רקע
שמשון מלצר
יעקב דינזוֹן

יעקב דינזון הוא איש־המוסר ומורה שוחר־למוסר יותר מאמן. לפחות כרע בו האמן ברך לפני המורה־למוסר הליבּראלי, נכנע לו וקבּל עליו שלטונו – לכל ימי חייו.

תחילה – אומר הוא – הֱיֵה ליבּראלי, טוב וישר, ורק אחר־כך – יפה.

התמונה, המעמד, חטיבת־החיים המתוארת, אינם מטרה לעצמה. – החיים אפשר שאין להם תכלית לעצמם! – האמן צריך משום־כך לפחות להוכיח – כי אדם חייב לאהוב את חברו; כי מין אחד אינו צריך לשעבד את המין האחר; כי בגידה, תככים, בערוּת וכיוצא באלה מידות רעות אינן מביאות טובה; כי “יהדות” אינה אמונה עיוורת בצדיקים ובניסיהם. וכדומה.

האם זה מקטין את ערכו של דינזון?

ודאי שלא. צריך אדם רק לדעת להציץ הצצה־לאחור על החיים היהודיים שמלפני הזמן האחרון ממש… צריך אדם רק להעלות בזכּרוֹן ולתאר לעצמו יפה את דלפונה, קבּצניק, שבע־ביצות, ציאכנוֹבקה וכל התוהו־ובוהו של “הערים והעיירות” היהודיות הישנות.

קודם שיכול היה מן התוהו־ובוהו לעלות ולהבּרא עולם, עם סדרים כלשהם, עם כל מיני זרמים וכוחות לאומיים, מעמדיים ואנושיים, או לפחות השׂגות של זרמים כאלה; קודם שיכלו להבּדל המים העליונים מן המים התחתונים; קודם שיכול היה איכשהו להתככב רקיע־השמים מלמעלה, ויכלה להדשיא דשא ולהצמיח צמח האדמה מלמטה… כי עולם־הנעוּרים – העולם החדש הקם ונוצר – היה מוטל עוד חסר־כוח ורופף ונרקב בחשכה, – ומוכרח היה מי לבוא תחילה ולומר: “יהי אור!” – להטיל קרן־אור חמה שתאיר את ה“חושך על־פני תהום”. תחילה – אור, ואחר־כך יראו מה שיש לעשׂות…

ואולי נעוץ החיסרון רק בלשון. אם הלשון, – ובזה לא היה מסופק שום אדם בראשית הופעתו של דינזון, – אם הלשון איננה מטרה לעצמה, – משום שאין לה עתיד, – חייבת גם הספרות בלשון זו להיות קיימת לא כמטרה לעצמה, אלא כדי לשרת את מישהו או משהו… להיות קיימת לשם מישהו או לשם משהו.

איך שלא יהיה, את ה“יהי אור” בספרוּת יידיש אמר דינזון.

אם תרצו, אין דינזון לא שמש ולא ירח ואף לא כוכב. הללו עתידים אולי רק לבוא. אך אין הוא גם שלהבהבת־שוא, המתרוממת ומנצנצת מעל לביצה, כדי להתעות עוברי־אורח מן הדרך הישרה… אף אין הוא גחלילית מנמיכה עוּף! ואף לא ניצוץ בין שאר ניצוצות־הפקר, המתרוממים ועפים, כביכול, מעל הסדן שבמפחה, וגורמים לפעמים הרף־עין של הנאה לעין, אף לעולם אינם מחממים את הלב. אף אין הוא אחד מן הזיקים, שקטר־החיים המרחיק רוץ מטיל לאחוריו, ואינו נותן דעתו לא על מעופם ולא על קבורתם…

אם תרצו, אין דינזֹן נשר. אין הוא מגביה עוף, אין לו כנפים חזקות עד כדי כך, אף עינו איננה עין־נשרים חדה, שתוכל להקיף אפקים נרחבים… אבל גם עוף־לילה איננו, הבורח מני קרן־האור הראשונה של היום, וגם לא תוּכּי החוזר על דבריהם של אחרים, שלא חי אותם ולא הרגישם.

הוא סנוּנית נאמנה וישרה. סנוּנית נאמנה וישרה, שהיא מוכנה כל רגע למרוט עצמה עד הנוצה האחרונה של חזה, כדי להציע לדור הצעיר, שיהיה לו חם בקן. שהיא מוכנה ומזומנה כל שעה לפצוע את חזה, בשביל להשקות את גוזליה דמה־היא החם…

לא שמש, לא ירח, לא כוכב, אלא נר־נשמה ישר־וכשר, שבא לעמוד בארון־הקודש האפל, שעה שהוציאו מתוכו את הספרים, ולא נשתיירו בתוכו אלא הבקבוק לקידוש והבדלה… נר־נשמה ישר־וכשר, שלאורו השפּיל לרדת אל התהום העמוקה־ביותר, במקום שגרעין־הזרע של החיים החדשים היה מוטל ונרקב, והוא עוררו לנביטה, לתקומה, לפריחה ולצליחה מעל לתוהו־ובוהו.

במשך הזמן של עשרים וחמש שנות עבודה ספרותית לא נתן סינזון לקורא היהודי הרבה: “דער שוואַרצעֶר יוּנגעֶר־מאנטשיק” (האברך השחור), “הירשעֶלעֶ” ו“יוסעֶלעֶ”, וכמה דברים קטנים. אך מה שהוא נתן – העם לקח מידו וקרא, וקרא שנית וחזר וקרא. העם הרגיש כי זה משלו, “בשׂר מבשׂרו ועצם מעצמיו”. וזה נסתפג בתוך העם, כמי־מלח, ונבלע בדמו. דבר חריף מזה לא היתה קיבתו מסוגלת לעכּל, גדול מזה – לא היה בית־הבליעה שלו יכול לבלוע. ושום טראגדיה עוד לא סחטה כל־כך הרבה דמעות, וכל־כך הרבה לבבות לא קרעה ולא הרעידה, כמו יאָסעֶלעֶ" המסכן, המדוכדך, הקורא לעצמו “גנב”; ומעולם עוד לא התלקחה משׂטמה צודקת כל־כך כנגד כל הזדון וכל הרע, כזו שהתלקחה כנגד ה“אברך השחור”, שאִבּד בתככים שלו משפחה שלימה של נפשות חפות־מפשע. ועד היום הזה אין “הקורא” יכול להירגע, משום שאינו יודע את סופו האמיתי של "הירשעֶלעֶ הרחוּם והנאמן ונעים־הזמירות, שהוציאו אותו רק מן העיר בליווּי של משמר, ועד היום הזה אין יודעים: להיכן? ואם עדיין הוא חי, ומה הם חייו?

דינזון הוא איש־המוסר. הוא רוצה לעשׂות את הקורא טוב וישר. לטהר את נשמתו, להחכים ולהבהיר את ראשו. האמן נכנע למורה־הנימוּסים, והוא מכריח את גבּוריו, שיסבירו לאהובותיהם – כדי שהקורא היהודי ישמע – מה טיבה של יהדות אמתּית. וגם: מהיכן יורד גשם ושלג, ועננים מה הם; מפני מה לפעמים פאתי הרקיע אדומים… אך אין הוא מסתער על כלל־ישׂראל בשוט, בדומה למשׂכּיל הישן, ואינו מצליף לו על הגב… אין הוא “מלמד קפדן”, וגם לא “אפיקורוס ותיק” עם צחוקו המופקר! וגם לא קטיגור, המשמיע באזני הנאשם את ה“על־חטא” בגאוָה של ניצחון, או במרירות של צרות־לב. הוא מדבר כדבּר אח אל אחיהו, ותכופות כדבּר אֵם אל ילדה אהובה – מלב אל לב, בעגמוּמיות נלבבת ובלבביות עגומה… וכפי שהיה צריך לדבר על ילדי־הגטוֹ החולים… האמן שבו כורע ברך לפני איש־המוסר, כנוּע, משוּעבד. אך לא כפות לפניו, ולא שרוּף כקרבן על מזבחו. הוא חי ונושם. אנו מרגישים את נשימתו, אנו שומעים את דופק־לבו בכל מקום… חלש יותר אצל הדמויות הראשיות, אצל הגבּורים, שהמורה־למוסר מצווה להם לעשות את רצונו, להיות פורחים באויר, בלא בשׂר ובלא עצמות, ומדבּרים על השׂכלה, על חכמה, על יהדות ועל הגינות ויושר… אך כנגד זה חזק יותר אצל דמויות־המשנה, אצל הנפשות הצדדיות, שבעל־המוסר מסיר תכופות את עינו מהם, שוכח אותם, ומניח להם לעלות ולצמוח עד אל האמנות היפה ביותר. – אפילו ב“האברך השחור” מוצאים אתם את הדודה של הקהילה, מקוּבּל, שמעיה הבּטלן, פּיסקוֹלניק המלמד… המשרתת הזקנה ב“אבן נגף”, תמונות מחיי החסידים, תיאורים מבית־המדרש; כיצד מוליכים על־פני השוּק נערה שחטאה, וכיוצא באלה דברים, המתמלטים מתחת ידו של דינזוֹן, וחיים את חייהם המיוחדים לעצמם, כמו להכעיס ליוצרם בעל־המוסר…

לאחר עבודה ספרותית של עשׂרים וחמש שנה זכתה נשמתו של סינזוֹן לאביב חדש, לפריחה חדשה. רומאן חדש בשם “אַלטעֶרל”, הרבה ציורים ונובילות, ספּוּרי־חג… לפרט את דבריו החדשים או הישנים של דינזוֹן מיוּתר לחלוטין: הוא הנקרא ביותר מכולנו. קשה לאדם לתאר לעצמו קורא יהודי, שאינו מכּיר את יצירותיו של דינזוֹן.

אפשר שתהא מענה אותנו שאלה אחרת:

את דבריו האחרונים כותב דינזוֹן כהיום הזה! כהיום הזה, בשעה שמן התוהו־ובוהו כבר נתבּקע ויצא עולם יהודי, וכבר עלו ופורחים חיים חדשים עם שאלות־חיים חדשות ופורחות.

האם הלך דינזון עם הזמן?

לא! הוא העמיק עוד יותר לרדת… עמוק יותר, אל המקום שבו התוהו־ובוהו הישן עוד לא נעלם; עמוק יותר, אל השכבות והחוגים הנמוכים־ביותר בעם, שבלעדיו אין הם יכולים להיגאל, להשתחרר מן החשכה הרקוּבה־הטחוּבה! ושם, למטה, הרי נמצאים עוד ההמונים, רובו של העם… אלפי הנשמות, רבבות הנשמות המצפות עוד לתיקוּן…

“יהודי טוב” ספר פעם, איך תעה בין הרי־החושך, מקום שבו האנשים אבדו כמעט את עיניהם בחשכה הנצחית, משום שלא היה להם מה לעשׂות בהן; משום שלא ידעו היאך להשתמש בהן. ואיבר שאינו בר־שימוּש אינו ניזוֹן, ובמשך הזמן הוא כלה ונעלם… וכל הקהל הזה, שלא היה יכול לחיות בעינים, היה חי באזנים, בדומה לארנבות; או בחוש־הרוח, בדומה לכלב, והיה מטפס בחשכה מענף־חיים אחד לענף־חיים אחר… ואם ספּר מישהו, שיש בידו קבּלה מפי אבי־אבי־אביו־זקנו, מן הזמן שלפני הגלוּת אל הרי־החושך, מסורה בדבר ימים בהירים ומאירים, או חלום על הגן־עדן הזוהר בזוהר גדול, היו צוחקים לו, או היו אומרים: ודאי היתה פעם מחלה כזאת, מין מגיפה, אולי מין שגעון כזה! ויחידי הסגולה, שעוד נשאר משהו מן הזמנים הקדמונים שמוּר בזכרונם, נאלמו ולא דבּרו עוד, ואת אמונתם באור המאיר, ואת חלום על הגן־עדן הזוהר, הטמינו עמוק יותר בלבם. וכשנתעה הוא, ה“יהודי הטוב”, ובא והגיע לשם, חפשׂ ומצא את יחידי־הסגולה, כינס אותם ואמר: בואו, נעשׂה יד־אחת ונתאמץ לצאת מן החשכה, ונלך לקראת היום המאיר, הגן־עדן הזוהר. ואחדים מהם, שהאמונה עוד היתה חיה וערה בלבם, שמעו לקול הקורא והלכו עם הרב הצדיק. והלכו והלכו עוד, על־פני הר ועל־פני עמק, על־פני שדה ועל־פני יער. בלא אור, בלא דרך. על־גבי אבנים ועל־גבי קוצים… ובין חיות רעות.

ובדרך נחשלו אחדים מכמה העשׂרות יחידי־סגולה ונעצרו, והם עיפים ויגעים, ורגליהם פצועות. והם כרעו וישבו על האדמה, ויאמרו: הלאה מזה אין אנו הולכים! לא נוכל לעצור כוח, פה יהיה מותנו ופה תהיה קבורתנו. כי קצה־גבול חיי האדם קרוב מקצה־גבול החושך! אחרים קיללו מרוב כעס וחרוֹן, ומכעס וחרון כפרו באור ובזוהר הגן־עדן. ועוד אחרים שאלו: מי יהיה לנו לראש, להוליכנו חזרה?

ורק מועטים מאד התחזקו והוסיפו ללכת; נאנחים, מלאים ספיקות, מלאים עצב… ורק אחד מהם, הזקן שבחבורה, לא זזה כל הזמן ידו מאבנטו של הרבי. צעד־צעד הילך אחריו. ורגע אחד לא פיקפק, שעה קלה אחת לא היה שרוי בכעס, ובמשך כל אותה הדרך מלה אחת לא דבּר.

ברגלים פצועות הלך, ובחושך חייכו עיניו אל האור הרחוק…

אבל לאחר־מכן, כשהאור נגלה…

כשנראה מרחוק ערפל כעין קצף־הכסף; ובאמצע הערפל – אורה גדולה ובהירה; ובאמצע האורה הבהירה – שולחן ערוך, צחור כשלג; ומסביב לשולחן – כיסאות־זהב, וצדיקים יושבים עליהם ועטרותיהם בראשיהם…

אותה שעה נתעורר כל אותם שהיו קודם־לכן מקללים, מפקפקים, פוסחים על רגליהם ומבקשים לכרוע ולשכב ולמות בחשכה – והתחילו רוקדים ושרים, ובריקוד ושירה היו רצים לקראת האור, אל הזוהר, אל הגן־עדן שנראה להם בעליל…

צריכים היו, – נאנח “היהודי הטוב”, – להתחיל לעוּף, אך הללו לא היו להם כנפים, ועל־כן רצו ברגליהם…

ואולם הזקן שבחבורה, זה שהיה תמיד מרוצה, בעל הלב המאמין; זה שבמשך כל הזמן היה מחייך בחשכה אל האור הרחוק, המקוּוה, – זה עזב פתאום את אבנטו של הרבי ונעצר על עומדו.

– מה לך? – שואל ה“יהודי הטוב”, – הרי אתה רואה כבר את הגן־עדן בעליל ממש?

– אמנם כן, – אמר הזקן, – אך מה יהיה עליהם, על ההם?

והוא הפך פניו ורמז אל הרי־החשך… בלעדיהם אין הוא רוצה ללכת הלאה. בלעדיהם אין הוא יכול ללכת. הוא מוכרח לשוב, ולומר להם מה שראה בעיניו… הם יאמינו לו… אתם יחד בא יבוא!… עם האחרון שבהם יבוא…

והוא חזר אל הרי החושך…

– והזקן הזה, – אמר ה“יהודי הטוב”, – היה… אם לא הגדול שבכולם, הרי על־כל־פנים הטוב שבכולם… שהרי ההם שבהרי החושך, עלולים היו חלילה לתעות בלעדיו עד עולם…


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47914 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!