אברהם רייזן שר על העוני, על העוני הפשוט. בשיריו, כמו בספוריו ובתמונותיו, “חמשה תפוחי־אדמה הם טראגדיה”; מחלה, רעב וקור – המוטיבים החשובים ביותר, כמעט היחידים…
מיד בספור הראשון “איוב” אנו נופלים לתוך בקתה של חימר, שחיים המלמד גר בה זה כשלושים שנה, כלומר: למן היום שנשׂא אשה. בבקתת־החימר תמיד קר ותמיד רטוב, כלי־הבית רקובים ומתפוררים, ועל־כן אי אפשר לעקור לדירה אחרת; התיבה, השולחן ושאר הכלים לא היו יכולים לעמוד בעקירה זו, ולקנות “רהיטים” חדשים אין זה לפי כוחו.
והמשפחה אינה פוסקת מלהשתעל… כל הספּוּר כולו משתעל… ראשית – משתעל המלמד עצמו; וכן המלמדת, אשתו, וגם הבת – געֶלעֶ; על געֶלעֶ, סובר רייזן, לא השפיעה כל־כך הבקתה הרטובה כמו שהשפיעה הירושה. “אב חולה, אם חולה; וַדאי שהילדים גם הם חולים”. ה“וַדאי” הזה אמנם הוא “לאו־דוקא”, אך על כל פנים הריהי חולה, והיא משתעלת…
וגעֶלעֶ כשמה כן היא, צהוּבה כשעוָה, גבוהה ורזה, ועיניה שלה מכוסות “עצב מת”… להציל אותה אי־אפשר; אין במה! אביה שלה, המלמד, תופס לפעמים לשון גוזמה, ואף על־פי שאין הוא מאמין ב“חכמת הרפואה”, הריהו אומר לפתע: “געֶלעֶ זקוקה לרופא”. טבע כזה יש לו, לתפוס לשון גוזמה. ובשעה שאין בבית משלוש־פרוטה ללחם ואין תקוָה למשלוֹש־פרוטה ללחם, הריהו פותח לפעמים ואומר, כך סתם לעצמו, אמירה בעלמא: “טוב היה שיימצא לנו משלוֹש־רוּבּלים”. אך לשונות־הגוזמה שלו, “דברי החידוד”, אינם מוצאים חן בבית. “כבר הוא מתחיל בחכמיוֹתיו שלו” – מהמהמת האשה.
געֶלעֶ – לפחות במשך כל הספּוּר – שותקת. אשת המלמד משתעלת עד יציאת־הנשמה, אך לידי יציאת־נשמה באמת אין היא מגעת; היא משתעלת כל־צרכה ומוסיפה לצעוק. כלומר: היא מוסיפה לצעוק: לחם! אבל שמוֹע שומעים מפיה רק “חיים מלמד”.
מלבד דרכו־במרירות לתפוס לפעמים לשון־גוזמה בדבר משלוש־רוּבּלים שיהיה בבית, או רופא בשביל געֶלעֶ, יש לו עוד שני תענוגות: ה“מקטרת” ו“איוב”! בלא מעט מאַחוֹרקה אין הוא אדם כלל. האשה אומרת: “הוא מבזבז את הפרנסה במאַחוֹרקה כשכור ביי”ש" – ואם הוא חסר את הֶעָשֵן־הֶעָשֵן הזה, הריהו מוכן ומזומן לקום ולהכּנס אל שכן, אפילו אל ש“אינו ישׂראל”, לקחת בהשאלה מעט מאַחוֹרקה… והמקטרת היא בשבילו גם תענוג וגם רפואה כפולה; כלומר, גם לגוּף וגם לנשמה: העשן מרכך לו את הליחוּת שבגוף, שבלי זה לא היה יכול להעלותה בשיעולו, ומרכּך לו גם את המחשבות הרעות שבמוח, שבלי זה היו קופאות ונקרשות שם עד לשגעון… חיים הרי הוא מלמד, ויש לו ידיעה באותיות הגדולות עם הקטנות, יודע שאלות משאלות שונות, מה ששואל קוהלת ומה שאחרים שואלים, ואילמלא המקטרת אפשר שלא היה מתרץ אותן אלא “על פי דרך הטבע”…
כנגד זה “איוב” הרי כבר עניין של פרנסה גם־כן. איוב מלמד הוא את התלמידים. עם ראשית ה“זמן” החדש, בא תלמיד חדש, הוא שואלו:
– היכן אתה עומד ב“פסוּק”?
– ישעיה.
– אצלי תלמד איוב.
ועל ההקדמה לאיוב, על ספּור־המעשׂה והמעמד בשמים, הוא עובר בחפּזוֹן… הרי זה אצלו כדבר המיותר.
בנעימה זמרוּרית־תמרוּרית הוא פותח רק בשעה שאיוב פותח את פיו ומקלל את יום היוָלדו.
ומיד שוכח הוא, שיושבים לפניו תלמידים, אינו מקשיב למה שהם חוזרים ואומרים אחריו בשגיאות רבות; הוא מלמד ומזמר וממרר בשביל עצמו!
טראַגי־קוֹמי הוא יעֶנקל ליבּעֶרמאן (צוּריק אויף דער שטעֶלעֶ" – שב אל כּנו), המשרת בוַארשה בעד שׂכר של מה־בכך. פעם אחת תוקפים אותו הגעגועים לנסוע ליום־טוב הביתה, לעיירה הקטנה, – זה יהיה תענוג, הוא גם יספר על וַארשה… וכי דבר מועט הוא, וארשה! הוא יספר על הרחובות היפים והנרחבים, על התיאטרון, על הגנים, על הקוֹנדיטוֹריות… והוא בא הביתה – ונופל בפח! אין הוא יכול לספר! הלשון אינה נשמעת לו, ובפנים, בלב, רוצה הוא לומר דבר אחר מכוֹל וכוֹל, להתאונן על וַארשה, על חייו האפלים שם!
הפה צריך להפיק דברי התפארות, על עגלות־צבים וכרכרות, גלגלים של גומי; אך לך דבּר על תענוגותיהם של אחרים, שעה שלפני עיניו ניצב לו חדרונו שלו, החשוּך, ברחוב נוֹבוֹליפּקי… אף אין הדברים האלה מעניינים את אבא הזקן ואמא הזקנה! הם רוצים יותר לשמוע משהו על דברים שבתכלית: האם הוא משׂתכּר מעט כסף?
והם רואים מיד, כי יעֶנקל מפריח דברים סתם ובעלמא, וכי “אין הדברים כשורה”…
– ספּר אמת! – אומר האב.
לבו של יענקל משתפך בקרבו. עכשיו השעה הנכונה לגלות את כל האמת. אך מפריח־השקרים מושל בו והוא מגבב דברים על דברים. וכששואלים אותו, מפני מה פניו רעים? הוא קופץ ומטיח שקר: “לאחר שלושה ימים של נסיעה כל אדם פניו נראים רעים”… שלושה ימים? – תמהים לו – מוַארשה נוסעים רק יום אחד בלבד!" – “אבל ההכנות!” – משיב יענקל ומתבלבל, משום שלא היה לו מה “להתכונן” – כל מה שהיה לו, הוא רק מה שהביא על גופו. וממה שהביא יש לו גם־כן “צרות”… לפחות ברחוב: אם יפתח את המעיל ויראה את המקטורן, או יצניע את המקטורן ויראה את המעיל, שניהם אינם שווים הרבה…
צרות יש לו, אבל יעֶנקל אינו רוצה לוַתר על תפארתה של וַרשה, ואם לא נפתחו הלבבות לקראת הכרכרות, הרחובות וכדומה, הוא נתפס לעניין בתי־הכנסת ובתי־המדרש. בתי־מדרש אמנם אינם בנמצא בוַרשה (חוץ מזה שברחוב גנוֹיא), אבל בתי־כנסת… “שטיבּלעֶך”, רוצה הוא לומר… שבהם מתפללים חסידים… ממש משוּגעים… לובשים קאפּוֹטוֹת וחובשים שטריימ"לין… והלשון שבפיהם לשון משונה…
הוא מדבּר, והכול מסביב שותקים…
אין שומעים דבר על תכלית.
האם כבר מתחילה מהרהרת: “השם יודע, איזו פרנסה מכוערת יש לו שם”.
“אוי ואבוי לי, למה זה אני מתבייש?” – זועק קול בלבו של יעֶנקל. אך מפריח־הכזבים המתפאר אינו מניח; הוא צף ועולה תמיד בקלות על־פני האמת.
וכששואל אותו הדוד: “אתה נשאר כבר אתנו, יעֶנקל?” – קופצת מפיו התשובה “לא”, ואין הוא נרגע אלא לאחר שהוא “שב אל כּנו” אל עבודתו ואל חדרונו החשוּך בנוֹבוֹליפּקי בוַארשה.
עניות אינה חרפה, אבל בּושה הריהי מכל מקום…
[לא נגמר]
1903
-
להופעת ספרו “ערציילונגען און בילדער” (ספּורים ותמונות), תרס“ג, וארשה, הוצאת ”פראגרעס". ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.