יודע אני, אתם מתקנאים בי!
סבורים אתם, כי לכתוב “קרן זוית”1 דבר־של־מה־בכך הוא. מלאכה קלה ונקיה, כפי שאומרים. מה לכתוב, חושבים אתם, אין חסר; קיימים “עתונים”, והרי הם ממציאים “פנינים”…
כיצד לכתוב? אף זה, סבורים אתם, אינו עסק גדול: תופסים מעשׂה־שהיה –“פנינה”, ומטגנים ברוק שבפה…
אם נעדרת “קרן זוית”, הרי זה, בטוחים אתם, מתוך עצלוּת.
הריני חייב להוציאכם מכלל טעות זו.
על עצלות אל נא תדברו כלל. “יותר ממה שהעגל רוצה לינוק” – מכאיבות הדקירות במקורות־החלב של האם.
אבל “מה לכתוב” ו“כיצד לכתוב”, דברים אלה, רואים אתם, אינם עוד קלים כל־כך.
“קרן זוית” היא לפעמים קריעת ים־סוף!
אלא העתונים?
קיימים!
ואני מודה לפניכם, אצלי ב“קרן הזוית” אין לו ללוח־השנה שום דעה. אין מוקדם ומאוחר ב“קרן הזוית”. אפשר שיהיה פורים, ומלוח־הקיר אצלי עדיין לא נתלש הדף תשעה־באב דאשתקד; ואת העתונים קורא אני מהיום, מאתמול ומן השנה שעברה, וכמו שיהודי ירא־שמים נוטל את הצפּרנים – בסירוגין, כך קורא אני, אימתי ומה שבא אל היד, ומעלה מאורעות־פנינים!
ובשביל שלא אגיע לידי טעות, ולא אכּשל בפנינה שאינה אמתּית, הריני מטיל מיד מבט־עין אל המראָה, אני כותב תמיד למול מראָה. רואה אני, שמראה־פני נשתנה מן המאורע, והריני בטוח כי מ“קרן הזוית”, שבה תשובּץ הפנינה, גם אתם פניכם שלכם יהפכו ירוק וצהוב, וכל שאר הצבעים…
ועכשיו שמעו את ספּור־המעשׂה של "קרן־הזוית דהיום. יצר־הרע של הכתיבה התחיל בוער בי.
כשיצר־הרע מתחיל בוער, הרי אתם יודעים, מה עושֹים.
עושׂים את רצונו.
והריני מתיישב אל השולחן.
הנייר לפני על השולחן מבהיק בלוֹבנו. העט2 שביד – טבול בדיו שחורה…
אבל מה?
וגם – כיצד?
העיקר, כיצד. ב“קרן הזוית” העיקר הוא הצורה!
הריני יושב ומהרהר:
יצא הקול ויישמע בכל תפוצות ישראל, אבל כיצד?
"כנשר? – כנפים רחבות, אדירות – אך כיצד אפשר להוציא כוח־נשרים מן ההתרחשויות של הימים האלה?
“כיונה”? – כיונה ששילח נוח מן התיבה? האומנם כבה חרון־האף, האומנם הוקלו מי־המבול מעל פני האדמה?
או “כרביבים” – כגשם נדבות, כברכה היורדת מלמעלה, יפלו דברי על הגופות והלבבות היבשים, להחיותם ולרעננם, שתשוב ותפרח שם “חבצלת השרון” – שושנת הבּיטחון היהודי־הישן?
ואולי להעיר ולעורר? להריע בקול כשופר? ואם ייתקע בשופר – מי לא יחרד? יתרעדו לבותיהם של הדואגים לנו! מה הם ישנים?
ואולי כמו רעם? מתוך עב־ענן חוּם־זעוּם – ירעם הרעם פתאום על ראשיהם של חוטאים ופושעים?
ואולי דוקא – חליל רועים… אביב… השמש זורחת, העננים גורשו ואינם… ילדי התלמוד־תורה – יקבלו מעילים קלילים…
מה, לא?
אך מה מועילות מחשבות?
“פּוּק חזי מאי עמא דבר”? מה מדבּר נביא־הרחוב? מה מספּר העתון?
ואני מושיט את היד, ממשמש – פנינה:
“מלך מוֹנטעֶנעֶגרוֹ נפל! הגבּור שליד סקוּטארי! בתוך רעמי התותחים האדירים, וקריאות ההורא של הגבּורים הצרים על המבצר…”
אני מטיל מבט־עין במראָה; אף אני עצמי יש לי הבעת־פנים של גבורה…
פנינה!
ואני אעשה בה דראמאטיזציה.
ליתר תוקף ועוז יתרחש אצלי הדבר בלילה, באוהל המלכותי. המלך של מוֹנטעֶנעֶגרוֹ, הגבּור, עומד, ושתי זרועותיו, כמוטות של ברזל, שלוחות לפניו! יד־ברזל אחת כנגד סקוּטארי, והשניה, עם כף מאוגרפת עוד, כנגד אירופה, כנגד הקוֹנצרן שלה! והחזה רב־הגבורה – בולט ומובלט! בעינים (עין אחת לסקוטארי, השניה לאירופּה) להט של גבורה, ופתאום –
בץ!
נגדע כעץ, נפל כאלומה בקציר! מפני מה? מאיזו סבּה?
“לב חלש היה לו”…
ולב־הגבּורים החלש נתפקע? מצער ומזעם נתפּקע?
לא; בשביל “קרן זוית” טוב יותר שימות – ביד זרה! סכין התנצנץ פתאום בחיק הלילה והטיל נצנוצים רצחניים על־פני הצללים האפלים… סכין בידו של… של…
אף אני יש לי לב חלש, לב־גבּורים חלש. והוא מתחיל מפרפר:
– שמא יהודי?
שמא תבדה סוכנות הידיעות הפּעֶטרבּוּרגית יהודי!
והיא תטלגרף: מהקהילה היהודית בסאלוניקי, או באיי־שישוֹק?
הריני מוסיף ומפשפש באוצר העתונים; ומתברר –
להד"ם!
המלך של מוֹנטעֶנעֶגרוֹ חי, עדיין הוא עומד באוהלו עמידת־גבורה; זו היתה ידיעה כוזבת מטעמי־בּורסה…
הריני מחטט עוד פעם.
שוב – פנינה.
חסד: הסירו את העונש של שלוש מאות רוּבּל.
עין אחת אל המראָה: התבּהר נתבהרו פני, חוט של חסד משוך עליהם, כקשת־הברית על שמים מעוננים.
“לא בפירוש איתמר” – שחור על־גבי לבן במאניפעֶסט אין זה כתוב, אבל הסעֶנאט, המפרש, פירש ואמר: “מכּללא איתמר” – ליהודונים מגיע גם־כן משהו…
רוצה אני לכתוב על־כך, לבשׂר לקהל, אך הנה בא – הרי אתם יודעים – המיניסטר עצמו, מיחה על־כך ופירש פירוּש חדש, שלא כסעֶנאט!
הצצה אל המראָה: הקשת, החוט של חסד, כבים והולכים…
שוב אני שולח אצבעות, מחטט בין העתונים… הנה צרור מוזר!
מודעה רבּה מאת הרועים שלנו: משבעה רועי־צאן ישׂראל – משבעה רבּיים כנגד המלמדים הליטאיים, כנגד (כפי שאומר נוֹמבּעֶרג): “בּוֹרוּך אַתּוֹ”… והריני נרעד כולי, ומשמיע קול זעקה: הוֹי, הרועים! והצצה אל המראָה! פני לוהטים, עיני בוערות בזעם קדוש! הריני שואל לי את דברו של הנביא, את עטו של ביאליק! צער וזעם!
כחלוקי־האבן מן הקלע יפלו דברי על שבעה השטריימלין הללו! הייתכן! כהיום הזה! בעיר נצורה, שהאויב רוצה לכובשה ברעב, להצית אש? לעורר מחלוקת?…
אך הנה נחה עיני על ידיעה ב“הצפירה” –
לא דוּבּים ולא יער!
חתימות מזויפות!
הצדיק מגעֶר הריהו בכלל במוֹנטרה!
ואילו היצר־הרע לכתוב עושׂה את שלו, בוער ומבעיר… אני מוסיף ומפשפש, מוסיף ומוצא! עין אחת אל המראָה: פי פתוח כמעט בצורת מרובּע! כל פרצוּף־הפנים – סימן־שאלה פתוח: היכי דמי? ועינים פתוחות לרוָחה, בוהות!
הפּרוֹגראמה של הרוֹיאליסטים…
שמעו!
אם לא נביא בחשבון את “ההמון הנבער והחשוך”, מתחלקים היהוּדונים לשני חלקים: לנאציוֹנאליסטים, המרכיבים ראשם ומשתחווים, וראויים הם לחרם כלכלי! ולנאציוֹנאליסטים שאינם מרכינים ראשם ואינם משתחוים – ולמה הללו ראויים? – לחרם כלכלי!
ארעיש עולם על אי־צדק כזה! היכי דמי? היכי דמי?
אך פתאום צלצול בפתח. נושׂא המכתבים! “יידישע לעֶגעֶנדעֶן” (אגדות יהודיות) מאודיסה, החוברת השניה. אני מדפדף דפדוף קל, העין נופלת על מעשׂיה… מעשׂה באדריינוֹס קיסר… מדרש־אגדה!
יושב אדריינוס קיסר ברחובה של עיר (בוַדאי בפתח הארמון), ויהוּדים עוברים ושבים. עובר היהודי הראשון ומשתחווה…
מתלקח חרון־אפו:
– העזה של יהודי! עוד הוא משתחווה!
– והוא מנהם:
– ערפוהו!
– עובר יהודי שני, וכבר אינו משתחווה…
– שוב חרון־אף:
– העזה של יהודי: איננו משתחווה!
– ושוב אותו ניהוּם:
– ערפוהו!
– לא! בשום פנים לא אגדה ישנה! ולא שום מדרש־פליאה!
– פשוט! ישנם שני מיני יהודים, כאלה שהם כּן משתחוים, וכאלה שהם אינם משתחוים…
ומי שיש לו כתר בראשו, הריהו מנהם:
– לערוף!
ומי שאבּד את הכתר מעל הראש:
החרם כלכלי!
– “ספּוּר ישן נושן”, כפי שאומר היינה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.