נדמה לי, התחילה הביקורת או הרצנזיה, נוהגת מנהגים שאינם לטובתו של הספר שהיא דנה בו ולא לכבודו של הסופר שחיבר אותו; אף על פי שהדברים האמוּרים מפליגים בשבח שניהם. כוונתי לאותה פומבה גדולה שעושים עתונים ויוצאים חוצץ כולם ובמקהלות, ונותנים על פני גליונות-ספרוּת של ערב שבת מאמרי-בשורה בקולי קולות על ספרי שירה ופרוזה, ממש עם יציאתם מתחת מכבש-הדפוּס ואפילו ימים רבים קודם יציאתם לאור עולם. והמדוּבר לא במודעות מו"לים אלא ברשימות ומאמרים בשלוש דרגות פרסומן: הנה המאורע הגדול מתרחש לבוא, הנה כבר ממשמש הוא ובא, הנה כבר בא!
כלוּם רצוני לומר, שההתלהבות אסוּרה על הביקורת? לא ולא! אי אפשר לה לדעתי שתהא מזירה עצמה מן הרגשות האלו. כל בני-דורי, שהספרוּת, העברית ואף הלועזית, היתה משוש חייהם, כמה התפעלוּ וכמה התלהבו לכל שיר של ביאליק וטשרניחובסקי שנזדמן להם. וכיוון שחוברות “השלוח” או ספרי “תושיה” מעט כל כך מספרם בכל עיירה ועיירה, הרי כמה וכמה בחורים על כרחם אוחזים בקונטרס אחד וקוראים בציבור ולבם סוער ורוחם רוגשת יחדיו. ולא הספרוּת העברית בלבד אלא, כאמור, גם הלועזית כך. גליון אחד של ה“נינווה” היה בא לעיירתנו. וכשהתחיל טולסטוי מפרסם שם את “התחיה” שלו, שעות היינו ממתינים בכל רביעי בשבת על יד דלתות הדואר וממש חוטפים מידו של הדוור את הגליון החדש ובו המשך הרומאן. הווה אומר, אי אפשר לי להתכחש לעצמי. אי אפשר לי להשמיע אפילו דיבור אחד של קיטרוג כנגד רגשי התלהבות הללוּ גופם. אדרבה ואדרבה, נאים הללוּ לספרות ולקוראיה וסימן יפה הם לשניהם. שעת זימוּן גדולה כאן בין הספר ובין בני זמנו. דוגמא מפורסמת לכך פרי-ביכוּריו של דיקנס, שהיה מוציא לאור את “קונטרסי פיקוויק” שלו שבוע שבוע, ובכל תחנות הרכבות לארכן של פסי-הברזל היו מתאספים אלפים אלפים בימים שנמכרו ההמשכים.
במה דברים אמוּרים, כשרגשות הללוּ באים מאליהם, כשספונטאניים הם ויסודם בתשובה זו של הכרת-טובה לקול שקרא ועלה מן הכתובים, והרוח הצמאה של הרבים צופה לו ונענית לו ומרווה צמאונה ממנו. אבל כשאין הדברים כך, בשעה שידי מנגנון-תעמולה, שכוונותיו סמוּיות מן העין, מהממות, זוממות, בוחשות בפומבי הרגשני הזה, הרי לפניך רעה גדול שאין כמוה לרוע. עיקר כוחם של טעם, ביקורת והערכה באותה ההתנגדות הפנימית שבנפש להיות עניין לאונאה זו שבגירוּי המוכני העולה מן המודעה ומן הפרסומת של התגרים; בין שהללו מתגרים בתחומי החומר בין שמתגרים הם בתחומי הרוח. נוטל אתה מן הביקורת את ההתנגדות הזאת ומשעבדה למנגנון תעמוּלה, את נשמתה אתה מוציא מתוכה. שיוּר אחרון ההתנגדוּת הזאת שעוד נשתייר בחירוּת-רוּחו של אדם בן-ימינו. ואם רצונך בראיה מה גדולה רעתו של פוּמבי עשוי-בידים זה, צא וראה מה עוללו כרוֹזיו ל“עיר היונה” של אלתרמן.
אלא עד שאני בא לדון בפרשת פרסוּם משונה זו צריך אני להקדים דברים אחדים. אין בי דעה קבוּעה ומסוּימת כלפי שירתו של אלתרמן. יש בי, למשל, דעה כזאת כלפי שירתו של האֶכּספרסיוֹניזם, אף על פי שהרוֹמאַן הפאַנטסטי לקח לבי בראשית ימיו. אבל לעולם סלדה נפשי לאחוריה מן הגסות שבשירת-הכשיל-והכילפות ושאגת הפרא של חיית-היער הטיבטונית שבאכספרסיוניזם הגרמני, כשהתחיל משתולל לאחר מלחמת העולם הראשונה לפני ארבעים שנה. ושבסופן העלו רוחות רעות אלו תימרות עשנן במשרפות המכלאות, שם היו הטהורים והישרים שבבני עמי לאפר קלוי. לא גרסתי מהלך בארבארי זה בניצניו הראשונים והתנגדתי לו במעט הכוחות שבידי משהתחיל מתגנב למחננו דרך השירה הז’ארגונית; ואי אפשר היה לי להתפייס עמו אפילו לאחר שהמיר נושאיו וסיסמותיו בגלגולו העברי וקול צעדתו והמולתו התחיל הולך בשדמות הארץ ובמרומי הריה.
והנה פירושה של דעה קבועה ומסוימת זו, שאין בעליה מצפים למתנותיה של שירה זו, אין לבם מכוון לה ולעולם אינם חוזרים אליה. ובעצם צפייה זו ושיבה זו דבר אחד הן. אדם חוזר לשירת ביאליק או לפרוזה של מנדלי או לרשימות של ברנר הואיל ומצפה הוא לגלות בהם דברים שעדיין לא נתגלו לו עד עכשיו. אבל כשאדם מתייאש משירה אחת אין הוא צופה לה ואין הוא שב אליה. ולזאת התכוונתי כשאמרתי, שכלפי שירת אלתרמן אין בי דעה קבועה ומסוימת. דן אני אותה לפי פירותיה. לא נהניתי משפעת מלאכת-הדימוּיים בראשית דרכו ואמרתי דעתי בגילוי-לב גמור. הואיל ולגופה של שירה זו כסבור הייתי, שלבי מכוּון ופתוח לה, אלא שנראה לי תועה היא בדרכים שאינם דרכיה ורודפת אחרי צללים שאינם בני-דמותה. כל פייטן משלם קנס לדורו. אבל לאחר שפרע חובו מוטב שיהא חפשי מהשפעות נכר ויהא נתון להגיגי לבו. וכסבור הייתי מן הדין שאשמיע דעתי זו ברבים. אין אדם כותב על שירה שהתייאש ממנה, שהיא מחוץ לעניינו. אפילו כשהוא מתעצם עמה עניין יש לו בה, אבל אין כתיבתו מכוונת למשורר, להחזירו למוטב וללמדו ולהורותו ולתקנו. המשורר רשות יחיד הוא. הכוונה לשירה, שלאחר שיצאה לאור עולם רשות-הרבים היא וכל אדם לפי השגתו רשאי לצאת ולבוא בה.
וכשנהניתי משירי אלתרמן, כששמחתי ל“שמחת עניים” שלו, שוב אמרתי דברים גלויים ומפורשים ואין ידי מסייגת ולא קמוּצה היא: "… וכשכבדוּ הפירות על הבדים – כתבתי בין השאר – קול האילן לשם מה יהא הולך? דיינו אפילו בחרוז מובלע, שבעצם אינו חרוז אלא פליטת הפה ובא באקראי, עדין וצנוע ומובדל. אין צורך בברק המחודש שאין בו כלום חוץ מן הגלוי והמנקר את העין. אדרבה יפה הישן הטעון מסורת: שרידי חיים, עודפי חיים וצורות ורגשות. אותו ישן המקובל והשגור המפרכס בדמי הדורות. וכשאתה קובעו תוך כדי פרכוסו במקומו ובשעתו אין שליח נאמן כמותו –
וְהִנֵּה הִרְהוּרֵינוּ רוֹגְעִים וּגְלוּיִים.
וְהָעֶרֶב עָלֵינוּ יָפֶה לֵאלֹהִים.
שמחתי לשירי אלתרמן אלו. זה ימים רבים לא נהניתי משירה עברית כאשר הנאוני שירים אלה".
צריך הייתי לדברי הקדמה אלה בשביל להוציא אפילו ספק-ספק מן הלב, כאילו אין דעתי נוחה מן השבחים לעצמם שהשמיעו בקולות רבים על “עיר היונה”. אדרבה, כסבור אני, לעולם זכאי ספר שירים של אלתרמן לדיון של כובד ראש, לניתוח של פרטים ופרטי פרטים ולהערכה של כבוד. אבל מה שאירע באותו ערב שבת, כשיצאו גייסות של רושמי רשומות והביאו לכל העתונים מבול של מליצות על הספר ושפכו עליו קיתונות קיתונות של רגשנות של מה בכך, רגשנות שאין בה אמת ואין בה טעם ואין בה כשרון; וכל אחד ואחד מתעצם עם חברו וגובר על חברו בתארי תהילותיו ותשבחותיו. כאילו מצוּוה הוא עליהם על פי הדיבור – מעשה כזה לא ראיתי כמותו בספרות העברית.
בשעה זו אין עדיין בפי דבר על “עיר היונה”. אבל קראתי כל מה שנכתב בכל מקום ומקום, על ספר זה. לא אפרט בהם. הרי הכל מדברים בלשון אחת ובקול אחד ואין בין זה לזה אלא הפרש שבמלים הנרדפות. הנה כותב אחד (לא אקרא בשמו, מה חשיבות בכך?), שקרא את “עיר היונה” בנשימה אחת ולא פסק עד שסיים כל הספר כולו. ודאי לשבח התכוון. ולא חש שקריאה כזאת סימן רע לקורא ולשירים כאחת. כיצד אדם מכניס לראשו מאות עמודים של שירים טובים ומוחו אינו מתבלבל עליו? והרי מן קטעי השירים, שאותו כותב מביאם לראיה ולעדות, רואה אני שמאוד מגוּונים ב“עיר היונה” התכנים והצורות, והקצבים והמשקלות, וכיצד אדם עומד על טעמם ומבחין בערכם כשהוא בולע את השירים בבולמוס כזה, חתיכה אחר חתיכה, ממש כחיית-היער על טרפה. בדומה לכך השמיעו גם שאר הכותבים, אחד מרבה ואחד ממעיט.
כאן במנהג חדש זה שבא למדינה, כאן בתעמולה זו הגלויה, שאין לה בושת-פנים ולא רוב חכמה, הפורשת כנפה על ענייני שירה – כאן אבן-נגף כבדה. ומה תימה, שמיד נפתח שער רחב לצד האחר, לצד התעמולה לגנאי. הרי לפני עוד מאמר אחד. כותבו מעיד על עצמו, שקרא את “עיר היונה” ד' פעמים. ברוך השם, לא בנשימה אחת קרא ולא פסק. במקום זה ודאי אשמע דברים של ישוב-הדעת ושל מידה נכונה. אלא לתמהוני הרב פתיחתו של המאמר טענות ומענות כנגד מפא“י, כנגד “עתונה” וכיוצא באלו. ושוב אני רוגז – מה פירוש? מה עניינם של אלה לכאן? באמונה, כשאני נתקל בביקורת על ספר שירים שמתחילה בקיטרוג על מפא”י, ידי נופלות. איני חס על מפלגה זו, איני שומר-השער שלה, ואם יש דברים כנגדה חייבים לשמעם בנחת ובקשב רב, שמא ממש בהם. אלא עירוב-פרשיות זה מהיכן? ועל שום מה? אם “עיר היונה” או כל ספר שירים אחר, אינו אלא סניגוריה מתוך סמיוּת-עין ושעבוד רוחני למפא“י, אין לי צורך בשום תוספת של נימוקים בשביל לפסלו. לא איכפת לי אם השורות קצרות או ארוכות, מנוקדות או לא מנוקדות, חרוזים זכרים בסופן או חרוזים נקבות בסופן. מצד אחר, אם עולם-של-שירה כאן על רחשו ועל נפשו, בדרך הבעתו ובדרך תפיסתו, בבניינו ובצירופו – לא איכפת לי מי כותבם ואיזוהי מפלגתו. אין הקב”ה מקפיד עם פייטניו ובארחות חייהם. הוא מחוננם בשאר-רוח וברוממות-רוח בשעות שהם עוסקים בשירה; בשאר השעות אחת היא לו מה עסקם. פראנסוּאַ ויאוֹן לסטים מזוין היה ופעמים אחדות יצא חייב במיתת תלייה, ואף על פי כן אבי הליריקה הצרפתית הוא ועד היום הזה גאוות עמו עליו. גם לא איכפת לי על מה שרים בספר שירים; אם על מפא“י או על אלוהי ישראל נוסח “ראבּיי” חניך קוליג'. יודע אני משורר ענוג ורב-חן ובעל כוחות גדולים, אנדרה שנייאֶ, אשר שר שירי רום ושבח למהפכה הצרפתית וצבאותיה. אחר כך שינתה שירתו טעמה ושר שירי גנאי למהפכה זו ותלייניה. וחזקים כל כך וטובים כל כך היו שיריו, שקברניטי המהפכה העלוהו לגרדום והתיזו ראשו מעל ערפו. הווה אומר מותר לשיר על מפא”י. הואיל ואם זו צרופה בכור השירה סרו ממנה סיגיה ופסקה מלהיות מפלגה: ואם המשורר לא הנתיכה שם ועדיין מפלגה היא, בשום פנים אינה שירה. שרו כבוד ותהילה לכנסיות ולבתי מלכות, שגדלותם כבר נשתכחה מן הלבבות והשירים חיים וקיימים. ויטמאן שר על הדימוקרטיה של ארצות הברית, וכיוצא באלו. איסור אחד יש בעולם השירה – לחבר שירים רעים ותפלים, הואיל והללו משפילים ומכלים כל דבר ויהא תכנו רם ונשגב מאוד.
לפיכך כשאני נתקל בפתיחתה של ביקורת בקיטרוג על מפא“י ו”דבר“, נופלות ידי ואני מושכן ממנה. גם בביקורת החשיבות של “מה היא אומרת” ב”כיצד היא אומרת“. הואיל ועיסקה בדברים שה”מה" שלהם מוכרע על ידי ה“כיצד” שלהם. ואף על פי כן קראתי בחטיפה את קטעי השירים של “עיר היונה” שהביאם המאמר לראיה ולעדות. ודאי אסור לחרוץ משפט על פיהם. על כגון זה כבר המשיל יונתן סוויפט וסיפר על אירי אחד יושב דובּלין שרצה למכור ביתו, והשמיט מתוך כתליו לבנה אחת קטנה והיה מראה אותה לקונים, שיעמדו לפי דוגמא זו על טיבו של כל הבית ושוויו. אלא לאמיתו של דבר אין כל הדין עם סוויפט. אם אינך יכול לעמוד על טיבו של כל הבית ושוויו מכל מקום יודע אתה, לפי דוגמא זו, שבנוי הוא לבנים (ואפילו טיבן מהו) ולא אבנים. כך מכמה רמזים שבקטעים אתה נמצא למד שלכל הפחות ארבעה מינים כאן ב“עיר היונה”: (א) שירים במאורעות הימים (חברה ומדינה); (ב) שירים ליריים; (ג) שירים בדרכי הפיוט, בפרוסודיה של המשורר; (ד) שירת-עמלים וכלי מלאכתם, על בני אדם קטנים שאין העין משגחת בהם. והנה כל סעיף וסעיף קובע דין לעצמו. בייחוד שמתי עיני לטובה על אותו סוג, שהמשורר מגלה בשיריו דרכי שירתו, סודות בית-מלאכתו. אצל אומות העולם בכל הזמנים מצוי סוג זה לרוב. אצלנו חידוש הוא. ביאליק נגע בו פעם בסוף “הבריכה”; על “שפת אלים חרישית” ב“לשון זו יתוודע אל לבחירי רוחו”, “לשון הלשונות”, “לשון חשאים” וכיוצא באלה. ותאבתי מאוד לשמוע דברים של טעם על פרשה זו ולא שמעתי. על אחת כמה וכמה שנמשכה עיני אל שירי-העמלים הקטנים, כיוון שקטנים הם ניתנו במקומות אחדים בשלימותם. ואפילו על פי דוגמאות מעטות אלו אתה חש – הללו ודאי ראויים להבחנה, שהרי אפשר ובהם נקודת כובדו של ספר השירים “עיר היונה”. אבל אין כל עניין לשמוע שקלא וטריא על חרוזיו הגבריים והנשיים, המלאים והחסרים, החזקים והרפים של אלתרמן. כבר מנו עשרות מינים של חרוזים בשירה. וידוע שכוחו גדול בחריזה בכל צורותיה וגווניה. כאן גם חולשתו – פעמים טוען הוא על החרוז משא כבד שאין בכוחו לשאתו. בכל אופן אין החרוז מכריע בשירה. והיוצא מדברינו – ספר השירים “עיר היונה” לא זכה עד עכשיו במה שהוא זכאי לו: בהערכה נכונה ובדיון של כובד ראש. על שום מה לא זכה באלה? על שום התעמולה והמולתה. זה חטאה של התעמולה וזה ענשה!
אדם שבע-ימים אני והרבה ראתה עיני ואזני שמעה הרבה. וכשבאתי לפני ארבעים ושמונה שנים לבירת צרפת לקנות מעט דעת, כבר היה מנסר מעל ראשי קול-הקורא של פיליפו תומאסו מארינֶטי בשמי פאריז. אז יצא משורש נחש הצפע הזה שהטיל ארסו ברוח המערב ותרבותו. אז נשמעו הסיסמאות על “הסופר הלוליין” שידו “סוטרת על פני טעם המונים”; על הסופר “המגלה כל מערומיו ומציג עצמו לראווה”, “המפרסם את עצמו”. אז נשמעה בפעם הראשונה התביעה להכניס אל הספרות את “האמריקאניזם”, זה “המכריז בקולי קולות על סחורתו”; אז ניתנה התורה של פולחן ההעדר וקדושת האין.
הייתי אז בחור קרתני נבער מדעת וחוץ מן המעט שלמדתי בבית המדרש שבעיירתי וחוץ משש שנים של חיי שכיר-יום בארץ אבות לא ידעתי מאומה. אבל ראשי הרכנתי ועבר עליו נחשול ניהיליזם זה ולא הטביעני. את הכל סביבותי סחף האור המתעה הזה ואני את נפשי הצלתי. הן, תורת בית-מדרשי ואהבת ארץ-אבות ולשונה, הן שעמדו לי בשעת צרה. בער הייתי ולא ידעתי מאומה, אבל יפה ידעתי שאין לתעתועי רוח אלו העומדים לכלותני שום חיבור ושום זיקה לתורתי ולארצי וללשוני, ויצאתי בשלום.
עכשיו עלתה רוח תזזית זו על ארצי ולשוני ואין מפריע. דומה כבר נתעוררו כל הרוחות הטובים במערב ומבקשים דרך תשובה. מכל מקום, מובטחני, כבר הם מכירים ויודעים, אם לא תשוב תרבות המערב מדרכה הרעה, לא תחיה. אנחנו, כדרכה של חברה תלושה, הנוברת בחרטומה במעט העפר המתאסף סביב שרשי-האחיזה שלה – אנו פותחים בשעת נעילה. זוכר אני, היה בעיירתי יהודי הדיוט אחד שעלה לגדולה ונתאווה לנהוג מנהג חסידים והתחיל מאחר לבוא לתפילת שחרית, וכשכל העולם כבר ב“עלינו” ורוקקים שתי רקיקות, אחת לימין ואחת לשמאל, אומרים קדיש ופוסעים שלוש פסיעות לאחור, פתח הוא ב“ברוך שאמר”. דומני, גלגולו של אותו יהודי הדיוט שעלה לגדולה נכנס לספרות העברית ולמנהגיה.
ירושלים, 1960
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.