניהם ישבוּ פרחי ציירים וטרחוּ ומחקוּ כל זיע ורתת מעל פני הגוונים של תמוּנותיהם, הואיל ומקוּבל הוֹא – כך נהג סיזאן כשצייר את “התפּוּחים” שלו. ואז גם הכריזוּ הפייטנים בפומבה גדולה על “הפסוק החפשי” (Vers Libre), כלומר שירה בלא קצב ומשקל וחרוּז ובלא שוּם קבע אחר. וכשהשגתי על כרוזים הללוּ בכל מקום שנזדמנתי עמהם ואמרתי – אי אפשר לה לשירה בלא כבלים, אבד קול התנגדוּתי בתוך סער התביעה הגדולה וסיסמת החירוּת שבפיה. אמת, לאחר שבע שנים (1917) כבר כתב אליוט, מחלוּצי השירה החדשה האנגלית, דברים קשים מדברי (“… הפסוּק החפשי, אומר אליוט, אפילוּ לויכוּח אינו ראוּי; שופר-מלחמה הוּא הקורא לחירוּת, והרי אין חירוּת באָמנוּת… הפּסוּק החפשי קיום אין לו והגיעה שעתה של בדייה טפשית זו שתצא בעקבות ה’אֶלאַן-ויטאַל' ותפול גם היא לתהום הנשייה”.). אבל בשנת 1910 כל מי שהשמיע דיבוּר כנגד חירוּת זו נחשב לאדם שעבר זמנו.

גם בשני תחומים אחרים – בתורת התורשה ובתורת-הנפש החדשות – שיחקה לי השעה והעמידה אותי על מפתן החליפות והתמוּרות שאירעו בימים ההם במדעים הללוּ. כשיצאתי מבירת צרפת והלכתי לנאַנסי ללמוד חקלאוּת, היה לי מורה-הוראה אחד, פרופיסור קיוּ-אַנוֹ, מגדולי הדור בחכמת התורשה ומעשרה ראשונים שחזרו וגילוּ בדרך עצמם את חוקי מנדל בתחילתה של המאה עשרים. שיעוריו לקחוּ לבם של שומעיו והוּא הקנה להם ידיעה ובקיאוּת בהלכות התורשה וכל חידוּשיה. וכמה הרבה לעגוּ על הפרוגרס של ספנסר בנוהג המוסרי והמתקבץ בחברה קימעה קימעה עד שנעשה יסוד באופי ותכוּנותיו, העוברים אליהם בירוּשה מדור לדור. לפיכך שוחק אני בקרבי כשאני שומע כיצד מתווכחים אצלנוּ בשצף קצף על הפרוגרס הזה. לנו, תלמידי קיוּ-אַנו, כבר היתה מצודה זו בחורבנה וכל חומותיה פרוצות עוד בשנת 1912!

והנה באותה עיר נאנסי ישב עמי על ספסל הלימוּדים חבר אחד, בן-אחותו של הפרופיסור היפוליט ברנהיים. וחברי זה הכניסני לבית דודו, שעמד אז בראש בית-המדרש הנאנסאי המרפא חולי-רוּח על ידי סוּגיסטייה. פרויד הצעיר תירגם לגרמנית (1888) את חיבוּרו של ברנהיים והיה שולח למורה-דרכו הזקן כל מה שיצא מתחת עטו.

ברנהיים אדם חביב היה, מקרב את הסטוּדנטים היהוּדים יוצאי רוּסיה ומסייע להם ומַנחה אותם בעצתו. מפיו שמעתי שם פרויד בראשונה. וחברי נתן לי את ספרו “פשר החלומות” במקורו. ודאי לא ידעתי אז מה רב כובדו של חיבוּר זה. אבל ברנהיים דיבר על פרויד גדולות וטובות, ואין תימה שמימי נאנסי ואילך לא פסקוּ ענייני וצמאוני לתורה החדשה הזאת, אסכולתה ותלמידיה הדבקים בה והפורשים ממנה.

אין רצוני להוסיף ולפרט בדברים ישנים-ונושנים הללו, הואיל וכל כוונתי להוציא מלב הצעירים את יוהרתם כלפי גדולים מהם בשנים; ולתכלית זו, דומני, מספיקים הדברים שהבאתי למעלה. כל ההתעצמות הזאת המתגוללת עכשיו בקונטרסים ובדפתראות של דרדקי ואינה אלא עקשוּת-פה ולזוּת-שפתים של הדיוטות, הרי לפני חמישים שנה לבּה רותחת היתה פורצת מלוע של הר געש, ואי אפשר לו לאדם שיעמוד בד' אמותיה ולא יישרף. לא אבק ספרים היתה התעצמות זו ולא תכריכי-נייר של נוסחאות מתות, אלא החיים עצמם וסערם. בהמשך הזמנים וכדרך העולם, משהתחילה אותה לבּה בוערת ומצטננת ומתגלגלת באבן מוּצקה של הלכות פסוקות, הרי גם אבן זו נהפכה לסלע-מחלוקת ומרוב טלטול ושפשוף מבפנים היתה לעפר תחוח שהכל מתאבקים בו.

אבל כוחות נעורים בעולם הרוח (שאינם תלויים במספר השנים ובן ע“ה יכול והוא כבן כ”ה; וכבר בודליר הרים קולו כנגד “הצעירים הזקנים” הללו) אינם בענן אבק המתעפר סביבותיך ומקיפך מכל צד ואונס את עצמו עליך ועומד לבלעך, אלא בעמידה בפני נוסח קופא ומאובן, בעמידה על אישיותך ובהגנה על אותו קורטוב של עצמוּתך שהיא, העצמוּת, נושאת את האישיות אל עתידותיה. דברים פשוטים אלה אינם נשמעים בתוך ההמולה הריקה והרעש האוילי. שהרי מה קל ומה נוח לו לאדם להשתעבד לדבר העשוי, לאותם תשעה קבים משל אחרים שאינם תובעים ממך לא מאמצי-מחשבה ולא מאמצי-רגש אלא הליכה כפרה בבקעה, הסתגלוּת שאין בה משוּם יסוּרים. אבל מה קשה ומה מטרידה חירות של אמת המעלה את הקב האחד משלך. ובשביל לחפות על מעשי קופים הקלים מאחזים המחקים את העיניים ומתיזים צרורות עפר כנגדך – יוּנג! יוּנג!

אדרבה ואדרבה. אם רצונכם ביוּנג, בבקשה, הנה מה שהוא אומר בפרשה זו: "… ישנה באדם מידה אחת, ואף על פי שמרובה מאוד תועלתה לכלל, אף על פי כן גדולה קלקלתה בשביל יחיד – כוונתי מידה זו של חיקוי. לעולם אי אפשר לה לתורת-נפש של הכלל בלא חיקוּי. שכן בלעדיו סדרי החיים של המרובים, של המדינה ושל החברה, מה תהא עליהם? ודאי סדוּרה החברה פחות מכוח של חוק משהיא סדורה מתוך נטייה לחיקוי; וכלולות בנטייה זו גם נתינת-הלב על דברים ודביקות מוסרית בהם.

אבל יום יום עד-ראייה אתה כיצד בני אדם משתמשים, רצוני לומר משתמשים לרעתם, במנגנון החיקוי בשביל לציין את היחיד שבהם; מסתפקים הם בחיקוי אדם רם-מעלה, בסגולה אחת או במידה אחת מופלאה של נוהג, ובדרך זו מגיעים הם להיבדלות מדומה מתוך הקהל שבתוכו הם מתהלכים. והיוצא מזה – כמעט רצונך לומר העונש על כך – שהשווה שבמחקה לאופי חבריו, שבין כך וכך מאוד ממשי הוא, מתרבה והולך עד כדי שעבוד בלא-יודעין אל כל המקיף את המחקה. וכרגיל נהפך מאמץ מדומה זה לפרישותו של היחיד לצביעות, שלעולם אינה מזיזה אדם ממקומו אפילו טפח אחד. אלא שמחמת מידה זו של צביעות נעשה המחקה עָקר יותר בכמה וכמה דרגות משהיה.

בשביל שתעמוד באמת על היחיד שבתוך עצמך על כורחך שתעמיק מחשבות-לבך: ופתאום אולי יוודע לך מה רב הקושי בילוי ייחוּדך".

ספרות קנה אחד משבעת הקנים שבמנורת הזהב של יחוד קשה זה. איני יודע היכן מקומו של אותו קנה. אולי באמצע הוא. המשך לכַן המנורה שממנו מסתעפים שאר הקנים לכאן ולכאן, לימין ולשמאל. מכל מקום בלא ייחוד קשה זה אין כלום. לא ישביעו המזווים המלאים של אחרים ואל יושיעו תשעת הקבים של אחרים. ייחוד קשה זה משמעו – הקב האחד משלך, כזית אחד של פת-עמלה מן העיסה שלך, ובמלוא עומס העבר של הקיבוץ האנושי שצרפה אותך ההשגחה אליו. והדין עם יונג – על כורחו שהמחקה נעשה צבוע, ועל כורחו שיהא עַקר משהיה.


“כל הבא להיות מגן לכוזב ודאי חייב לומר דבריו בחשאי ולהכתיר אורח-חייו בנימוסו. כל המרגיש שהצדק על צדו יעמוד לפניך בחוּמרתו; צדק בעל נימוסים אין בו ולא כלום”. (גיתה).

“עולמו של ההוֹוה אינו כדאי שנעשה לטובתו; הואיל וזה שלנגד עיניך יכול והוא בטל כהרף-עין. מצוּוה אתה לעשות בשביל העבר ובשביל העתיד לבוא; בשביל זה שאתה מודה בזכויותיו ובשביל זה שאתה מבקש להרים ערכו.” (גיתה).

“המופרך, הכוזב מוצאים חן בעיני כל; הואיל ומתגנבים ונכנסים בכל; האמת והחמוּר אינם כן; הואיל והם מוציאים את עצמם מן הלל.” (גיתה).


 

ד    🔗

פעמים אתה משמיע רעיון פשוט מאוד כולו ודאי ומציאוּת. ובשום פנים אי אפשר לסלקו. בא חברך ומשיג עליו. והנה מתוך השגתו אתה למד – לא בריאה ולא חזקה טענתו ולא צודקת. ואתה תוהה, טעות זו מהיכן? אי אתה יכול לומר, לסוף דעתך לא ירד. הרי הדברים פשוטים וברורים. ואילוּ ההשגה עליהם קשה ומפולפלת מהם עד אין שיעור; דומה “עלה המוץ בקוֹץ ונסתבך”. שמא תאמר, לא שמע אדם זה מה שהשמעת? אבל ראית אותו יושב בקהל הנאספים ואזניו פתוחות. על אחת כמה וכמה אינך רשאי לחשוד בו – ידע את האמת והתכוון להתכחש לה; אף על פי שיש גם חוטאים-במזיד כאלה, אלא מספרם מועט. ובכן חוזרת הקושיה למקומה: טעות זו על שום מה?

רבות הרהרתי במידה משונה זו. והנה נדמה לי, יש דברים בעולם שהנפש אינה חפצה בהם. וכל שהם ודאי יותר ומציאוּת יותר חפצה היא בהם פחות. מבפנים יש איזה סירוב מכוסה, מיאוּן מסתתר, איזו אימה מפני הפשוט והאמיתי. וכשאתה משמיעם מיד מסתתמים צינורות-התפיסה הרגילים ונעשים מעין משמרת המוציאה את העיקר וקולטת את הטפל. מכאן אותו זלזוּל בדברי האמוּרים, אותה תרעומת חבוּיה עליהם כמעט קודם לאמירתם. כלומר, האזניים שומעות אותם אבל אינן מקשיבות להם.

וצא וראה, תחומו של פגם זה מרחיב גבוּליו. השירה יודעת ומכירה שמיעה-לא-שמיעה זאת ומבזבזת היא כוחות מרוּבים בשביל לגבור עליה. לפני ימים אחדים קראתי שיר יפה בן שנים עשר בתים ועיקרו – אל יגבּה לבך, האדם, כי יסודך בעפר וסופך לעפר. אבל אילוּ אמר המשורר אמת פשׁוּטה זאת בקיצוּרה, אוזן מי תקשיב לה? יצא והאריך את הדיבור בעניינו ובא עליו בעקיפים. פתח בעליית השחר מתוך האפילה. אחר הזריח את גלגל החמה והעמידו בצהרי יום באמצע הרקיע, עד שהגיע לשקיעתו; והגלגל מסתלק וטובע בחשכת הלילה. את תמונותיו ואת ציוריו טבל בים של ניגוּנים וקצבם. ובקסמי הקולות האלה ומתק נעימתם לוקח המשורר את דעת הקורא, מפתה אותו ומשדל אותו שיטה אזנו לו עד שנקנית לו אמיתו הפשוטה וכל יגונה הגדול.

וממקום אחר. רצה בעל-התפילות לומר, אין התארים שבלשון בני-אדם מספיקים לספר כבודו של דבר-אלוהים; עניין שהכל מודים בו. ואף על פי כן אין הדעת קולטת רעיון זה בפשטותו. נוגעת בו ואינה נוגעת. מה עשה בעל-התפילות? הפליג וגיבב ששה עשר תוארים זה על גבי זה בנשימה אחת: “אמת יציב ונכון וקים וישר ונאמן ואהוב וחביב ונחמד ונעים ונורא ואדיר ומתוּקן ומקוּבל טוב ויפה הדבר הזה”. עכשיו על כורחו כל בר-דעת מסכים עמו. שהרי ברור לו, אפילו יוסיף עוד שמונים וארבעה תוארים בשביל להשלים את המאה כלום לא הוסיף. וכשיגרע מן הששה עשר כלום לא גרע. הואיל ולא מספיקים התוארים, בין מרבה ובין ממעיט לעולם הריהוּ חסר. ונמצא הגיע בעל-התפילות אל תכליתו על-ידי היפוכה.

והדברים משונים מאוד וצריכים עיוּן מרובה.


חבר אחד שלח לי מארצות-הברית חיבוּר בשם “הרגש האסתטי” של הלג' לאַנדהולם ועיינתי בו. נקודת המוצא כאן – דעותיו של הפילוסוף האנגלי (יהודי) שמואל אלכסנדר: ראשית-הכללה זו שבכוח דחף-הבניין העושה, אף על פי שבסופו של דבר מגיע הוּא אל תורת-נוי של התבוננות ואינו יוצא בעקבות דחף-הבניין עד תכלית. דעה זו, שאמנות פירושה אדם-בתוספת-של-טבע (Homo additus naturae), אך פשׂע בינה ובין אדם-כנגד-הטבע, הואיל ואלכסנדר צרף אל גדרו את עקרון העיכוב והניגוּד וההתגברוּת עליהם.

הסברו של לאַנדהולם אינו מרחיב הרבה את תחום הידוע והשגור באירופה, אף על פי שהוּא מנסח אותם בשינוי. האמפאתיה של ליפס מבצבצת ועולה מכל סברה וסברה. אלא שנעלמה ממנו השגתו של וורינגר על ליפס: יפה כוחה של האמפאתיה לאמנוּת קלאסית בלבד, אבל זו שאינה ממינה, כל האמנות של שבטי אפריקה ואסיה, מה תהא עליה? כך דרכם של חכמי אמריקה. כשהם מגבלים את עיסתה של אירופה ומפרישים ממנה דעותיהם, הריהי בידיהם מעין עיסה שלא הוּרמה חלתה, וטבל זה מכשיל את הקורא.


שגור היה בפי לומר – “עכשיו, שהמהפכה הבולשבית הרוסית היתה לרג’ים, כלומר אוֹנסת היא את משאת-הנפש המכוּונת מציאות חדשה על ידי כוח-אלים שהיה תכלית לעצמו, מה תימה וגומר…”, ולא ידעתי שחוזר אני על דברי לנין כשהוא דן דינן של כל המהפכות שבאו לעולם. והרי אלה דבריו, המעלים רעיון שהיה חביב על מארכס ועל אֶנגלס: “עד עכשיו אין לך מהפכה שבסוף חשבונה אינה מגיעה לידי חיזוק כוחה של המכונה האַדמיניסטראטיבית”.


זבוּבי-בית. בקושי, כמעט באונס, אני מסיים סיפוּר אחד של סופר בן המשמרת הצעירה בארץ. יש משהוּ בבחור זה. ואף על פי כן קשה הקריאה. הקבוצה ריקה, בני חלוף, פסיכולוגיה של מטרידים לעצמם וזה לזה, חכמות של קרתנות ואיזו שממה ושפלוּת בנפש, הבולעת ופולטת ושוּב בולעת מה שפלטה ואינה נתפסת לשום דבר.

אין עניין לבעלי-חיים ואפילו לא לכלב; חוץ מאותה מורשה יהוּדית של כלב נובח בכפר הערבי, בכפר הגוי. אין שום רגש למקום חוץ מן המצוּוה לפי תקנות מפלגות או “תנוּעות”. יש איזה קשקוש סביב למכונות נסיעה וחרישה, אוטומובילים וטרקטורים, וגם קשקוּש זה מצוּוה על פי הלכה. לשם מה חיים בני-אדם אלה, דווקא כפי שהם חיים, ובונים גיהינום לעצמם? המחבר הצעיר אינו משער שיש איזו משמעות לשאלה זו.

אף פזיזות כאן במתרחש. פזיזות משונה, שהיא יותר קלות-דעת וקוצר-ההשגה משהיא חפזון. למה נחפז הכל? ולאן הוא נחפז? אין תשובות לשאלות אלו. למה הכל חוטפים וחשים, חוטפים ומתרגשים, חוטפים ומתייאשים, חוטפים וחיים? אין תשובות לשאלות אלו. לפי מהותם כך הם, כזבובי-בית – עפים, מזמזמים, עסוקים מאוד וניטלו מהם מנוּחתם והתמדתם; ויצרם ותשוקתם מציצה אחת.

הכל מפוקפק, הן מצד ההשתלשלות של המאורעות והן מצד בניינה. דומה קרא המחבר ספרים אחדים חיצוניים ולא תפס מה שקרא, והריהוּ מבלבל זכרונות, תיאורים בתוך המתהווה ושוטף ואומר בלבו – הנה הנה הכתיבה החדשה!

והמגוחך שבדבר הכובד-ראש שבו. הבאַנאַלי נראה כן מקורי מאוד; הריק – מלא; הדלוּת – עשרוּת. עולמו – ממש אין בו והוא נראה לו יש גדול. אבל למגוחך זה אי אתה יכול לצחוק, אי אפשר להצטער עליו, אין בידך להתכנס אל תוכו ואין מפלט מפניו – זו פרשת החיים (אם הללוּ קרויים חיים) העוטרים אליך!


הגהתי יריעות קובץ מאמרים “עבודה ואדמה”. למראה הגליונות המשובשים נתעוררו רחמים גדולים בלבי. היכן ההתרגשוּת שאפפה את הדברים בשעת כתיבתם? והאחריוּת הגדולה, והיראה וההנאה ופחי-הנפש? הכל הלך ואיננו ואין לפניך אלא נייר מעוך זה וכתמי דיו שחורה הללו!


תורת-הנוי של בּוֹדליר, האחת בצרפת הגודרת דברים ומחזיקה ונכנעת למסקנות היוצאות מן הגדרים, הריהי כולה בהשפעת קאַנט. איני יודע באיזה צינורות באה אליו. בפרק ג' של “אוכל אופיום” שראה אור בשנת 1860 – “תאוות האופיום” – כתוב: “ומה עוד? לומד הוא את המיטאפיסיקה האשכנזית: קורא את קאנט, פיכטה, שלינג”; ובאותו פרק במקום אחר: “אינו טועם אלא אלף טיפות לודאַנוּם ביום (איזו פרישות!)… והוּא חוזר וקורא את קאַנט ומבין אותו, או שנדמה לו שהוא מבין אותו”. חוץ משני מקומות אלה אין זכר לשמו של החכם מקניגסבורג בכל כתבי בּוֹדליר.

מכל מקום מזדמנים לך רעיונות וצורות-ניסוּח קרובים כל כך למהלך מחשבתו של קאנט, שאי אפשר לומר יד-המקרה היתה באלה. כך מזלו של רעיון גדול. במרוצת הימים נעשה הוּא קניין הכלל ונטמע ברבים הללוּ שקנוּהו, ושאתה מצוּי אצלם יותר מאשר אצל היחיד אבי הרעיון ומחוללו, ונדמה לך, כאילוּ השמיע, אב ומחולל זה, דברים שגורים בפי כל.

כך אירע לי עם ויליאם ג’ימס. קרובה אחת שלי, מורה, מתקשה בהוראה וקניתי לה ספרו של ג’ימס “שיחות למורים על תורת-הנפש ולסטוּּדנטים על כמה משאות-נפש בחיים”. בדרכי מירושלים לרחובות עיינתי בחיבור זה ונדמה היה לי, שרעיונותיו שגורים כל כך, כאילוּ שיחה לי עם חכמי החינוך במחננוּ – לאמיתו של דבר, ג’ימס אבי רעיונות הללו ומחוללם. אלא שפשטו ברבים ונתמעכו מרוב שימוש. ואין לך מידה מושלמת בעולם הזה. אדם מפרסם כתביו וכל רצונו שיהיו קניין רבים. משהיו כך, הרי יצאו מרשות מחברם, ובהמשך הזמנים ניטל מהם חידושם ועצמוּתם והיו למין מטבע שחוק שאין לו צורה ואין לו ערך.


אסור לו לדור-הולך שיעלה בלבו טינה או תרעומת על הדור-הבא. הללו כבר החיים מאחוריהם והללו עדיין החיים מלפניהם. במעמד לא שווה זה לעולם יש חשש משום קנאה שמקנאים הראשונים באחרונים. ויש עוד חשש אחד שאין בינו לקודמו ולא כלום: שמא הזקנים יחניפו לצעירים, בשביל לגנוב לבם ולהיטמע בתוכם. אבל דברי-חנופה ושפת-חלקות הם הם גוֹניה של קנאה נסתרת עושי-דברה. לפיכך, כשאתה1) רואה סופר ותיק מתחיל מפרכס לצעירים, סימן שהזיקנה קפצה עליו וחיוּניותו נתמעטה ופחד יום המיתה נפל עליו, והריהוּ אץ ורץ להבטיח לו, לכל הפחות, עולמו הבא. וכיצד ישא ויתן זקן עם צעיר? בפשטנות ובגילוּי-לב ובלא משוא-פנים ומתוך הסכם של שני הצדדים, שהם מסיחים דעתם ממניין השנים וכל אחד ואחד אינו מפנה פניו אלא לחיים.

הקדמתי כל אלה, הואיל ורצוני לרשום בפנקסי דברים אחדים על סיפור שקראתי ושכותבו מן המשמרת הצעירה. עכשיו, לאחר שנתייאשו מן המשלטים, הכל הולכים לצרפת לבקש השראה חדשה בבירתה. ודאי ישנה צרפת הראויה לגילוי וללימוד ממנה, לבחירה בה ולקירבה אתה, וכדאית היא שיסמכוּ עליה בפניה ושלא בפניה. אבל מה עושים הישראלים? מנקרים באשפתה כתרנגולות. הנה הסחורה שהם מביאים משם:

“… רקדנית היתה מעכזת שם על גבי בימה מרופדת בסילונות אדמדמים חיוורים של אור עייף. מאחור התנשפה תזמורת. הביט ביצור המתועב שנפח לתוך הטרומבון ואגב שלח גינוני חן מומסיים שנתדפקו לשוא על דלתי תשומת-הלב. תשומת-הלב היתה מסורה כולה לאש שהדליקו בה מערומים זרים. לא כן הגבירות, שמוכנות היו לעולל בעפר קרנן של כל האמנוּיות הפלאסטיות ובלבד שלא להודות בסגולות גופניות יתירות של נקבה אחת ערומה”.

כך, כך. נקבה אחת ערומה עם סגולותיה הגופניות היתירות. איזה חידוש! ואותה דקות פסיכולוגית על הגבירות שאינן רוצות בשום פנים להודות בסגולות גופניות הללו, ומוכנות אפילו להשתמש בפסוק מספר איוב, ו“לעולל בעפר קרנן” של כל האמנויות הפלאסטיות, בלבד שלא יודו בסגולות אלה. באמת, נקבה אחת ערומה, שומו שמים! אבל הביקורת העברית, כשהיא מתעצמת עם ספרות זו, הריהי מוכיחה אותה על פניה, שלא עלה בידה “לפתור את שאלת הזמן, כשם שפתרו אותה ג’ויס וקאפקא”. וי, וי, חטא גדול חטאה. שאלת הזמן לא פתרה, את הגאולה היתה מביאה לישראל! מה שייך? אילו פתרה שאלת הזמן!

אבל אין ספק, כיוון שגילו להם את הפגם שבכתביהם, הרי בכל כוחותיהם ישתדלו לתקן עד מהרה את המעוות, ולאחר שנים אחדות הכל, כל המחנה, יחדיו, יפתרו את שאלת הזמן. מה שייך? אבן-נגף כזאת אבן-יד היא בשבילם ובאצבע קטנה יגללוה. ואז פתוחה דרכם לפניהם לרווחה. ודאי, הם אינם חסידים שוטים. הם לא יהיו מוכי-אלוהים ומעונים כג’ויס וכקאפקא ובאמצע ימיהם לא ימותו. ימים יאריכו, צעירים יהיו כל ימיהם – והם יעשוּ, אשתמש גם אני בפסוק מאיוב, “פימה עלי כסל” וייהנו מכל הנאות העולם הזה המרחיבות דעתו של אדם. אבל את שאלת הזמן יפתרו, ויהי מה!


ימים אחדים אני חש בגופי. בחילה קלה כמגעה של נוצה רכה. איני עושה כלום. מקשיבה אזני אל רחש השעות החולפות והמייתן – ריקות הן. דומה ריקנות זו לפלח-מחצבים של כוכב-לכת שנפל ארצה מן המרחקים הדולקים והמאירים, ועם נפילתו כבה פלח זה והיה לאבן כבדה. אל אלוהים! מה קרה האבן ומה כבדה!


“עדיף בעיני הפסדה של אמת משכרו של כזב; האמת מרפֵּא למכאוב זה שאולי הביאה עלינו” (גיתה).


התחלתי בקריאת ספרו של דוד ססיל “המספרים הויקטוריאנים הראשונים”. בפתיחה מביא המחבר רעיון מלא עניין: עמידתו של הקורא כלפי הספרות שנבראה על ידי הדור שמתוכו יצא – הדור-האב של הקורא-הבן – חמורה פי כמה וכמה בביטולה ובזרותה מן העמידה כלפי הספרות שנבראה בדורות רחוקים מאוד מדור-הקורא, רחוקים מרחק מקום ומרחק זמן כאחד. השירה האנגלית בתקופת אלישבע נתפסה בימינו יותר מן הסיפוּרים שבתקופת ויקטוריה: “על שום מה כך הדבר? לא ברור לי. כלום הסבר פרוידי כאן? מין קומפלכס של אֶדיפוס רב-מידות כלפי דור-האבות? אפשר יבואו חכמי-הנפש ויסבירו לנו את הדבר. נכיר להם טובה, כשיסיחו דעתם לשעה קלה מן הבעיות המחרידות שבתת-תודעה של הפרט”.

לגלוג דק מן הדק. אבל שמא הסבר זה נאה גם לשנאה זו שפשטה בלבות לספרות האבות ולכל קנייניהם בקהל-הבנים הישראלי?


מעיין אני על משכבי בספרו של אירולאוד “אגדות בבל וכנען”, סיכוּם מסוכם כהלכה ונעים לקריאה, מן הידוע לנוּ בימינו על תרבות זו. מעולם לא האמנתי, שהכל בא אלינו מן השמים, מרוח הקודש. אומה שאין לה פסלים ומסכות, אומה שלא חקקה צוּרות על כדיה וגביעיה, על כורחה שתהא פחותה בכוח-דמיונה בתחומי יצירה מסוימים. וכשהדמיון איננו מהיכן תבוא המקוריות השלימה? קנאים אנוּ מטבענו, וכשאנו לוקחים משל אחרים אנוּ מגינים על הלקוח הזה בהתלהבות ובמסירות-נפש, עד שהיה לקנייננו ואי אפשר לפקפק בבעלוּתו עליו. ופשטו הדברים בעולם בשמנו כי עליהם הורגנו. ומבחינה היסטורית אין חשיבוּת למכורה, לגנזים, חשוב מי שמוסר נפשו על הדבר, וממילא שלו הוא אף על פי משל אחרים הוּא.


ז‘. ז’. רוסו גלגל אמש על משכבי צחוק גדול מתוך גרוני. כמה הוּא מלגלג לגופה הכחוש של מאדם אֶפיניי! החזה שלה דומה לכף-ידו, כלומר חלק הוּא ובליטות אין בו: “ואני מעולם לא עוררה אשה את היצר-הרע שלי, אם שדיים אין לה”.

עניין זה אינו חלק כל עיקר. הדברים על השדים של גברת אפיניי נבלעים בתוך מחשבותיו של רּוסו על המדינה, מוסרה, דרכיה, עיקריה, ככתוב ב“ווידוּי” חלק ג'. אבל אין רוּסו חש, כי פעמים גם כל מעמד-נפשו דומה לחזה זה של גברת אפיניי. וכשכתבתי למעלה “כמה הוּא מלגלג” – בטעות כתבתי. מידה זו של לגלוג אינה ממידתו של רוּסו. ואם צחקתי אמש על משכבי, הרי מחמת כובד-ראש שבדברים צחקתי.


כתבתי דברים אחדים לחבר בעניין סגנון עברי וסמכתי דעותי בלשונו של צווייפל, אבל שמו הפרטי נקבתי “אברהם”. והנה פתאום, כששילשלתי את המכתב לתוך פיה של תיבת-הדואר, רעדה ידי, ממש בהלה אחזתני: שם צווייפל אינו אברהם! גם עכשיו לא ידעתי שמו הנכון מהו לאמיתו, אלא ברור לי כנכון היום שאינו כרשוּם במכתבי. ולבי נוקפני מחמת העלבון ומצווה עלי את הזהירוּת. תש כוחו של זכרוני, אמרתי, והזיקנה משכחת ממני דברים רגילים ושכיחים. והתעצבתי אל לבי מאוד מאוד.

כשחזרתי לביתי לא פסקתי באותו יום מלהרהר במה שאירע לי. תהיתי – כלום באמת שיכחה היתה כאן? זו אינה מחדשת כלום ואפילו אינה מבדה כלום. אפיסת-כוחות היא המוֹחה את הישן הטבוּע והמשוּמר. אבל “אברהם” זה שנתחבר לצווייפל אף-על-פי שמשוּבש הוּא, אף-על-פי-כן הדמיון הביאו לעולם, חידוש הוא, כלומר, לא שיכחה כאן אלא תעייה. וזו אינה שטר מחוּק, אלא מעין טעוּת של בית-דין או “טעוּת-זקנים” שאין בה כלום מחּולשת הזיקנה, אלא מסמכוּת גדולה שעברה גבוּלותיה. משמעה – ההבדל בין הנראה לאדם לפי שיקוּל-דעתו ולפי המוּבטח לו בדעתו לבין זה שהוּא במציאות או שעתיד להתרחש בה. אדם טעה פירושו – בּרוּר לו שהדבר כך או שיהא כך, והוּא אינו כך ולא היה כך; ואפילוּ אירע היפוּכו הגמוּר ממה שהיה ברוּר לו. השיכחה אינה אלא ההוּוה, בשעה קלה זו שלפניך. לעתים קרובות יודע השוכח כי שוכח הוּא. ממש על דל שפתיו הדבר ששכח והוא מתייגע לזכרו ואינו זוכר. הטעוּת בת כל הזמנים היא – עבר, הוּוה ועתיד כאחד. מכאן הוודאי שהוא בן-לווייה לטעוּת. ולפיכך קצרה ידה של הזהירות להועיל, כיוון שאין שום חשש ופקפוּק שיביאוּה לידיה. כשכתבתי “אברהם” ודאי היה לי – כך שמו! ולאחר המעשה אפילוּ התחילה הטעות לתרץ את עצמה: אות האלף הפּותחת שמו הנכון של צווייפל היא שהכשילה. כך דרכה של הטעוּת. בוטחת היא בעצמה ובדינה יותר מן הידיעה. כשתשאל אותי, למשל, כיצד אומרים בעברית “סוּבּסטאַנץ” אהסס ואהרהר ואבקש לדעת עניינה של מלה זו לפי מקומה בפסוק ומשמעו וכוונתו. הטעוּת אינה יודעת היסוּס ובדיקה מה הם, ולאחר שנתגלה כשלונה וקלונה מבקשת היא פיוּס לעצמה וצידוק דינה.

לפיכך גדולה כל כך סכנתה של הטעוּת. אילוּ צל של ספק מעיב בלבי הייתי שולח ידי אל הכוננית ומוציא חיבּוּר מן החיבּוּרים הרבים ומעיין בו ומתקן את הכתוב. אבל לא עשיתי כן, הואיל ולא היה בי שום כוח תובע שיביאני לידי בדיקה זו. ביטחון זה הנטפל אל הטעות נותן לה כוח ועקשנוּת, כי יש בו מפסק-דין קשה, מן הגזירה, מן הפאטאליוּת. ועדיין לא עמדוּ כראוי על יצרי הטעוּת קשי-עורפה וכוחות-ההרס שבתוכה. מחבּר כתב מאמר וטעה טעוּתו והשיגו עליה ברבים – כל ימי חייו לא יעשה אלא דבר אחד: יוסיף ויפרסם חיבּוּר אחר חיבור בשביל צידוּק דינו שעיוות. יש בטעות מן החטא של אדם-הראשון, כובד ההכרע שבו וקללת-אלוהים שלאחריו. שליט פסע פסיעה לא נכונה ורגלו מעדה. מיד כבוּש הוּא בידי טעוּתו לא ירפה ממנה והיא לא תרפּה ממנו וישתעבד לה ויביא לידי שמד וחורבן, מתוך הילוּך צולע זה של הרגל שמעדה ומתוך השיעבוּד הפנימי לתאווה זו, השומרת את כל מבואות הנפש ותוצאותיה, של צידוק טעוּתו. מכאן גלגוּלה אל הטראגדיה היוונית, זו ה“מאַרטיה” (הטעות, החטא) של אריסטו, ואשר בהכרח השתלשלוּתה היא מורידה את הגיבור נדיב-הלב מגדוּלתו. וירידה זו היא שמביאה בסופה לידי משבר, לידי קאַטַאַסטרופה!


עיגוּלי האמת נוֹשקים זה את זה בלא חציצה, אבל בבתי-הנקוּבה שלהם די חלל לטעוּת שתתיישב שם ותשלוט בהם. (גיתה)

מי שהסכין לדימוּי כוזב, כל טעוּת תסביר פניה לו. (גיתה)

לטעוֹת משמעו – כאילוּ מעמדך לא היה ולא נברא. (גיתה)


 

ה    🔗

מזמן ידעתי גם ידעתי, שאין לנו חלק ונחלה באותה סוגיה משונה של “שירה מיטאַפיסית”, שחזרוּ והעלוּ, ברוב פּאר והדר ושנינוּת רבה, חכמי אנגליה וארצות-הברית ופייטניה מתהום הנשייה ושלא פסקו פיותיהם עשרות שנים מגירסתה. בכמה סברות של חידוּדי הלב נתלו דבריהם, כמה גוזמאות הגזימו, כמה עקימות-שפתיים עיקמו בפירושיהם ובדרשותיהם! ואף-על-פי-כן מבין אני לרוחם של פייטנים הללו. סוף סוף לא הרי “הגויים: כהרי הבחוּרים והבחוּרוֹֹת שלידתם בארץ. וכשהם, הגויים, ממלאים כליהם משל אחרים אינם פטוּרים ממבוכתם של גנבי-ליל ומבושתם. והם יוצאים וטורחים עד יציאת נשמתם ודורשים אחרי חיבור כלשהו לעברם ולמסורתו. נפשו של אֶליוט, למשל, צריכה מאוד מאוד לאיזה מסמך ומשענת שיביאוּהו לקירבת גבוּלין בין ז’וּל לאַפוֹרד סנדקו הפיוטי, הצרפתי בן המאה העשרים, לבין ג’וֹן דוֹן וקאוֹליי אבותיו האנגלים, בני המאה השבע-עשרה, בשביל שיהיו שרשים והמשך היסטורי לשירת אליוט ובנתיבותיה של שירת אוּמתו. אלא פּרשה זו אינה מענייני בשעה זו. עומד אני בסחישה של הסוגיה הנ”ל בדברי-הבאי הללו שהצמיח ספיח ספיחה בביקורת החדשה.

לפני דבריו של אחד הפוסקים הגדולים, עמוּדי-התווך של ביקורת זו – ג’ון קראוֹ ראנסוֹם. דן הוּא במפורסמות שכבר היו לעפר תחוּח בכל ספרי-הלימוּד של דרדקי מימי אריסטו ואילך. כלומר, באותו עניין של משל בשירה בלא “כף הדמיון” או בלא “כאילוּ”, והוא מביא ראיה ממיטאַפוֹרה אחת של קאוֹליי ומוסיף עליה פירושה בחשיבות מרובה ובלשון מדברת גדולות של מגלה-עמוקות: “… בייחוּד מתרחש הנס הזה, הוּא כותב, כשהפייטן מגלה על-ידי היקש את השווה שבדברים, ושאינם שווים בכולם אלא ברוּבם, ואף-על-פי-כן הרי חיתוך דיבוּרו פונה במישרים אל השווה בכולו. כנגד נס זה עומד המשל שלשונו לשון “כאילוּ” (as if) או “בדומה” (like), וזהיר הוא המשל לתחם ולשמור את הדברים בתחום המקצת בלבד. בפסוּקו של קאוֹליי, שהבאנו למעלה, אומר האוהב (ואין אמירה זו ראשונה בשירתו) בזה הלשון: היא נתנה לבה לי ואני נתתי לבי לה (והתרגום כצוּרתו: “היא ואני עשינו חילופים בלבבותינו”). לאמיתו של דבר לא היו החילופים אלא ברגשי-אהבה, ואין רגשות הללו שווים ללבבות אלא במידה מצומצמת מאוד. לבבות אינם דומים לרגשי-אהבה, הואיל והם מכונות השואבות דם ובונות את הגוף; ומעשה-נסים כאן, שהמשורר מעלה ומביא את רגשי-האהבה של הרעייה כאילוּ מכניסה היא את הפּנים שלה לתוך תוכו של האוהב. ואף-על-פי-כן בלבול זה עולה יפה, משום שהמשורר מפקיד בידנו את בבוּאָתו של רגש-אהבה עז מאוד”. עכ"ל.

ובכן, לא ממנו לא מקצתו. ידיעה זו שאדם יודע, כי לבו מכונה שואבת דם ובונה גוף, שייכת לבחוּר בן שבע-עשרה העומד לפני רבו בשעת בחינה. אבל אותו בחור גופו במוצאי יום-בחינות, כשהוא יושב בחשכת הערב על-גבי ספסל צלוּל בגן-העיר ואצבעותיו נוגעות בגניבה ובפעם הראשונה, נוגעות בהיסוּס ובחרדה באצבעות העלמה, בת-גילו וידידת-נפשו; ואצבעותיה נענות בזעזוּע קל של נוצה רכה למגע-בוחן זה של בחיר-לבה – אַה, כמה הלם אותו לב רגש תחת לוח חזהו של הבחור! ובמקום זה הדין עם הבּיהייביוריסטים – רגשי-האהבה שווים להלמוּיות-לב הללוּ, שווים בכוּלם!

ועוד. אין הקורא בימינו מקפיד על כך ב“כאילוּ” וב“בדומה” האלה הפועלים, כביכול, בתחום המקצת בלבד. ובסופו של דבר באמת ניטשטשוּ המחיצות בין משל למיטאַפורה. ואביא ראיה מן הכוהן הגדול של “השירה המיטאפיסית” בכבודו ובעצמו ומאותו העניין – כוונתי לשירו של דוֹּן האומר שהוא ואהובת-נפשו (ואני מרחיב ומבאר ואיני מתרגם, ש. צ.) היו לאחת, ואף-על-פי שאָנוּס הוא ללכת ממנה, אין זה שברון ופרידה כי אם התפשטוּת, אֶכספאַניה.

“בְּדוֹמֶה לְזָהָב הַנִּרְדָד וְנָדוֹק בְּהַלְמוּת הַפַּטִּישׂ”.

(like gold to aiery thinnes beate).

ומי שמצוי אצל ביקורת זמננו יודע כמה תלי תלים של הלכות וסברות והנחות ופירושים וניתוחים וביאורים ורמזים ורמזי-רמזים תלו בפסוק זה. טָייט חברו של ראנסוֹם, כתב עליו פּרשה שלימה והפך בו והפך בו ארוכות. והרי דווקא הפסוק הזה משל, עם ה“בדומה” המפורש שלו הזהיר כל כך לשמור את השווה בתחום המקצת, ולא מיטאפורה שיוצאת אל השווה בכולו!

ואודה על האמת בבתים הללו שאני מביא:

שׁוֹכְבִים אַדִִּירִים מַחְרִישִׂים וְאֵין נוֹדֵד

שֵׂעָר וְעַפעָף

נִרְאִים כּכְפוּתִים בְִּרְצוּעוֹת שְׁחוֹרוֹת שֶׁל צִלְלי

הָרמָחים.

או:

בִּמְעָרַת חֲזִירֵי אָדָם וּבְטֻמְאַת בִּית מַרְזֵחַ,

בְּאַדֵי נֶסֶךְ פִּגּוּלִים וּבְעַרְפִלֵּי קְטֹרֶת

תּוֹעֵבָה,

מֵאֲחוֹרֵי חָבִיוֹת מֶזֶג, עַל גַבֵּי צְהֹב גְּוִילִים

נִגְלָה עָלַי רֹאשׁ אָבִי, גֻּלְגֹּלֶת קָדוֹשׁ מְעֻנֶּה

כַּעֲרוּפּה מֵעַל כְּתֵפֶיהָ צָפָה בְעַנְנֵי עָשָׁן.


אין כף-הדמין ב“כפותים ברצועות שחורות של צללי הרמחים”, או זו ב“כערופה (הגוּלגוֹלת) מעל כתפיה” מפחיתות כלום מפקדונו של המשורר המפקיד בידי את בבוּאותיהם של רגשות עזים הללו.

ובסוף, עוד דבר. אם יש לנו עניין כלשהוּ בסוגייה הפיוטית הזאת, הרי ענייננו בהשפּעת התנ“ך על סגנונו של אותו דור באנגליה. לא בחסותו של פּטרארקא בלבד חסוּ. גם באָהלה של ה”בּייבּל" ישבו לבטח. פסוקי משלי ואיוב ותהלים וקוהלת שגוּרים בפיהם. וצא וראה, יש במשלי פסוק מפורש – “תנה בני לבך לי”. ואם יכול והבן נותן לבו, מה עיכוב, שאוהב ואהוּבה יעשו חילופים בלבבותיהם? כלומר, זו נותנת לבה לזה וזה נותן לבו לזו, והכל בא על מקומו בשלום. אלא מאי? כל הפירוש הזה של ראַנסוֹם אינו אלא מלל של חיטוּט וחיכוּך שאין דברי אמת ניכרים בו, קאוֹליי אינו משורר מאור-לגויים, ומיטאַפוֹרה זו של חילופי הלבבות לא הפקידה הרבה. החשיבות אינה חשיבוּת וההסברה אינה מסבירה פניה לך. פּשוּט אינך מאמין שפסוק זה של קאוֹליי נגע באמת עד לבו של ראַנסוֹם. ותוּ לא מידי. ואין צורך להוסיף ולהקשות על כך ולא כלום.

ואני בתומי אמרתי, שהחילוק המקשר בחריפוּת של סרק דברים של מה בכך הפורחים באוויר הריקני של רחוק וקרוב – שיטה זו מיוחדת היא, אמרתי, ללימוּדים שלנו בימי ירידה ובטלה. והנה באים גויים, אנשי-מדע ויושבי קתדראות ונוהגים ממש כפי שנהגנו אנו בבתי-מדרשות ובישיבות בשעות שקיעתם.

אכן, נראה לי גם יומם מעריב.


בעתון קראתי היום, כי מספר הציירים והפַסָלים של “המופשט” בארץ הגיע למאות וכמעט קרוב הוּא למחצית האלף! בעצם, בעבר לא היתה ידנו רבה באמנוּת הזאת; כלל וכלל לא רבה היתה; כאילוּ ניטל הטעם מעיני אבותינו ומאצבעותיהם. ופתאום פרייה-ורבייה כזאת! באמת, מהיכן?

דומני ב“מופשט” היא ולא בנוּ. כשהולך נחל אל הים וקרוב הוא למחוז-חפצו, מיד אפיקו הגועש מתפּצל על פני הבקעה לכמה וכמה זרועות, ומימיו רדודים מאוד, וקילוחם קולח לאיטו, וסופם שנעשים מי-בצים, מקום שממה וירוקת וחלאים רעים. הוּא הדין בזרמו של מהלך-דעות בעולם הרעיונות. בהמשך הזמנים, כל שהרעיון נעשה קניין הכלל, הריהוּ מרודד וקלוֹּש יותר. ועם פישוטו גם אמתו ותוקפו פּוחתים והולכים, וסופו שנעשה בירידתו ובטשטושו אבן-נגף על דרכי הדעת וההערכה. אמוּרים הדברים כלפי תורות של מדעי-הטבע. אבל אף אמוּרים הם בפירושים לעיוּנים בתחוּמי הערכים והמוּסר. על אחת כמה וכמה אמוּרים הדברים במוֹדוֹת של זמננוּ הבאות והולכות ערב ובוקר וצהריים בשדות-הנוי והספרות. עלייתן של הללו וירידתן נמהרות כל-כך, שפשוּט נדמה לך ימי-מגפה באו עליך. ומידת התפּשטוּתן רחבה כל כך כמים על פני בצות.


הלכתי לראות תערוכה של באַלזאק ב“בצלאל”. דלוּת. הקונסול הצרפתי של ירושלים, שהשמיע דברי-פתיחה אחדים, פניו פני נזיר ישועי: גבה-קומה, רזה-פּנים ועיניו חמות וחדות וקולו רע; באמת היה קולו מה שהצרפתי מכנהו בשם-תואר “ראוֹק”, אבל לא ידעתי כיצד אומרים אותו בעברית – קול קשה וצרוד כאחת. דומה לקולו של עורב. בושתי ונכלמתי. לא מפני הדלוּת. אסון היא ולא חרפה. מפני הדלוּת המתגאה והנהנית מעצמה, זו שאפילו הקב"ה מוריד עליה דמעות, הסמיקו פני. הכל הביאו לכאן. בין ששייך לבאלזאק ובין שאינו שייך לבאלזאק. אפילו “המשטר שהיה” של טוֹקוויל בתרגום עברי הוצג כאן לראווה. ולא היתה דמות מגוּחכת יותר ועלוּבה יותר מאותו שוֹשבין רשמי של התערכה, הגוּץ והשמן, המתרתח ומפרכס סביב הצרפתי הארוך, המתאפּק והקר כקרח. והרהרתי – על שום מה מידה זו שאינה מידה? על שום מה אנו מתגאים כל כך בעצמנו ונהנים כל כך מעצמנו מצד אחד, ומצד אחר אנו מתבטלים כל כך מפני כל אחד ואחד שאינו בן-ברית? בּער אני ולא אדע.


סיימתי ספרו של ג’ורג' אוֹרוול “תשע-עשרה שמונים וארבע”. לכאורה תובעת אוטופיה לעצמה כוח-מדמה גדול משתובעת לעצמה כתיבת רומאַן ההוֹוה או העבר-הקרוב. זו מנבּאָה עתידות, משלשלת מאורעות שעדיין לא באו לעולם, וזו מתארת דברים הקולחים בהווייתם וכהווייתם. ואף על פי כן כלל גדול אמרו באוטופיה: אבני-הבניין שלה נחצבות מן העבר המת ולא מן העתיד החי הנולד ובא. גם ספרו של אוֹרוויל כך. אבל ניטלו מסוג זה של סיפוּר ומדרכי עיצובו העיכובים והמעצורים. כאילו נהפך הסיפוּּר לשדה-הפקר, ואין מי שימחה כנגד העוברים ושבים בה. שלא כרומאן-ההווה, שהחיים והמציאות התוססת גודרים את השדה בארבע רוחותיה, וּבלא רשות בעלים אין נכנס לתוכה ואין יוצא מתוכה. ודווקא מחמת פסיעה כבולה זו הכל מתעלה כאן ומשתבח. אף על פי כן יש במתרחש ב“אוקיינה” משהו ממשי מאוד. לא בתיאור הממש הזה. הוא במורא מפני האפשר שבמתואר, אולי באמת פני הדור אל מול מדבר-שממה זה. ודאי, כשיבוא לא יהא כמותו. אבל די לנו, שיהא קרוב לו או דומה לו, שיתן פּחדו עלינו. ולאו דווקא מוסקבה, שעדיין רעבה היא, תביאנו למקום זה. יכול ודווקא ניו-יורק, שכבר שׂבעה היא, תפנה פנינו לשם. כי רבים חללי השׂוֹבע מחללי הרעב.


עתים הללוּ מה הן שמקנא אתה בשוכני-עפר? (גיתה)


מחוקקים ומהפכנים שוויון וחרוּת כאחת, אם שהם הוֹזים-בהקיץ או שהם נוכלים. (גיתה)


אין יד המאתימטיקה משגת לבטל דעות-קדוּמות ולא לרפּות את העיקשוּת ואפילו לא לעכב את הפילוג ואין ידה משגת כלום בכל הנוגע למוסרי. (גיתה)



 

ו    🔗

“קנאת סופרים תרבה חכמה” – אמרו חז"ל. איני יודע מה משמעו של הדיבור “קנאה” במקום זה; אולי אינו אלא השתדלותו של אדם להיטיב ולעשות מחברו שדרכו הצליחה. ואיני יודע לחכמתו של מי מתכוונת המימרה הזאת. מכל מקום כל גוֹן וגוֹן של קנאה קרוב מאוד לשנאה שכנתו, וזו ודאי לי, את חכמתם של סופרים לא תרבה. מספרים על משורר אנגלי אחד שהיה מתקנא בבן-זמנו המשורר דאֶ-לאַ-מאַר, הלך וקנה לו אקדוח ותלה בחצרו את תמונת חברו, ובכל יום היה מאַמן ידיו בירייה ושולח כדוּרו בתמונה הזאת. וכלום באמת רבתה חכמתו של עושה מעשה-שטות זה?

אבל למה מתקנא אדם בחברו? מתוך צרוּת-עין. ומפני מה עינו צרה? משוּם שרואה הוא את עצמו מקופח על ידי אחרים, ונוח לו לומר שטועים הם בהערכתם ונותנים לאחר מה שהם חבים לו. לפיכך אין הרחוקים זה מזה מתקנאים זה בזה. כששמעתי את שאַליאַפין שר את פיגאַרוֹ ישבתי שטוּף קסם ואורה והודייה על מתנת-אלוהים, קול שגיב זה וכוחות זימרה הללוּ, שניתנה לבשר ודם. ואפילו כשבני-אדם שווים זה לזה אין קנאה שרויה ביניהם. רבבות הללו הקונים פייס חודש חודש אינם מקנאים בבר-מזל אחד זה שזכה. כיוון שהכל נכנסים לקלפי ואפשרות הזכייה שווה לכולם, מחק מכאן קנאה. אדרבה כיוון שהכל תלוּי במזל ולא בהרהורי הערכה, הרי הצלחתו של האחר מחזקת בך את הבטחון בפעם הזאת שעתידה לבוא וגם מזלך ישׂחק לך. אבל שני סופרים ששלחוּ חיבּוריהם לדיינים ואחד מהם קיבל את הפרס, ודאי וּודאי צער ותרעומת עולים בלבו של זה שהפרס לא ניתן לו. הואיל ומלכתחילה ראה עצמו עדיף מכל אחד ואחד, שיבוא להתחרות עמו, הריהו עכשיו נגזל ומקופח, והדיינים הללו יעוותו דינם ונתנו לאחר מה שהם חבים לו, וממילא קנאה באה לעולם.

פעמים נעשית מידה מגוּנה זו חלקה של נפש קיבוצית, רגשו של ציבור אחד כלפי ציבור שקדם לו. אין הדברים שבהערכה עניין של פרוגרס בזמן. וכשבא דור חלש אחרי דור חזק, הרי בטבע הדברים שהראשון מתקנא באחרון, הואיל ואין הקיים מודה ברפיון-רוחו. וכדרכם של חלשים צרי-עין הם, מקופחים ומתקנאים, בועטים באבותיהם הגדולים ומקטרגים עליהם ומזלזלים בהם ומביאים בני-אשפתם בדמותם, בדומה לאותו משורר אנגלי שהיה שולח כדוּריו בתמוּנתו של דאֶ-לאַ-מאַר, שהקימה לו למטרה בחצר-ביתו.

ולא נאמרוּ הדברים סתם בעלמא.


אין רעש והמולה של פרסום מעלים ערכם של ספרי שירה ופרוֹזה ועל אחת כמה וכמה שאינם מאריכים ימיהם. אפשר וסאה גדושה זו של תהילות ותשבחות, שהסופרים להוטים אחריה כל כך, אף גורעת מהם ואפילו מנמיכה אותם בעיני קוראיהם הנבונים. דומני יש אמת בדברי קאנט שאמר: “לא טוב לאדם, שרצונך להכניסו לתוך חוג ידידיך, כשאתה מקדים ומפליג בשבחו. פעמים אין בכך אלא מזימה של נוכל לעשות לשחוק את האדם הזה, הואיל וכוח-המדמה הגביה גבוה גבוה את החזיון שאתה מצפה לו, על כורחה שתתמעט הדמות שלפניך מחמת הגוזמה שנאחזה בך. וכן הדבר כשאתה מקדים ומפליג בשבחו של חיבור, או של מחזה ושל כיוצא באלה מן הדברים היפים לפני קריאתם. הואילו לאחר שתעיין בהם אנוסים הם ליפול בעיניך ולהשפיל”


כמה וכמה צדדים באותה מידה באמנות, שאין אצלה השתלשלות זו – לעולם המאוּחר מוּשלם ומשוּבּח מן המוּקדם. כאן ההפרש העיקרי בין עשייתה לבין חרושת-המעשה. כשאתה נכנס לבית-אוסף של כלי-מלאכה, הרי לעולם קו-העלייה בשכלול הכלים מתוח לפניך לאורכם של דורות, מימי קדם עד היום הזה. טול, למשל, את המחט ותולדות גלגוליה ותמורותיה באבן ובעץ ובשן עד מחט-הפלדה במכוֹנת-תפירה של חשמל בת-ימינו. השתלמות כאן בכוח-ההמצאה והדמיון האנושיים המחזקים כושרם של הכלים שיהיוּ כשירים יותר ויותר לתכליתם. אמת, פעמים פסיעותיהם של השתלשלות זו גסות ופעמים קטנות, אבל תהליך ההשתלמות אינו פוסק לעולם. רושמך אינו כן במוזיאון. כאן אין הפסלים והתמונות מכוללות לפי חשבון הדורות. כאן אפילו נתקל אתה בעמידה ובכמישה משך דורות רבים לאחר תקוּפה של תנוּעה רבה ופריחה גדולה. הוא הדין באמנות שבכתב. אי אתה יכול לומר, כי פרשת מכירת-יוסף בספר בראשית פחותה בערכה מן הסיפור הארוך והמשעמם של תומאַס מאַן באותו יוסף ואחיו; אף על פי שבא אלפי שנים אחריה ומחברו אדם חשוּב ורב-כשרונות ובקי בכל מסתרי הפסיכולוגיה של המעמקים והוא מנהיג עצמו בסיפוּרו על יוסף לפי סבך כלליה.

זכורני, כשהייתי ביוֹהאַניסבּוּרג בדרום-אפריקה נתוודעתי למשפחה אחת והייתי מזדמן עמהם לסעוּדת ערב לעתים קרובות. וכיוון שרחוק ביתם ממלוני היו שולחים את המכונה שלהם להביאני לשם. הנהג כושי היה. ובכל פעם שאני יורד אליו מחדרי אני מוצא אותו מעיין בספר התנ“ך. למדן גדול לא היה ומתקשה הוא בקריאה. והנה פעם שאלתי אותו – מה בעיניך היפה בסיפורי התנ”ך? מיד השיב לי: “מכירת-יוסף”. וכשהוספתי ושאלתי: “ומפני מה הוא נראה לך כך?” תהה והיסס והרהר ואמר לי באנגלית מגומגמת שלו: “משוּם… משום שקרוב הוא לי”. לא ידעתי אל נכון מה פירושו של דיבור זה “קרוב” (near ) בפיו. אבל נדמה לי, שלא מדעת פלט פיו והגדיר תוקפו של סיפור מקרא זה, סוד אריכות-ימיו ורוב גדוּלתו; הואיל ופתוח הוא לכל, הרי לעולם כל אחד ואחד מפריש ממנו משהו ונוטל ממנו כפי שיעוּר יכולתו. לא כן תומאַס מאַן. מחובר הוא כל כך לשעה אחת של זמנו ולד' אַמות מצומצמות ומסוּימות של קרקע דורו, שכבר עכשיו נתרחק ממנו וענייננו לו פוחת והולך, ממש נמס והולך לנגד עינינו.

והנה עדים היינו לאותן עליות וירידות נמהרות של אסכולות ובתי-אולפנא במאה העשרים, ואף על פי כן (אם נביא משל מן הרומאן) סטינדאל ובאלזאק לא ירדו ולא נתרחקו; אף על פי שטרזני הספרוּת קיטרגו עליהם הרבה. כוכבו של טולסטוי אינו שוקע אף על פי שהבל-פיהם של הרבה פטפטנים מעיב עליו. ודיקנס במקומו עומד ולא זז אפילו טפח אחד אף על פי שהרבה ידים דחפוּ רב זה. וכשאתה שואל – מהיכן אותה אריכות-ימים למעשה-ספרות? אין לך אלא להשיב: מאותה מידה של פתחון-לבבות הגנוזה בתוכו. פתוחה ספרות זו לכל דורש וקרובה לו, ונפש הממעיטים ליטול ממנה והמרבים ליטול ממנה מכוּונת לה, ולפיכך אף הזמן אינו מכלה אותה.

ואולי בקירבה ובפתחון-לבבות גם אַמת-מידה של הערכה בהם. אין ספק, החלק הראשון של פאוּסט פתוח וקרוב יותר מן החלק השני. ואף על פי שזה האחרון עמוק וכמוס יותר ועמוס דעת ובינה יותר, אבל הוא גם מסובך ואפל יותר ולמעטים בלבד ניתנה רשות הכניסה לגן-נעול זה. והריחוק והעילה של אותו חלק ודאי פוחתים בערכו הפיוּטי, כשם שהקירבה ופתחון-הלבבות בחלק ראשון מרבים בו את הערך הזה.

קבוּעות מידות הללו, הפותחות מעשה אמנות ומקרבות אותו לפי שליבותיהם של כוחות-הרוח שבנפש כל דורשיו, ועל ידי כך מעלות ערכו וכובדו והיקפו ומילא גם מאריכותי ימיו – קבוּעות מידות הללוּ בכוחם-המדמה של האמנים העושים. אין הם משתעשעים ברוח-המדמה שלהם ולפיכך אין הוא משתעשע בהם. ואנו חיים בדור אשר כל נפשו ומאודו בשעשועים הללו, ולפיכך הספרים אטומים ורחוקים וממילא גם קצרי-ימים. וכשאתה מעמיק ומתבונן לאותו מישחק-גומלין של כוח-המדמה – אתה משחק בו והוא משחק בך – הרי הרבה דברים מכוּסים מתגלים לפניך בכל מערומיהם.


הרעה לא בכלים הללו שברא האדם לעצמו המשמיעים דברים למרחקים והם נשמעים שם בכל פינה נידחת והמראים דברים למרחקים והם נראים שם לכל עין, בארמונות עשירים ובמשכנות עניים, אלא באדם הזה המשתמש בכלים הללו. מה סכנה היום לתרבות העולם? רוח-השעשועים שהשתלטה עליו. ודאי תמיד חביבים מזמוטים על האדם. אבל בימים כתיקנם שקוע הוּא בחיי מעשה ונוהג לפי ערכים קבועים בחברה וראשו כבד עליו. לשעה קלה בלבד בימי חול ולעתים מזומנות בימי חג ועצרות-עם מתפנה הוא לשעשע את רוחו. עכשיו בכל יום ויום ובכל שעה ושעה עיקר עניינם של החיים וחמודותיהם וגעגוּעיהם על “הבידור” הזה. אומרים, גדול שעמומו של הדור מרוב פחד וייאוּש ואין מנוס לו מפניהם אלא במזמוטים הללו. באמת הדברים הפוכים. גם כאן יפה כוחו של הכלל רעב שבע, שבע רעב. ומרבה שעשועים מרבה שעמוּם.

מה תוכנם של מזמוטי קהל אלה? התעוררות של הרגשים שלעולם נעימה היא. אבל כל הרגש תחילתו טעינה בנפש וסופו פריקה מחוצה לה. אצל השעשועים נבלעת הפריקה בתוך הרגש גופו ואינה יוצאת מתחומו ונהינית מעצמה. כאילו הכנסת כדוּר לתוך קנה-רובה וירית ונשמע הנפץ, אלא שהכדוּר אינו יוצא למטרתו אלא מתפרק ונעכב בחלל הקנה, וכאילו אתה נהנה מן הפורקן גופו ומסתפק בהנאה היוצאת מקול-הנפץ בלבד. והנה אדם המרבה ומגרה הרגשים שפריקתם נבלעת בתוך עצמם ומהנה, על כורחו שהוא מבזבז ומדלדל ומייגע את הכוחות המרגישים שבנפשו ועולמו מתרוקן עליו ושעמום מקיף כל הוויתו. אלא שנדמה לו, תקנה אין למעמדו אלא במקור הרעה, במזמוטים אלה. ומיד הוא נכנס לתוך גלגלי-רוח שבאמת אין מפלט מהם וסופו תמוטה וחורבן.

לא כלים אלו המשמיעים והמראים למרחקים היו הראשונים במעל אנושי זה. הספרות קדמה להם. אמש סיימתי את “מזייפי-המטבעות” של אַנדראֶ ג’יד. ואירע לי כי אחר ספר זה חזרתי וקראתי את "חינוך רגשני (אֶדיקאַסיוֹן סנטימנטל) של פלוֹבּר. וממילא הרבה הרהרתי בשניהם. יש מעין קירבת-פרשיות ביניהם. זה אף זה עוסק באדם ובחברה שנתפקקו כל החוליות של עמוּד השדרה שלהם. נתערער הנוהג, נזדעזעוּ המידות ונשתתקו הנימוסים ונתערבבו הרשוּיות והמעמדות ונתבלבלו כל החושים והרגשות, הכל צף ושט ונישא על ידי זרם התמוּרות המוחק כל טבע ומטשטש כל מסורת. אלא שני ספרים אלה רחוקים זה מזה מן הקצה אל הקצה. ג’יד משתעשע בכתיבתו ומשעשע את האחרים. לפיכך יש בדבריו קלות משונה שבת-קולה בנפש אין ואפס. פלוֹבּר כולו כובד-ראש, ובת-קולה בנפש אחריוּת רבה ודאגה גדולה. זה מעלה פתותי-רגשים קטנים הנבלעים בתוך הנאת עצמם וזה מעלה רגשים הפורצים אל החוץ וכל הנאתם בתביעה שהם תובעים, במטרה שאליה הם נשלחים ובתכלית שאותה הם מבקשים.

בעומק לבה הנהתנית (הידונית) ספרות זו אף על פי שאינה מודה בכך. כיוון שהיא מפרקת את ההרגשים, שהיא מעוררת בלב האחר. בתוך עצמם, אין זאת כי אם להתנאוֹת בלבד ולהנאות בלבד באה. ואין חשיבות בדבר, שמובדלת היא ומסויגת ומצמצמת מנת-הנאתה למעטים משכילים ובקיאים; שכן תובעת היא ידיעה מרובה כל כך קודם הקריאה שאין אדם רגיל מוצא דרכו בסבכיה. אדרבה, היא הנותנת. כך מידתה של אמנות המבטלת את החיים ודנה את עצמה בגירושין ובשילוחין ומתגלגלת במערכת של שעשועי-נוי וחילוקי-חריפות רבי כוונות ורמזים ורמזי-רמזים: לא במהרה תיפתח דלתה הננעלת לדמיונם של הרבים. לאמיתו של דבר המזמוטים אינם מזומנים אלא לציבור מסוים. אלא שהבריחה אל הפרישות האסתטית עורכת שולחן שעשועיה לקהל נבחרים משלה, למעטים.


ומן הקצה השני שוטפת את המון הקוראים, שנתרבו עד אין מספר על ידי חינוך של חובה, ספרות-שעשועים של סמרטוטים המנבּלת פיה ומגרה יצרי מין מעוֹותים וכולה נסים ונפלאות של אנשי הבאי וגבורותיהם של בני-ענק מדוּמים, ולא באה ספרות זו אלא להמם את חושי-החיים הבריאים של בני אדם וליתן כיעוּר וזוועה לתוך שעות הפנאי שלהם, ולהרחיק אותם מחיי אמת ולהביא אותם לידי עלפון וריקנות ואפס-אונים של האין. ונמצא, למעשה חיים אנו בדור שאין ספרות של אמת לפניו. דאנטה בזמנו כתב בשביל כל קהל הקוראים בני דורו (האצולה והכמורה והמשכילים בכל המעמדות, וכל האחרים, פשוטי-עם, הרי בּורים היו) אשר מסתורין של נצרות וסמליה ותעלומותיה וחוקיה ודיניה ופירוּשיהם ורעיונות התיאולוגיה הנוצרית ותורת המוּסר וחכמות יוון ורומא והתכוּנה בימי הביניים קרובים להם. עכשיו מה שיש מן השירה ומן הפרוזה סתוּם לפני המרוּבים ומה שגלוּי לפניהם אינו אלא רמאות, זיוּף ופסולת ונובלות וזוהמה.

והנה באוּ הראדיו והטלויזיה. מעולם לא היוּ, כפי שהיה בכוחם להיות, מקור מחַייה נפשות ומחנך את הרבים ומקרבם אל הטוב ואל הנאה. מרצונם נכנעוּ לכוחות המנמיכים רוחו של אדם והצטרפו אליהם ואף הרבוּ רעתם. נתחלפה הדמוּת בלבד. במקום שעשועים (אַמיוּזמנט) בא הבידור, שמדרגתו שפלה יותר. על כל פנים בעברית אח הוא לפיזור ווּדאי תרגום הוא ל“צער-שטרויען” הגרמני. כלומר עכשיו בלא בושת-פנים מניחים בכל ימות-השבוע חלות-לחם הללו, לחם קלוקל ולחם כזבים ולחם סתרים, על כל השולחנות והן הזנות ומפרנסות את הנפש החריבה. וחופן זה של סולת המעורב בהן לא יועיל, בטל הוא בששים קבים של מורסן; ואולי אף יזיק הואיל ומאַחז הוא את העינים ומונה. שכן לא שעשועים כאן אלא סתם פיזור נפש, מרכז לשקר, לפשע, ליצרים רעים, להפלגה, לגסות-רוח, לניבול-פה ולטרטור של אָזלת-יד, המקהה את כל החושים הבריאים באדם ומרוקן חיוּתם, ומה תימה שהנפש היפה מתרחקת מן הכיעוּר הזה ובוחלת בו.

וצר, צר מאוד שאותו ביב של מים שאינן טהורים שטף גם ארץ טובה וארץ חמדה זו ושם אותה לשַמה רוחנית. לא שני מלאכים קדושים עומדים למראשותינו אלא שני מלאכי-חבלה – מימיננוּ אהבת הבצע והרווחה ומשמאלנו, בולמוס המזמוּטים והבידוּר.

וצר, צר מאוד.


"חיי אדם בן-ימינו אינם נאים לעמקוּת, אין בהם מן המנוחה וּמן ההתבוננות; חיים חסרי-מרגוע, חיים של חפזון, חיים של תחרוּת בלא מטרה ובלא טעם. תמיד עינינו לחדש שבחדש ובכל פעם האחרון שולט בנו, וזה שלפני האחרון כבר נשתכח קודם שהסתכלנו בו ומכל שכן שלא הפסקנו לעמוד על אופיו.

אותו nil admirari (תמהון על לא-דבר), העדר הכושר להיזקק לפליאה, לתמיהה, להתלהבות, להדרת-כבוד נהפכים על ידי בן-ימינו לאורח-חיים נוח ורצוּי. להחליק על פני הכל בלא מגע עמו הריהו modus vivandi (אורח חיים) נוח לו מאוד. וכך מוצא הוא חן בעיני עצמו באותה עמידה גנדרנית כאילוּ נישא הוא על הכל, ובאמת אין עמידה זו אלא מחפה על הפנים שלו המתרוקן והולך.

פאתוס זה טיפוסי הוא. לא בזמננו עלה בפעם הראשונה בתולדות-הימים. אבל בכל עת שעלה ובא סימן של רפיון היה ושל כלייה".

(נקוֹלאַי האַרטמאַן, אֶתיקה)


"השעשועים סכנה לחיי המעשה כשהחוב שהם חבים לאוסמי-המרץ הגדול כל כך שאורח-חיים רגיל אין ידו משגת לפורעו. ומשהגיע הדבר לנקודת משבּר, הרי חיי-המעשה, או החיים של “ממש”, מגיעים לפשיטת רגל; מעמד שאתה מציינו כשאתה אומר עליו כי שעמום בו, או שאתה קורא לו בשם – עבודת-פרך. וכך באה מחלה מוסרית לעולם וסימניה תשוקה שאינה פוסקת לשעשועים ואזלת-יד למצוא עניין בעסקי החיים הרגילים ובעבודה שהם צריכים לה ובסדרים שהחברה זקוקה להם.

מחלה שכיחה זו מתהלכת בתוכנו".

(ר.ג. קוֹלינקווּד", “עיקרי אמנות”, פרק “אמנות בתורת שעשועים”).


 

ז    🔗

קראתי סיפור גדול אחד שמונה עמודים וחדלתי. משונה מאוד. בעשר השורות הראשונות כבר אמר המחבר כל מה שהיה לו להגיד. שמונה עמודים צפופים שלאחר עשר השורות האלו אינם אלא ואריאציות-לשון לאָמוּר. אבל כתיבה אינה נגינה. וּואריאציות-לשון אינן אלא מליצות. וצא וראה – אילו סופר זה סנדלר, ודאי משלח-ידו היה מחייבו כובד-ראש, זהירות, מלאכה מהוגנת, אחריות. כשיעמיק סנדלר את שפודי-העץ בסוּלייה, הללו עתידים להינעץ בכף-הרגל ולהכאיב לה. לפיכך מכניס הוא מין סדן של ברזל לתוך הנעל, וכשהוא מכה בקורנסו על השפודים מבחוץ, אפילו יעברו הללו את הסולייה וחוֹדיהם מזדקרים בחלל הנעל, הרי יימעכו בברזל הסדן ויינטל עוקצם. וליתר זהירות מגרד הוא בפצירה עקומה את קרקעית הנעל לטשטש כל חוֹד ולהחליקו. כך נוהג סנדלר. סופר בן-חורין הוא ואינו נוהג כך.

סוף סוף סופר מהו? אדם שדרכו לקלוט רשמים, להלבישם צורה ולעשות סדרים בהם ולהתקינם כהלכה ולהביאם לפני הקוראים. והנה בשלשלת זו: קליטה – רושם – תגובה – הבעה – סדרים – פרסום, פעמם והשלשלת חסרה חולייה אחת: את התגובה הנכונה. ויוצא שההבעה סמוכה סמיכות יתירה לרושם, וממילא נולד מין חור, מקוף שלא הכניסו בו בית-יד. אין סופר, שהתגובה מקולקלת בשלשלתו, חסר-דעה. יכול ואין אדם שדעתו צלולה עליו כמותו, יכול ואפילו בעל-כשרונות הוא. אלא כיון שניטלה ממנו התגובה הנכונה הריהו פגום. על כורחו מערים הוא על עצמו, על כורחו מערים הוא על אחרים ועל החיים של כולם, עד שדעתו מתבלבלת עליו. לפיכך לא, חס וחלילה, טרוף לפנינו, אלא מין פקחוּת גדושה שסופה להתגלגל בשטות. וכיוון שאותה סמיכות יתירה בין קליטה להבעה עושה אותה לפוחזת ולנמהרת, הואיל ואי אפשר לה להמתין ולהתיישב בדעתה ועל כורחה היא נתבעת קודם זמנה ומיד נפרעת מעצמה – הרי תוכפת עליה מין דביקות של מלל, מין מליאה של ריקנות, מין שפע של לא-כלום. אפילו סופרים גדולים, בשיעורם של באלזאק ודוסטוייבסקי, לקוּ במחלה זו. אבל בשעה שהיא מידבקת לסופר בינוני, באמת אין בידך להבחין ולהבדיל בין כתיבתו התמה לבין כתיבתו החולה, וכל הבניין נופל תחתיו.


קראתי אצל טורגינייב: “בימים של ספיקות, בימים של חרדת-מחשבות על גורל מולדתי – את לבדך מעוזי ומבטחי, את לבדך, את לשון-רוסיה, הגדולה והאמיצה, הנאמנה ובת-החורין. אילמלא את, היאך לא יאמר איש נואש למראה המתרחש בארצו? אבל כלום ייתכן, שלא ניתנה לשון כזאת לאומה גדולה?”


בספרו של ג’ורג' גאמאוֹ, “הביאוגראפיה של האדמה”, מצאתי כתוב: “משיעור תהליכו של העירטול, הידוע לנו מן ההסתכלות, בידך לאמוד את משך-הזמן הנצרך למי-גשמים בשביל מחיקת הרים שהתנשאו בתקופה של הפיכה, שהביאה לעולם הרים אלה. והוא, הזמן הזה, קצר פי כמה וכמה מהמשך הזמנים המבדילים בין הפיכה להפיכה”.

אולי מקום כאן להתגדר בו בשביל אלה התולים חזיונות-חברה במאורעות קוסמיים. לאחר כל מהפכה באה תקופה של עירטול, המוחקת את הבליטות ואת הזיזים שהעלתה המהפכה בחברה; ועבודת מחיקה זו זמנה קצר פי כמה וכמה מן ההפסקה שבין מהפכה למהפכה. ונמצא אף פני החברה נמשכות אל צורה של מישור בלא גובה ולא מרומים. השפילה משאת-נפשה של כל הבריאה ושל החברה בתוכה!


מחקר של נפש-הרבים – אלה ענייניו כפי המקובל בימינו: (א) כיצד מתגלגל הפסיכיזם של הפרט במעמד-נפש של כלל? (ב) והתמורות של נוהגו הרגשי מה הן? (ג) מה אופיו הקמאי של המון בני-אדם ומה פניו אצל קיבוץ מן היישוב?

התשובות, שמשיבים חכמים אלה, הן אלו: (1) חיקוי, (2) נסיגה-לאחרו ממעמד של תרבות אצל פרט אל מעמד קדמון של אספסוף. (3) שיפוט והבחנה בכוח-יצרים ולא לפי שיקול-דעת. (4) סוגיסטייה ופיתוי. (5) רגש של שפע-כוחות מחמת הווייתם הקיבוצית של הרבים. (6) כל תשוקה מיד יוצאת למעשה. (7) אין עניין של יושר ושל עוול וממילא נעקרו שרשיה של החוויה המוסרית. (8) מקומו של המנהיג בתוך הרבים והשפעתו עליהם.

נמנים החוקרים עם שתי פלגות: (א) רואי שחורות; אין תקנה לשלטונו של האספסוף, הואיל ושיבה זו אל מעמד שקדם לתרבות מוציאה את הרבים מן ההווה ומחזירה אותם אל קדמוּת על כל יצריה הרעים. – (ב) בעלי תקווה; הואיל והעיקר כיווּן הרבים, הרי כשאתה מכוון אותם אל תכלית טובה, דווקא מומיהם ומגרעותיהם (רגשנות יתירה, עשייה נמהרת ובמישרים, אחדות חזקה וכיוצא באלה), לא זו בלבד שתקלה אין בהם, אלא גם מקצרים הם את הדרך אל התכלית המאוּוה: הסובלימציה של מעמדם הנפשי היא התקנה.

ועיקרו של המחקר החדש – לא לעמוד על מאורעות פורצים של הרבים (מהפכות, מרד, לינטש וכדומיהם) אלא על מידותיהם הבונות. וכשם שכוחות מקובצים של הרבים בשעת חורבן עולים בעוצמתם על סכום הכוחות של כל פרט ופרט בפני עצמו, כן כוחות רבים הללו בשעת בניינם עולים בעוצמתם הקיבוצית עליהם.

ואף על פי כן גדולה הסכנה ונחת אין. היכן היד הנאמנה והנבונה שתכוון את הרבים לתכלית טובה? שמא ידם של השליטים? והרי עינו של היצר-הרע צופיה כל הליכות-ביתה של השררה, של כל שררה. זכורני מה שאמר לי נומברג ז"ל בווארשה הכבושה במלחמת העולם הראשונה. ישבנו בשעת בין-ערבים בבית קאפה של קאוויצקי. והנה פרצה ועלתה תרועת קולותיהם של מחלקי-העתונים המכריזם על תוספת מיוחדת: קיסר וילהלם דחה הצעת ארצות-הברית להפסיק את המלחמה בלא מנצחים ומנוצחים ובלא שינוי בגבולות שקדמו למלחמה! אנו תושבי וארשה, שהיתה אז מקום מעבר ומנוחה וצירופי-גייסות של הצבא הגרמני ממערב וממזרח כאחת – אנו כבר חשנו במצוקת החייל הגרמני ובירידתו; מצוקה בנעלים שנעל ובמלבושים שלבש ובמאכלות שאכל; ירידה בעייפות שעייפה נפשו ובאדישות שתכפה עליו ובפשעים שהיה פושע. ותמהתי ואמרתי לנומברג: “דחייה זו שדחה וילהלם הצעת וילסון אינה מובנת לי”. והשיב ואמר: “פשוט, פשוט מאוד, כבר נגזר דינו של הקיסר שילך למפלתו ולחורבן ארצו עד הסוף”. – “וכלום ידיעתו את הנעשה סביבותיו”, הוספתי לשאול, “פחותה מידיעתך ומידיעתי?” “ודאי, ודאי פחותה היא. לנו אין יצר-הרע בכל העניין הזה. ולו, לקיסר, יש; הרבה יצר-הרע; כולו יצר-הרע, בדומה לכל שלטון ושררה”.


חברי ש. ג. משך ענייני למאמרו של רוברט מאקוֹנל על “האֶספּ” (ראשי תיבות של אֶכסוראסינסוֹרי פרספצ’יין). התחילו בנסיונות מדוקדקים, שתוצאותיהם פתוחות למניין בשדה אפל זה. לפי תורת ההסתכוּת (המסתבר) אפשר לקבוע דרגה של ניחוש. כשלפניך מספר מסוים של קלפים ואחוז מסוים בהם מצוין בציוּן מיוחד, הרי לפי נוסחאות פישר אף דרגת הניחוש שאדם מנחש את טיב הקלפים המסומנים האלה תהא מסוימת. הואיל ולמספר פעמים מרובות (כמות סטאטיסטית) של ניחוש טיב הקלפים, גם מספריהן של הטעות ושל ההצלחה (היחס של זה לזה) בניחוש קבועים ועומדים.

והנה מצויים בני-אדם שאינם נשמעים לנוסחאות פישר, ודרגת הניחוש שלהם גבוהה פי כמה וכמה מן השיעור המוגדר לפי תורת-ההסתכוּת (המסתבר). עשו נסיונות לאלפים ובתנאי בדילות גמורה, ואף על פי כן חזרו בני-אדם הללו והעלו דרגת-ניחוש המיוחדת להם. אי אתה יכול לומר – ניחוש כאן. תנודתו של זה כפופה לחוק הסטאטיסטי. אין זאת כי אם תפיסה מיוחדת במינה כאן. הא כיצד? שדה-פעולתה של התפיסה – העולם המוחשי. וכלי-מלאכתה חמשה חוּשים. ובנסיונות הללו אין מגע ורושם בן החושים האלה ובין טיב הקלפים. אמור מעתה, לפנינו תפיסה שהיא למעלה מן החושים או למטה מהם, מכל מקום מעבר להם – אֶספּ!

ופתוחה הדרך לנביאים, ולרבמגים, לפקירים, דרוישים, לאוֹב וידעוֹני, למעשי כישוף וקסם ולשרלטנים.


מרבה שכיבה מרבה שעמום, מרבה שעמום מרבה קריאה, ואני קורא “איגרות הרומאנטיקאים” שיצאו לאור על ידי פר. גוֹנדלפינגר. מכתבי קארוֹלינה, האחים שלגל, ברינטאנוּ ושלינג וכיוצא באלה מעלים על זכרוני ימים רחוקים, עשרות עשרות שנים, שעה שאני שומע בסוֹרבוֹנה את שעוּריו של ויקטוֹר באש הי“ד על הרומאנטיקה בגרמניה. ליצן וחריף גדול באש זה, סוציאליסט וציוני כאחד, ובן שמונים היה כשכבש היטלר את פאריז והמיתו. מרצה רב-עניין היה באש וחביב עליו הניקור בדברים שבינו-לבינה, ובשעת הרצאותיו לא פסקו פיות תלמידיו מצחוֹק. עולם זה רחוק רחוק ממני, אבל זכורני אותה התרגשות מנופחת ומזויפת, המשחקת ומשתעשעת עם עצמה, כבר אז היתה בעיני אכזרית מאוד, ולא נענה לבי לה. כבר שקועים היו הדברים עמוק עמוק ביוון ה”דויטשטוּם" וכבר נראו ניצני ההתפראות העתידה לבוא, אף על פי שעדיין עצורה היא בתוך אסתטיציזם מליצי מאוד ובתוך פולחן “אני” המתיימר ומעמיד פנים של הוד ותפארת ושל חירות “מוחלטת”.


בשעה שאתה שומע סביבותיך כיצד לשונות הללו מדברות גדולות ויודעות את הכל, אתה נזכר במאמר חז“ל: “א”ל (כופר לרבּן גמליאל) מני לי כוכבי. א”ל (רבן גמליאל לכופר), אימא לי: ככיך ושיניך כמה הוה? שדא (הכופר) ידיה לפומיה וקא מני להו. א“ל (רבן גמליאל) דאיכא בפומיך לא ידעת, דאיכא ברקיעא ידעת?!” (כופר אמר לרבן גמליאל: מנויין לי הכוכבים [כלומר, יודע אני מספרם]. אמר לו רבן גמליאל – תאמר לי, טוחנותיך ושיניך כמה הן? נתן הכופר ידו לפיו והיה מונה אותן. אמר לו [רבן גמליאל]: מה שבפיך אינך ידוע, מה שברקיע אתה יודע?!).


“עיסקה של שירה להביע רגשות” – מימרה זו שגורה כל כך בכל הפיות ומקובלת כל כך על כל הדעות (ומתוך היסח-הדעת ודאי גם אתה נכשלת בה), שאין אדם מתעכב לשעה קלה להרהר אחריה ולבדקה: ממש בה, או אמירה בעלמא היא בלא תוכן ולא משמעות. והנה כשאתה מתחיל לגרד בצפורנך ומקלף את קליפת-הצבע שהעלו על מימרה זו ורוצה לדעת מה יש מתחתה, אתה יוצא מלפניה בפחי-נפש. אין שם כלום. אין שם שום “הבעה”. צירוף כאן של צורות, שהלשון “חומר” להן; המצע בו נחקקות הצורות ונעשות מראות וחזיונות של מציאות חדשה, שלא היתה בעולם קודם לחקיקה זו. כשאדם נאנח, סימן שיש לו צער ורשאי אתה לומר, אנחתו “מביעה” את צערו. ו“הבעה” זו מביאתני להיות שותף לו וגם מולידה בי חפץ להקל עליו כאבו או לסלקו. אבל השירה אינה נאנחת משום שמחברה כואב ואתה נקרא להיות שותף לו. תפיסה כזאת של הדיוטות היא. בקולנוע ישובים בני-אדם ורואים מחזה של מה-בכך, מתוק כנופת-צופים וחסר כל ערך וממררים בבכי כתינוקות. אבל כשאתה קורא אצל אפלטון על מות סוקרטס, עד קפאון אבריו ויציאת נשמתו, לא הכאב הרגש העיקרי שאתה מרגיש. נסער ונרגש אתה עד היסוד. ורגשך רגש של כבוד ויקר, של התרוממות-רוח נעלה ונשגבה, כאילו התעשרת ונפשך מלאה כל טוב וגעגועים עזים בלבך: הלוואי וזכיתי להיות שם באותו מעמד!

השירה אינה משפך, וכשמטרידה שן-רועה את המשורר, הוא יושב וכותב שיר ושופכו לתוך הפה העליון הרחב של המשפך ויוצא השיר מזוקק מתוך הפה התחתון הצר, ואתה מקבלו וחש בכאב זה ושותף לו. לא, אינו דומה זה הנכנס לשירה לזה היוצא מתוכה. מעבר של תמורה כאן, העתקה מרשות לרשות, ממציאות של טבע ושל אדם בתוך הטבע אל מציאות של שירה שאינה טבע. כשאני קורא “תפילה לעני כי יעטף”, או כשאני שומע את הדפיקה על השער לאחר הרצח במחזה “מקבּת”, נפשי עולה מעלה מעלה, והרי תפילה זו בתהלים אינה אלא צירוף של מלים פשוטות שהן כלי-תשמיש לצרכי יום יום, ודפיקה על השער אינה אלא קול של גוף המקיש על גוף אחר.

כלום רצוני לומר, שאין לשירה עניין ומגע לרגשות? לא זאת כוונתי. כופר אני ב“הבעה” ולא ברגש. ודאי וּודאי עיקר עסקה של שירה להעלות רגשות, להעיר רגשות, להועיד אותם בלב כל הנזקק לה. אבל גדול ההפרש בין הבעה להעלאה. זו מעין בליעת רגש ופליטת רגש. וזו אותו זימוּן (summon) גדול שהשירה מזמנת לאדם שיתעורר לתפוס בהרגשתו את הערכים העצורים בשירה, לפתוח לפניו שער אל אויר עולמם של ערכים שכולם מתחום האנושי הצרוף. סולם ערכים זה ניצב בתוך תוכה של שירה על כל שליבותיו; מזו למטה הקרובה לאדמה עד השליבה האחרונה מלמעלה, בראש הסולם המגיע השמימה. וכאן נקודת האיחוי שבין שירה להרגשה. אלא עניין זה פרשה בפני עצמה ודורש הוא עיון ובירור בפני עצמם, ובמקום זה אמרתי לפתוח את השער ולא לבוא בו.


כל היום הרהרתי בחשיבותם של דברים שעדיין אינם, שעתידים לבוא. גדול מוֹראם על האדם ממוֹראם של דברים שישנם, העוברים בממשוּתם לנגד עיניך. גדולה אימת העתיד מפחד ההוֹוה. יש במה שיבוא מן הסתום, מן המכוסה ואינך יודע גובהו, אורכו, רוחבו, עומקו. מה-שכבר-בא מוטל לפניך בשיעורו. מה שעתיד לבוא שיעור אין לו. לפיכך אתה מתיירא מפניו עד אין שיעור. קול עמום עולה מרחוק ומזהיר. אין בו שום רעיון-מוּשכל, אין בו שום מקום להיאחז בו ולאוֹמדו; ואף על פי כן ממש בו, משמעות בו, הגיון בו, כורח בו, לפניך תבנית של הוויה ויבוא תוכן למלאה. אבל אי אפשר לך בשום פנים לשער בית-קיבולה של התבנית ולא טיבו של התוכן.


הפוּך היה העולם, כך הוא בימינו וכך יהיה, כנראה, לעתיד לבוא. הנה שקספיר היה אומר: “לעתים קרובות הליצנים נמצא שהם נביאים”. בימינו – לעולם הנביאים נמצא שהם ליצנים.



  1. ) במקור “כשאה”,– הערת פב"י  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47919 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!