שלום עליכם הוא המקובּל ביותר מכל סופרינו ומשוררינו: הוא אמן הצחוק, והרוב הגדול – חסידיו! מי שיודע לקרוא – הוא קוראו שלו, ומי שיש לו אזנים – שומע את קריאתו, בשעה שהוא עצמו קורא; שומעיו הם אולמות מלאים: מיד ביום הראשון, לאחר המודעה הראשונה – מכורים כל הכרטיסים.
מי אינו מרוצה משלום עליהם?
היהודי המתבולל, הַכָמֵהַ לפתגם יהודי, לבדיחה יהודית יפה, לדבר־ביטוּל יהודי – מוצא זאת אצל שלום עליכם.
בעל־הבית נהנה ומתמוגג מנחת ביצירתו של שלום עליכם, משל ללביבה המיטגנת בחמאה. קבלת־פנים נלהבת היתה לו לשלום עליכם גם באגודת “חובבי שׂפת עבר” הבעל־בתּית.
ואם נשפּיל ונרד: מי שיש לו לחם בלבד, מאכל יבש, בלי תבלין שלפני ובשעת ולאחר הסעודה, וגם – חיים כאלה, הריהו מקבּל אצל שלום עליכם מה שהוא חסר, את הנותן־טעם בחיים, והוא מחייך בחבּה בשעת קריאה ביצירותיו והוא אסיר־תודה לו.
ואם נשפּיל עוד יותר – אל חטיבת־החיים המלאה צער ועצב, צללים ומחסור, בלא קרן־שׂמחה, בלא תקוָה לנשום ביום מן הימים ביתר־חופש, להשמיע קול־צחוק רם ומאושר יותר, לספוג בעינים קרני־אור ססגוניות יותר, לקלוט באזנים צלילים צלצלניים יותר; אם נרד אל האנשים חסרי־הישע, דחוקי החיים – הרי הם מוצאים את נחמתם בהעברת תנועה של ביטוּל על כל החיים, בצחוק המר על החיים… והרי זה בוַדאי ובּוַדאי שלום עליכם! הרי הוא מעמיד הכול רגליו למעלה וראשו למטה, כל שׂערה שבשׂפם צוחקת, כל תנועה שהוא מצייר – כל־כך מצחיקה־מגוחכה.
בלתי־מרוצים בשלום עליכם אפשר שיהיו רק העסקנים הראדיקאליים… ודוקא שאינם־חכמים־ביותר, קצרי־הראות ביותר…
– לועג ומלעיג! – אומרים הם על שלום עליכם, – מה הוא נותן? – שואלים הם, – אל מה הוא קורא?
אלה הם האנשים, החושבים שהם עושׂים, וכי עשׂייתם, ככל עשׂייה של בני־אדם, היא עבודה שלימה וגמורה לחלוטין. החיים הם חטיבה של חימר, והם – היוצרים, ו“כחומר ביד היוצר”! ולכשתרצו – הרי הם פּסלים, יוצרים יצירה אמנותית…
שלום עליכם אינו עושׂה, אינו קורא למעשׂים, הוא צוחק… והם, הם אין להם פנאי לצחוק – ידיהם עסוקות תמיד; כל רגע ורגע ועבודתו שלו!
האדם הסוציאלי, המרחיק יותר לראות, לא יאמר כך. הוא יודע: “לא עליך המלאכה לגמור”; לא אדם אחד, ואף לא דור אחד, מתחילים ומסיימים עבודה שלימה. לא הוא מחוּיב לעשות זאת, לא הוא מסוגל לעשׂות זאת. – –
העבודה בעם מתחלקת בין זמנים שונים, דורות שונים. התרבות היא בניין ישן, שאין פוסקים מלחדשו ולבנותו מחדש… מקרצף אדם אחד, ולעתים דור שלם, את העובש מעל החומות והקירות, מסלק את כל הרקוב, החולה. ואדם שני, – ותכופות מאד דור שלם, – גובל טיט, ואחריו בא דור חדש ומביא לבנים… עד שבאים עוד זמנים, ובהם נבנה הבניין מחדש.
הלועג והמלעיג יש לו תפקיד גדול בבניין העם – הוא מקרצף־העובש. רק לאחר שקוּרצף העובש מתגלה לעינים כל הרקוב, כל החולה – וכבר יתגלו ויבואו הידים היודעות לסלק, ואחר־כך הידים היודעות לבנות ולרפּא את ההרוּס.
לועג ומלעיג הוא שלום עליכם.
האם הוא מלעיג על הטוב? על הבריא? על החזק אצלנו ובתוכנו?
הוא מלעיג על כל הנע־ונד בתוהו־ובוהו וחי מן האויר.
הוא מגלה אותם, מסיר מעליהם את הלוט, ומשנתגלו – מוכרחים הם ללכת… להסתלק.
אלה הם המנחם־מנדלים, דמויותיו של שלום עליכם. הוא משׂחק בהם, ואתם – צוחקים, ואנחנו – צוחקים…
אך הדמויות הללו דמויות חיות הן; והן לא רק מגוחכות, הן גם – ובייחוּד דמות כטוביה החולב – טראגיות.
על כן אתם צוחקים למקרא יצירותיו של שלום עליכם, ואולי מבלי להרגיש ומבלי לדעת – מַפנינה דמעה בעינכם, דמעה שקטה וחשאית מתגלגלת ויורדת.
תפוצות ישראל צוחקות; אִספו את הצחוק הזה, ויהיו לכם אשדות של צחוק.
אִספו את הדמעות המפנינות בחשאי, ויהיה לכם נהר־דמעות טהור כבדולח.
האם אני מפרש יפה את שלום עליכם? את יצירותיו – בוַדאי; ומה שנוגע לו עצמו – לא תמיד יודע העובד בחלק אחד מן העבודה את תכניתו של הבניין כולו…
הייתי יכול לבסס יותר את פירושי, אבל השעה קצרה. ואומר עוד, כי אנו רוצים, שהוא יהיה אתנו שנים רבות בריא ושלם, יאריך ימים רבים ויהיה מקרצף־העובש שלנו…
אני רעיון העליתי, ואתם, אם יש את נפשכם, פתּחוהו. קראו עוד פעם את שלום עליכם, בדקו את מחשבתי זאת וראו אם צדקתי…
אני מפסיק וקורא, ומבקש מכם לקרוא אתי יחד:
יהי בריא ושלם שלום עליכם!
1913
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.