רקע
שלמה צמח
שחוק שבטעות

מדוע הסאטירה העברית הקלה, אם בכתב או בהצגה או בציור, אינה מן המין המשובח? ושמא עלי לנסח את השאלה הזאת, – הואיל כפי שניסחתיה דומה פוסקת היא קודם שהיא בודקת, – בלשון הפוכה: כלום שקוע משהו מתמיד וקבוע בכל חזיון של שחוק, ובהיעדר משהו זה גם המהוּת הקוֹמית בטילה? וכלום מתמיד וקבוע הללו אינם בנמצא אצל הסאטירה העברית?

נדמה לי, כך הוא הדבר. כל שחוק, אפילו בשעה שהוא מכוּון אל הזולת, אפילו בשעה שהוא “עושה לשחוק”, נקודת-המבע היא בכל זאת השחוק-לעצמך או לדבר הקרוב אל לבך ולעניין החביב עליך. אף על פי שפעמים נקודה זו כבושה ומרוחקת וחבויה בסתרי המלל והחריפות. השם “יצחק” שנתן אברהם אבינו לבנו מעיד על שני יסודות אלו – השחוק-לעצמך ולזולת – עד כמה מעורבים הם ומחוברים בתוך השחוק. כמו שנאמר: “צחוק עשה לי אלוהים; כל השומע יצחק לי”. וכאן בפסוק זה נסתמנו השחוק-לעצמך ונתקבע מלכתחילה בנתינת השם; קודם שהיה נושא של לגלוג בפי הזולת.

מפני מה הכרח הוא בשביל שחוק מן המין המשובח שיהא שוחק לעצמו? הואיל ואם אינו כן ניטל ממנו הסכסוך הפנימי שלו, ניטל עוקצו והוא נהפך עד מהרה לדבר של שעמום. אם אני מלגלג למה שאין אליו אפילו קורטוב של חיבה, בעל כרחו יהא הלגלוג גידוף ותהא שנינותו המילולית מה שתהא. וכשהחריפות אינה מספיקה, או שפגומה היא מתוך חוסר דעת וכשרון, ממילא הלגלוג, שהוא מטבעו קצת גוזמה וקצת גודש, אינו בא אלא להפחית מעמידתו השלילית כלפי הנלעג. תמונותיו של היטלר הטבעיות היו תמיד מגוחכות יותר מן הקאריקאטוּרות שהציירים ניסו לעשותו בהן לצחוק.

הווה אומר, חובתה של סאטירה שתבוא ותעליב במעט את רגשותיך, שתפגע במעט בעמידתך החיובית כלפי הנלעג. אלא שכוֹחה באונס זה שהיא אונסת אותך לקבל את העלבון ולהסכים לו. תמורת ההנאה שבשחוק נותן אני הסכמתי לדבר שלא על נקלה אני מסכים לו. סאטירה מין קנוּנייה שבסתר היא, קנוניה של נתינה ולקיחה, מין מישחק שבמחבואים. טול ממנה מידות אלה, את נשמתה אתה נוטל. בשעה שאני מבטל ושונא פי שבעה את הדבר שהיא באה לבטלו ולהביע איבתה לו, ודאי סיפוקי לא יתמלא לעולם. לפיכך היהודים אצל מנדלי ושלום-עליכם מגוחכים הם יותר והם מהנים אותו בנלעג שבהם יותר מן הגויים הרעים והרשעים המתוארים בכתביהם. מפני כך הקאריקאטורות של לוֹ העושות את האנגלי לשחוק, קומיות הן יותר מן הקאריקאטורות של נבון העוסקות באותם אנגלים גופם. אצל לוֹ שקוע עמוק בנפשו אותו ניגוד-פלאים של החביב שבנלעג. אצל נבון ניגוד זה איננו. וקנוניית-סתר אינה ומישחק-מחבואים אינו: כאן, אצל נבון, הכל גלוי וידוע מלכתחילה. יש כאן חפץ-עלבון-ופגיעה ערטילאי למשהו אשר הסער ההמוני נוטר לו איבתו. ואפשר זה מעליב מאוד. אפשר זה נותן סיפק לטינה שבלב, אבל זה אינו מצחיק. והעדרו של המגוחך אינו עניין של כשרון. ציורי נבון מן העמק, כשהוא מראה לנו חלוץ שהשמין והזקין פושק רגליו בריצה כבדה לקראת פעוטו בחצר, דווקא משום שלגלוגו מכוון אל החביב, יש בהם בציוריו מן המגוחך הצרוף. כאמור, לא עניין של כשרון כאן. היציאה, בתחומיה של אותה יכולת גופה, בדרך משובשת היא.

ואביא ראיה מאדם משורר אמת, שאין ספק ברוב רוחו ובכוח הבעתו וביכלתו הממציאה ובחפץ המשעשע שבו – כוונתי לכמה וכמה מפזמוניו של נתן אלתרמן. פעם ישבתי בתוך קהל נאספים שהקשיב לפזמונים הללו מענייני הימים. רב היה הקשב. השומעים היו שקועים ומשוכחים בשמיעתם ופניהם קרנו מהנאתם. הם לא שחקו. בקושי נתעקמו השפתים מתוך חיוּך גנוב למשמע חרוז מפתיע ופרוע ומעוקם בידים. אבל היתה גם כעין חרטה על פניהם על החטא שבחיוּך זה. הרי הדברים זעזעו אותם עד עמקי לבם; ובעיני הבחורה שכנתי לספסל אחד נצנצו גם דמעות חמות. ואני שאלתי את עצמי: כלום היתה כוונתו של המחבר להעלות רגשות אלה בלבבות? והרי על פי מבנה הדברים ועל פי קלות דעתם ברורה מאוד הכוונה בפזמונים האלה. מבדחים היו את הדעת. ומפני מה לא הגיעו אל תכליתם? אמת, פסק-דינם של קהל נאספים, אם לטובה או לרעה, אינו פסק אחרונים. ואף על פי כן דרך תגובתם הקיבוצית דבר הוא. וחזרתי ושאלתי את עצמי: מפני מה מביאות הסאטירות של אלתרמן את הנפש לידי תגובה של כובד-ראש כזה?

וכשבדקתי את הדברים מצאתי בהם סימן אחד שהיה לי מאור לעינים: לעתים רחוקות מאוד משטה אלתרמן באחיו היהודים. כל חיצי לעגו שלוחים אל הגויים ורשעתם. כלומר, מידה זו של שחוק-לעצמך אינה מצויה כאן. הכל פונה לצד אחד, אל הזולת ואל הרחוק ואל המגונה מאוד ואל המבוזה מאוד, שבין כך מגונה הוא ובין כך מבוזה הוא. אלא שפזמונים הללו פרשיותיהם שתים. אחת גוֹיית ואחת יהודית. וכשאלתרמן בא אל הפרשה האחרונה מיד הוא נעשה גם קצת בכייני ומרוכך ורגשני. לא שנתמעך ונתקהה חוֹדוֹ של הלעג המר, אלא נסתלקה הרוח המבדחת כל עצמה, ונשתייר הרוהט המילולי וצירופיו הקלים והפרועים בלבד. וממילא הרושם הכללי הוא מילוֹ-דראַמאַתי. כעס שנמתק ובא על שכרו מחמת דקירות המחט שננעצו בבשרו של זה שהביא לידי כעס. ויגון שנמתק מתוך לטיפה וחנופה בלבו של זה שחייב הוא להצטער. ומכאן המתיקות היתרה שסחטה את הדמעות מעיני הבחורה שכנתי לספסל אחד.

אבל הליכה זו מן הגנות אל המגונה בלאוו הכי, מן היגון אל ההתרככות המילו-דראמאתית של רחמים על עצמך, ולא רגש של כאב מתוך השתתפות בצער חברך ואסונו – שתי מידות הללו אינן מיסודות הסאטירה, והליכה על גבם היא הליכה לאָרכו של חבל צר המתוח, במרומי המגרש, מן הגג האחד אל הגג השני. שום עמידה אינה באפשר על חבל זה. מן הפסיעה הראשונה ואילך אתה מתנועע וזע ופוסע. אלא שתנועה זו אינה יוצאת מכוח ההולך, כי אם מאונסו של החבל הצר. עיכוב כלשהו, ניד עפעף אחד, והליכה זו תהא נפילה וריסוק-אברים ומוות. והרי בנקודת השהייה הקלה, באותה עצירת- הנשימה של עיכוב מתוך תהייה והיסוס כלולה בעצם נקודת-נפצו של כל שחוק. אבל לאחר שדרכך תנועה חטופה עד אין סוף, נפץ זה לא יבוא לעולם.

עושה אלתרמן כל אשר בידי ילוד-אשה לעשות ובלבד שיימלט מן המפולת. הוא ממציא וממציא בלי הרף ובלי הפוגות ומשליך את נתחי המצאותיו אל פירצות בניינו בשביל לסתמן ולמלא חללן. הוא קורא למוזר ולמשונה ולמכרכר ולמהדס שיבואו ויסייעו עמו. הוא מצרף וקושר ומאגד בחפזון ופזיזות וגם בהשכל-ידים מרובה דברים שחיבורם אינו קיים אלא מתוך אחיזת-עינים בלבד. פתאום נדמה לך, בדחן יהודי קדמון שהיה מצוי בחתונות העיירה נתגלגל כאן בלבוש הזמן ומאורעותיו והריהו מפזמן מכל העולה על שפתיו, בלבד שיתחרזו ההברות ויתאַחו הפסוקים, מן הצד ובאמצע ובסופם, לכל הפחות למראית-עין ולשעה קלה. כיצד היה אותו בדחן פותח ואומר:

כלתי! כלתי! כוס של חזרת קחי

ודמעות עינים שפכי!

וכל המסובים גועים בבכיה. אבל סאטירה אמיתית אינה נצרכת לכלים מרובים כל כך ולעשרוּת ממציאה כזאת. מטבעה שתסתפק במועט ותעשה במסתרים דרכה. מתוך צירופי-התהוות שמצטרפים בחשאי, וללא מראה והדר, היא יוצאת בסוף כל הסופות עוקצנית ודגדגנית ונכנסת ממש לתוך הגרגרת. מי שקצרה נשימתו הריהו מוכרח לגמא אויר ולטלטל צלעותיו וקיפולי כרסו. הסאטירה אינה בזבזנית כל כך. היא אינה לוליינית. מוותרת היא על הפרכוס ועל ההתרוצצות ואינה משליכה את אבריה באויר לכל הצדדים. כך הלוליין נוהג, וסוגו של זה אינו מן המשובח שבפרשת המגוחך. דווקא בפסיעתה האיטית ובמנוחת-נפשה מגיעה הסאטירה עד מהרה אל חקרה ואל תכליתה.

בשעה שצורות הבעה שמתווכן שונה ביסודו, דוגמת הציור וההצגה והשירה; ובשעה שהמביעים אותן כל כך מרוחקים זה מזה (קאריקאטורות של נבון; משחקים למטה מבינונים וחיתוך דיבורם; פזמונו של משורר כבד-משקל ועשיר-גוונים) בדרגת יכלתם, ואף על פי כן הכל כאילו מגיעים אל מקום אחד, הרי מרשותך לבקש אחרי סיבה אחת המתעה אותם בדרכם. והנה נדמה לי, אין לפנינו סיבה אחרת אלא זו שהזכרתיה בראשית דברי: הכל הולכים בדרך שאי אפשר שתביאם אל המגוחך שבחזיונות. הואיל והם משטים באחרים, בזרים וברחוקים ובשנואים, ואינם משטים לעולם בעצמם, בקרובים ובחביבים. הם, המשטים, צדיקים גמורים בעיני עצמם ומושלמים, והאחרים רשעים גמורים בעיניהם ופגומים. אולי בתחומים של כובד-ראש מצויים דין ומשפט חמוּרים כאלה. אצל המגוחך אינם. לעולם אין המגוחך רואה את החיים בטהרתם. בקומי מעורבב העולם וכלאיים. ותנודת הביניים שלו מעוכבת ומהוּססת. ראייתו הפוכה למוחלט ולמסויג ולמוקצה. אמירתו היא: אף על פי שאדם קרוב אצל עצמו הריני משטה בעצמוּת זו. הריני מתכבד בקלון עצמי. הריני מקבל את הפגוּם שבי מתוך שאני מתבדח עליו ונהנה הימנו. אַריסטופנס עשה לשחוק את הדימאגוגים של הקרייה שלו. הסארקאזם של סוויפט אכל את בשר עדתו. ווֹלטר עקץ והשפיל את גאון ארצו. גוגול הכה בשבט לעגו את גֵו בני-עמו. שחוק אחר אינו בנמצא. ומי שמשתמש בכליו ובתבניתו לדבר שהוא הפוך מטבעו, מה תימה, שהוא הופך את החיים על פניהם? אילו אלתרמן עוזב לאנחות את הנכרים ומעלליהם ומפנה את הנוי שבכוחו ואת המשעשע שבקולמוסו ואת השנינות שבמעשי הקונדס שבו ואת השכלי והתרבותי שבתפיסתו אל הבית פנימה, אל אחיו היהודים, בלי חרדה ובלי מורא ובלי משוא-פנים, מובטחני, את עולמו היה קונה. למשמע דבריו היינו ממלאים פינו שחוק; מן השחוק הטוב והמיטיב, הנותן בריאות שלימה לגוף ולנפש כאחת. בעצמך הווה משטה, זאת מצוות השחוק, ותהיינה עיניך תלויות תמיד בביתך ולא בחוץ. זאת הדרך לשחוק בכל גלגוליו וצורותיו. אלא שבסוג זה של הסאטירה גם כוונה מוסרית מחנכת מקופלת בתוכו. בתוך עולם שכמנהגו נוהג אין אדם רואה נגעי עצמו. באה הסאטירה ומראה אותם לו ורפא לו.

ירושלים, 1947


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47914 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!