כשאתה קורא מאמרים ודברי פולמוס על קונטרסי שירים השופעים ויוצאים לאור בזמן הזה (מקבל אני כמעט אחת לשבועיים קונטרס אחד), אתה נתקל בתארים “ניהיליזם”, “מבטאי הדור החדש” וכיוצא באלו. רצוני לבדוק מה משמעוּת תארים הללו ומה כובדם ומה בינם לבין שירה. הואיל ובלבול בפירוש המלים גורר על כרחו פגם וטעות בהערכה.

ונפתח בראשון. כלום בכוחה של אדמת-השממה שבהעדר, שבאַין, שבניהיליזם גמוּר להצמיח שירה? ברייה כזו, לידה כזו אינן בנמצא בעולם הזה. העדר בורא העדר, אַין מוליד אַין. כלומר אין בהם מה שמכוּנה “כוח-יצירה” אפילו כגרגר החרדל.¹ יכול וכותב שירים מתייאש מהכל, מאלוהים ומאדם, אבל אי אפשר לו שיתייאש מכל העולמות. מעולם השירה, לכל הפחות, אינו מתייאש. משננעלו לפניו גם שעריה של עיר-מקלט זו, מה הכוח שיביאהו לידי כתיבת שירים? בלא שיירי אמונה זו, כי פדוּת וגאולה אחרונות לאדם בתחומים של נוי-ומראות-דברים, מחוק מכאן גם את הפיוט. דבר זה שהביקורת קוראת בשם “מגדל-שן” משמעוֹ בריחה לאחר יאוש מן החיים אל מקלט השירה, גוּסטאַב פלוֹבּר המכוּנה “הנזיר הגדול מקרוּאַסאֶ” דוגמה נאה לכך.

ניהיליזם לבדו עקר הוא ואינו מוליד כלום. כוחו בחורבן ולא בבניין. טעות לומר יאוּש הוא. מידה אחרונה זו יסודה באמונה. חילופה תקווה. חילוּפו של אַין – יש. ובתחומיהם של חיי-אדם, ועל אחת כמה וכמה בתחומיה של שירה, על כורחך אתה מוסיף – יש בעל ערך; יש איזו-שהוא. אי אפשר לו לאדם להיפטר לגמרי מן היש ומן הערכים. וכשיורד אדם למדרגה נמוכה ומנוונת כל כך שנתרוקנו עליו כל עולמותיו, אינו כותב שירה ואפילו אינו רודף אחרי הפירסום ואינו נהנה מן השבחים שמשמיעים באזניו. אם שמוליכים אותו אסור בכבלים לבית המשוגעים, או שהוא נתפס לחטא ושוקע בו ומשועבד לו וסופו כלייה ; על הרוב סופו שקוברים אותו קבורת-חמור לאחר שאיבד עצמו לדעת. רשאי אתה לומר, ושמא אפילו חייב אתה לומר, אין שירה בלא יאוש, בלא מפח-נפש. כשהעולם כולו טוב ונאה אין צורך בשירה. בכל מקום ומקום אתה מוצא בה כוח ממחה על מזל הפוך ועל אמונה הפוכה. שופנהואֶר הגדול שבבעלי מרה-שחורה והגדול שבמאיינים גודר את היאוש בזה הלשון: “טבעו של אדם להאמין בדבר שהוא מתאווה לו, והוא מאמין בו משום שהוא מתאווה לו. והנה בשעה שמידה זה שבטבעו המיטיבה עמו והעוזרת לו, נעקרה על ידי מכות קשות שמזלו מכה וחוזר ומכה על ראשו, ואפילו מביא לחילופה של אותה מידה – כלומר מאמין האדם שעל כורחו בא הדבר שאינו מתאווה לו ולעולם לא יבוא הדבר שהוא מתאווה לו משום שהוא מתאווה לו, הרי לפניך המעמד שאנו קוראים אותו בשם יאוש”. ובתוך אמונה הפוכה זו ובתוך מזל הפוך זה מקום לידתם של ספר איוב ושל טראגדיות יוון. ולאמיתו של דבר אי אפשר לה לשירה בשום מקום בלא קורטוב של רגש עמוק ונשגב זה.

ועוד, לא הניהיליסטן בעל-ספיקות. ספק תלוי באפשר. אפשר הן ואפשר לא. ספק חשיכה וספק אין חשיכה. כלומר פקפוק כאן, נענוע ונדנוד והכרע אין. גם מידה זו כשהיא מקיפה כעכנאי את כל הנפש ואינה פוסקת מלטלטלה לכאן ולכאן יסוד גדול הוא ביצירה. הואיל וספק אי אפשר לו שיהא מלא, מוחלט. אנוס הוא שיפקפק גם בו, בספק, גופו. אף בוודאי מוחלט של היש אתה מוצא מקצת מן העקרות שבניהיליזם שוודאי של האין הוא. אמרתי למעלה, אם הכל טוב ונאה בעולם הזה אין אומרים שירה. אבל גם אם הכל הבל וריק אין קולה נשמע. ובכל זאת ספר קוהלת אומר שירה על פי דרכו, מתוך ספיקותיו; ומונטין כותב מסותיו בדרך זו ; שקספיר מעלה “האמלט” שלו ופאסקאל “המחשבות” שלו ורבים רבים כיוצא באלו.

ובאמת אי אתה מוצא בתולדות הפיוט של כל הזמנים שהאַין יהא מקור מחצבתה של שירה. כשאתה אומר סתם ניהיליזם, כוונתך כפירה מסוימת שעמידתה עמידה-של-כנגד; כפירה באמונות ודעות וערכים השגורים בחברה מסוימת והמקובלים עליה. ודאי היה ניצשה ניהיליסטן בעיני רבים, הואיל והחריב כל יסודות המוסר והאמונה ודרכי העיון וההערכה של החברה הנוצרית המערבית. אבל על חורבנה בנה עולמו (ובידך לקבלו ובידך לדחותו) של “האדם העליון” וערכיו – מוסר-אדונים, המעטים-הבחירים, כנגד מוסר-עדר-עבדים, המרובים; כוחו של הרצון לשלטון וכל היוצא ממנו, כנגד החולשה והרפיון, ועוד מידות רבות אחרות שלא כאן המקום להאריך בהן ולפרטן.

לפי כל האמור, כשגדעון כצנלסון, למשל גודר את עמיחי – משורר הניהיליזם של הדור-הצעיר שלידתו בארץ, הרי הדברים סותרים זה את זה. אינני יודע אם הבחורים והבחורות בארץ באמת לקו במידה מגונה זו. איני יודע אם עמיחי “מבטא” אותם. דבר אחד ברור לי: ברייה משונה דוגמת “שירה של ניהיליזם” מעולם לא היתה ולעולם לא תהיה. ואף על פי שצעירים ילידי-הארץ מתיימרים כי דבר לא נבצר מהם, אף על פי כן לא תעלה בריאתה של ברייה כזאת ולא תבוא אף בארץ העברים ובלשונם. ואין בכך כלום שהאותיות מנוקדות והשורות קצרות וסדורות טור על גבי טור, ועושים שם צירופים מעשה-לוליין ויש שם סמלים משונים ועברית כלאים ומשובשת בעשבים שוטים ושאר גינוני פיוט מודרני, שגדעון כצנלסון מונה אותם אחד אחד ולבו בדין מתרעם עליהם. כיוון שזה מכחיש את זה הרי אף זה פוסל את זה. האַין וההעדר פוסלים את הישים המודמים שבכתיבה זו. על כורחך אתה מכריע ואומר: ממה נפשך, אם כותב זה ניהיליסטן הוא כתיבתו אינה שירה כל שניהיליזם זה מקור השראתה; ואם באמת שירה כאן אי אפשר שהאין והאפס יהא מקור השראתה.

לכאורה משונים הדברים ומופרכים. כיצד חותכים גזר-דין קשה כל כך על ספרים שמו“לים מפרסמים אותם וקוראים קוראים אותם, ואולי גם נהנים מהם, ודיינים מומחים מעטרים אותם בפרסים – כלום אפשר להעלות על הדעת, שהכל עשו קנונייה לאחז עיני הבריות? ואף על פי כן אין ברירה. אם הגדר הראשונה – משורר הניהיליזם – אמת, אף הדין דין אמת. חיים אנו בדור שנתפקקו כל ערכיו. גדולה האנדרלמוסיה בעולם, בכל העולם כולו ואצל כל האומות. לפני גדולי הספרות בצרפת (סטינדאל, באלזאק, הוגו, פלובּר, מופאסאן וכו') לא נפתחו דלתות האַקדמיה. בימינו, לפני חדשים אחדים, כותב רשימות-מסע, יותר ריפורטר ממספר וקומתו פחות מבינונית עמד להיבחר לאַקדמיה, ואילו ניתן לו עוד קול אחד היה נבחר ונכנס לשם וכל צרפת נותנת כבוד לשמו. כשהיה עם לבבו של דויד המלך לבנות בית להשם לא נענה לו הקב”ה מפני הדמים הרבים ששפך ומפני המלחמות הגדולות שעשה. בדורו של אחאב כל אחד ואחד, כל רוצח, נוטע אשרה או נוטל אבנים אחדות ובונה מזבח לבעל.

בדרך זו באנו אל התואר השני “מבטא הדור הצעיר”. מה פירושן של מלים אלה? כלום באמת רוצות לומר, שתעודתה של שירה “לבטא” את אשר בפי הבריות בשאונם ובהמונם? כלום שירה אינה אלא מין אספקלריה בחלון-ראווה שברחובות הומים שנשקפים בה כל העוברים ושבים לפניה? או שמא תאמר דומה שירה למשפך אשר פיו העליון רחב ועגול ולתוכו נשפכים המים הערוכים של נפש בחורים ובחורות בישראל (מי הם? כמה הם? מה הם?) ושל לבם; הללו התלושים שפרקו עול-תורה ועול-עבודה וכובד-אחריות ומוסר-אדם ושקעו באפילה רוחנית ולקו, דוגמת כל בורגני קטן בימינו, ברדיפה אחרי הנאות-גוף (אכילה גסה ודירה מרוּוחת ורהיטים וכלי מיטה ולבושים של כיעור ובזבוז והוללות ומישחקים ויציאה לחוץ-לארץ) ואחרי הבליהם של רועי-רוח, ומלמטה יש למשפך זה פה תחתון של צינור צר וארוך שמתוכו קולח במישרים, מלמעלה למטה, הפיוט העברי הצעיר והחדש “המבטא” את קהל-האין-והאפס הזה? כשאדם סבור, זוֹ השפעת-הגומלין בין חיים לשירה הריהו טועה טעות גסה. גאונה של השירה ושאיפתה נעלים יותר ותקיפים יותר. רצונה לעצב פרצוף החיים ולא להעתיקו בלבד. לפיכך אינה המאסף אחרי נחשלי המחנה אלא החלוץ היוצא בראשו. אי אתה יכול לומר ספר “עמוס” העתיק חיי אומה של שעה קלה אחת. עצמוּת של דורות גנוזה בו והיא שעיצבה פרצופה הרוחני של אומה זו עד סוף כל הדורות. אי אתה יכול לומר שירת הומר העתק של יוון בזמנו של המשורר היא. רוח יוון וייחודה שם והיא הקובעת כל עתידותיה של הרוח ההלנית עד העולם. מקדימים ופותחים מניינו של איחוד גרמניה משירת גיתה ושילר ולא מכיבושי ביסמארק. ביאליק וטשרניחובסקי לא אותנו, בני-דורם, “ביטאו”. הם עשו אותנו. חיינו הכריעו וכל ארחותיהם. למראית עין דומה השירה לוקחת, אלא זה קסמה – לקיחה זו נתינה היא.

בהשפעה זו גם תקלה גדולה: כשהשירה רעה היא, כלומר מדומה היא, וכותביה כותבים פלסתר. מעולם לא עסקה הביקורת בספרות רעה, כפי שהיא עוסקת בה בימינו. בדין הקצה לה ריצ’ארדס פרק בפני עצמו בספרו, ואני חוזר ומביאו: “בזמננו גדול מאוד כוח-השפעתן של ספרות רעה, אמנות רעה, סינימה וכיוצא באלה. הואיל וקובעות הן נטיות בנפש שתשמיש אין להן ברוב המעשים. אפילו הכרעה זו – בחורה יפה מהי? בחור נאה מהו? שלכאורה עניינו של כל יחיד ויחיד הדבר, הריהו נחתך על ידי עטיפות של שבועונים וכוכבי קולנוע”. הדעה המקובלת, שאחרי ככלות הכל מועט רוֹשמה של האמנות על החברה. “באה להעיד על הזלזול שזלזלנו ברשמים החזקים שאמנות רעה מביאה”. והנה מיום שנכתבו דברים אלה גדלה אותה תקלה פי כמה וכמה. עומדים על מיטתו של שכיב-מרע, על גסיסתו של נוסח. אין אדם יודע מה עתיד לבוא במקומו ואימתי יבוא. בשירה “לדעת” זאת אומרת “לשיר”. אבל בורר “הנוסח החדש” כבר נתיישן וכבר נסתאב וקברו פתוח. סחיש (ספיח מן הספיח) מן הסחיש הוא. נוסח שפשט בכל המקומות והיה לקוסמופוליטי סימן שמימיו מרוּדדים וכבר עלתה ירוקה על פניהם. כל מגדל-עצים יודע, אילן שהצהיבו עליו וימיו ספורים מביא הרבה פירות קטנים וחיוורים שלא כדרך טבעו, ושפע זה הסימן שכבר הרקיבו שרשיו. והנה בימים של ניווּן ושקיעה עושים את הנוסח אסקופה ורגל הזריזים דורכת בעוז. משורר מבקש ברוחו דרכים שיעצבו בתוך הצורות את הדבר אשר נצטווה לאמרו. ועל ידי כך השירה מסייעת לאדם להגיע למקומות, שבלא סיוע זה לעולם לא יגיע לשם. אבל הזריז שעולמו אַין ורוחו אפס יוצק את ההעדר שלו לתוך דפוסים המונחים לפניו עשויים וגמורים ומַשלה נפשו לשווא שעלה בידו להתאחז בהם. אֶליוט קורא פיוט מדומה זה בנוסח שעבר זמנו בשם “חריצות של סיגול אל מערכת-דברים”, כנגד “כוחו וחריצוּתוֹ (של המשורר) האונסים את מערכת-הדברים להסתגל אל זה שנצטווה לאָמרו”. וכשהגיעה שעתו של הזריז וגם הלוליין הגיעה גם שעתה של ספרות רעה. לפיכך אל תאמר “שירה של ניהיליזם (שאינה בנמצא) ‘מבטאת’ את הדור הצעיר שלידתו בארץ”, דברים שאין להם שחר. אלא הפוֹך ואמוֹר: בתוך שאר הגורמים שהביאו רובד חברה, שנתפס לחיים של אַין ואפס ולפריקת-עול ואחריות, לדידי ניהיליזם מגושם בשפל מדרגתו, גם ידה של שירה רעה היתה באמצע.

רעיון זה צריך בדיקה כפולה וסמוכות מספרות בת-ימינו. והנה יש בארצות-הברית סופר חשוב באמת וספרות טובה הוא כותב אף על פי שהשפעת ג’וֹיס ופרוסט גדולה עליו. אינו משוטט וטס במרחבי עולם כצפור נודדת. תמיד יעיר קנוֹ. אינו תלוש מקרקע גידולו וממסורת אבותיו. נשרש הוא ומעורב עם הבריות בני עדתו, יושבי הערים והכפרים של “הדרום”. מעלה הוא המיוחד שבפרצופיהם ורגשותיהם ומנהגיהם ואת סבל-הירושה שלמבוכת נפשם וסכסוכיה. פאוקנר קלט מאויר דורו ותורותיו, ואף על פי כן לא ויתר על כלום ממסורתו, ולעתים קרובות מפנה הוא ערפו לדורו וחוזר אל דרך-המלך הגדולה והרחבה. וכשקראתי סיפורו הקצר “מיליסה” הרהרתי בלבי – אילו חנני אלוהים בכוחות מספרים בדומה לכוחותיו הייתי כותב סיפור זה כמותו.

פאוֹקנר זה השמיע דעתו על פירוש מלה אחת שמהלכים לה אצל כל מושך בשבט סופרים בימינו – “מורא”, הכל מכריזים על עצמם: אנו דור של אימה ופחד! מכאן גם אמתלה לטירוף שירתנו ולריסוק אבריה. כנגד אמתלה בדויה וכוזבת זו, הבאה לחפות על אזלת-יד ועל רפיון-רוח, הרים פאוקנר קולו בדברי-תשובתו לדיינים שפסקו לו פרס נוֹבּל: "… הטראגדיה בימינו, אמר בנאומו, בחרדת-הגוף הכללית שהקיפה את הכל והיושבת בתוכנו זמן רב כל כך שאין בכוחנו לשאתה. פסקו בעיות הרוח. שאלה אחת בפינו: אימתי תגיע שעתי שאתפוצץ. לפיכך הצעיר והצעירה העוסקים בכתיבה שכחו בזמננו מה לב-אדם שואל ודורש כשהוא מסוכסך עם עצמו; דבר שהוא לבדו מביא לידי כתיבה טובה, הואיל וראוי הוא שיכתבו עליו, ראוי הוא שיתענו עליו ויזיעו את הבשר עליו.

חייב הסופר לחזור וללמוד זאת. חייב הוא ללמד את עצמו שאין מידה שפלה מן המורא הזה. ובשעה שילמד את עצמו כך יימחה המורא מלבו… ולא יהא מקום בבית-המלאכה שלו אלא בשביל המידות הישרות והאמיתות הישנות; אין קיום לסיפור וסופו לכלייה אם חסר הוא אותן אמיתות ישנות – אהבה וכבוד ורחמים וחמלה ונדיבות-לב, ועד שיעשה כן תהא מארה שרויה בכל מעשי-ידיו. שכן לא על האהבה הוא כותב אלא על תאווה, על מפלות שאין אדם מאבד בהן כלום, על נצחונות בלא תקווה, והרע מכל – כותב הוא בלא רחמים וחמלה. מכאוביו לא את כלל טבעו של אדם הם מכאיבים ואינם עושים בו צלקות. לא על לבו הוא כותב כי אם על בלוטותיו… עד שיחזור וילמד את זאת, הריהו כותב כאחד העומד בתוך הקהל ומצפה לקיצוֹ של אדם. מסרב אני לקבל קץ האדם!.. אי אפשר לו לקול המשורר שיהא זכרון-דברים בלבד של האדם. חובתו להיות אחת מסמוכותיו, העמוד שיתמוך בו בשביל שיעמוד לו עד שידו תהא על העליונה".

הרי מקצת מן הדברים שהשמיע פאוקנר בן-הדרום שבארצות-הברית לפני שופטיו בשעה שהגישו לו פרס נוֹבּל. אף כאן עומדת ספרות רעה (בלוּטוֹת) כנגד ספרות טובה (לב). אף כאן הכוונה למלה שגורה בכל הפיות (מורא), ושלאחר פירושה הנכון, ברור לך, אי אפשר לה לשירה שתדוּר עמה בכפיפה אחת. וכל הדיבורים הרמים והנישאים של ההאמלטים הננסים האלה בפצצה המפילה אימה ופחד על הדור, והם, המשוררים, השליחים “המבטאים” חרדתו ולפיכך נתרסקו אברי שירתם – כל הדיבורים האלה אינם אלא אחיזת-עינים, קטנות נפשם של משוררים וכותבים מדומים; פשוט כפשוטו, ספרות רעה. הואיל ומעיקרו מופרך הדבר – לא הפייטן בעל-פחדן!

אבל לא בני “הדרום” של ארצות-הברית, הדרום הנרפה והקופא והבלוי מזוקן ושעדיין שרוי הוא בחטא השעבוד, אלא בנים שלידתם בארץ הזאת בתחייתה ובבניינה משמיעים לנו מעין פזמון כזה שפאוקנר הרים קולו כנגדו. יש כאן דור, אומרים לנו, שיצא לתרבות אחרת, ולטורח היתה לו פרשה זו של שיבת-ציון ולשעמום. פקעה כדם והיתה לשברי כלי-חרס שאין להם תקנה, ועולמם אין ואפס, לא-כלום, וניהיליסטים עליך ישראל. וכיוון שכך, הרי לא ייתכן, שדור זה של אין ואפס ישב ביתמותו ו“מבטא” אין לו. באמת כיצד יתקיימו בנים סוררים אלה ו“מבטא” אין להם? מיד מתקבצות כל המוזות ויוצאות במחול סביב בן אחד מבני-האפס, והרוח נחה עליו ומלאה הארץ שירתו, ונושענו! עכשיו בא יום הגאולה ולא אלמן ישראל, יש, יש “מבטא”. לא ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רינה, כמובטח לכם במקרא. כאן בארץ הקודש ובלשון הקודש משורר האין פוצח רינה וצוהל.

אין לבי ללצון. ואסיים.

ירושלים, 1960