הימים של “בית־המלאכה האחד” עברו וחלפו, הספרות התפלגה לסוגיה. מאמרים, ביקורות, זכרונות וכיוצא באלה יכתבו אחרים; אני רוצה את מנדלי לכבד. ודבר זה עושׂים הכּול, דבר זה עשׂה העם בהמוניו הגדולים מזמן. העם הכיר בעבודתו וקורא לו על־שם עבודתו. לא שלום יעקב אבּרמוביץ', זהו שם פרטי, שם בשביל אשה ובן ובשביל מנהל ספרי־הלידה ומוציא הדרכּונים; העם קורא לו “מנדלי מוכר ספרים”, ומאהבת הקיצוּר – “מנדלי”, על שם יצירתו הטובה ביותר.
ומנדלי ראוי לכבוד הזה.
הוא לא רק הזקן בין הסופרים החיים, הוא גם, וזה העיקר – הראשון. נבנית הספרות, הרי הוא שהניח את אבן־הפּינה, הוא הראשון שהתחיל, לאחר תקופה מסוימת של ניסויים צדדיים, לכתוב “לשמה”, ליצור ערכי־תרבות טהורים…
הוא הראשון שלא ראה את מפעלו כגשר (אם נדבר בלשונו הוא, עד כמה שאפשר) “להעביר עליו את הסוסה, שתהיה רועה בשׂדה אחר”.
הוא הראשון, שהתייחס באהבה ובכבוד אל כלי־העבודה האמנותי שלו – אל המלה היהודית, והוא טפּל בה וטפּח אותה נקייה וטהורה; לא גרמאניזציה, לא רוּסיפיקציה, ואף לא אירוֹפּאיזציה. והוא משום כך הראשון, שיצר סיגנון יהודי, את הסיגנון היהודי המיוחד לו. כך מדבּר מנדלי בלשונו של עמו… ואם הוא כותב עברית, לפי דעתו – לשם הנצח, שהוא רוצה והוא רשאי להיאחז בו. הרי הוא כותב עברית־יהודית, כך היה מדבּר העם, אילו היה מדבּר עברית…
והוא הראשון, שהסתכל בעם היהודי בעינים יהודיות, פקוחות, ולא מכוסות במשקפים זרים; וצייר אותם בדרך יהודית מיוחדת, הבליט את כל הססגוני, ובלי פּרינציפּים ובלי עננים וערפל, צייר את החיים היהודיים העניים – את המציאות היהודית.
והוא היה הראשון שראה ואמר אל בני־דורו המשׂכּילים, נושׂאי־התרבות: “על חידושים בדת אתם מדבּרים, על השׂכלה, – העם זקוק ללחם”, והיה הראשון שהבעל־טובה ועסקן־הקהילה נתגלה לו בדמותו האמתּית וראה את האינטליגנט של דורו בשעה שהוא קופץ ועולה על הסוסה לרכוב עליה…
ועוד בדברים רבים־רבים מנדלי הוא לא רק הזקן בין החיים, אלא גם, ובעיקר – הראשון, הממציא, הבורא.
יהי רצון שיישאר אתנו עוד שנים רבות לחיים ארוכים וטובים!
1910
שלום עליכם הוא המקובּל ביותר מכל סופרינו ומשוררינו: הוא אמן הצחוק, והרוב הגדול – חסידיו! מי שיודע לקרוא – הוא קוראו שלו, ומי שיש לו אזנים – שומע את קריאתו, בשעה שהוא עצמו קורא; שומעיו הם אולמות מלאים: מיד ביום הראשון, לאחר המודעה הראשונה – מכורים כל הכרטיסים.
מי אינו מרוצה משלום עליהם?
היהודי המתבולל, הַכָמֵהַ לפתגם יהודי, לבדיחה יהודית יפה, לדבר־ביטוּל יהודי – מוצא זאת אצל שלום עליכם.
בעל־הבית נהנה ומתמוגג מנחת ביצירתו של שלום עליכם, משל ללביבה המיטגנת בחמאה. קבלת־פנים נלהבת היתה לו לשלום עליכם גם באגודת “חובבי שׂפת עבר” הבעל־בתּית.
ואם נשפּיל ונרד: מי שיש לו לחם בלבד, מאכל יבש, בלי תבלין שלפני ובשעת ולאחר הסעודה, וגם – חיים כאלה, הריהו מקבּל אצל שלום עליכם מה שהוא חסר, את הנותן־טעם בחיים, והוא מחייך בחבּה בשעת קריאה ביצירותיו והוא אסיר־תודה לו.
ואם נשפּיל עוד יותר – אל חטיבת־החיים המלאה צער ועצב, צללים ומחסור, בלא קרן־שׂמחה, בלא תקוָה לנשום ביום מן הימים ביתר־חופש, להשמיע קול־צחוק רם ומאושר יותר, לספוג בעינים קרני־אור ססגוניות יותר, לקלוט באזנים צלילים צלצלניים יותר; אם נרד אל האנשים חסרי־הישע, דחוקי החיים – הרי הם מוצאים את נחמתם בהעברת תנועה של ביטוּל על כל החיים, בצחוק המר על החיים… והרי זה בוַדאי ובּוַדאי שלום עליכם! הרי הוא מעמיד הכול רגליו למעלה וראשו למטה, כל שׂערה שבשׂפם צוחקת, כל תנועה שהוא מצייר – כל־כך מצחיקה־מגוחכה.
בלתי־מרוצים בשלום עליכם אפשר שיהיו רק העסקנים הראדיקאליים… ודוקא שאינם־חכמים־ביותר, קצרי־הראות ביותר…
– לועג ומלעיג! – אומרים הם על שלום עליכם, – מה הוא נותן? – שואלים הם, – אל מה הוא קורא?
אלה הם האנשים, החושבים שהם עושׂים, וכי עשׂייתם, ככל עשׂייה של בני־אדם, היא עבודה שלימה וגמורה לחלוטין. החיים הם חטיבה של חימר, והם – היוצרים, ו“כחומר ביד היוצר”! ולכשתרצו – הרי הם פּסלים, יוצרים יצירה אמנותית…
שלום עליכם אינו עושׂה, אינו קורא למעשׂים, הוא צוחק… והם, הם אין להם פנאי לצחוק – ידיהם עסוקות תמיד; כל רגע ורגע ועבודתו שלו!
האדם הסוציאלי, המרחיק יותר לראות, לא יאמר כך. הוא יודע: “לא עליך המלאכה לגמור”; לא אדם אחד, ואף לא דור אחד, מתחילים ומסיימים עבודה שלימה. לא הוא מחוּיב לעשות זאת, לא הוא מסוגל לעשׂות זאת. – –
העבודה בעם מתחלקת בין זמנים שונים, דורות שונים. התרבות היא בניין ישן, שאין פוסקים מלחדשו ולבנותו מחדש… מקרצף אדם אחד, ולעתים דור שלם, את העובש מעל החומות והקירות, מסלק את כל הרקוב, החולה. ואדם שני, – ותכופות מאד דור שלם, – גובל טיט, ואחריו בא דור חדש ומביא לבנים… עד שבאים עוד זמנים, ובהם נבנה הבניין מחדש.
הלועג והמלעיג יש לו תפקיד גדול בבניין העם – הוא מקרצף־העובש. רק לאחר שקוּרצף העובש מתגלה לעינים כל הרקוב, כל החולה – וכבר יתגלו ויבואו הידים היודעות לסלק, ואחר־כך הידים היודעות לבנות ולרפּא את ההרוּס.
לועג ומלעיג הוא שלום עליכם.
האם הוא מלעיג על הטוב? על הבריא? על החזק אצלנו ובתוכנו?
הוא מלעיג על כל הנע־ונד בתוהו־ובוהו וחי מן האויר.
הוא מגלה אותם, מסיר מעליהם את הלוט, ומשנתגלו – מוכרחים הם ללכת… להסתלק.
אלה הם המנחם־מנדלים, דמויותיו של שלום עליכם. הוא משׂחק בהם, ואתם – צוחקים, ואנחנו – צוחקים…
אך הדמויות הללו דמויות חיות הן; והן לא רק מגוחכות, הן גם – ובייחוּד דמות כטוביה החולב – טראגיות.
על כן אתם צוחקים למקרא יצירותיו של שלום עליכם, ואולי מבלי להרגיש ומבלי לדעת – מַפנינה דמעה בעינכם, דמעה שקטה וחשאית מתגלגלת ויורדת.
תפוצות ישראל צוחקות; אִספו את הצחוק הזה, ויהיו לכם אשדות של צחוק.
אִספו את הדמעות המפנינות בחשאי, ויהיה לכם נהר־דמעות טהור כבדולח.
האם אני מפרש יפה את שלום עליכם? את יצירותיו – בוַדאי; ומה שנוגע לו עצמו – לא תמיד יודע העובד בחלק אחד מן העבודה את תכניתו של הבניין כולו…
הייתי יכול לבסס יותר את פירושי, אבל השעה קצרה. ואומר עוד, כי אנו רוצים, שהוא יהיה אתנו שנים רבות בריא ושלם, יאריך ימים רבים ויהיה מקרצף־העובש שלנו…
אני רעיון העליתי, ואתם, אם יש את נפשכם, פתּחוהו. קראו עוד פעם את שלום עליכם, בדקו את מחשבתי זאת וראו אם צדקתי…
אני מפסיק וקורא, ומבקש מכם לקרוא אתי יחד:
יהי בריא ושלם שלום עליכם!
1913
אברהם רייזן שר על העוני, על העוני הפשוט. בשיריו, כמו בספוריו ובתמונותיו, “חמשה תפוחי־אדמה הם טראגדיה”; מחלה, רעב וקור – המוטיבים החשובים ביותר, כמעט היחידים…
מיד בספור הראשון “איוב” אנו נופלים לתוך בקתה של חימר, שחיים המלמד גר בה זה כשלושים שנה, כלומר: למן היום שנשׂא אשה. בבקתת־החימר תמיד קר ותמיד רטוב, כלי־הבית רקובים ומתפוררים, ועל־כן אי אפשר לעקור לדירה אחרת; התיבה, השולחן ושאר הכלים לא היו יכולים לעמוד בעקירה זו, ולקנות “רהיטים” חדשים אין זה לפי כוחו.
והמשפחה אינה פוסקת מלהשתעל… כל הספּוּר כולו משתעל… ראשית – משתעל המלמד עצמו; וכן המלמדת, אשתו, וגם הבת – געֶלעֶ; על געֶלעֶ, סובר רייזן, לא השפיעה כל־כך הבקתה הרטובה כמו שהשפיעה הירושה. “אב חולה, אם חולה; וַדאי שהילדים גם הם חולים”. ה“וַדאי” הזה אמנם הוא “לאו־דוקא”, אך על כל פנים הריהי חולה, והיא משתעלת…
וגעֶלעֶ כשמה כן היא, צהוּבה כשעוָה, גבוהה ורזה, ועיניה שלה מכוסות “עצב מת”… להציל אותה אי־אפשר; אין במה! אביה שלה, המלמד, תופס לפעמים לשון גוזמה, ואף על־פי שאין הוא מאמין ב“חכמת הרפואה”, הריהו אומר לפתע: “געֶלעֶ זקוקה לרופא”. טבע כזה יש לו, לתפוס לשון גוזמה. ובשעה שאין בבית משלוש־פרוטה ללחם ואין תקוָה למשלוֹש־פרוטה ללחם, הריהו פותח לפעמים ואומר, כך סתם לעצמו, אמירה בעלמא: “טוב היה שיימצא לנו משלוֹש־רוּבּלים”. אך לשונות־הגוזמה שלו, “דברי החידוד”, אינם מוצאים חן בבית. “כבר הוא מתחיל בחכמיוֹתיו שלו” – מהמהמת האשה.
געֶלעֶ – לפחות במשך כל הספּוּר – שותקת. אשת המלמד משתעלת עד יציאת־הנשמה, אך לידי יציאת־נשמה באמת אין היא מגעת; היא משתעלת כל־צרכה ומוסיפה לצעוק. כלומר: היא מוסיפה לצעוק: לחם! אבל שמוֹע שומעים מפיה רק “חיים מלמד”.
מלבד דרכו־במרירות לתפוס לפעמים לשון־גוזמה בדבר משלוש־רוּבּלים שיהיה בבית, או רופא בשביל געֶלעֶ, יש לו עוד שני תענוגות: ה“מקטרת” ו“איוב”! בלא מעט מאַחוֹרקה אין הוא אדם כלל. האשה אומרת: “הוא מבזבז את הפרנסה במאַחוֹרקה כשכור ביי”ש" – ואם הוא חסר את הֶעָשֵן־הֶעָשֵן הזה, הריהו מוכן ומזומן לקום ולהכּנס אל שכן, אפילו אל ש“אינו ישׂראל”, לקחת בהשאלה מעט מאַחוֹרקה… והמקטרת היא בשבילו גם תענוג וגם רפואה כפולה; כלומר, גם לגוּף וגם לנשמה: העשן מרכך לו את הליחוּת שבגוף, שבלי זה לא היה יכול להעלותה בשיעולו, ומרכּך לו גם את המחשבות הרעות שבמוח, שבלי זה היו קופאות ונקרשות שם עד לשגעון… חיים הרי הוא מלמד, ויש לו ידיעה באותיות הגדולות עם הקטנות, יודע שאלות משאלות שונות, מה ששואל קוהלת ומה שאחרים שואלים, ואילמלא המקטרת אפשר שלא היה מתרץ אותן אלא “על פי דרך הטבע”…
כנגד זה “איוב” הרי כבר עניין של פרנסה גם־כן. איוב מלמד הוא את התלמידים. עם ראשית ה“זמן” החדש, בא תלמיד חדש, הוא שואלו:
– היכן אתה עומד ב“פסוּק”?
– ישעיה.
– אצלי תלמד איוב.
ועל ההקדמה לאיוב, על ספּור־המעשׂה והמעמד בשמים, הוא עובר בחפּזוֹן… הרי זה אצלו כדבר המיותר.
בנעימה זמרוּרית־תמרוּרית הוא פותח רק בשעה שאיוב פותח את פיו ומקלל את יום היוָלדו.
ומיד שוכח הוא, שיושבים לפניו תלמידים, אינו מקשיב למה שהם חוזרים ואומרים אחריו בשגיאות רבות; הוא מלמד ומזמר וממרר בשביל עצמו!
טראַגי־קוֹמי הוא יעֶנקל ליבּעֶרמאן (צוּריק אויף דער שטעֶלעֶ" – שב אל כּנו), המשרת בוַארשה בעד שׂכר של מה־בכך. פעם אחת תוקפים אותו הגעגועים לנסוע ליום־טוב הביתה, לעיירה הקטנה, – זה יהיה תענוג, הוא גם יספר על וַארשה… וכי דבר מועט הוא, וארשה! הוא יספר על הרחובות היפים והנרחבים, על התיאטרון, על הגנים, על הקוֹנדיטוֹריות… והוא בא הביתה – ונופל בפח! אין הוא יכול לספר! הלשון אינה נשמעת לו, ובפנים, בלב, רוצה הוא לומר דבר אחר מכוֹל וכוֹל, להתאונן על וַארשה, על חייו האפלים שם!
הפה צריך להפיק דברי התפארות, על עגלות־צבים וכרכרות, גלגלים של גומי; אך לך דבּר על תענוגותיהם של אחרים, שעה שלפני עיניו ניצב לו חדרונו שלו, החשוּך, ברחוב נוֹבוֹליפּקי… אף אין הדברים האלה מעניינים את אבא הזקן ואמא הזקנה! הם רוצים יותר לשמוע משהו על דברים שבתכלית: האם הוא משׂתכּר מעט כסף?
והם רואים מיד, כי יעֶנקל מפריח דברים סתם ובעלמא, וכי “אין הדברים כשורה”…
– ספּר אמת! – אומר האב.
לבו של יענקל משתפך בקרבו. עכשיו השעה הנכונה לגלות את כל האמת. אך מפריח־השקרים מושל בו והוא מגבב דברים על דברים. וכששואלים אותו, מפני מה פניו רעים? הוא קופץ ומטיח שקר: “לאחר שלושה ימים של נסיעה כל אדם פניו נראים רעים”… שלושה ימים? – תמהים לו – מוַארשה נוסעים רק יום אחד בלבד!" – “אבל ההכנות!” – משיב יענקל ומתבלבל, משום שלא היה לו מה “להתכונן” – כל מה שהיה לו, הוא רק מה שהביא על גופו. וממה שהביא יש לו גם־כן “צרות”… לפחות ברחוב: אם יפתח את המעיל ויראה את המקטורן, או יצניע את המקטורן ויראה את המעיל, שניהם אינם שווים הרבה…
צרות יש לו, אבל יעֶנקל אינו רוצה לוַתר על תפארתה של וַרשה, ואם לא נפתחו הלבבות לקראת הכרכרות, הרחובות וכדומה, הוא נתפס לעניין בתי־הכנסת ובתי־המדרש. בתי־מדרש אמנם אינם בנמצא בוַרשה (חוץ מזה שברחוב גנוֹיא), אבל בתי־כנסת… “שטיבּלעֶך”, רוצה הוא לומר… שבהם מתפללים חסידים… ממש משוּגעים… לובשים קאפּוֹטוֹת וחובשים שטריימ"לין… והלשון שבפיהם לשון משונה…
הוא מדבּר, והכול מסביב שותקים…
אין שומעים דבר על תכלית.
האם כבר מתחילה מהרהרת: “השם יודע, איזו פרנסה מכוערת יש לו שם”.
“אוי ואבוי לי, למה זה אני מתבייש?” – זועק קול בלבו של יעֶנקל. אך מפריח־הכזבים המתפאר אינו מניח; הוא צף ועולה תמיד בקלות על־פני האמת.
וכששואל אותו הדוד: “אתה נשאר כבר אתנו, יעֶנקל?” – קופצת מפיו התשובה “לא”, ואין הוא נרגע אלא לאחר שהוא “שב אל כּנו” אל עבודתו ואל חדרונו החשוּך בנוֹבוֹליפּקי בוַארשה.
עניות אינה חרפה, אבל בּושה הריהי מכל מקום…
[לא נגמר]
1903
-
להופעת ספרו “ערציילונגען און בילדער” (ספּורים ותמונות), תרס“ג, וארשה, הוצאת ”פראגרעס". ↩
יעקב דינזון הוא איש־המוסר ומורה שוחר־למוסר יותר מאמן. לפחות כרע בו האמן ברך לפני המורה־למוסר הליבּראלי, נכנע לו וקבּל עליו שלטונו – לכל ימי חייו.
תחילה – אומר הוא – הֱיֵה ליבּראלי, טוב וישר, ורק אחר־כך – יפה.
התמונה, המעמד, חטיבת־החיים המתוארת, אינם מטרה לעצמה. – החיים אפשר שאין להם תכלית לעצמם! – האמן צריך משום־כך לפחות להוכיח – כי אדם חייב לאהוב את חברו; כי מין אחד אינו צריך לשעבד את המין האחר; כי בגידה, תככים, בערוּת וכיוצא באלה מידות רעות אינן מביאות טובה; כי “יהדות” אינה אמונה עיוורת בצדיקים ובניסיהם. וכדומה.
האם זה מקטין את ערכו של דינזון?
ודאי שלא. צריך אדם רק לדעת להציץ הצצה־לאחור על החיים היהודיים שמלפני הזמן האחרון ממש… צריך אדם רק להעלות בזכּרוֹן ולתאר לעצמו יפה את דלפונה, קבּצניק, שבע־ביצות, ציאכנוֹבקה וכל התוהו־ובוהו של “הערים והעיירות” היהודיות הישנות.
קודם שיכול היה מן התוהו־ובוהו לעלות ולהבּרא עולם, עם סדרים כלשהם, עם כל מיני זרמים וכוחות לאומיים, מעמדיים ואנושיים, או לפחות השׂגות של זרמים כאלה; קודם שיכלו להבּדל המים העליונים מן המים התחתונים; קודם שיכול היה איכשהו להתככב רקיע־השמים מלמעלה, ויכלה להדשיא דשא ולהצמיח צמח האדמה מלמטה… כי עולם־הנעוּרים – העולם החדש הקם ונוצר – היה מוטל עוד חסר־כוח ורופף ונרקב בחשכה, – ומוכרח היה מי לבוא תחילה ולומר: “יהי אור!” – להטיל קרן־אור חמה שתאיר את ה“חושך על־פני תהום”. תחילה – אור, ואחר־כך יראו מה שיש לעשׂות…
ואולי נעוץ החיסרון רק בלשון. אם הלשון, – ובזה לא היה מסופק שום אדם בראשית הופעתו של דינזון, – אם הלשון איננה מטרה לעצמה, – משום שאין לה עתיד, – חייבת גם הספרות בלשון זו להיות קיימת לא כמטרה לעצמה, אלא כדי לשרת את מישהו או משהו… להיות קיימת לשם מישהו או לשם משהו.
איך שלא יהיה, את ה“יהי אור” בספרוּת יידיש אמר דינזון.
אם תרצו, אין דינזון לא שמש ולא ירח ואף לא כוכב. הללו עתידים אולי רק לבוא. אך אין הוא גם שלהבהבת־שוא, המתרוממת ומנצנצת מעל לביצה, כדי להתעות עוברי־אורח מן הדרך הישרה… אף אין הוא גחלילית מנמיכה עוּף! ואף לא ניצוץ בין שאר ניצוצות־הפקר, המתרוממים ועפים, כביכול, מעל הסדן שבמפחה, וגורמים לפעמים הרף־עין של הנאה לעין, אף לעולם אינם מחממים את הלב. אף אין הוא אחד מן הזיקים, שקטר־החיים המרחיק רוץ מטיל לאחוריו, ואינו נותן דעתו לא על מעופם ולא על קבורתם…
אם תרצו, אין דינזֹן נשר. אין הוא מגביה עוף, אין לו כנפים חזקות עד כדי כך, אף עינו איננה עין־נשרים חדה, שתוכל להקיף אפקים נרחבים… אבל גם עוף־לילה איננו, הבורח מני קרן־האור הראשונה של היום, וגם לא תוּכּי החוזר על דבריהם של אחרים, שלא חי אותם ולא הרגישם.
הוא סנוּנית נאמנה וישרה. סנוּנית נאמנה וישרה, שהיא מוכנה כל רגע למרוט עצמה עד הנוצה האחרונה של חזה, כדי להציע לדור הצעיר, שיהיה לו חם בקן. שהיא מוכנה ומזומנה כל שעה לפצוע את חזה, בשביל להשקות את גוזליה דמה־היא החם…
לא שמש, לא ירח, לא כוכב, אלא נר־נשמה ישר־וכשר, שבא לעמוד בארון־הקודש האפל, שעה שהוציאו מתוכו את הספרים, ולא נשתיירו בתוכו אלא הבקבוק לקידוש והבדלה… נר־נשמה ישר־וכשר, שלאורו השפּיל לרדת אל התהום העמוקה־ביותר, במקום שגרעין־הזרע של החיים החדשים היה מוטל ונרקב, והוא עוררו לנביטה, לתקומה, לפריחה ולצליחה מעל לתוהו־ובוהו.
במשך הזמן של עשרים וחמש שנות עבודה ספרותית לא נתן סינזון לקורא היהודי הרבה: “דער שוואַרצעֶר יוּנגעֶר־מאנטשיק” (האברך השחור), “הירשעֶלעֶ” ו“יוסעֶלעֶ”, וכמה דברים קטנים. אך מה שהוא נתן – העם לקח מידו וקרא, וקרא שנית וחזר וקרא. העם הרגיש כי זה משלו, “בשׂר מבשׂרו ועצם מעצמיו”. וזה נסתפג בתוך העם, כמי־מלח, ונבלע בדמו. דבר חריף מזה לא היתה קיבתו מסוגלת לעכּל, גדול מזה – לא היה בית־הבליעה שלו יכול לבלוע. ושום טראגדיה עוד לא סחטה כל־כך הרבה דמעות, וכל־כך הרבה לבבות לא קרעה ולא הרעידה, כמו יאָסעֶלעֶ" המסכן, המדוכדך, הקורא לעצמו “גנב”; ומעולם עוד לא התלקחה משׂטמה צודקת כל־כך כנגד כל הזדון וכל הרע, כזו שהתלקחה כנגד ה“אברך השחור”, שאִבּד בתככים שלו משפחה שלימה של נפשות חפות־מפשע. ועד היום הזה אין “הקורא” יכול להירגע, משום שאינו יודע את סופו האמיתי של "הירשעֶלעֶ הרחוּם והנאמן ונעים־הזמירות, שהוציאו אותו רק מן העיר בליווּי של משמר, ועד היום הזה אין יודעים: להיכן? ואם עדיין הוא חי, ומה הם חייו?
דינזון הוא איש־המוסר. הוא רוצה לעשׂות את הקורא טוב וישר. לטהר את נשמתו, להחכים ולהבהיר את ראשו. האמן נכנע למורה־הנימוּסים, והוא מכריח את גבּוריו, שיסבירו לאהובותיהם – כדי שהקורא היהודי ישמע – מה טיבה של יהדות אמתּית. וגם: מהיכן יורד גשם ושלג, ועננים מה הם; מפני מה לפעמים פאתי הרקיע אדומים… אך אין הוא מסתער על כלל־ישׂראל בשוט, בדומה למשׂכּיל הישן, ואינו מצליף לו על הגב… אין הוא “מלמד קפדן”, וגם לא “אפיקורוס ותיק” עם צחוקו המופקר! וגם לא קטיגור, המשמיע באזני הנאשם את ה“על־חטא” בגאוָה של ניצחון, או במרירות של צרות־לב. הוא מדבר כדבּר אח אל אחיהו, ותכופות כדבּר אֵם אל ילדה אהובה – מלב אל לב, בעגמוּמיות נלבבת ובלבביות עגומה… וכפי שהיה צריך לדבר על ילדי־הגטוֹ החולים… האמן שבו כורע ברך לפני איש־המוסר, כנוּע, משוּעבד. אך לא כפות לפניו, ולא שרוּף כקרבן על מזבחו. הוא חי ונושם. אנו מרגישים את נשימתו, אנו שומעים את דופק־לבו בכל מקום… חלש יותר אצל הדמויות הראשיות, אצל הגבּורים, שהמורה־למוסר מצווה להם לעשות את רצונו, להיות פורחים באויר, בלא בשׂר ובלא עצמות, ומדבּרים על השׂכלה, על חכמה, על יהדות ועל הגינות ויושר… אך כנגד זה חזק יותר אצל דמויות־המשנה, אצל הנפשות הצדדיות, שבעל־המוסר מסיר תכופות את עינו מהם, שוכח אותם, ומניח להם לעלות ולצמוח עד אל האמנות היפה ביותר. – אפילו ב“האברך השחור” מוצאים אתם את הדודה של הקהילה, מקוּבּל, שמעיה הבּטלן, פּיסקוֹלניק המלמד… המשרתת הזקנה ב“אבן נגף”, תמונות מחיי החסידים, תיאורים מבית־המדרש; כיצד מוליכים על־פני השוּק נערה שחטאה, וכיוצא באלה דברים, המתמלטים מתחת ידו של דינזוֹן, וחיים את חייהם המיוחדים לעצמם, כמו להכעיס ליוצרם בעל־המוסר…
לאחר עבודה ספרותית של עשׂרים וחמש שנה זכתה נשמתו של סינזוֹן לאביב חדש, לפריחה חדשה. רומאן חדש בשם “אַלטעֶרל”, הרבה ציורים ונובילות, ספּוּרי־חג… לפרט את דבריו החדשים או הישנים של דינזוֹן מיוּתר לחלוטין: הוא הנקרא ביותר מכולנו. קשה לאדם לתאר לעצמו קורא יהודי, שאינו מכּיר את יצירותיו של דינזוֹן.
אפשר שתהא מענה אותנו שאלה אחרת:
את דבריו האחרונים כותב דינזוֹן כהיום הזה! כהיום הזה, בשעה שמן התוהו־ובוהו כבר נתבּקע ויצא עולם יהודי, וכבר עלו ופורחים חיים חדשים עם שאלות־חיים חדשות ופורחות.
האם הלך דינזון עם הזמן?
לא! הוא העמיק עוד יותר לרדת… עמוק יותר, אל המקום שבו התוהו־ובוהו הישן עוד לא נעלם; עמוק יותר, אל השכבות והחוגים הנמוכים־ביותר בעם, שבלעדיו אין הם יכולים להיגאל, להשתחרר מן החשכה הרקוּבה־הטחוּבה! ושם, למטה, הרי נמצאים עוד ההמונים, רובו של העם… אלפי הנשמות, רבבות הנשמות המצפות עוד לתיקוּן…
“יהודי טוב” ספר פעם, איך תעה בין הרי־החושך, מקום שבו האנשים אבדו כמעט את עיניהם בחשכה הנצחית, משום שלא היה להם מה לעשׂות בהן; משום שלא ידעו היאך להשתמש בהן. ואיבר שאינו בר־שימוּש אינו ניזוֹן, ובמשך הזמן הוא כלה ונעלם… וכל הקהל הזה, שלא היה יכול לחיות בעינים, היה חי באזנים, בדומה לארנבות; או בחוש־הרוח, בדומה לכלב, והיה מטפס בחשכה מענף־חיים אחד לענף־חיים אחר… ואם ספּר מישהו, שיש בידו קבּלה מפי אבי־אבי־אביו־זקנו, מן הזמן שלפני הגלוּת אל הרי־החושך, מסורה בדבר ימים בהירים ומאירים, או חלום על הגן־עדן הזוהר בזוהר גדול, היו צוחקים לו, או היו אומרים: ודאי היתה פעם מחלה כזאת, מין מגיפה, אולי מין שגעון כזה! ויחידי הסגולה, שעוד נשאר משהו מן הזמנים הקדמונים שמוּר בזכרונם, נאלמו ולא דבּרו עוד, ואת אמונתם באור המאיר, ואת חלום על הגן־עדן הזוהר, הטמינו עמוק יותר בלבם. וכשנתעה הוא, ה“יהודי הטוב”, ובא והגיע לשם, חפשׂ ומצא את יחידי־הסגולה, כינס אותם ואמר: בואו, נעשׂה יד־אחת ונתאמץ לצאת מן החשכה, ונלך לקראת היום המאיר, הגן־עדן הזוהר. ואחדים מהם, שהאמונה עוד היתה חיה וערה בלבם, שמעו לקול הקורא והלכו עם הרב הצדיק. והלכו והלכו עוד, על־פני הר ועל־פני עמק, על־פני שדה ועל־פני יער. בלא אור, בלא דרך. על־גבי אבנים ועל־גבי קוצים… ובין חיות רעות.
ובדרך נחשלו אחדים מכמה העשׂרות יחידי־סגולה ונעצרו, והם עיפים ויגעים, ורגליהם פצועות. והם כרעו וישבו על האדמה, ויאמרו: הלאה מזה אין אנו הולכים! לא נוכל לעצור כוח, פה יהיה מותנו ופה תהיה קבורתנו. כי קצה־גבול חיי האדם קרוב מקצה־גבול החושך! אחרים קיללו מרוב כעס וחרוֹן, ומכעס וחרון כפרו באור ובזוהר הגן־עדן. ועוד אחרים שאלו: מי יהיה לנו לראש, להוליכנו חזרה?
ורק מועטים מאד התחזקו והוסיפו ללכת; נאנחים, מלאים ספיקות, מלאים עצב… ורק אחד מהם, הזקן שבחבורה, לא זזה כל הזמן ידו מאבנטו של הרבי. צעד־צעד הילך אחריו. ורגע אחד לא פיקפק, שעה קלה אחת לא היה שרוי בכעס, ובמשך כל אותה הדרך מלה אחת לא דבּר.
ברגלים פצועות הלך, ובחושך חייכו עיניו אל האור הרחוק…
אבל לאחר־מכן, כשהאור נגלה…
כשנראה מרחוק ערפל כעין קצף־הכסף; ובאמצע הערפל – אורה גדולה ובהירה; ובאמצע האורה הבהירה – שולחן ערוך, צחור כשלג; ומסביב לשולחן – כיסאות־זהב, וצדיקים יושבים עליהם ועטרותיהם בראשיהם…
אותה שעה נתעורר כל אותם שהיו קודם־לכן מקללים, מפקפקים, פוסחים על רגליהם ומבקשים לכרוע ולשכב ולמות בחשכה – והתחילו רוקדים ושרים, ובריקוד ושירה היו רצים לקראת האור, אל הזוהר, אל הגן־עדן שנראה להם בעליל…
צריכים היו, – נאנח “היהודי הטוב”, – להתחיל לעוּף, אך הללו לא היו להם כנפים, ועל־כן רצו ברגליהם…
ואולם הזקן שבחבורה, זה שהיה תמיד מרוצה, בעל הלב המאמין; זה שבמשך כל הזמן היה מחייך בחשכה אל האור הרחוק, המקוּוה, – זה עזב פתאום את אבנטו של הרבי ונעצר על עומדו.
– מה לך? – שואל ה“יהודי הטוב”, – הרי אתה רואה כבר את הגן־עדן בעליל ממש?
– אמנם כן, – אמר הזקן, – אך מה יהיה עליהם, על ההם?
והוא הפך פניו ורמז אל הרי־החשך… בלעדיהם אין הוא רוצה ללכת הלאה. בלעדיהם אין הוא יכול ללכת. הוא מוכרח לשוב, ולומר להם מה שראה בעיניו… הם יאמינו לו… אתם יחד בא יבוא!… עם האחרון שבהם יבוא…
והוא חזר אל הרי החושך…
– והזקן הזה, – אמר ה“יהודי הטוב”, – היה… אם לא הגדול שבכולם, הרי על־כל־פנים הטוב שבכולם… שהרי ההם שבהרי החושך, עלולים היו חלילה לתעות בלעדיו עד עולם…
לא אַש (=אֵפר) שנשאר מלהבה שכבתה, אלא שלוֹם אַש, המתלהב בלהבה יותר ויותר בהירה: “העיירה”, “ימות המשיח”, “אֵל נקמות”… המדוּבּר בשלום אַש בעל הבלורית הארוכה, הרגלים הארוכּות, החוֹטם הבשׂרני ושתי העינים המשוּבּצות לא בשווה, "שמציצה מתוכן נשמה ילדותית־טהורה ואמנותית־אמיתּית.
על צד־האור של אַש אין עוד צורך לדבר כהיום הזה. לאחר ההסכמה של וַארשה, פּטרבוּרג, בּרלין וּוין, אין צורך להוכיח, כי אַש יש לו כשרון. ביקורת־אַש שלנו, המסכנה והטפּשית־המתקנאה, סופה להיאָלם, ולכרוע ברך. “אש – סופר אירוֹפּי” – אומר לא אחד, שאש לא היה בשבילו עד לפני זמן מועט אלא “נער” בלבד. “ימות המשיח” ו“אֵל נקמות” עברו על־פני הבימות באירופה ככוֹכבי־שביט: אַש הריהו כבר השמש, השופכת קרני־כבוד על ראשישה המבורך של כנסת־ישׂראל… הביקורת יכולה לשכוח לזמן מה את ה“עיירה”, עדיין היא לא מתורגמת… אבל “ימות המשיח”, ובעיקר “אֵל נקמות”!
הגיעה כבר משום־כך השעה לדבּר על חסרונותיו של אַש. ככל שהעץ גדול יותר, גם צלו גדול יותר, וככל שהמשורר רב־כשרון יותר – יותר מזיק, משום שיותר מדבּיק, הוא חסרונו! וקיבתו האמנותית של אַש כבר חזקה למדי, שתוכל לעכּל ביקורת; זה לא יזיק לו. עשׂו לו מן “הצד ההוא” כל־כך הרבה סעודות של פסח, הוא ישב על מיטות־הסבּה רבות כל־כך, ולא יזיק לו אם יטעם גם מעט מרור, זכר לפרעה… ואני רוצה להגיש לו את המרור הזה: הדבר צריך להיעשׂות באהבה…
ולא קלים הם חסרונותיו של אַש. אֶפקטים בימתיים, וגם – כּוָני־חן אל הצד ההוא, מעֵבר לגבול היהודי.
ב“ימות המשיח” יש לו לר' חנא “דלת של יום־טוב”, האם1 מכיר מישהו ויודע את הביטוי הזה? וכשעומד ר' חנא לצאת עם אשתו ולנסוע לארץ־ישראל, והילדים “הפזורים ומפוזרים”, מתכנסים אליו להפּרד ממנו, באים בדרכים שונות ובאמצעי־תחבּוּרה שונים, מתרחש נס, בכוח הוֹקוּס־פוֹקוּס של אַש, וכולם באים בבת־אחת, בלילה אחד, בשעה אחת, לפנות בוקר – בזה אחר זה, דרך “הדלת של יום־טוב”! ולשם מה? לשם אֶפקט, ולשם עשׂיית־רושם הולכים חנא ואשתו ויוצאים אל בית־העלמין, להפרד מן המתים, באור היום הבהיר – ובידיהם נרות גדולים, בוערים באור חיוור! ולשם עשׂיית־רושם, בלי שום קשר – קידוש לבנה במערכה השלישית! ולשם אותה מטרה עצמה הולכים בסוֹף המערכה כל החברים של מפלגות יהודיות שונות, בניה של המשפחה המפוזרה ומפורדה, ועוברים בתהלוכה משותפת, לקול תקיעת השופר! ולשם מה זה יוּסטינה, שהאידיאל שאחד והיחיד שלה הוא – להיות פילגש למלך פּוֹלני, מתוֹארת תיאוּר פיוּטי־ציורי כל־כך, בשעה שנציגיהן של מפלגות משלנו יצאו שטחיים וכמעט מגוחכים? זה כבר לשם סיגוּד־חן לצד הפּוֹלני… ולשם סיגוד־חן זה ניתנה לה נשמה זוהרת, בשעה שכל האחרים לא ניתן להם בפיהם אלא סיסמאות וסיסמאות־שכנגד.
יותר מזה חוטא אַש ב“אֵל נקמות”, מחזה שבו מבקש אַש הצייר להיות בכל תוֹקף הוגה־דעות ופסיכוֹלוג ונכשל, כמובן, כשלון חרוץ. בעיר הישנה של וַארשה ראה אַש משהו, מה – אינני רוצה לספּר לכם; קנו “אֵל נקמות” וקראו, מחזה צריכים, מוכרחים לקרוא. וראוֹ ראה אַש דבר שאחרים אינם רואים, שאחרים עוברים על־פּניו בעינים עיורות, ואם הם רואים אותו – אינם מבינים ואינם מרגישים, ולעולם לא יפרה אותם לכתיבת פּוֹאימה… לירוק רוצים הם אוֹ – לחטוא… ואַש נתן מתנה לבמה, – לצערנו, רק לאירוֹפּית, לפחות לפי שעה, לפי מצבו של התיאטרון היהודי כהיום הזה… את המערכה השניה של “אֵל נקמות”. אולם אַש הוסיף מערכה ראשונה ושלישית, ובמערכות הנוספות נתגלה על כל חסרונותיו.
במערכה הראשונה אין לוקח יעֶנקל, החי מבית־בושת, את בתו היחידה, שהוא רוצה לשמור אותה מן החרפה, ואינו משלח אותה לעיר אחרת לגדלה שם, שלא תראה את החרפּה, שלא תדע אותה; אין הוא שׂוכר לעצמו אפילו דירה אחרת ברחוב אחר, בשביל להרחיק אותה מבית־הבושת עד כמה שאפשר… ובאה עליו שעה טובה של חשבון־הנפש, והוא רוצה, לפחות למען הבּת, לסגור את בית־הבושת ולהתחיל לסחור בסוסים; ואין עולה כלל בדעתו לעשות זאת קודם שיכניס אותה לחופה, והרי זה היה מקל עליו לעשׂות שידוך הגון; אלא הוא חושב לעשׂות זאת רק לאחר חתונתה, כשכבר יימצא החתן לוקח־בתו בביתו!…
ואם אינו יכול אחרת, והוא רוצה להציל את בתו בעזרתו של השם יתברך, אין הוא עושׂה זאת, כפי שעושׂים אחרים מבני סוגו, “מעשֹים בכל יום”, על־ידי מצווֹת ומעשׂים טובים… אין הוא שולח לעניים מתן־בסתר לשבתות לימים־טובים, אינו מקיים חולים בבית־החולים, אינו משׂיא יתומים ויתומות… זאת עושׂים כל האחרים, ורק לא יעֶנקל! יעֶנקל כותב ספר־תורה! כאילו המדובּר הוא באחד המשתוקק לבן־זכר, לקדיש! וכשהוא כתב כותב ספר־תורה, אין הוא עורך “סיום התורה”, ואין רואים את הטקס של “כתיבת אותיות”… ואל הסעודה, בלי הסיוּם, אין הוא מזמין אנשים כערכו, אלא בעלי־בתים חשובים, וכשאינם באים – הוא הולך רק לפנות־ערב אל בית־המדרש לחפשׂ… וכשהוא עורך “סעודת עניים”, הרי הוא מחלק מנות בעמידה… ואת הספר אין הוא מוליך, כראוי וכמקובּל, בכלי־זמר ובריקודים אל בית־הכנסת הגדול, ואינו מעמיד אותו במקום קדוש; אינו מחזיק אותו אפילו אצלו בבית, שבו הוא יכול לעשות לפעמים מניין; הוא מעמיד אותו אצל הבת בחדר, לשם קמיע, לשם שמירה – שתהא התורה שומרת עליה מפני החטא! והוא מצווה, לאחר שלא הועילה לשמור, בסוף המחזה, להוציא אותה, להוציא אותה מן הבית… אין הוא צריך לה עוד… למַטה, אל בית־הבושת הולכת הבת!
לשם מה מתרחש כל זה? לשם הגדלת הרושם… והגוֹי איננו יודע, ולא יהיה שואל…ובשביל לגרום נחת־רוח לגוֹי נכנס לכאן “אֵל הנקמות”! מה רצה אַש מאלוהי ישראל? ה“סופר” של אַש אומר, שלא כל החטאים הקב“ה מוחל. אֵילו הם החטאים, שאין מועילה בהם תשובה, חרטה בלב שלם? כוָני־חן! ולשם פירכוּס־חן זה, כשנתפסה הבת לחטא, נותן יעֶנקל סטירות־לחי – לא לה, שמעדה ונכשלה; לא ל”מאנקה", שפתּתה אותה והכשילתה; לא לאשה, שהניחה לה למאנקה, לנחש, להכּנס לגן־עדן, – לאלוהים, כביכול, סוטר הוא! אולי שלא בידיעה – ישנן נשים העושות כוָני־חן גם “שלא בידיעה” – אבל על כל פנים פירכּוס־חן אל הקהל הנוצרי…
המחזה “אֵל נקמות” הוא, לפי טעמי, יצירה מפוארת. ומשום זה הליקוּיים הללו מכאיבים כל־כך. ככל שהאריג טוב ויקר יותר, יותר מרגיזות הפגימות שבו.
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
סופרים רוסיים, נדמה לי צעירים, עשׂו לאחר הצגת “בּוג מעֶסטי” (אל נקמות) סעודה לכבוד אַש; ואַש כותב בעתון וַארשאי, עתוֹן “מסוים”, מכתב גלוי, שבו הוא מודה להם בעד “השעות הטובות ביותר בחייו” "שהם גרמו לו, וחותם “בדרך ארץ”.
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
אַש המשורר לא יעזוב אותנו, לא יתנכּר לנו… החיים הזרים יהיו לעולם זרים לו, ועוד יותר זרה – הלשון הזרה… הוא הנהו, ויהיה אנוס להיות תמיד, סופר יהודי.
אבל הייתי רוצה לראות את המשורר היהודי פשוט יותר, כבד־ראש יותר, וגם – עם ראש מוּרם!
אַש קם ונסע לארץ־ישראל. “צידה לדרך” ראיתי אותו לוקח: ספרות עממית, ספרוני־קבּלה ומדרשים… שיהיה לו כל זה לרפואה!
1907
-
במקור כתוב “האב”. הערת פב"י. ↩
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.