(זכרונות)

מחוללי תנועת התחיה הלאומית בתקופתה הראשונה, המתחילה מראשית שנות הארבעים למספרנו, היו מתוך “המשכילים”. ביחוד מקרב צעירי האינטלגנציה העברית. “בנינו, מהם נואשנו, שבים אלינו” — קרא המשורר יל“ג, בראותו את תלמידי האוניברסיטאות ויתר צעירי ההשכלה קושרים כתרים לקונם, לקדשי עמנו ולרעיון תחיתנו. עובדה היא, שראש המדברים והמעוררים לישוב ארץ ישראל, בעת שאך התעוררה ההגירה הגדולה ברוסיה, לאחרי פרעות תרמ”א — היה השבועון “ראזסוויט”. עתון בשפת רוסיה, עתון של האינטלגנציה היהודית. שהיתה שואבת את ידיעותיה על היהודים ועל היהדות דרך צנורות השפה הרוסית. לילינבלום, ולפעמים גם שפ"ר, היו זקוקים לכתוב ולפרסם את דבריהם בשאלות תחיתנו בשפת המדינה. כי ביחוד היו פניהם כלפי הקהל הקורא רוסית. צריכים לבלי לשכוח כי בתקופה ההיא היו העתונים העברים “הצפירה” ואפילו “המליץ” לא במחנה החובבים את תנועת התחיה.

החרדים עמדו מרחוק לתנועה זו. וגם אלה שראו בענין ישוב ארץ ישראל את האפשרות לקיים עי“ז מצוות התלויות בארץ, גם הם לא היו נוטים להשתתף עם אלה הצעירים, האומרים “לדחוק את הקץ ולעלות בחומה”. כלנו היינו חשודים בעיניהם, ולא על חנם: הן לפי דרכי חיינו לא היו יכולים לראות אותנו כראות את בעלי תשובה באמת; הן מלבד “הרעיון”, הלא נשארו “הפלשתינאים”, כמו שנקראנו אז, רחוקים מחיי עמנו ומהשקפותיו ככל בני הטמיעה. היהדות החרדית ורבניה עמה הביטה בעין חשד על התנועה החדשה הזאת. ואפילו לאחר שכבר נוסדו והתקימו המושבות הראשונות בא”י היה על המנוח הקדוש מר אברהם-יעקב סלוצקי לחזור ולאסוף היתר “ממאה רבנים” לעלובה זו, לחבת ציון המעשית.

מן הכלל הזה היו יוצאים, ודוקא מקרב הרבנים גדולי הדור ההוא נמצאו אחדים, אשר נתנו את ידם את התנועה הלאומית כמעט מראשיתה. והיו גם כאלה, שהכירו וידעו את התנועה הגדולה הזאת בכל היקפה, לכל עמקה ותוצאותיה, לכל דרכיה ההיסתוריות. הכירו וידעו, כי מטרת התנועה ושאיפתה — תחיה: תחית העם והארץ. תחית הרוח והרגש של עם ישראל על אדמת ישראל. שלילת הגלות לכל מראותיה וחיוב הגאולה השלמה.

ואחד המיוחד, שבין הרבנים הגדולים בתקופה ההיא, היה רבנו שמואל מוהליבר.

א    🔗

בפעם הראשונה נפגשתי עם רבי שמואל מוהליבר באספת וילנא בחצי מנחם-אב תרמ"ט. זו היתה אספה, שבה היו צריכים טובי הכחות אשר בחובבי-ציון לשום קץ ואחרית לכל החכוכים, שלא פסקו בקרב העסקנים מזמן אספת קטוביץ. תנועת “חובבי ציון” נשענה אז ברוסיה רק על ההמונים, על השדרות הרחבות של היהדות, ובגלל זה השתדלו בעת ההיא העסקנים למשוך את התנועה את הרבנים, מורי העם ומאשריו, בתקוה כי אלה ישפיעו על הקהל להטותו את התנועה. הרבנים נענו אמנם, אבל מגדוליהם נמצאו כאלה, שכדי להגן על טהרת התנועה חפצו המה להתיצב בראש הענין, לקחת בידיהם הם את רסן ההנהגה בתנועה זו.

בעת ההיא היתה עבודת חבת ציון מרוכזת בשתי לשכות ראשיות, האחת בוארשוי והשניה באודיסה. מזכיר הלשכה הראשונה היה שאול-פנחס רבינוביץ (שפ"ר), והלשכה באודיסה התנהלה על ידי מ. ל. לילינבלום. את הראשון דחו עוד מקודם, ביחוד לאחרי שמתנגדיו שסו בו את המשורר המומר קונסטטין שפירא, אשר איים על הגרש“מ במלשינות אם לא יפטרו את שפ”ר, וגם סגרו את הלשכה בוארשוי. החתירות תחת הלשכה באודיסה היו, מצד אחד, יותר קשות, מפני שבראשה עמד הדר. ל. פינסקר, שאת פניו נשאו כל שדרות בצבור, אבל — מצד שני — לא יכלו הרבנים והחרדים בשום אופן להשלים עם הרעיון, כי ענין קדוש כזה נמצא בידי לילינבלום. הן זה האיש לילינבלום, דרש תיקונים בדת, וימים רבים אסר מלחמה על הרבנים ועל היהדות החרדית. כמובן התערבו בזה גם אנשים שלא היתה כונתם לשם שמים, והללו התחילו לחתור את המטרה סחור סחור, וחכוכים וקטנות דמוחין וחשדים של שוה פרוטה גם-כן לא חדלו, ונמאס הדבר על הד“ר פינסקר, שהיה אדם ישר וטהור לבב, ובקיץ תרמ”ט הודיע בהחלט, שהוא מתפטר מהיות ראש לחובבי-ציון, ור' שמואל-יוסף פין קרא לאספה כללית את מורשי האגודות שבארץ לדון על המצב ולסדר את העבודה.

מאנשי השם שבין הרבנים ברוסיה, אשר נתנו אז את ידם אל תנועת הישוב, היו הגאונים: רבי יצחק-אלחנן ספקטור, רבי נפתלי-צבי יהודה ברלין ורבי שמואל מוהליבר; ואולם הראשון לא היה מעולם פועל אקטיבי בתנועה זו, והיו גם כאלה בתוך הסביבה שלו שהשתדלו להשפיע עליו להרחיקו מעבודה זו. הגאון הנצי“ב שהיה מסור בכל לבו לתנועה זו היה “עמוס בעבודה”. כמו שהיה רגיל לחתום. עבודת הישיבה הגדולה אכלה את כל עתותיו, וזה גרם כי היה מוכרח להתרחק מעבודה צבורית כללית עולמית, כמו שהיתה מוכרחת, על פי טבעה, להיות תנועת חבת-ציון. — מטפוס אחר לגמרי היה הגרש”מ. הוא לא היה מעולם נחבא רק בד' אמות של תורה, ראה את העולם וידע להתהלך עם החיים. יליד עיר קטנה בליטה, היה בכל זאת רב ואב“ד בקהלה גדולה שבפולין, בראדום העיר. היה רגיל לנאום מעל הבמה, וגם פרסם בעתונים מאמרי פולמוס, והיה מסופריו הקבועים של “הלבנון”. בעניני “חובבי ציון” היה עובד אקטיבי באופן חיובי מאד. הן הוא אשר נסע גם ללונדון וגם לפאריז, והיה מן המיוחדים אשר עשו לנו את הנפש הגדולה, את נפש בנימין בן יעקב, את הברון רוטשילד שיחיה לאורך ימים טובים. רבי שמואל היה גם מן המשתתפים באספת קטוביץ. במובן זה היה הגרש”מ באמת עמוד התיכון, שכל היהדות החרדית המשתתפת בחבת ציון נשענת עליו. אפשר לאמר בהחלט כי בתקופה ההיא היו שלשה מאורות הולכים בראש כל המחנות החונים על דגל ציון: הד“ר ל. פינסקר הבטיח את הסדר ואת האינטלקטאליות של התנועה. הרש”י פין היה המורשה של המשכילים העברים, שומרי הרוח הלאומי בתוך העבודה, והגאון ר“ש מוהליבר היה האלימנט הדתי, נוצר תורת ישראל ורוח קדשה בכל התנועה החדשה הזאת. ושלשה אלה היו יכולים לעבוד בהתאמה ובהסכמה, לולא נמצאו גם מחרחרי ריב ומפיחי מדון, שהשתדלו להפריד ביניהם באמתלאות שונות. ובקיץ תרמ”ט, כמו שאמרתי, הדבר “הצליח”. והד"ר פינסקר הודיע לחבריו, שהוא מתפטר בהחלט, ונקראה האספה לוילנא לבחור אחר במקומו — יותר נכון: להביא סדרים חדשים בהנהלת העבודה של “חובבי ציון”.

באספה זו שהגאון רבי שמואל היה בה מראשי המדברים — היו כאלה שהשתדלו להשפיע עליו, כי ידגיש הרב את ערכו הוא בכל התנועה, עד שתכיר האספה בזכותו לדרוש ממנה, כי יעבירו את המרכז לביאליסטוק עיר מגורו. מהלך מחשבותיהם של אלה היה בקירוב בדרך הזה: הנה כל זכותה של אודיסא היתה בגלל בד“ר ל. פינסקר השוכן בה; והיות שהד”ר פינסקר התפטר, הרי אין כל צורך בעיר זו וצריכים להעביר את המרכז לאותו מקום, ששם נמצאת התמונה היותר משפיעה של התנועה, — הגרש"מ. באופן זה קוו כי גם יפטרו מאנשים כלילינבלום שלא היו רצויים כלל להיהדות החרדית.

התנגדותו של הגרש“מ התבטאה בצורה חריפה מאד ביחוד, כשבא לילינבלום ויתר צירי הדרום והציעו לבחור במקומו של פינסקר את ר' אברהם גרינברג. זה היה בשביל כלנו אדם חדש לגמרי, שאת שמו שמענו בפעם הראשונה באספה ההיא. ואם בשבילנו היתה מספיקה המלצתו של לילינבלום, הנה בעיני הגרש”מ עדותו של לילינבלום, להיפך, פסלה את גרינברג למפרע, הגרש"מ טען, וההגיון היה באמת על צדו, — כי אין לנו ללכת ולבחור באיש לא נודע לנו, בעת אשר ישנם אחרים בתוך התנועה שהצבור יודע ומכיר אותם ומאמין בהם. הוכוחים היו רבים וסוערים, ובאין יכולת לבוא לידי החלטה גלויה, עלתה ההצעה לבחור לראש המרכז בפתקאות, בחירות נעלמות. הצעה זו הביאה רגע אחד את הרב לכלל כעס, וגם נסה לעזוב את אולם האספה. ואולם באספה זו השתתפו רבים מאנשי תורה: יהושע סירקין ממינסק, שתפס בעת ההיא מקום חשוב ונכבד בהנהלת מסלת הברזל ליבוי — רומני, איסר-בר וולף מקובנה, לונץ מריגא. בקרב הצעירים היו ונתגלו פנים חדשות: ולדימיר תיומקין, זאב גלוסקין, חיים פליקסר-וואהלנסקי – ואלה עלה בידם להשפיע על הרב להשיבו אל האספה.

אל מול פני המלחמה החזקה, שנלחם הגרש“מ באספה ההיא הייתי פעמים אחדות גם אני. באספה מוקדמת של ראשי העסקנים סדרנו את תוכן העבודה באספה זו, ועלי הטילו חברי את המזכירות. בראש האספה ישבו שנים, הגרש”מ והרש“י פין. ויצאו סדרים של שני מלכים המשתמשים בכתר אחד, ובגלל זאת לא פעם היה עלי, המזכיר, להשיב את סדרי האספה ולהביאם אל הדרך הנכונה. והיו רגעים, שיצאה התנגדות ללהב וכמעט היתה האספה כלה למאכולת, ואולם סוף-סוף נצח הגרש”מ את עצמו, השלים עם המצב, והסכים לבחירת גרינברג לגבאי ראשון, והלשכה המרכזית נשארה באודיסה. הגרש"מ השלים עם כלנו, ונפרדנו מאת האספה תחת רושם, כי לנו עסק עם אדם תקיף, שדעותיו יקרות לו, אבל הענין, ענין ישוב ארץ ישראל, שקול אצלו כנגד הכל.

ב    🔗

מאספת וילנא שבתי הביתה, בהחלטה גמורה לעלות לארץ-ישראל ולראות בעיני את המתהוה שם. רצוני לנסוע ולתור את הארץ היה חזק בלבי זה מכבר, אך התעוררה התנועה הלאומית ואני נסחפתי עם הזרם החדש הזה. אך מפני מצבים שונים בחיי החומריים והרוחניים, לא בא הרצון לידי בטוי, והנסיעה נדחתה. ואולם עתה, אחרי האספה בוילנה, נוכחתי כי אך חוטאים העסקנים הנושאים ונותנים ומתוכחים בהשענם על הלך-נפש בדברים, שרק מראה-עינים נחוץ להם. ואך עבר חג-האסיף תר"ן, ויצאתי למסעי הראשון לארץ-ישראל, במקום שעשיתי חדשי חשון וכסלו. בשובי הגדתי לחברי באודיסה את כל העבודה הגדולה אשר לפנינו, וכי מן ההכרח לכונן את העבודה הזו על יסודות חזקים, והתנאי ההכרחי הוא הרשיון מצד הממשלה לעבודת חובבי-ציון ברוסיא. את הרשיון הרשמי צריכים להשיג ויהי מה. במשך ימי החורף נעשו צעדים אחדים בשרך זו בהצלחה, ובראשית הקיץ, התחלת חודש אייר, כבר היתה לנו האספה הכללית הראשונה, המיסדת, של “חברת התמיכה ליהודים עובדי אדמה ואומנים בארץ ישראל”.

למועד האספה הכללית ההיא הלך גם רבי שמואל מוהליבר לאודיסה, ואני נפגשתי עמדו בדרך, באחת התחנות של המסלה. אני עברתי אל הקרון, שהוא ישב בה, ונדברנו על דבר הענין אשר לפנינו, מצב רוחו היה מרומם. הוא שמח מאד לקראת הרשיון, הפותח אופקים גדולים לעבודה בכל רחבי המדינה. כל הדרך נדברנו על כל המראות בארץ ישראל, ספרתי לו על שיחתי עם אנשי עקרון, שהגרש"מ היה פטרון להם ושתדלנם לפני הנדיב. עכשיו התיחס הרב אלי באופן אחר מאשר התיחס אלי בוילנא, באשר בין שתי הפגישות האלו הפריד בקורי בארץ ישראל. והוא הודיע לי, כי הולך הוא הפעם באמת לא אל האספה הכללית, כי אם — לארץ-ישראל, להפליג שמה באניה דרך נמל אודיסה.

ואולם הגרש“מ נשאר באודיסה כל הימים של הועידות הרבות, שקדמו לאספה הכללית הרשמית. הועידות הללו היו הומות וסוערות. הגרש”מ אמנם לא ישב אתנו בועידות, אבל רוחו רחפה עליהן, ואנשי-בינים היו מתהלכים מאולמי הועידות אל משכן הרב במלונו, הלוך ושוב, להשפיע על ההחלטות וגם על בחירות חברי הועד העומד להוסד. לאודיסה בא הגרש“מ בלוית הד”ר יוסף חזנוביץ מיסד הספריה הלאומית. מלבדו, הנה גם הצירים ממוסקבה, חברי “בני ציון”: מ. מ. אוסישקין ויעקב בן ישעיהו מזא“ה, קבלו פקודה מאת שולחיהם להכנע ולהשמע להוראותיו של הרב מביאליסטוק. היו כאלה גם בועידה זו שנסו להציע לתת להלשכה הביאליסטוקית ערך מכריע בשאלות העבודה, שמו שהיה הדבר נוהג לאחרי קטוביץ. אבל ההצעה נדחתה. עכשיו, לאחרי שאודיסה קבלה ספר תקנות מאושר מאת הממשלה, התנגדנו כלנו לאיזו דיצינטרליזציה שהיא, כדי שלא להעמיד בסכנה את אשר הצלחנו להשיג, — את הועד האודיסאי. ספר התקנות המאושר לא ידע כל סניף ולשכה, מלבד המשרד באודיסה, ומובן שלא יכולנו לברוא דבר מחוץ לתקנות, שכל-כך בקושי קבלנו אותן מאת השלטונים. והגרש”מ צוה לאנשיו לבלי לעמוד על דרישה זו, והיא הוסרה מעל סדר היום בלי מלחמה קשה.

בכלל זוכר אני, כי באספת אודיסה היה הגרש"מ נוח מאד, לא נתן לעורר מלחמות ופירודים, ונטה אחרי הרוב שלנו. הוא היה עם הרוב שלנו בדעה אחת אפילו במקום שחשבתי כי בודאי יצוה להתנגד. כונתי אל הבחירות לחברי הועד את המועמדים של בני “הכת”, אותה האגודה, שידענו כי סתר פנים לה ומשתדלת כי תהי ידה בכל.

אבאר את הדברים האלה:

תפקידן של הועידות המוקדמות באודיסה היה להכין כל אשר יכינו בשביל האספה הכללית הרשמית: את ההחלטות את סדר היום, את הבחירות. הן באספה הכללית הרשמית זכות ההשתתפות לחברים ולא לאגודות, שאין ספר התקנות מכיר במציאותן ובישותן, ואנחנו מורשי האגודות, יכולים היינו להופיע באספה הכללית רק בתור חברים יחידים, באופן כזה היו קולותינו ודעותינו בטלים באספה ההיא, הרשמית, בתוך המון החברים תושבי אודיסה העיר, תחת אשר בועידות המוקדמות, הבלתי רשמיות, היתה זכות-דעה אחת ושוה לכל אגודה אגודה, ואגודת אודיסה היתה כאחת מהן. בשביל זה נכבד היה לסדר את הכל בועידות המוקדמות, כדי שנבוא אל האספה הכללית הרשמית בחזית אחת של החלטות וסדרים ובחירות. והנה בדבר הזה האחרון, בענין הבחירות לחברי הועד הבא, נבעה פרץ רחב בין המורשים. לילינבלום דרש, כי הועד יבחר משמנה ומסלתה של תושבי אודיסה, למען ישיתו החברים הוד והדר על הועד החדש; קרא בשם את אנשי השם אשר בקהלה, שבהם יבחרו גם החברים האודיסאים, אשר יבואו אל האספה הרשמית. ואולם בין החובבים בכלל ואודיסה בפרט, כבר היה אז זרם אחר, זרם חדש אשר התהלך במסתרים וידע לשפוך השפעתו על חוגים רבים, ו“בני משה” היו שם הזרם הזה. ראשי האגודה הזאת ראו את תפקידם לשמור על הרוח הטהור בכל עבודה צבורית ולאומית, ביחוד על הדרכים, שבהם צריך להתפתח הישוב החדש בארץ-ישראל. וכמובן, שלא יכלו לבלי להשתדל להכניס אל תוך הועד, העומד להבחר, גם מקרב אנשיהם, למען תהיה השפעתם של “בני משה” בועד לחובבי ציון. המועמדים של “בני משה” היו: אשר גינצבערג (אחד-העם), יעקב ליוברסקי ויהושע אייזנשטט (ברזילי). זה האחרון היה אז האיש היחידי מבני האגודה, שבקר את ארץ ישראל. והנה לילינבלום היה נכון לבחירתם של השנים הראשונים, באשר תושבי אודיסה היו, וגם תכסו שם מקום לרגלי מצבם הכלכלי; ואולם בכל עוז התנגד אל בחירתו של ברזילי. אנשי אודיסה לא יכלו להשלים עם הרעיון כי יחלק האטד, איזה עירוני מפלך מינסק, את הכבוד בועד החברה, עם הארזים, עשירי אודיסה וגדוליה. — וכאמור היה לילינבלום להם לפה, והתנגדותו היתה עקשנית. המורשים הנשמעים לפקודותיו של הגרש“מ היו בעד בחירתו של ברזילי. רבים מן המורשים, שלא היה להם חלק בנסתרות שמאחורי הפרגוד, חשבו כי אנשי הגרש”מ ממשיכים גם פה, באודיסה, את המלחמה (האישית) נגד לילינבלום, המתנגד החריף לבחירת ברזילי, ואולם באמת היתה בזה יד “בני משה”, שגם הגרש"מ היה נוטה לה חסד ואהבה. ויש ידים לשער שהיה הרב גם חבר לאגודה זו, אם כי לא באופן רשמי, כי לא מלא אחרי הדרישות הפורמליות של שבועת חבר, וכדומה.

בהשפעתו של הגרש“מ נמנו אז לחברי הועד הפועל של “חובבי ציון” ביפו: יחיאל-מיכל פינס ויצחק-איזיק בן טובים. פינס היה ידוע לכלנו, ואולם על השני המליץ הגרש”מ, והמלצה זו הספיקה לנו.

הגרש“מ לא השתתף בישיבות הועידות המוקדמות, וגם אל האספה הרשמית לא בא. מסביב לאודיסה — אומר ההמון — בוער הגיהינום, והאספה הרשמית עם הצירימוניה האירופית, הנאומים ברוסית וצלם דמותו של הצבור האודיסאי — כל זה לא היה אז מתאים ומקביל אל עמדתו של רב וגאון בישראל, סמל המסורה המקובלה של אספות יהודים. הן אף אחד מהרבנים לא היה אז בין המורשים של אגודות חובבי ציון באספה ההיא. בכל זאת לא מנע הגרש”מ מאת חברי הועדה את העונג להצטלם יחד עמהם, בתנאי שלא יצטלמו בגילוי-ראש. העתקה של אותה התמונה אין אנו נותנים בזה, כי מפני החורבן שהביאו הבולשיביקים ברוסיה על משכנות היהודים, תמונה זו היא יקרת-המציאות.

ג    🔗

לא היו ימים קשים לחברת “חובבי ציון” כימי שנת תרנ“ג. על העבודה בארץ ישראל עבר אז משבר קשה. תיומקין היה נאלץ לעזוב את הארץ, ולא שב אליה עד היום, וכל הקניות הרבות שנעשו באמצעות הועד-הפועל ביפו כמעט נתבטלו כלן, וכספי האגודות השונות בחו”ל ירדו לטמיון. רבים היו חללי הקדחת בין המתישבים הראשונים בבצות חידרה. איסור הכניסה עמד בכל תקפו. ונמסו ידי העסקנים וגדל היאוש במחננו. ואדם אין אשר יורה את הדרך, אשר ינחה, אשר ינחם. משלשת המאורות שהאירו את דרכי התנועה: הרש“י פין, הד”ר ל. פינסקר והגרש“מ, — נשאר בחיים רק האחרון, והחלט בין העסקנים להתאסף, לטכס עצה. בקיץ תרנ”ג הלכתי, במלאכות חברי בוילנא, לדרוזגניק במקום שהתרפא אז הרב מביאליסטוק, להתראות עמדו, להרצות לפניו על המצב ועל הצורך באספה ולקבוע את זמנה ומקומה. הדבר נעשה, והאספה נקבעה לימים הראשונים של חודש אלול. אנכי לא יכולתי לבוא אל האספה ההיא, כי מת עלי אבי בראשית החודש ההוא במגפת החולי-רע בהומל עיר מושבי אז, ולא יספתי לראות את הגרש"מ עד אחר הקונגרס הציוני הראשון.

אל הקונגרס הראשון הלכנו אנחנו, עסקני “חובבי ציון” שברוסיה, בראש ובעיקר, כדי שנוכל גם אנחנו להשתתף, עד כמה שאפשר, בשמירה על הקיים, על מה שרכשנו בעבודתנו: בארץ-ישראל — במקצוע הישוב המעשי החדש, ובגולה — באורגניזציה של הכחות הפועלים לטובת תחיתנו. הסיסמה שלנו היתה תמיד: לשמור על הנמצא, מה שכבר הספיקו לעשות, לא לסתור את הישן עד אשר לא יבנה החדש. בני המסורת העברית בענין תחיתנו ותקותנו הגדולה חפצו לנצור את המסורת היקרה הזו. מה שנוגע לי אני, הנני חניך “השחר” של פרץ סמולנסקין, מאלה אשר הרימו באהבה ובגאון את דגל התחיה הלאומית עוד בשנת תרמ"א, בהיותי אז אחד מצעירי הסופרים של השבועון “ראזסוויעט” ומזכיר המערכת שלו. ואנחנו הבטנו בפחד אחרי כל תנועה חדשה בתנועתנו, פן אולי תזיק חלילה לאותן העמדות שרכשנו לנו בשטחי התחיה. ואם כי אף רגע לא אבדה ולא תאבד לעולם אמונתי בנצחוננו המוחלט של עניננו, רואה אני תמיד, וראו גם תמימי-דעים שלנו, חובה להם להגן על העבודה שכבר נעשתה מכל מכשול ופגע, אשר ישימו על דרכו לא רק שונאיו ומתנגדיו, אך, בעיקר, מתוך אלה הנכונים להיות בעזרתו.

את הרצל לא ידענו, ובכל היהדות שבארצות המערב היתה אמונתנו חלשה מאד. ברוסיה מולדתנו ראינו את כל הרקבון הלא-יהודי שהכניסה לתוך היהדות המסורתית “ההשכלה” במרכאות, מולדת ברלין. ולפני עיני רוחנו רחפה היהדות המערבית והיא כלה נגועה בצרעת ההתבוללות, ועל מצחה חרותה הכתובת הנוראה של דנטה על פתח הגיהנום: Lasciate ogni speranza, ותרגומו: עזבו כל תקוה. ומי הוא זה הרצל, השולח את ידו אל דגל תקותנו הגדולה, ומה הוא השופר החדש, הנקרא קונגרס, אשר בו יתקעו לחרותנו? כגון זה צריך שמירה, שמירה מעולה, לבל יבואו ויהרסו, מבלי דעת, את תנאי חיינו. ומבלי להיות קשורים אל המסורת הלאומית, דלים היו כחותינו בבנין הארץ, המערכות מלחמה למול מתנגדינו הרבים; צרות רבות ורעות אנו סובלים בתוך הגלות הרוסית. ואולם להחזיק מעמד, להיות נצבים על המשמר, — חובה זו הרגשנו בעצמנו, והלכנו לבזל, והלך עמנו גם אחד-העם. הלכנו לבזל בכונה תחלה לשמור, לבל יבואו האנשים החדשים, הבנים הרחוקים שנשבו לבין אומות זרות, קולטורות זרות, והמה יטו חלילה את עבודת התחיה הצנועה שאנו עמלים בה, אל זרמים ודרכים לא ידעה אותם המסורת העברית, לא ידענו אותם אנחנו.

ורגש זה, רגש הפחד ואי-האמון בנביא החדש, אשר נגלה אלינו מתחתית העתון “נייע פרייע פרעססע”, היה משותף לרבים מאתנו, עסקני חבת ציון ברוסיה. פחדנו גם מפני הפרסום הנפרז, פן יזיק זה לעבודתנו בתוך המדינה הרוסית, פחדנו למסור את הדבר היקר והקדוש לידים חדשות, שלא ידענו את כשרונן, לאנשים חדשים, שהיו כמעט נכרים לנו. הפחד הזה היה הרגש הכללי והשליט בישיבות הקונפרנציה הרוסית, שהיו אז בבזל קודם להקונגרס. ובגלל זה היו הישיבות הללו סוערות ורועשות תמיד, והד"ר הרצל דבר עליהן כל הימים האלה ברעדה.

בלי אמון הלכנו לבזל. ואולם שבנו משם מלאי אמונה ובטחון. מצאה התנועה הלאומית את האיש, ודוקא מתוך חוגי ההתבוללות אשר יגורנו מפניה. בכל הדרו נגלה לעינינו הרצל, האיש אשר את כל רואיו הקסים. ובשובנו ראינו צורך בדבר ללכת לביאליסטוק, להרצות לפני רבנו הגדול על כל אשר ראינו ואשר הרגשנו בימים הגדולים של הקונגרס. ונפלא הדבר: הגאון ר' שמואל מוהליבר האמין בהרצל כמעט תיכף לכשהתגלה בעולם היהודי. האמין גם בכחה של היהדות האירופית, במקורות החיים העבריים שעוד לא חרבו שם. רבי שמואל מוהליבר קוה ליום, אשר יקום לנו אחד מבני עמנו במערב אירופה, והוא אשר יאיר אור חדש על ציון ועל מקראיה. אור המדיניות הגדולה, שבלעדה לא תצא שאלתנו הגדולה למרחב. הרב הגאון הזה, בן נאמן לדור הישן-נושן, חניך בית המדרש וכל הסביבה ה“בטלנית” ראה בחזון רוחו את אשר ראה תמיד גבור הספור “דניאל דירונדה”, היהודי ההוזה מרדכי הכהן, כי נחמיה של דורנו יולד דוקא על ברכי ההשכלה האירופית המודרנית, וכי מגוית ההתבוללות הקיצונית ירד לנו דבש תחיתנו.

הישיבות בביאליסטוק נמשכו ימים אחדים. כלפי חוץ, כל האספה הזו היתה חלוקת כבוד להגרש“מ, אבל מכיון שעסקנים נזדמנים לפונדק אחד, בפרט בשעה נכבדה כזו, כבר מעצמם עולים על השלחן ענינים רבים, שצריכים לדון עליהם. הרב היה כבר זקן וחלש, ולכן היינו מתאספים בביתו, ובלילות היינו קובעים את הישיבות בבית הבנקאי הורודישץ. שאלת-השאלות היתה: איזו הדרך לסדר את העבודה ברוסיא, מדינתנו בצורתה החדשה, צורת הציונות. בידי הגרש”מ היה מרכז “המזרחי”, שתפקידו היה לשמור על הרוח המסורתי בתוך התנועה. זה “המזרחי”, שלא היה אז עוד להסתדרות מיוחדת, ורק בהמשך העבודה ואחרי גלגולי התפתחות בקונגרסים, התגדל והתחזק ונעשה לכמות הגונה בלתי מבולטת. כי גם אז היה נכבד מאד בעינינו האלימנט המוסרי של הציוניות. כידוע, עמד על משמר זה גם אחד-העם כל ימי חיי הרצל הקצרים, עמד ותבע עלבונה של הרוחניות מאת הקונגרסים ודבריהם. עד כמה ראו העסקנים אז צורך בדבר לדאוג לשמירת הערכים הלאומיים של התנועה, אפשר להוכח מן העובדה, כי לאחרי שהסתדרה העבודה ברוסיה המדינה, והמורשים של הציוניות התחלקו לגליליהם, היה המורשה מנהל “מרכז הפוסתה” של התנועה, הד"ר יעקב כהן-ברנשטיין, מפרסם חוזרים, שתוכנם היו פרקים בדברי ימי ישראל. הבינו האנשים, — יותר נכון: הרגישו, כי הכשרת הלב קודמת להכשרת הארץ.

*

סוד השפעתו של רבי שמואל מוהליבר על אותם החוגים, שבכלל אינם כפופים לפני הרבנות, נמצא בזה, שהרב הגדול הזה ידע לסדר את חייו ומצבו שלא תהיה בהם מן העניות שבעונותינו היא מנולת את נושאי התורה וכהני-הדת. לא יאה עניותא לרב, מורה העם, וטוב היו עושים הכהנים שהיו מעשירים את הגדול שבהם. הגרש“מ סגל לו את רחבות היד של העשירים, ולפעמים רבות חיב אותם. כאשר הציע לו רבי שמואל מונטיגו, אביו של הלורד סויטלינג, סכום כסף להוצאות נסיעתו בענין כללי, אז שאל אותו הרב: ומי משלם את ההוצאות לך? ומהר מר מונטיגו לבקש סליחה מאת הרב, והרגיש כי לפניו עומד איש, שאינו מקבל מנחה ושלמונים בעד עבודתו, איש המוכשר להקריב קרבנות יותר גדולים ממנו, ולפני רב כזה מרכינים את הראש. אופקי השקפותיו של הגרש”מ על העולם ומראותיו היו יותר רחבים, יותר מאירים, ובזה נבדל לטוב מרבים מחבריו הרבנים, ותפס את הלבבות. לא היתה בו מן הבטלנות, ולפעמים קרובות הופיע לעינינו בתור מנהיג של השואפים לגאולה, מנהיג היודע לבטל את רצונו מפני רצון המקרים. אבל גם יודע להשליט את רצונו עלינו.