לא אַש (=אֵפר) שנשאר מלהבה שכבתה, אלא שלוֹם אַש, המתלהב בלהבה יותר ויותר בהירה: “העיירה”, “ימות המשיח”, “אֵל נקמות”… המדוּבּר בשלום אַש בעל הבלורית הארוכה, הרגלים הארוכּות, החוֹטם הבשׂרני ושתי העינים המשוּבּצות לא בשווה, "שמציצה מתוכן נשמה ילדותית־טהורה ואמנותית־אמיתּית.

על צד־האור של אַש אין עוד צורך לדבר כהיום הזה. לאחר ההסכמה של וַארשה, פּטרבוּרג, בּרלין וּוין, אין צורך להוכיח, כי אַש יש לו כשרון. ביקורת־אַש שלנו, המסכנה והטפּשית־המתקנאה, סופה להיאָלם, ולכרוע ברך. “אש – סופר אירוֹפּי” – אומר לא אחד, שאש לא היה בשבילו עד לפני זמן מועט אלא “נער” בלבד. “ימות המשיח” ו“אֵל נקמות” עברו על־פני הבימות באירופה ככוֹכבי־שביט: אַש הריהו כבר השמש, השופכת קרני־כבוד על ראשישה המבורך של כנסת־ישׂראל… הביקורת יכולה לשכוח לזמן מה את ה“עיירה”, עדיין היא לא מתורגמת… אבל “ימות המשיח”, ובעיקר “אֵל נקמות”!

הגיעה כבר משום־כך השעה לדבּר על חסרונותיו של אַש. ככל שהעץ גדול יותר, גם צלו גדול יותר, וככל שהמשורר רב־כשרון יותר – יותר מזיק, משום שיותר מדבּיק, הוא חסרונו! וקיבתו האמנותית של אַש כבר חזקה למדי, שתוכל לעכּל ביקורת; זה לא יזיק לו. עשׂו לו מן “הצד ההוא” כל־כך הרבה סעודות של פסח, הוא ישב על מיטות־הסבּה רבות כל־כך, ולא יזיק לו אם יטעם גם מעט מרור, זכר לפרעה… ואני רוצה להגיש לו את המרור הזה: הדבר צריך להיעשׂות באהבה…

ולא קלים הם חסרונותיו של אַש. אֶפקטים בימתיים, וגם – כּוָני־חן אל הצד ההוא, מעֵבר לגבול היהודי.

ב“ימות המשיח” יש לו לר' חנא “דלת של יום־טוב”, האם¹ מכיר מישהו ויודע את הביטוי הזה? וכשעומד ר' חנא לצאת עם אשתו ולנסוע לארץ־ישראל, והילדים “הפזורים ומפוזרים”, מתכנסים אליו להפּרד ממנו, באים בדרכים שונות ובאמצעי־תחבּוּרה שונים, מתרחש נס, בכוח הוֹקוּס־פוֹקוּס של אַש, וכולם באים בבת־אחת, בלילה אחד, בשעה אחת, לפנות בוקר – בזה אחר זה, דרך “הדלת של יום־טוב”! ולשם מה? לשם אֶפקט, ולשם עשׂיית־רושם הולכים חנא ואשתו ויוצאים אל בית־העלמין, להפרד מן המתים, באור היום הבהיר – ובידיהם נרות גדולים, בוערים באור חיוור! ולשם עשׂיית־רושם, בלי שום קשר – קידוש לבנה במערכה השלישית! ולשם אותה מטרה עצמה הולכים בסוֹף המערכה כל החברים של מפלגות יהודיות שונות, בניה של המשפחה המפוזרה ומפורדה, ועוברים בתהלוכה משותפת, לקול תקיעת השופר! ולשם מה זה יוּסטינה, שהאידיאל שאחד והיחיד שלה הוא – להיות פילגש למלך פּוֹלני, מתוֹארת תיאוּר פיוּטי־ציורי כל־כך, בשעה שנציגיהן של מפלגות משלנו יצאו שטחיים וכמעט מגוחכים? זה כבר לשם סיגוּד־חן לצד הפּוֹלני… ולשם סיגוד־חן זה ניתנה לה נשמה זוהרת, בשעה שכל האחרים לא ניתן להם בפיהם אלא סיסמאות וסיסמאות־שכנגד.

יותר מזה חוטא אַש ב“אֵל נקמות”, מחזה שבו מבקש אַש הצייר להיות בכל תוֹקף הוגה־דעות ופסיכוֹלוג ונכשל, כמובן, כשלון חרוץ. בעיר הישנה של וַארשה ראה אַש משהו, מה – אינני רוצה לספּר לכם; קנו “אֵל נקמות” וקראו, מחזה צריכים, מוכרחים לקרוא. וראוֹ ראה אַש דבר שאחרים אינם רואים, שאחרים עוברים על־פּניו בעינים עיורות, ואם הם רואים אותו – אינם מבינים ואינם מרגישים, ולעולם לא יפרה אותם לכתיבת פּוֹאימה… לירוק רוצים הם אוֹ – לחטוא… ואַש נתן מתנה לבמה, – לצערנו, רק לאירוֹפּית, לפחות לפי שעה, לפי מצבו של התיאטרון היהודי כהיום הזה… את המערכה השניה של “אֵל נקמות”. אולם אַש הוסיף מערכה ראשונה ושלישית, ובמערכות הנוספות נתגלה על כל חסרונותיו.

במערכה הראשונה אין לוקח יעֶנקל, החי מבית־בושת, את בתו היחידה, שהוא רוצה לשמור אותה מן החרפה, ואינו משלח אותה לעיר אחרת לגדלה שם, שלא תראה את החרפּה, שלא תדע אותה; אין הוא שׂוכר לעצמו אפילו דירה אחרת ברחוב אחר, בשביל להרחיק אותה מבית־הבושת עד כמה שאפשר… ובאה עליו שעה טובה של חשבון־הנפש, והוא רוצה, לפחות למען הבּת, לסגור את בית־הבושת ולהתחיל לסחור בסוסים; ואין עולה כלל בדעתו לעשות זאת קודם שיכניס אותה לחופה, והרי זה היה מקל עליו לעשׂות שידוך הגון; אלא הוא חושב לעשׂות זאת רק לאחר חתונתה, כשכבר יימצא החתן לוקח־בתו בביתו!…

ואם אינו יכול אחרת, והוא רוצה להציל את בתו בעזרתו של השם יתברך, אין הוא עושׂה זאת, כפי שעושׂים אחרים מבני סוגו, “מעשֹים בכל יום”, על־ידי מצווֹת ומעשׂים טובים… אין הוא שולח לעניים מתן־בסתר לשבתות לימים־טובים, אינו מקיים חולים בבית־החולים, אינו משׂיא יתומים ויתומות… זאת עושׂים כל האחרים, ורק לא יעֶנקל! יעֶנקל כותב ספר־תורה! כאילו המדובּר הוא באחד המשתוקק לבן־זכר, לקדיש! וכשהוא כתב כותב ספר־תורה, אין הוא עורך “סיום התורה”, ואין רואים את הטקס של “כתיבת אותיות”… ואל הסעודה, בלי הסיוּם, אין הוא מזמין אנשים כערכו, אלא בעלי־בתים חשובים, וכשאינם באים – הוא הולך רק לפנות־ערב אל בית־המדרש לחפשׂ… וכשהוא עורך “סעודת עניים”, הרי הוא מחלק מנות בעמידה… ואת הספר אין הוא מוליך, כראוי וכמקובּל, בכלי־זמר ובריקודים אל בית־הכנסת הגדול, ואינו מעמיד אותו במקום קדוש; אינו מחזיק אותו אפילו אצלו בבית, שבו הוא יכול לעשות לפעמים מניין; הוא מעמיד אותו אצל הבת בחדר, לשם קמיע, לשם שמירה – שתהא התורה שומרת עליה מפני החטא! והוא מצווה, לאחר שלא הועילה לשמור, בסוף המחזה, להוציא אותה, להוציא אותה מן הבית… אין הוא צריך לה עוד… למַטה, אל בית־הבושת הולכת הבת!

לשם מה מתרחש כל זה? לשם הגדלת הרושם… והגוֹי איננו יודע, ולא יהיה שואל…ובשביל לגרום נחת־רוח לגוֹי נכנס לכאן “אֵל הנקמות”! מה רצה אַש מאלוהי ישראל? ה“סופר” של אַש אומר, שלא כל החטאים הקב“ה מוחל. אֵילו הם החטאים, שאין מועילה בהם תשובה, חרטה בלב שלם? כוָני־חן! ולשם פירכוּס־חן זה, כשנתפסה הבת לחטא, נותן יעֶנקל סטירות־לחי – לא לה, שמעדה ונכשלה; לא ל”מאנקה", שפתּתה אותה והכשילתה; לא לאשה, שהניחה לה למאנקה, לנחש, להכּנס לגן־עדן, – לאלוהים, כביכול, סוטר הוא! אולי שלא בידיעה – ישנן נשים העושות כוָני־חן גם “שלא בידיעה” – אבל על כל פנים פירכּוס־חן אל הקהל הנוצרי…

המחזה “אֵל נקמות” הוא, לפי טעמי, יצירה מפוארת. ומשום זה הליקוּיים הללו מכאיבים כל־כך. ככל שהאריג טוב ויקר יותר, יותר מרגיזות הפגימות שבו.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

סופרים רוסיים, נדמה לי צעירים, עשׂו לאחר הצגת “בּוג מעֶסטי” (אל נקמות) סעודה לכבוד אַש; ואַש כותב בעתון וַארשאי, עתוֹן “מסוים”, מכתב גלוי, שבו הוא מודה להם בעד “השעות הטובות ביותר בחייו” "שהם גרמו לו, וחותם “בדרך ארץ”.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

אַש המשורר לא יעזוב אותנו, לא יתנכּר לנו… החיים הזרים יהיו לעולם זרים לו, ועוד יותר זרה – הלשון הזרה… הוא הנהו, ויהיה אנוס להיות תמיד, סופר יהודי.

אבל הייתי רוצה לראות את המשורר היהודי פשוט יותר, כבד־ראש יותר, וגם – עם ראש מוּרם!

אַש קם ונסע לארץ־ישראל. “צידה לדרך” ראיתי אותו לוקח: ספרות עממית, ספרוני־קבּלה ומדרשים… שיהיה לו כל זה לרפואה!

1907