רקע
שלמה צמח
אהבת ארץ־אבות


"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך

אל הארץ אשר אראך".


מדוע אוהב האדם את ארץ אבותיו? ואהבה זו כוח לה וזכותה אתה, או היא רגש טפל שאין משגיחים בו? כרגיל אין משיבים לשאלות אלו, כי מעטו מאוד שואליהן. ויש להבחין בראשית הדברים. לא על הרגש הלאומי אנו דנים. הלאומיות היא יותר מרגש וגם פחות הימנו. היא עניין שבתועלת. היא משטר חברתי וכמעט שקשה להפריד בינה ובין המדינה. הלאומיות היא עצתו הנבונה של האב המצווה לבניו לפני מותו: כל זרד וזרד שביר הוא, אבל איגוד של זרדים לא על נקלה יישבר. התגוֹדדוּתם של אנשים בתחומים אתנוֹגרפיים, מובנת לנו די צורכה. דרכים של משא ומתן, צרכים ונטיות ושאיפות משותפות, פרי תוֹרשה וסביבה, קירבה שבאופי, הגוֹבה התרבותי, מזג הרוח והמנהגים וההרגלים והמעשים והמחשבות, מפעלי ייצור ותנאי כלכלה הם הנותנים הסבר מלא למה דבקו בניה של אומה אחת זה בזה. אבל אנו דנים על האהבה. לא על יחסי תלוּת שבין אדם לחברו אלא על רגשות־לב אל מציאות חיצונית, ושאין במישרים כל תחום של מעשי־גומלים בין האוֹהב ובין האהוּב. והרי נושא זה דבר אין לו אל תורת־החברה. עניינו בעיקר אל תורת־הנפש. כי הוא המוליד רחש של קשרים דקים מן הקדים בין האישיות של הפרט ובין הארץ שמתוכה צמח.

ואם כה מעטו לברר מהותו של רגש זה, אם גם הרבו לדבר עליו, לספר בגנותו ולגמור את ההלל עליו, כמה וכמה טעמים לכך. ראשית, רק לעתים רחוקות מאוד מתגלה ומפגין על עצמו חזיון זה של אהבת־ארץ־אבות על כל טהרתו. תמיד נטפלת אליו החובה למדינה וליושביה. הווה אומר, יחסים אשר בין הפרט לכלל ולא חמדה זו הצועקת מתוך דמיו של כל אחד ואחד אל ארצו. כוונתי, שההבחנה המבולבלת והשטחית תופסת את ארץ־האבות כמקום, כבית־קיבול אשר על פניו ובתוכו, מחמת גורמי אַקלים ותנובת־שדות והחיים הקיבוציים שהתהוו על ידיהם, צר הגוף החברתי את צורתו ואת אופיו המיוחד, אבל אין הוא רואה את הארץ כערך קיום בפני עצמו. “המקריב חייו לטובת ארץ־אבותיו – אומר שוֹפנהאויר – הרי בזה הוא עוקר מלבו טעות זו המצמצמת את הווית האדם רק באישי ובפרטי; את נפשו הוא פורש על כל בני־ארצו ובהם הוא מוצא את חייו; ולא על בני־ארצו בלבד אלא על כל הדורות הבאים, אשר למענם הוא פועל ועושה. ואז המוות בעיניו רק ניד־עפעף הוא, שהראייה אינה נפסקת על ידיו”.

ועוד. מאחר שרגש אנושי זה אינו בא לעולם בטהרתו, אלא הוא מצטרף וכאילו נבלע בחובות האדם לזולתו, חובות שהן בבחינת חסד שפרעונו בצדו, הרי הגיעו גם לכפירה במציאותו. “ארץ־אבות – אומר ווֹלטיר – משמעותה אגודה של אנשים ושל כמה וכמה משפחות; ומשום שדרכו של אדם, אם אין עמו טעם מיוחד לעשות אחרת, לתמוך במשפחתו מתוך אהבה פרטית, דרכו גם לתמוך, מתוך רגש זה עצמו, בעירו או בכפרו; ודבר זה הוא מכנה בשם ארץ־אבות. אפס במידה שתגדל ארץ־האבות באותה מידה תקטן האהבה אליה. כי רגש־אהבה שהתפשט גם עוֹצמתוֹ מתרפה. אי אפשר לאהוב בלב ונפש משפחה מסועפת ורבת־בנים, שאפילו אין אתה מכירם כראוי… זה שתאוותו גדולה להיות נבחר, דַבׇּר, בא־כוח האומה ושליחה ושליטה מכריז וצועק, כי את ארץ־אבותיו הוא אוהב, ולאמיתו של דבר רק את עצמו הוא אוהב. אולם זה שרצונו, כי ארץ־אבותיו לא תגדל ולא תקטן ולא תעני ולא תעשיר – אדם זה הריהו אזרח העולם כולו”. דא עקא. אהבת המשפחה היא אהבה בין אדם לחברו, אהבת הקרוב ולא הרחוק ובוודאי מידה רבה של תועלת פרטית בה. אבל אהבת־הארץ, אם רגש זה בנמצא הוא, תהא האהבה המרוחקת ביותר, יצר שאין מתן שכרו בצדו. ויתר על כן. אדם זה, שתאוותו להיות דַבׇּר ושליט, המלבּה בידים את יצר אהבת־הארץ ומשתמש באש המתלקחת לשאיפותיו הפרטיות והאנוכיות, אדם זה אינו מעיד כל עיקר על טיבו של היצר עצמו. זה בא רק להעיד על עוצמתו, תוקפו והשפעתו. כי חזקה על הדבׇּרים, שידיעה ונסיון להם לכוון מעשיהם אל תכליתם המבוקשת. וצא ודוק. אחרי עשרים שנה על שלטון מועצות וצחצוח חרבות של מהפכת־עולם שב החוטר וקם על עיקרו. והסיסמה ארץ־אבות (לא לאוּמיות) שוב התחילה להתגלגל על פני ערבות רוסיה ולנסר בשמיה.

והבאתי את שתי הדעות האלו (של ווֹלטיר ושוֹפנהאויר) בראשית הדברים, כי הן בעצם משמעות שתי נקודות־מוצא־וכובד בדיונים על רגש אהבת־ארץ־אבות וביניהן מסתכסכים ומתפתלים כל המשפטים שחרצו עליו לשבט או לחסד. מצד אחד ראו את האהבה הזאת והיא מביאה את האישי ואת הפרטי עד כדי שיתוק וכלייה גמורים. “כלום יש אדם שלא יקריב חייו מרצון, אם מותו יהיה לתועלת לארץ אבותיו?” – שואל ציצרון. הווה אומר, רגש זה הוא כולו חרף־נפש, קרבן על מזבח הזולת. כאילו נפסק החיבור בין האדם ובין חפץ הקיום ונולד קשר אחר, חזק מן הראשון ושליט עליו, מין תשוקה לחסד של אמת שאין גמול לו, אותה ההשלכה שאדם משליך את עצמו אל תוך מרחביהן ומרחקיהן של העתידות שאין סוף להם. ומצד שני, בשעה שבאו להתחקות אחרי מקורו של רגש זה, לנתח מהותו ולעמוד על הגורמים המפעילים אותו, מיד הנמיכוהו והשפילוהו וראו אותו מחובר אל הצרכים הפשוטים והמוגבלים, פרייה של נחיצות קטנה מאוד.

אם יש מישהו, שרצונו לעמוד על האנדרלמוסיה הגדולה שבהגדרת מושג זה של אהבת־ארץ־אבות, אין לו אלא לילך ולעיין במילונים ובאנציקלופדיות ולראות את פירושיהם הרבים והשונים עליו. י. ג. גוֹדאר שאספן יחד בראש ספרו “הפטריוטיזם והאֶתיקה”, מסיים מתוך יאוש ואׇבדן־עצות: “עכשיו הוא אומר, מאחר ששפע ההסברים מביא רק לידי צמצומה של הבחנה במוּסבר, ברור הדבר למדי, כי ההגדרות כולן דחוּקוֹת הן ובניגוד גמור למשמעו הפשוט של המוּנח הזה”. רבה מאוד המבוכה והיא יוצאת בעצם ממקור אחד – מתוך שעירבבו את חובות המדינה, את השפעות הסביבה, את זכרונות הנעורים, את הגעגועים למולדת ולבית־אב ואת אהבת־ארץ־אבות לפקעת אחת. מכאן אותם הגלגולים שבעמידה על אוֹפיו של רגש זה, עד שעשוהו למין אהבת־דמאי ופלגס, חצייה קודש וחצייה חול. ומכאן אותן הסתירות והניגודים שבהגדרות, שאספו אל תוכן דבר והיפוכו: מצד אחד חרף־נפש ועוז־רוח והקרבה־עצמית ומצד שני יהירות אנוכית ותאוות ההתנשאות על האחרים; שאיפה לחופש וחפץ שלטון והכנעה; ערגוֹן אל האׇח־הבוערת ורומאנטיקה אל “מה־שהיה־מאז” וסתם תיאבון לתבשילים ולתבלין בבחינת “זכרנו את הדגה”; תשוקה ליציבוּת ולהשתרשות, “האהבה, כדברי משורר אחד, אל ארץ־אבות ממשית, הבית והחצר, המפה על השולחן והמרק המהביל”; ודבר־מה עליון ונישא, שהאדם בכל זאת מוכן ומזומן להשליך נפשו מנגד והוא נהרג עליו ואינו עובר.

הטעות ההגיונית הזאת טעות קדמונים היא. אריסטו, שלא ידע טיבו של רגש זה מהו ושראה את האדם כיצוּר־מדינה בלבד, ריכז את כל היחסים אשר בין איש לארצו בתוך תחומי החוֹבה המדינית או המוסר האזרחי; והעבד שאינו אזרח אין לו גם ארץ־אבות. כת הכלביים וחכמי־השׂטוֹאה עוד הרחיקו לכת. כיון שהמוסר האזרחי הוא פרי התבונה, שהיא נחלת הכל, ממילא הקוֹסמוֹס הוא גם ארץ־האבות, “ארץ האבות שלי הוא העולם” – אומר סיניקה. גם הנצרות, שהתחבטה כל ימיה למצוא דרך של פשרה בין רעיונותיה הכל־עולמיים ובין שלטונם הקיים של העריצים והדוכסים, נוח היה לה לראות את אהבה־ארץ־אבות לא כפולחן ארצי בפני עצמו, אלא כאחת מצורותיה של חובת האזרחוּת והמוסר אשר בין אדם לחברו. תוֹמאס אקוינס מעביר אל כתביו את דעתו של ציצרון (שהיא יותר רחבה מדעתו של אריסטו), שהאהבה לארץ־אבות נמנית עם סוג האהבה של בנים להוריהם, והוא בונה שלוש מדרגות בה – עיקר העיקרים אהבת־הבורא, עיקר טבעי אהבת־הורים, עיקר טבעי נוסף – אהבת־ארץ־אבות. אמנם נכון הדבר, שהנצרות מתוך עמידתה המיוחדת בשער האהבה משפיעה מקדושתה ומחמלתה גם על יצר זה. אבל סגולות הרוממות והקדושה באות מתוך הנצרות ולא מתוך היצר עצמו. וראיה לדבר, לאחר שיישרה זוֹ את ההדורים בינה ובין המלכויות הקיימות והסתפקה במלכות שמים בלבד, הרי פתחה שעריה לפטריוטיזם קנאי, חשוך וטרפני מן המין הגרוע ביותר.

דעות אלו של אריסטו, ציצרון והנצרות היו השליטות הרבה מאוד שנים, עד שבאה המהפכה הצרפתית ושינתה פניהן. גם היא הוציאה את הדבר מידי פשוטו, אלא שהסיטה אותו אל צד אחר, מלאה אותו תוכן חדש. היא כללה במושג הארצי צרפת את כל משאות־נפשה המהפכניות ומיטב שאיפותיה. היעקובינים קראו לעצמם פטריוטים. ומאחר שעיקריה של מהפכה זו היו הגנה על הזכויות הטבעיות של האדם ומלחמה למגר את שלטון־העריצים של המוֹנרכיות, היו הלוחמים על האידיאלים האלה “הבנים הנאמנים של ארץ־האבות”. היא הוסיפה עוד דבר. במושג הכולל ארץ הכניסה את התעודה ואת השליחות של העם היושב בארץ לאנושיות כולה. הצירוף הזה לא היה חדש, אבל אז הודגש והוטעם והובלט באופן מיוחד, ובקול גדול. הרי אלה הם דבריו של כותב דברי ימיה של מהפכה זו: “את צרפת ארצי, דבּר העולם! אם את לא תוסיפי להשמיע קולך ונשבת כל צדק מעל פני הארץ”!. הזמנים השתנו, פטריוטים אחרים באו במקום היעקובינים, אבל תוספת זו שנתחברה אל המושג ארץ־אבות, כלומר, שעליו לשמש מעורר־לוואי לכל תנועה מדינית וחברתית, כי בכוחה של אהבה זו לסייע ולחזק את התקיפים שהממשל בידיהם – תוספת זו שמרה על עצמה והיא קיימת עד ימינו אלה וגם אספה כוחות רבים. כוס האהבה היתה לכוס יגונים, מפעפעת ארס ומדנים, וכל אחד ממלאה לפי תאוות שלטונו, ובלבד שההמונים ישתו לשכרון מתוכה וילכו כצאן אובדות אל המקום אשר מנהיגיהם מוליכים אותם.

במקומה עומדת גם התוספת השנייה. אל הרגש האנושי הזה, שהוא כולו חושים וארציות וחמדת חיים ושאינו יודעת כוח הפשטה, נטפלו השליחות והתעודה. טעות היא בידינו לאמר, שאנו היהודים, מאחר שאנו עם שניתק מעל ארץ־אבותיו, יצרנו לעצמנו, כממלאה אחרי החסר, את התעודה הישראלית. למעשה אין תנועה בעולם שלא תראה את עצמה שליחה של האנושיות. אלא כשם שהעבדות האישית שבהתבוללות היתה זקוקה לחיפוי רעיוני כללי, כך כל תנועה של התנשאות לאומית, ותהא התנשאות זו חבויה בסתרי סתרים, זקוקה לרעיון מופשט ולשליחות גואלת. ומי לנו גדול מפיכטה. הוא הגדיר את ארץ־האבות בדברים אלה: “לתפוס את החיים הארציים כנצחיים ואת ארץ־האבות כנושאה של הנצחיות הזאת”. איני דן עכשיו עד כמה נכונה היא הגדרה זו. הרבה מן האמת ודאי יש בה. אבל רצוני להראות לאן הוליכה אותו. “לפי האמור, המדע ותפוצתו הרחבה – הוא כותב בחיבורו “על הפטריוֹטיוּת”, – היא המטרה הקרובה ביותר לאנושיות בימינו. ואין היא חייבת לשאת לבה למטרה אחרת מלבדה. רצונו המיוחד של הגרמני הוא, שמטרה זו תתגשם תחילה בארצו ומשם תצא הצלחתה ותתפשט בכל שאר חלקי האנושיות. וזכותו של הגרמני לרצות כך, כי ממנו יצא דבר המדע ונקבע בכתבו ובלשונו: לפיכך יש לומר שהאומה הזאת, שהיה בכוחה להביא לעולם את המדע, יהיה לה גם הכושר לתפוס את הנוצר על ידיה במלואו. נמצא, שהגרמני בלבד בכוחו לרצות את זאת; מאחר שהוא הקנה לעצמו את המדע ובזה ניתנה לו האפשרות לעמוד על צורכי התקופה בכלל ולהבחין בהם, כי הפצת המדע היא המטרה העיקרית של האנושיות. והרי המטרה הזאת היא האחת אשר אותה יכולה לרצות כל פטריוטיוּת. ומכאן שהגרמני בלבד יכול להיות פטריוט ורק הוא בכוחו, מתוך דאגה לאוּמתו, להקיף טובתה של האנושיות כולה. ובניגוד לזה, מיום שכבה יצר התבונה ורק האנוכיות תפסה את ההכרה, מן ההכרח שהפטריוֹתיוּת של כל אומה אחרת תהא רודפת טובת־עצמה, תהא צרת־לב ונוטרת איבה לכל שאר חלקי האנושיות”. ובכן צאו וראו: כמה כרכורים דיאלקטיים כרכר פיכטה עד שנתן סיפוק להתנשאות הלאומית! הרי הכל כאן. גם דאגה לאנושיות, גם פלפול אידיאליסטי דק, אבל גם ביטול אכזרי של כל האנושיות מלבד גרמניה. ויחד עם זה שליחות גאולה לעולם התועה. והכל בשם האהבה־לארץ־האבות.

שליחות משיחית, הבאה לחפות על שמינית שבשמינית של גאווה לאומית, התגנבה גם אל בין כתליהם של יוצרי האינטרנאציוֹנל. היתה זאת כעין “התקפה־שכנגד” ל“ילדי ארץ־האבות” של המהפכה הצרפתית. התנשאותם של חוגי מארכס ואֶנגלס במוֹצאם הגרמני מפורסמת למדי. וגם שליחות וייעוּדים מצאו בגרמניותם, שתתן זכות ליהירותם. הרי בהקדמה של אֶנגלס לתולדות הברית הקומוניסטית כבר נאמר, כי הפועלים הגרמנים וההיסטוריה קראה להם להעביר לפני פועלי המזרח והצפון את דגל הסוציאליזם. ובהקדמה לחוברת “התפתחות הסוציאליזם מאוטופיה למדע” אומר אֶנגלס בפירוש, שהמדע הסוציאליסטי הריהו בתוך תוכו יצוּר גרמני, כי גידול זה יכול היה לצמוח רק על אדמתה של אומה זו, אשר הפילוסופיה הקלאסית שלה שמרה על המסורת הדיאלקטית. והוא מתפאר בזה, שלא רק מסֵין־סימוֹן ופוּרייאֶ מוֹצאוֹ אלא גם מקאנט, פיכטה והגל. ואין נקי.

טבעי הוא הדבר, כי בשעה שמלחמות מתרחשות בעולם תקום התעוררות רבה לבדוק את מהותה של אהבת־ארץ־אבות. הרי עכשיו אין זאת דיאלקטיקה אלא השלכת הנפש מנגד, פשוטה כמשמעה. אחרי מלחמת הבּוּרים, בשעה שמכרות הזהב והיהלומים באפריקה הדרומית וכמה שאיפות אימפריאליסטיות אחרות גזלו את מנוחתם של שליטי בריטניה והם יצאו למלחמה שאכלה קרוב לחמשה עשר אלף נפש מבני עמם – אז ראה יוסף צ’מברלין צורך לעצמו לפתוח במשאו, שנשא באוניברסיטה בגלאזגוֹ, בהיבחרו לריקטור הכבוד שלה, בהגדרה על המושג “אהבה־ארץ־אבות”. הוא העמידה על חמש סגולות אלו: (א) רגש זה הוא מקור להקרבה עצמית כי “הוא יצר אשר לו הרבו בני אדם להקריב חייהם מאשר לכל תכלית אחרת, ואשר מספר קדושיו עלו אפילו על מספר קדושיה של הדת”. רגש זה ביכולתו להיות אב למעשים נעלים של גבורה ועוז והוא שמביא לידי מסירות־נפש שאין בה אפילו צל של אנוֹכיוּת, כי מהותו היסודית היא לבטל את האישי ולהקריבו. (ב) הוא מפתח את החופש והוא מביא את האנשים לידי תנועת־הגנה עליו מפני התקפות עריצים הבאים מן החוץ. הוא גם שומר על הכרת הערך העצמי של האדם בימי רדיפות ושנאת־עמים. (ג) הוא שהקים את האימפריה, כי הוא שנתן כוח לאומה, שתגיע למקומה הראוי לה ולצאת בשלום מכל הרפתקאותיה וליצור אימפריה זו, שהיא אחד מפלאי העולם, ולעתים קרובות גם מקור של קנאה, בעיני כל רואיה. (ד) הוא שפתח דרכים חדשות לתרבות, שהכניס חיוּת לתוך הפעילות השכלית, השראת־רוּח לאמנוּת, התעוררות בספרות והתקדמוּת במדע. הוא חיזק את המקוריות ודירבן כל אוּמה ואוּמה למצוא את נטייתה העצמית וללכת אחריה ולקיים עד סופם את הגאון ואת האוֹפי הלאומי. (ה) לרגש זה יש השפעה רבה על הציביליזציה ובעקיפין עשה גדולות לטובת השלום וחיי השפע בעולם.

לא כאן המקום, ואין זה מענייני הפעם, לנתח את כל ההגדרות האלו על כל פרטיהן. ודאי שגיאה הגיונית היא ללמוד על מהותו של דבר, מתוך סברה, לא מבוססת די צורכה, כי דבר זה היה גרם לתופעות רצויות שונות. כוונתי העיקרית היתה להראות מה גדול הערפל אשר מסביב לרגש הזה, שהוא כמין חומר בצקי וכל הידים מעסות בו לפי הצורך ולפי המטרה. היעקובינים ראוהו אביהם של הרעיונות על שחרור עמים והמוניהם. צ’מברלין רואה בו אחד הכוחות המסייעים בבניין האימפריה. ובממלכת אוסטריה בימי המלחמה, קיסרות רבת־לאומים זאת, שראתה הכרח לשדל את העמים שהתרוצצו בקרבה, יצא אחד מחכמיה והמציא הגדרה אחרת, שתניח את דעת הכל. “אמנם הרגש המדיני – אומר אחד מחכמי הדין שלה, – יסודותיו אחרים מיסודותיו של הרגש הלאומי, כי הנושא אחר הוא, אבל מצד תוכנו ואופיו האחד דומה אל השני. ובשעה שהמדינה והאומה, בתוך מדינת־הלאומים, מספקת דעת שתיהן, הרי הן מתמזגות יחד לאהבת־ארץ־אבות”. הנה כיצד הערימו חכמי וינה על הרגש הזה, עד שדחקוהו בין סדקיה של ממלכת־הכתר האוסטרית.

וכלום יש להרחיב את הדיבור על הזיוף ועל הצביעות שנטפלו אל הרגש הפטריוטי בימי מלחמת העולם האחרונה? והרי זכרונם עודנו שמור בלבבות. צרפת הוציאה מאמתחתה את תפארת מליצותיה העתיקות, מעבר מזה של הרינוס. והסוציאלדימוקרטיה הגרמנית שלפה את החרב מתערה מתוך “הכרה סוציאליסטית עמוקה”, כי כל תקלה לגרמניה גוררת, בתוקף מעמדה המיוחד של סוציאלדימוקרטיה זו בעולם, את התמוטטותו של הרעיון הגדול על מדינת הצדק העתידה. ואין כל הפרזה בכך. דברים אלה נאמרו בכובד הראש הקהה הגרמני באזני כל. פרידריך אויקן, בעל דרך התשובה הרוחנית העילאית, נשא אימרותיו על קדושתה של ארץ גרמניה מזה. ואַנרי ברגסון, בעל ההכרה העל־שכלית עשה כמוהו מזה. ואף על פי שרבות נקודות־המגע בתורות שניהם לא עמדו להם בשעת נסיון. עד שנתגלגלו הדברים והגיעו אל מצבם כיום, אל שלטונו של אגרוף הרשע, העושה כל יחיד אסקקופה נדרסת לגאונה המזויף והמתרברב של מסירות לארץ־האבות. לפיכך אין כל פלא, אם הטובים שבבני אדם התחילו עוֹינים רגש זה, המתעטף באיצטלה של אהבה, ורואים בו את מקור הרעות, את מרכזן של התאוות הטרפניות, את האשמדי המרקד בתוכנו, המשטה בנו והמסכסך אותנו והמוציא לטבח את כל בנינו, מעין מולך שאינו יודע שׇׂבעה, “מקלט אחרון – כדברי ד”ר ג’ונסון – לכל נוכל", ושומר נפשו ירחק ממנו.

אחרי אלפיים שנה של נדודים חזרה והעמידה ההיסטוריה את העם העברי לפני הר תלול וגבוה ורב מכשולים זה. שוב פנים אל פנים אנו עם ארץ־האבות ובמערכת־קרב של הגנה עליה. אנו מצוּוים אפוא לברר לעצמנו את מהותו של הרגש הזה המשתלט עלינו. האומנם רק התנשאות קיבוצית הוא, מין יהירות של רבים שאינה מגיעה לעולם לידי רוויה, מין קהוּת ציבורית שיכולת השיפוט על צורכיהם ורצונם של אחרים ניטלה הימנה? כמה וכמה סימנים באים כאילו להעיד, שאמנם אנו מתעתדים להפליג במים עכורים אלה. אנו מעבירים את האהבה־לארץ־אבות על כל העשבים השוטים שעלו ברגש זה באירופה. מצד אחד התנשאות של אוילים רעה ומקלקלת ומצד שני עטיפתה של התביעה האנושית הפשוטה והטבעית בכסוּת של יעוּדים ושליחוּת אשר גם הם בכוחם להצדיק כל דין. והרי בין שני אלה, בין טיפוחה של היהירות הריקה ובין הטיסה במרחקים האידיאליסטיים והמופשטים, נתרסק הרגש הארצי הזה ונתעקמה עצמותו, עד שנשתחקה לאבק פורח.

ומפליא ומוקשה הדבר עד מאד. שיבת־ציון צריכה היתה לשמש נקודת ביקורת ובדיקה חדשה לכל מהותו של הרגש הזה. שיבת־ציון אינה יכולה לקבל אף פירוש אחד מכל הפירושים הרבים שניתנו לו ולמקורו. היא אינה מולדת. מולדתנו במקום אחר ובמסתרים אנו מתגעגעים אחריה. היא אינה בית־אב, אותו כוסף, “לגדר הדחויה, לבית המט לנפול ולטחבים המוריקים בין רקבות קורותיו”. היא אינה ערגון “למטעמי האם וּלחנן של נשי המקום”. היא אינה יכולה להיות “חפץ ההתפשטות ותאוות ההשתלטות הטבעית על אחרים”. התפשטות מניחה מלכתחילה קיומו של מרכז, והרי שיבת־ציון משמעותה יצירת מרכז. היא אינה אימון וחינוך לקרא השליחות והייעודים. שיבת ציון היתה מתגרה בתעודה וחותרת תחתיה. היא לא אהבה את השמים ממעל. בשתי רגליה עמדה הכן על האדמה מלמטה. ואם כל אלה איננה, מן ההכרח שתהא אחרת. כי אהבה לארץ זאת ישנה. האם לא כך שר הנוער:


אֲנַחְנוּ שָׁרִים לׇךְ, מוֹלֶדֶת וְאִמָּא,

אֶת שִׁיר הַשִּׁירִים לְעָמָל,

וְכָל עוֹד הָאֵשׁ בִּלְבָבֵנוּ פְנִימָה

מִפִּינוּ שִׁירֵךְ לֹא יֶחְדַּל.

בָּרַחְנוּ מִנֵּכׇר, מֵעֹנִי וּכְלִמָּה,

שָׁמַרְנוּ תִּפְאֶרֶת רַק לׇךְ,

אֲנַחְנוּ כֻּלָּנוּ אֶל אִמָּא, אֶל אִמָּא,

אֲנַחְנוּ כֻּלָּנוּ שֶׁלׇּךְ!


 

אהבה זאת מהי?    🔗

ראשית כל היא יחס האדם אל הארץ. לא אל היהודים היושבים בה ואשר עוד יבואו אליה, אלא היא יחס היהודים אל הארץ הזאת, אל הריה, בקעיה, חולותיה, ימיה, שוממותיה. יחס חושני, ישר, בלתי אמצעי, מחוסר כל תועלת. שאין לו כל תוצאות, שאין כל צורך בתוצאות ועל פיהן להעריך, אם הדבר כדאי או שאינו כדאי. יצר טבעי הוא המוצא את סיפוקו, את כל סיפוקו בו בעצמו. יצר זה הוא פרטי, אישי, נחלת היחיד. ודאי הוא נחלתם של הרבה יחידים, של כל היחידים, ביודעים ובלא־יודעים, אבל הבעה קיבוצית איננו. אהבת ארץ־אבות לא זו בלבד שאינה מתמזגת בלאום ובמדינה, אלא שהי כעין בריחה והשתמטות מתוכן. הלאום והמדינה קדמו לאהבה ארץ אבות. אבל היא אינה נובעת ממקורותיהן ואין היא שואבת ממימיהם. היא התגברות עליהם. שיבת האדם אל עצמו, אל בשרו ודמו ונפשו. לאום אינו עולם קיים. הוא סדרו של עולם, כשם שהמדינה היא משטר חיים ולא החיים עצמם. הם גזירות על הציבור, מצוות אנשים, פקודות שכליות המתאחדות לתורה, שתכליתה להורות את הדרך ילכו בה המצוּוים, להראות להם “כיצד הם חייבים לרצות למען לרצות כך כפי שהם צריכים לרצות”. מטעם זה יש חובה לאומית, יש חובה מדינית אבל אין חובת ארץ־אבות. כאן אנו עומדים בשער האהבה שאין המצווה חלה עליה. ועוד דבר. עד כמה שהחוקים והמשפטים יהיו נוחים ובלי משוא־פנים וכוונתם הטובה גלויה לעין ותועלתם לכלל מובנת וברורה, אף על פי כן מידת האונס מבצבצת מתוכם, כי ליחיד, לאדם באׇהלו הם ויתור על שלו, כיבוש יצריו, שעבוד. שעבוד מועיל כשם שכיבוש־היצר הוא מידה נכונה. אבל מטעם זה עצמו אין הם תכלית לעצמם אלא פיסת הרע במיעוטו. אהבת ארץ־אבות אינה הכרח, אינה כיבוש היצר, אינה שעבוד היחיד. היא שחרור מלא ותכלית בפני עצמה, למעלה מן הלאומיות ולמעלה מן המדינה. “ודאי, מי שרואה, אומר ריכרד דיהמל, את ארץ־האבות כחלקת אדמה שבמקרה נמצא בה הקן החם והאבוס המשותף, לו אחת היא מה יהיה צבעו של הדגל אשר יתנוסס עליה. אולם אין קיבוץ אנושי אשר אלה יהיו מחשבותיו ואלה יהיו רגשותיו. ואפילו אספסוף הוטנטוטי המגן על מחנהו כפריץ חיות אינו חושב כן. האומנם נלחם הוא על קיומו של המחנה בלבד, על משכנות מסכנים אלה, שאילו היה נכנע ומטה שכמו תחת זרוע של עם גדול הימנו, ודאי שיכול היה להשביחם ולפארם? וכלום אנו עמי תרבות יוצאים למלחמה להגן על שפעת העושר שלנו, על בניני הבורסאות והבנקים, על בתי החורשת והמסחר, על המכרות והכבשנים, על מרכזיה של תעשיית השיט ועל סדנאות מסילות־הברזל, על בתי־הנכוֹת ובתי־היראה, על בתי־הספר ושאר מוסדות המדינה ועל האנשים היושבים בהם ועמלים למצוא לחמם וחיי אושרם? לא ולא! נשמע קול העם עונה. הרי כל השפע הזה אנו מעמידים בסכנה, בשעה שאנו יוצאים להגן על ארץ־האבות”.

כי מופרכת מעיקרה היא הדעה האומרת, שהיחסים לארץ־אבות מוצאם מזכרונות עבר על הטובות והנפלאות שהשפיעה לנו הארץ. המגע הטבעי בינה ובין יושביה אינו בשום פנים מרחיב את הלב. המציאות היא אכזרית והאדם היה צריך להילחם בה, להתנגש אתה. והיה מי שאמר, המציאות מתכנסת אל תוך הכרתך מתוך התנגדותה לך. התנגדות זו לא בידה להוליד את האהבה. מה שהולידה הוא רגש אחר – את הפחד, את האיבה בין האדם ובין הסובב אותו. “ארורה האדמה בעבורך, בעצבון תאכלנה כל ימי חייך”. פחד קיבוצי זה הוא גם שליכד וחיבר את היחידים לעשותם יצור מלוקט, יחידה של חברה, בית־אב, שבט, לאום, מדינה. הרגשת החדלון והכתר הרפיון שהיו ערות בלב האדם, שאין בכוחו לעמוד יחיד ועזוב בפני המציאות, שאינה מתפשרת אתו והמטרידה עליו את עולמו, המסרבת והממאנת לעשות רצונו ולהישמע לו, הן שהביאו אותו לוותר על יחידתו הפרטית, לבטל רצונו ולהצטרף אל האחרים, נידחים ומעוּנים כמוהו, ויחד אתם לפלס נתיב חיים בכוחות רבים. לא מתוך הכרת ערך עצמו, לא מתוך אמונה בכוחותיו יצר האדם את תאי חברתו. מתוך יאוש, אׇבדן־עצות ומוראם של החיים יצרם. וכדי לחפות ולדחות מעליו זכרונות עבר מעליבים ועגומים אלה הוא מעקיף עליהם ומחניקם בתאוות שלטון ועריצות מצד אחד, או על ידי ניתוק הקשרים הארציים ויצירת עולם מרוחק ומדומה, רוחני ומופשט, שדבר אין לו עם מלחמת החיים שבעבר הזה.

אבל יש יום רצון בחיי כל עם, ואז מחזירים לאדם את כבודו. והוא יום צאתו בדרך האהבה אל ארצו. הוא יום גדול ויום טוב, אשר רק פעם יבוא בחיי עם ולא ישוב ולא יחליפנו ולא ימיר אותו. בדרך אהבה זו בא הסכסוך הנצחי אשר בין האדם ובין המציאות, בין נפש היחיד מבית ובין הסובב אותו מחוץ, לידי סופו, לידי מוצא של התרצות והתפייסות. סר פחד החיים. כי האהבה אינה נאבקת עם המציאות, אינה נלחמת בה. היא מקבלת אותה כמות שהיא, מחייבת אותה ואומרת לה הן והן. ואדם חוזר על הן זה עם נפשו ועם לבבו. אהבה זו אינה יחס האדם אל חברו. היא אינה הבעה וביטוי קיבוציים. היא אינה זקוקה להסתייע באחרים. כיון שנסתלקו פחדם ומוראם של החיים, הרי הוחזרו לפרט כוחו וחרותו, וכבודו שב אליו. הנה מדוע ישמור האדם את יצרו זה כחותם על לבו. כי ממנו ובו מצא את הדרך אל עצמו. עקת החיים הוסרה והנפש נתמלאה חמדתם וחדוותם. רגש אחווה זה אינו גמילות־חסדים, משען וסעד של כושלים. יש בו מהתייחסות והתקרבות אל חַית השדה, לעוֹף השמים ולשמש העולה ולאדמה אשר מתחת. כי אהבת ארץ־אבות היא היד שהאדם שולח אל המציאות כולה, לכרות אתה ברית שלום ואמת.

גם שיבת־ציון אינה בהישגיה הממשיים, בבתים אלה, במוסדות אלה, בהמון שוקק זה, בבתי האולפנה, בתיאטראות ובבתי־הזמרה. היא בהתאחזות הארצית שהנפש משתקעה בה. ודאי השלהבת זקוקה לפתילה. אבל פתילה שאינה דולקת אובדת במחשכים. לאהוב שן סלע ושיא גבעה־קרחת באר זאת ולהיות צמא וחומד עד מכאוב־לב לראותם חיים ורעננים, טובלים בירק חורשותיהם לטובתם הם ולרווחתם הם, להם ולא לנו, – אהבה זאת אין מדרגה גדולה הימנה והיא הנותנת לאדם העיף מעמל החיים את כוחו. היא גדולה מאהבת הרֵעַ, הקרוב והרחוק. כי היא גם הפותחת את הלב לאהבה ההיא. וההתעוררות הישראלית המתהווה כאן אינה בכיבושים ובמפעלים המעשיים, אלא ברגש האהבה הניגר בלי הרף מתוך מגע גופני עם הארץ אל לבות בני ישראל, במזיגה ארצית זו, בחמדת אדמה זו, בנשיקת שפתים שנשק לה המשורר הלוי, לא משום שהיא מכניסה מאה שערים, אלא משום שהיה דבוק בה, משום שאהב אותה אהבת נפש וגוף, אהבה עזה כמוות. בכוס אהבה זו שמר האדם טפים טפים את חדוות נצחונו על פחד החיים ומוראם, מתוך שהטיל עצמו על אדמתו חזה מול חזה. את כל היקר לו מזג בה, את כבודו, ואת גאונו וכוח יצירתו ודמיונו ומקוריותו ויתרונו ומתק חלומותיו הנעלים והנשגבים. בלעדיה יש שאון רב, מקריות והתנצחות ויד איש ברעהו ותוהו ובוהו. בלעדיה החיים נוראים ואיומים מאד.

ירושלים, 1937


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47914 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!