כל כך הרבה עסקו הקולמוסים בשבעה סיפורים-קצרים של אברהם ב. יהושע¹, שדומה כל המוסיף ועוסק בהם תבן הוא מכניס לעפריים. פשוט, מבול הביא ספר קטן זה לביקורת העברית; אלא כדרכו של מבול לעולם הוא מוביל מן הגבוה אל הנמוך. כה צמאה נפש הישוב היהודי בישראל למלוא-כף נחת רוחנית מן הבנים, כנגד מלוא חפניים של עמל הגוף שעמלו האבות, עד שדעתו של אותו ישוב קצת קלה ונמהרת עליו. שכן כמיהה זו גם קלקלה בה. אונסת היא את הצמאים לא להבחין בטיב המשקה שלפניהם והם שוברים צמאם בכל מים שהם. והנה לא מים חיים וזכים כל צרכם ממזגת לנו כתיבתו של בעל “מות הזקן”. כאמור, שבעה סיפורים בספר; שלושה – מסע הערב של יתיר, הסיום, גאות-הים – כמדומה אני, אינם שלו. איני יודע של מי הם. אבל צעיר מתחיל הכותב בימינו אליגוריות, חזקה שאינן שלו. מעולם לא היתה האליגוריה מן הצורות המשובחות של הפרוזה המספרת. אפילו אצל קאמי אינה כך ואפילו בטובה שבאליגוריות שלו ("הדֶבֱר). ויש אומרים, קאמי ספק מסַפר, ספק לא מסַפר. מכל מקום מכריעים ואומרים: בעיקרו איש המסה הוא, אלא שסבורים, כי בזמננו מעורבות צורות המסה והסיפור ונתמזגו לגוף אחד. ומביאים ראיה גם מסאַרטר. עד שפרסם חיבוריו הפילוסופיים בתורת-האכסיסטנציה, הכניס כל שיטתו ודעותיו ברומאן הראשון שלו – “הבחילה” ("לאַ נוֹזאֶ). איני יודע כמה אמת בהשערה זו; וכסבור אני, שאין לפנינו אלא חזיון לשעתו שהזמן גרמו; ומוטב, שלפי שעה נבחן כל צורה בפני עצמה.

על אחת כמה וכמה גדול הספק כלפי אליגוריה שנתגמדה ונדחקה לתוך הסיפור הקצר. ואל יביאו ראיה מקאַפקאַ. אצל יהודי צ’כי-גרמני זה חוץ מן הצורה האליגורית (שנשארה גם אצלו בקומתה הנמוכה) היה שאר-רוח משלו, והיתה חזוֹת (ויזיאַן) משלו, והיו סבלות-נפש, סבלות הפרט וסבלות הכלל, עמוקות מאוד, והתחבוּלה האַליגוֹרית, למשל אדם שמתגלגל בחיפוּשׁית, אינה אלא כלי-שרת והמצאה למידות גדולות ונשגבות הללו. אבל אם אין שאר-רוח ואין חזוֹת (ואצל מחברנו הצעיר עדיין לא ראינו הרבה ממידות הללו), או שאין השקפת-עולם מסוימת ואין תיאולוגיה בנוּיה לכל פרטיה, אלא יש קצת זריזוּת של יציאה בעקבות צוּרות ודברים ותחבוּלוֹתיהם, ממילא כל עומסה של הכתיבה על הקליפה של אחרים, וברור שאין בכוחה לעמוד בפני המשא הכבד הזה.

ודאי רשאים לשאול – מפני מה אין חשיבות יתירה בצורה האַליגוֹרית? והתשובה היא: מפני שמוּעטים בה המעצורים, ובקלות אתה עושה בתוכה ככל העולה על רוחך. ועשייה כזאת אינה מעשה בן-חורין. כשאין כוחות עוכבים חזקים, אי אפשר שיתעלו הכוחות הגוברים על העיכוּבים, וממילא החירות נעדרת; וידוע המשל של קאַנט על היונה הפוֹרחת, שמכוחו המתנגד והמעכב של האויר היא מתנשאת ומתרוממת מעלה מעלה. שכן הכוחות הגוברים על המעצורים הם הם החירות. והנה כשאדם אחראי לכך, שכל דבר הכתוב על ידו נכון ונאמן לתכלית של עצמו, הרי כתיבתו שלשלת ארוכה של עכּבות ומכשולים שהתגבר עליהם; כלומר בניין כאן שכל לבינה ואריח שבו על כרחם שקולים בכל מקום ובכל שעה כנגד תכלית של עצמו. אבל אם הכתוב לגופו מעט בו כוחות-נושאים את עצמם, וקיומו במרומז, שלו הוא מרמז, בפירוש שהוא מעלה שיפרשהו, הרי למעשה לא רבים הכוחות העוצרים בכתיבה זו הואיל ואין צורך גדול בנאמנותה; וממילא קלים העיכּובים, וממילא אין כובד בכוחות הגוברים וממילא משקלה של החירות מצומצם מאוד. וכאילו נהפכה הכתיבה היוצרת על פניה – עיקרה למעלה ונוֹפה למטה. וכמעט בשדה-הפקר אתה, ברשות שאין לה בעלים, לא של יחיד ולא של רבים; אלא מין כרמלית כאן, ספק רשות, ספק לא רשות. ואכן באליגוריה המכריע בה לא הרמז או המשל הכתובים אלא המרומז והנמשל הגנוּזים בתוך הכתוּב. ובהם העילוּי המאוּוה, ובשביל גניזה זו ועילוּייה רשאי אתה לעשות בבית-הגניזה (באַליגוֹריה) ככל העולה על רוחך. אבל הכתוב, כמות שהוא לעצמו, תובע את שלו בלא שום תלוּת במה שגנוז בו. וכשמבוּקשוֹ אינו ניתן לו הריהו משתמט מתחת קולמוסו של הכותב ושב אל התוהו-ובוהו שלו וחוזר ונעשה ציבוּרים ציבוּרים של דיבורים בלא אַחווה וריעוּת, כשרוח-חיים מסתלקת והולכת מהם.

לפיכך, אף-על-פי שהאַליגוֹריות בקוֹבץ סיפורים זה הם, כנראה, העיקר ולא הסיפורים הפשוטים יותר והקרובים יותר אל חיי ההוֹוה במקומם ובשעתם, אף-על-פי-כן אפתח באלה האחרונים. הראשונות, כאמור, אינן בכולן מנכסי המחבר. וקשה ללמוד מתוכן מה באמת כוֹחוֹ של מסַפר צעיר זה. אי אתה יכול ללכת באליגוריות הללו במישרים מן המשל אל הנמשל, מן הרמז אל המרוּמז, מן הגלוּי אל הגנוּז. בעצם אי אתה יכול לשאול כאן – הנמשל מהו? לשאלה זו אין תשובה, או שאין חשיבות לשאלה ולא כדאי הטורח לגלוֹת חשיבותה. יש עכשיו בספרות של כל אומות-העולם מאות, ואולי אלפים, סיפורים שהם, בקירוב, דוּגמת הסיפורים האַליגוֹריים של אברהם ב. יהושע, ובתוך הריבּוי הזה בטל הנמשל ואיננו. די לנו שהמשל-הסיפור רומז למשל-סיפור אחר דומה לו; וכך משתרבבת לפניך שלשלת ארוכה של סיפורים שמשלם סיפור אחר. טול, לדוּגמה, את “הסיוּם” – מעשה בכתב-יד ומחברו שאבד, ובעצם לא אבד ואף-על-פי-כן איננו, ובכל זאת רבו המזימות לבערו ולכלותו, ויש פרופיסור גונב-דעת הבריות וזוּגתו ויש מר ברין והוא בעל החידושים, וכו'. לא כדאי לייגע את המוח ולדרוש את פשר הדברים הבדוּיים והסבוּכים האלה. אבל ברור לך, שהסיפור “הסיום” נמשל ל“עד עולם”, וּודאי אף הוא אינו כלי ראשון. ולפיכך אין ברירה אלא לתהוֹת על מהותם של הסיפורים הפשוטים, ואף-על-פי-כן מפיהם בלבד אתה נמצא למד על הערך הסיפורי שבהם.

והנה בסיפור “תרדמת-יום, למשל, פותח המספר בדברים אלה: “שני דליים עמוסי ביטוֹן בבוקר שותת גשמים. שני דליים קטנים שידיותיהם מעוותות ושוליהם מחוקים. שני דליים הנשפכים לים הביטון הגדול, שני דליים בשביל הבית ההולך ונבנה”. – והרי פתיחה עם חזרה, כנהוג; ארבע פעמים “שני דליים” בשלוש שורות. יהא כך, ולא כנגדה אני טוען. אלא מה שאינו מתקבל על הדעת – עצם יציקת הביטון ב”בוקר שותת גשמים". הכל יודעים שאין נוהגים כך. תחילה רציתי ללמד זכות על המסַפר. משתמש הוא במלה “שוֹתת”, שמשמעה נטיפה אטית וממוּשכת, כלומר הגשם אינו גשם. אבל טעיתי. “בבית זה ההולך ונבנה” “הגשם ניתך”, “הגשם שוטף”, וברי שהוא מפרש “שותת” קילוּח חזק ומרובה. הווה אומר, יציקת הביטון נעשית בגשם שוטף בכוונה תחילה. אין לי טענה גם כנגד כוונה זו. המופרך והבטל מקובלים עכשיו בספרות ופותח יהושע ב. בהם. אלא כאן, כשם שטעה בפירוש המלה “שתת”, הריהו טועה במשמעו של הבטל. האבסוּרדי אינו במעשה שאתה עושה כנגד הטבע. הוא במעשה גופו (הואיל והאבסורדי שוכן באדם גופו שהוא כפול-משמעות, וכל משמעות סותרת את חברתה) ואפילו אתה שומר על כל חוּקוֹתיו; בטל הוא לבנות בית הואיל ובין כך סופם של כל שוכניו למיתה, או שהבית יהא מלא צער, יסורים ריב ומדון, וכל שָכֵן יורד לחיי חברו – ולשם מה לבנוֹתוֹ? אבל כשיוצקים אותו ביום “מטרות עז”, על כרחו שיפול תחתיו ובדין שיפול, והאבסורדי אינו כאן, הואיל ויש טעם ופירוש לנפילה.

ובכן יש לנו ב“תרדמת-יום” זה המדבר בגוף ראשון ובלשון קצת חבוּטה: “…עכשיו אני כאן. סוחב דליי ביטון, ללא הפוגה, ללא תקווה. בקצב המטורף של המכונה הישנה, הרועדת בחדוות עבודתה. הגשם הלך ושטף אותי. המים החלו מסתפגים אט אט בבגדי. טיפות זחלו על עורפי, כשהן נותבות (פועל “נתב” לא נמצא ובארמית משמעו אחר) קו קר לאורך גבי החם”. ובכן התיאור נאטורליסטי גמור, ובאמת חסר-חן הוא, והיתר או האדיש שאין בו עילוי מרובים בו ולפיכך גם מקצת מן המקצת מן הפטפוט בו.

אבל יש עוד אדם אחד בסיפור ועיקר הוא בו – מר לוּבּראַני; ואביאו ואציגו לפני הקורא בלשון המחבר: “… ואנחנו הזוטרים מהלכים-רצים עם דליי-הביטון אל לוּבּראַני העמל למעלה על הפיגום – יוצק בשלווה את המלט אל תוך הדפוסים הרחבים. פועל וותיק ומומחה הוא לוּבּראַני, ואפשר והיה מגיע לגדולות בעבודתו, אלא שנוהג הוא להעדר ימים תמימים, לפעמים שבועות; אין איש יודע לאן הוא נעלם”.

עכשיו כל הסיפור לפנינו – משיתחברו זה המדבר בגוף ראשון עם לוּבּראַני ויתגלה המקום שהוא רגיל להיעלם שם ומה מעשיו שם, הכל פתוח לפנינו והסיפור בא אל סופו. והנה כיצד מתגלגלים הדברים: “…החילותי חג כשיכור בכוונה; רץ בפתלתול (מלה זו במקרא במובן המוסרי בלבד, אין “רצים בפתלתול” – ובספרי “דברים” כתוב “עוֹקמנים אתם פתלתוֹלים אתם” כלומר, שם-תואר היא) מהמכונה חזרה ללוּבּראַני. את כולם הייתי הולך ומשיג, ונשמתי הולכת ואובדת. את שארית כוחותי העליתי ואני דועך והולך, ואין איש שם על לב. רק עיניו של לוּבּראַני מחפשות אחרי בין הרצים והן מתבוננות לקראת התמוטטותי הקרובה”.

כלומר, נתחבר החיבור בין זה לזה. לוּבּראַני ראה את עינוּייו של חברו הצעיר ופתאום הוא מחליט “להיעלם”, והוא מפסיק עבודתו ולוקחו עמו:

" – ומי ייצק בתבניוֹת?…

– לא יודע, אני רק רוצה לישון – ופונה ללכת"…

“אך לוּבּראַני המשיך ללכת ואני צמוד בעקיביו”. – עלו על אופנוע ובאו “בין בתים לבנים קטנים” שבירכתי העיר בין הרים וגיאיות. והנה גם דירתו של לוּבּראַני: “… היתה זו דירה מצוחצחת, ובה שני חדרים בלבד, שדלת גדולה מבדילה ביניהם. שניהם ריקים מכל כלי-בית רגילים, ולא הכילו דבר זולת שתי מיטות, מיטה ומיטה בכל חדר”². והנה לפניך תעלומתו של לוּבּראַני שיצאה לאור; הנה המקום שהוא מקום-מחבואו. אתה מצפה למעשה גדול ונורא. מכל מקום זה המדבר בגוף-ראשון מכין אותך לכך: “… בחרדה התבוננתי במיטות. הן היו ענקיות, רחבות וגבוהות… לוּבּראַני ואני קפאנו במקומנו. המיטות היו מוצעות בקפידה מטורפת, מתוחות בסדינים צחורים מצחור, הכרים – כרי פוך רכים – מוגבהים בזוית ישרה ומדוייקת (איזה דקדוק הנדסי!?)”. אבל לא אירע כלום. אפילו במיטה אחת לא שכבו: לובראני הלך למיטה אחת ואורחו הלך למיטה אחת ושניהם נרדמו עד מהרה וישנו שנתם כל אחד על משכבו; ולובראני אפילו “פנה והגיף את הדלת החוצצת בין שני החדרים”!

ואף-על-פי-כן בלא הפרש אי אפשר. לובראני ישן ואינו חולם. אורחו הצעיר רואה בשנתו את חלומו. ורצוני להביאו בלשון המחבר ויבוֹא ויעיד על טיבו: “בחלומות מצאתי את עצמי חזרה (מוטב “חזרתי ומצאתי”; במובן זה אין “חזרה”). הם היו עולים לאיטם בעולם סגול, חדש; שם הייתי פוסע בביטחה מאחורי קבוצת אנשים לובשי לבן, שלפניהם מתקדם אופנוע ישן וחלוד בקפיצות ובעשן רב (סוג חלום זה הוא אסוציאציה של דימויים; מה שאירע ביום בהקיץ רואים בחלום בשינוי מקום, וערכו האַנאַליטי פחות משווה פרוטה). משם פסעתי אל האביב, ובאתי אל וואַדי מלא מים, ירוק ופורח (זהו הוואַדי שלפני ביתו הלבן של מר לוּבּראַני), אל אשה עירומה ושחומה, שהיתה שרועה לה גדולה על הדשאים בינות לעצים, לאורך פיתולי הוואַדי המתעגל. צללתי אל תוך עיניה החומות, העמומות, וביקשתי אילם ונרגש את גופה. היא ליטפה את פני, והעדנה מזנקת בי. הפלתי את עצמי על גופה החלק, ואני דולק בתאוות נשיקותי, להוט הייתי להעביר את שפתותי על אבריה הפורחים ולא השגחתי באנשים העוברים בנחל ומביטים על מעשי בסלחנות. אבל אני החילותי כבר מאבד את האשה; גולש ויורד להתפלש בנחל עצמו. שפתי איבדו את העור המתוק של האשה והחלו נושקות את המים המפכים מכפות רגליהם של האנשים הרבים…”

חלום שגור זה עם “העדנה המזנקת” ועם “הדליקה מתאוות הנשיקות” ועם “הלהיטות להעביר את השפתים על האברים” – חלום חבוט זה נכתב בספרות העברית בתורת חידוש ובלא היסוס כלשהו ארבעים וחמש שנה לאחר שנברא באותה ספרות גופה הנפלא שבחלומות שכתבו סופרים פעם בפרוזה של כל הלשונות ושל כל אומות העולם בזמן הזה: וכוונתי לחלומו של ביאליק ב“ספיח” והפותח: “בחלומי – והנה דרך ארוכה וכבדת חול לפני”³. וכשנשווה זה לזה נדע ונרגיש מה נצטמצמו תביעותינו מן הספרות העברית ומה גדולה הירידה בה, שגרר אותו צמצום-תביעות.

מה שאירע אחר כך באמת עניין רב אין בו. מר לוּבּראַני האריך והעמיק לישון (“לא – לָאט חרש – אני נשאר לישון עד הבוקר”… עד הערב הבא… הלאה… איני שׂבע… עוד עוד…). אורחו הצעיר התאושש עם חשכה והתעורר משנתו וחלומותיה, ויצא מביתו הקטן והלבן של לוּבּראַני וממיטותיו “אל הרחוב הנוצץ פנסים מבליחים”, ושרך דרכו עד שהגיע אל חדרו הצר, “אל ארבעת הקירות הדהים והמתקלפים”. אור לא הדליק, ואף-על-פי שלא היה עיין, שוב עלה על מיטתו: “שכבתי, הוא מספר, בעינים פקוחות כנגד האפילה, ואני נושך במחאה (מחאה נגד מי? נגד מה? ש.צ.) ובחזקה את שפתותי עד זוב דם (סתם גוזמה, והדם אינו שותת אלא על גבי הנייר בלבד. ש. צ.), אך מסך אפור ירד על החלון החיוור, והוא מצמצם את כל הוויתי אל אותו משטח חלק שבין העינים. – האומנם יבואו החלומות?” ואם יבואו? שוב תהא אשה “שיפיל עצמו על גופה”. אבל מן הקורא לא נשתכחה פתיחת הסיפור, על אותו קיטע בשתי רגליו המתגולל במסדרון, זה שאמר עליו: “עמנו רכן לנשק את שפתותיהן של נערותינו הרכות”. הווה אומר – אין צורך שיאַנס על עצמו את השינה בשביל שיבואו החלומות. לתכליתם אפשר להגיע גם בהקיץ. אלא בחור זה בסיפור “תרדמת-יום” מתרברב כל הזמן וכל עולמו כוזב. למשל, מרבה הוא לספר לנו על האויר ועל המתרחש בו. אלא אינו נוהג מנהג רגיל. “הרעמים רעמו על ראשינו באלפי תופים”. איזו מיטאפורה נאה, כאילו קולם של חמשים תופים כבר שמע. “הברקים השתוללו”. "טיפות הברד החדות צלפו על עיני העצומות בדביקות. קצת פטפוט, האם לא כן? והרי במקום אחר: “גלי הקור היו גואים מבעד לחלונות הפתוחים והם מתנצחים ומתמזגים באורח חדש, מרטיטים עם זרמת החום הבוקע בלא הפוגה מהקירות”. קצת פטפוט, האם לא כן? כשאדם יושב בעולם כוזב בעל כרחו הוא מפטפט קצת.

ובסוף עוד חשבון קטן עם הסיפור הזה. כשהבחור מסיים “תרדמת-יומו” הוא אומר: “לא, עייף לא הייתי. מעצמן התירו ידי את סרבל העבודה המטונף. בלבני הגחתי אל המיטה (הפועל “הגיח-אל” יש במקרא במובן יוצא – “כי יגיח ירדן אל פיהו”, אבל פירושו הנכון לא ידוע והמפרשים מחולקים במשמעו ואין להשתמש בצורה זאת כפי שמשתמש בה המחבר) וכל קרבי הומים בי”. ברור, סרבל העבודה המטונף והלובן בכניסה למיטה מונחים כאן זה כנגד זה: הראשון בזוי ושפל השני נכבד וגבוֹה. והנה “סרבל-העבודה המטונף” אינו לפי תורת-הקיום דבר אלא כלי (צוֹיג) ויקרתו לאדם חשובה מאוד. וואן-גוך צייר “שתי נעליים מטונפות” של איכרה; הן לבדן צייר ואפילו חלל אין סביבן. והנה מה שכתב מאַרטין היידגר על הנעליים המטונפות הללו“: “…בפתח האפל שבפנים הנדוש של כלי-מנעלים אלה מציץ עמל צעדיה של העבודה. בכובד הבוטח בגסותו של כלי-המנעלים נערמה עקשנות ההילוך האטי בתלמים שלוחים למרחקים ושווים תמיד במעניוֹת השדות ועליהן רובצת הרוח הזועפת. מונחים על העור לחוּת האדמה ולשדה. מתחת לסוּליות נגררת בדידותן של מסילות-שדה בשקיעת הערבית. בכלי-המנעלים נישא אֵלם קול-האדמה הקורא ונדבתה החרישית של תבואת-השדה הבשילה וסירובו העמום של הבּוּר השומם שבנירי החורף. מתוך הכלי הזה נמשכת חששה, שאינה קובלת, של בטחון הלחם, ושמחה שאין לה דיבור של חזוֹר ועמוֹד בפני המצוקה; הזיע בבוא הלידה והרעד מאימת המיתה. לאדמה שייך כלי זה ושמור הוא בקהל עובדיה. ומהשייכות השמורה הזאת קם הכלי ועולה לשלוות עצמו”.⁴ וכל רצוני הוא שידע בחור זה מ”תרדמת-יום", שאפילו תורת היידגר אינה סתם הפקרות; ונעלי עבודה המטונפות של אשה כפרית הן כלי-ערך נשגב מאוד! ולמה לא יהיה כמותן סרבל העבודה המטונף?

כלומר, בסיפור שלפני יש הרבה מיאוס בעבודה; וחדוותה אין אתה מוצא אלא ב“קצב המטורף של המכונה הישנה” בלבד. אולי רגש המיאוס הזה שולט עכשיו ברבים, וממילא נושא הוא שהספרות צריכה לפשפש בו. אבל ב“תרדמת-יום” אהדה רבה נתונה לאותו רגש מיאוס, ומכאן אותו חפץ להימלט אל תוך משאת-הנפש שבחדרי המיטות אשר סדיניהן “צחורים מצחור”. והנה טענתי כנגד רוח ההשתווּת הזאת. השאיפה להשתווֹת עם מחשבת הרבים ורצייתם והרגשתם הריהי, כידוע, תכונתו הנמוכה של האדם ההמוֹני שאין באופיוֹ כוחות בדילוּת והתייחדות, ובשום פנים אין מידה זו מידתה של הספרות, שמקום חיוּתה האחרוּת והייחוּד. ויתר על כן, ב“תרדמת-יום” התכוּנה ההמונית של ההשתווּת, הבועטת בעבודה וב“סרבלה המטונף”, מעמידה פנים של מרד-מעטים-ונבחרים שאינם מקבלים עליהם מרוּת המקוּבּל; ובעמידה כוזבת זו הסיפור נופל תחתיו ויש שחר לנפילתו.

אין צורך לפרט ולבדוק את שני הסיפורים מחיי ההווה האחרים. אויר אחד מקיף את הכל, ודי לנו שנציין בחטיפה תכנם בלבד. עניין השינה מין דיבוק כאן. ואולי לרמז באה שאין מפלט מפני החיים שבהקיץ, חיי-המעשה הקשים והרעים, אלא בתרדמה וחלומותיה. בסיפור “המפקד האחרון” – לפנינו חבורה של בחורים לבלרים במשרד, מי שהיו לוחמים עזים במלחמת השחרור, שפתאום נקראו למילואים ולאימונים, ומי שהיה מפקדם בראשם. והנה מפקד זה תרדמת מרמוֹטה נפלה עליו, עם פסיעתו הראשונה בראש פלוגתו. ואפילו ברוכסי-גבעות הנגב ואפיקי נחליהם מרמוטה זו אינה מסתלקת ממנו והכל בטלים ומנמנמים באפס מעשה. לימים אחדים בא מפקד אחר ומעוררם לפעולות יומם ולילה, אבל לאחר שהלך, חוזר מחנה המתאַמנים לשנתם המתוקה ולבטלתם. אלא שהשתלשלות הדברים בסיפור זה כולה בדות ודברי הבאי, ואינך יכול לדעת מה חפצה ולאן היא הולכת. בדוּת בעלמא.

הדברים ערים ושמחים יותר ב“חתונתה של גליה”. מעשה בבחורה בקיבוץ, בחורה נאה ומושכת-לבבות, שרבים מאַהביה. והנה פתאום באה מודעה בעתון שחתונתה ביום הזה, ואוטובוס יוצא מן העיר ואוסף אורחים לחתונה. גם גיבּור הסיפור (זה המדבר בגוף ראשון) נכווה בגחלתה של גליה, ולאחר שקרא את המודעה בעתון, מיד יוצא לקיבוץ, והאוטובוס אוסף בדרכו עוד שלושה “מחזרים”, וארבעתם הולכים לחתונתה של גליה. כוונתם להתוודע אל בחיר-לבה ואולי גם לפגוע בו. והנה אירע כך, שדווקא גיבור הסיפור, שלא כדוגמת שלושת “המחזרים” האחרים, לא נהנה כלום מגופה (“ולא באה אל שפתיו אלא בחלומות”) דווקא ידו בחתן ומכה אותו מכות רצח (“ידי נשלחה להרגו”). אף-על-פי-כן לא אירע רע. גליה מצילה את חתנה מידו ומסלקת “מחזר” זה מן הקיבוץ. אבל קודם שנסתלק שפך לפניה לבו ודיבר גדולות: “האבן תעלה איזוב, והאיזוב יהיה ארוך ודק, הוא יכסה אותי וישתרג עלי, ממני יצמח”. וסוף סוף מביא את גליה לידי דמעות, וסוף סוף מוצץ ממנה נשיקות אחדות והולך לדרכו. אלא כל הפגישה הרגשנית הזאת אין לה טעם ואין לה ריח, וכסבור הייתי שקרתנות זו כבר עבר זמנה בספרות העברית. ודאי גם כאן אין הדברים כפשוטם. הנהג אינו נהג ככל הנהגים. האוטובוס אינו אוטובוס ככל האוטובוסים. הכל יוצא-דופן. אבל המשונה והמופרך האלה נוסח הם שאינו נוגע בעצם הדברים, מין שיגרה שאין בה רוח חיים, ממש כמו שיהודי היה נוטל ידיו ואומר “אשר יצר”.

אף-על-פי שארכו הדברים על כרחי אני מוסיף ומאריכם, הואיל ואי אפשר לי לדלג על סיפור אליגורי אחד ששמו “מסע הערב של יתיר”. כפר לפנינו “בעזובת הרי גזיב”, ושתי רכבות בלבד היו עוברות בכפר מדי יום (“מדי” מחובר לשם האחרון כפול ומשמעו “תמיד”, אבל בלא כפל זה אין משמעו כך. ש. צ.); אחת רכבת-משא העוברת לפנות בוקר ואחת שאינה מתעכבת בכפר. “רכבת מצוחצחת, רכבת פאר… מסע הערב של יתיר”. וגדולה הבדידות בכפר זה. “וככל שנתבהר באכזריות שאין כדוגמתה שלנצח יהיה הכפר בודד”, היו אותן שניות אחדות כשנחפז ונעלם אותו “המסע המהיר” ל“חרדת זמן” לכל תושבי הכפר וכל שנאתם העזה לרכבת זו. “וכל העינים מלווֹת את מסעה של הרכבת לאורך הגשר עד שהיא נעלמת בעיקול הראשון. לאחר מכן מתבוננים האנשים זה על זה באלם מוסתר ומתוך רצינות דואגת”.

אבל היתה שם בחורה ילידת הכפר, זיווה, ו“היא לא חשבה כן”. זיווה רצתה באסון ממש ונשאה בלבה מזימה: “שאגרה בתוך אותה חזרה עצובה ומייגעת… זו שאהבתיה בכל לבבי, בסתר, לפי שיודעת היא זאת חומקת ונסתרת ממני” – כך מספר עוזרו של מנהל תחנת הרכבת. נוסף על שניהם יש שם מזכיר הכפר, מר ברדון, ושלושתם יורדים באישון לילה אל ארדוטי מנהל-התחנה ותובעים ממנו: " – וכי חשבת, ארדוטי, למה אנחנו מחכים ערב ערב? – (ארדוטי שותק). – והרי התשובה פשוטה… לאסון". – “לאסון, מלמלה זיווה”. – “לאסון, נעניתי אני – (אוהבה של זיווה)”. – “אבל למה? שואל ארדוטי –. כה גלמודים אנו פה, ארדוטי היקר, כה נידחים, המלחמות הגדולות מעבר לים פסחו עלינו. מעולם לא היה לנו יגון אמיתי, אסון של ממש…”

והעניין תלוי ועומד ואין המזימה מתקבלת על דעתו של ארדוטי, להפר חוק ולא למלא חובתו. והנה בא המפקח הכללי (דרך אגב גם בסיפורים האלה מרבים בשינה וגם המפקח: “…חייך אלינו חיוך של רצון וזימן עצמו לחטוף שנתו הקלה. אט אט נתרפו שמורותיו ונפלו עיניו הזגוגיות, קמטי פניו השמנים הלכו ונשתפלו” וכו' וכו'), וארדוטי מביא לפניו את מזימת הכפר: “האדון… האדון המפקח! מתנכלים לרכבת האכספרס. מחשבת זדון…” והרי ארדוטי פטור מן האחריות, המפקח יחליט! אלא לגודל תמהונו דעת המפקח נוטה לדעת תושבי הכפר (“ומייד חזר ונשתקע בשנתו החטופה”). כלה ונחרצה. ובשעת בין הערבים, כשבאה שעתו של המסע המהיר, וכל אנשי הכפר כבר נתאספו בראשי ההרים, לא יצא ארדוֹטי להעביר את המסע על פסי-מסילתו הנכונים. עד מהרה והקרונות “בזה אחר זה יורדים הם מן הפסים. מכים זה את זה. מתגעשים זה על זה, נהרסים, משתנים וכו'”. והאסון בא!

ואנשי הכפר ממהרים לפּידים בידיהם להציל את הפצועים. ואז נטל הבחור, עוזר מנהל-התחנה ואוהבה של זיווה, לפיד-אש בידו וירד אל מקום ההפיכה לבקש את אבדתו וטרח הרבה עד שמצא אותה: “זיווה, בואי עמי – רעד קולי” – “עכשיו?” – חרדה עלי ממאנת“. – בעל כּרחה הלכה אחריו: ו”ליד זית עצרתי בי ואני נוטלה בזרועותי כפרא. אספתי אלי את ראשה הקדוד, ואני חש כל-כולי בצעירותה המתמרדת. כתפה הלבנה שנתערטלה העירה בי בולמוס של חמדה בל ידעתיה, חיבקתיה, כשאני מנשק כמטורף את צווארה, עיני מתערפלות, ואני צונח איתה שוכח ומאושר, לוטף, מתעדן ומתמכר". –

לשם קטע אחרון זה הבאתי תוכנו של הסיפור. “מנשק כמטורף”, “הכתף הלבנה שהעירה בולמוס של חמדה”, “שוכח, מאושר, לוטף, מתעדן ומתמכר” – כן, כן, דומני קצת פטפוט כאן, האם לא כן? בשלושה מקומות בספר יש עניינים שבינו לבינה, דרכי גבר בעלמה: פעם בחלום בחדר המיטה של מר לוּבּראני; ושוב בשיחה הרגשנית עם גליה, וכאן לאור הלפידים שבשדה-ההריגה – ושלושתם דיבורים של מה בכך. אבל אצל הסיפור הקצר הכרע בכוחו של האירוס. יכול ופניו כאשר תיארהו מופאסאן וכל כנפיו פרושות עד הנוצה האחרונה. ונימה דקה אחת בינו ובין ניבול-פה; יכול ושותק הוא ואינו אומר כלום כאשר עשאהו צ’יחוב וכנפיו אסופות ונכנפות והדוקות אל גופו ואובדות בין נוצותיו. ואף-על-פי-כן חש אתה בכוח מעופן וכאן הן ועושות את שלהן. בספר “מות הזקן” לפניך אירוס משונה – חסר כנפים הוא.

לא דבר גדול לבדות שוֹאת-פתאום, קאטאקליזם בזעיר-אנפין של בית-סוהר שעל גבי אי קטן ולתאר גאות-הים כאוות נפשך. כאן כל הדרכים פתוחים ואין אפילו מכשול קטן כגרגר החרדל בדרך אשר תבור לך. אבל כיצד אדם מביע בכתב תאוות-בשרו ואהבת-נפשו – באלה ייבחן כוחה של ספרות.

*

לא היתה בדעתי לומר שחסירה כתיבתו של אברהם ב. יהושע כשרונות כתיבה; אילו זו דעתי לא הייתי מטריח עלי טורח זה ומפנה לבי לדבר שאין בו ממש. אדרבה, כסבור אני, שיש לו לסופר-מתחיל זה כוח לדחוף דברים, והסיפור “מוֹת הזקן” מעיד על כך, אף-על-פי שבדוּת כאן וערכה מועט, העניינים במקומות אחדים מתגלגלים כהלכה ומתיישבים כהלכה. וכוח היודע לגלגל דברים וליישבם עניין גדול הוא. אלא שיכולת זו מידה ראשונה היא, מידה פרימיטיבית היא, עיקר וראשית, ואינה מתאחה בשום אופן עם הירוד והמשוּנה והצונן והמנוּון והעצל והמשוּתק והנרדם והאפסי שהמחבר עוטפה בהם. מכאן רושם זה המעיק עליך כל הזמן – הנה אדם המבלה עולמו. כלומר, יש לו עולם, או מדוקדק יותר, יכול ויהיה לו עולם והוא מבלה אותו בידים, הואיל ונטפלה אליו התכונה ההמונית הנמוכה של ההשתווּת, שדיברתי בה למעלה. אבל ישליך נא אברהם ב. יהושע את סרבל-ההשתווּת מעל כתפיו וינסה להיות הוא עצמו, כלומר להיות אחר; כי מי שהוא בדומה לעצמו ובדומה לבית-אביו על כרחו אחר הוא. ואם יעשה כן, מובטחני, שתצליח דרכו

ירושלים, 1962