יודע אני, אתם מתקנאים בי!
סבורים אתם, כי לכתוב “קרן זוית”1 דבר־של־מה־בכך הוא. מלאכה קלה ונקיה, כפי שאומרים. מה לכתוב, חושבים אתם, אין חסר; קיימים “עתונים”, והרי הם ממציאים “פנינים”…
כיצד לכתוב? אף זה, סבורים אתם, אינו עסק גדול: תופסים מעשׂה־שהיה –“פנינה”, ומטגנים ברוק שבפה…
אם נעדרת “קרן זוית”, הרי זה, בטוחים אתם, מתוך עצלוּת.
הריני חייב להוציאכם מכלל טעות זו.
על עצלות אל נא תדברו כלל. “יותר ממה שהעגל רוצה לינוק” – מכאיבות הדקירות במקורות־החלב של האם.
אבל “מה לכתוב” ו“כיצד לכתוב”, דברים אלה, רואים אתם, אינם עוד קלים כל־כך.
“קרן זוית” היא לפעמים קריעת ים־סוף!
אלא העתונים?
קיימים!
ואני מודה לפניכם, אצלי ב“קרן הזוית” אין לו ללוח־השנה שום דעה. אין מוקדם ומאוחר ב“קרן הזוית”. אפשר שיהיה פורים, ומלוח־הקיר אצלי עדיין לא נתלש הדף תשעה־באב דאשתקד; ואת העתונים קורא אני מהיום, מאתמול ומן השנה שעברה, וכמו שיהודי ירא־שמים נוטל את הצפּרנים – בסירוגין, כך קורא אני, אימתי ומה שבא אל היד, ומעלה מאורעות־פנינים!
ובשביל שלא אגיע לידי טעות, ולא אכּשל בפנינה שאינה אמתּית, הריני מטיל מיד מבט־עין אל המראָה, אני כותב תמיד למול מראָה. רואה אני, שמראה־פני נשתנה מן המאורע, והריני בטוח כי מ“קרן הזוית”, שבה תשובּץ הפנינה, גם אתם פניכם שלכם יהפכו ירוק וצהוב, וכל שאר הצבעים…
ועכשיו שמעו את ספּור־המעשׂה של "קרן־הזוית דהיום. יצר־הרע של הכתיבה התחיל בוער בי.
כשיצר־הרע מתחיל בוער, הרי אתם יודעים, מה עושֹים.
עושׂים את רצונו.
והריני מתיישב אל השולחן.
הנייר לפני על השולחן מבהיק בלוֹבנו. העט2 שביד – טבול בדיו שחורה…
אבל מה?
וגם – כיצד?
העיקר, כיצד. ב“קרן הזוית” העיקר הוא הצורה!
הריני יושב ומהרהר:
יצא הקול ויישמע בכל תפוצות ישראל, אבל כיצד?
"כנשר? – כנפים רחבות, אדירות – אך כיצד אפשר להוציא כוח־נשרים מן ההתרחשויות של הימים האלה?
“כיונה”? – כיונה ששילח נוח מן התיבה? האומנם כבה חרון־האף, האומנם הוקלו מי־המבול מעל פני האדמה?
או “כרביבים” – כגשם נדבות, כברכה היורדת מלמעלה, יפלו דברי על הגופות והלבבות היבשים, להחיותם ולרעננם, שתשוב ותפרח שם “חבצלת השרון” – שושנת הבּיטחון היהודי־הישן?
ואולי להעיר ולעורר? להריע בקול כשופר? ואם ייתקע בשופר – מי לא יחרד? יתרעדו לבותיהם של הדואגים לנו! מה הם ישנים?
ואולי כמו רעם? מתוך עב־ענן חוּם־זעוּם – ירעם הרעם פתאום על ראשיהם של חוטאים ופושעים?
ואולי דוקא – חליל רועים… אביב… השמש זורחת, העננים גורשו ואינם… ילדי התלמוד־תורה – יקבלו מעילים קלילים…
מה, לא?
אך מה מועילות מחשבות?
“פּוּק חזי מאי עמא דבר”? מה מדבּר נביא־הרחוב? מה מספּר העתון?
ואני מושיט את היד, ממשמש – פנינה:
“מלך מוֹנטעֶנעֶגרוֹ נפל! הגבּור שליד סקוּטארי! בתוך רעמי התותחים האדירים, וקריאות ההורא של הגבּורים הצרים על המבצר…”
אני מטיל מבט־עין במראָה; אף אני עצמי יש לי הבעת־פנים של גבורה…
פנינה!
ואני אעשה בה דראמאטיזציה.
ליתר תוקף ועוז יתרחש אצלי הדבר בלילה, באוהל המלכותי. המלך של מוֹנטעֶנעֶגרוֹ, הגבּור, עומד, ושתי זרועותיו, כמוטות של ברזל, שלוחות לפניו! יד־ברזל אחת כנגד סקוּטארי, והשניה, עם כף מאוגרפת עוד, כנגד אירופה, כנגד הקוֹנצרן שלה! והחזה רב־הגבורה – בולט ומובלט! בעינים (עין אחת לסקוטארי, השניה לאירופּה) להט של גבורה, ופתאום –
בץ!
נגדע כעץ, נפל כאלומה בקציר! מפני מה? מאיזו סבּה?
“לב חלש היה לו”…
ולב־הגבּורים החלש נתפקע? מצער ומזעם נתפּקע?
לא; בשביל “קרן זוית” טוב יותר שימות – ביד זרה! סכין התנצנץ פתאום בחיק הלילה והטיל נצנוצים רצחניים על־פני הצללים האפלים… סכין בידו של… של…
אף אני יש לי לב חלש, לב־גבּורים חלש. והוא מתחיל מפרפר:
– שמא יהודי?
שמא תבדה סוכנות הידיעות הפּעֶטרבּוּרגית יהודי!
והיא תטלגרף: מהקהילה היהודית בסאלוניקי, או באיי־שישוֹק?
הריני מוסיף ומפשפש באוצר העתונים; ומתברר –
להד"ם!
המלך של מוֹנטעֶנעֶגרוֹ חי, עדיין הוא עומד באוהלו עמידת־גבורה; זו היתה ידיעה כוזבת מטעמי־בּורסה…
הריני מחטט עוד פעם.
שוב – פנינה.
חסד: הסירו את העונש של שלוש מאות רוּבּל.
עין אחת אל המראָה: התבּהר נתבהרו פני, חוט של חסד משוך עליהם, כקשת־הברית על שמים מעוננים.
“לא בפירוש איתמר” – שחור על־גבי לבן במאניפעֶסט אין זה כתוב, אבל הסעֶנאט, המפרש, פירש ואמר: “מכּללא איתמר” – ליהודונים מגיע גם־כן משהו…
רוצה אני לכתוב על־כך, לבשׂר לקהל, אך הנה בא – הרי אתם יודעים – המיניסטר עצמו, מיחה על־כך ופירש פירוּש חדש, שלא כסעֶנאט!
הצצה אל המראָה: הקשת, החוט של חסד, כבים והולכים…
שוב אני שולח אצבעות, מחטט בין העתונים… הנה צרור מוזר!
מודעה רבּה מאת הרועים שלנו: משבעה רועי־צאן ישׂראל – משבעה רבּיים כנגד המלמדים הליטאיים, כנגד (כפי שאומר נוֹמבּעֶרג): “בּוֹרוּך אַתּוֹ”… והריני נרעד כולי, ומשמיע קול זעקה: הוֹי, הרועים! והצצה אל המראָה! פני לוהטים, עיני בוערות בזעם קדוש! הריני שואל לי את דברו של הנביא, את עטו של ביאליק! צער וזעם!
כחלוקי־האבן מן הקלע יפלו דברי על שבעה השטריימלין הללו! הייתכן! כהיום הזה! בעיר נצורה, שהאויב רוצה לכובשה ברעב, להצית אש? לעורר מחלוקת?…
אך הנה נחה עיני על ידיעה ב“הצפירה” –
לא דוּבּים ולא יער!
חתימות מזויפות!
הצדיק מגעֶר הריהו בכלל במוֹנטרה!
ואילו היצר־הרע לכתוב עושׂה את שלו, בוער ומבעיר… אני מוסיף ומפשפש, מוסיף ומוצא! עין אחת אל המראָה: פי פתוח כמעט בצורת מרובּע! כל פרצוּף־הפנים – סימן־שאלה פתוח: היכי דמי? ועינים פתוחות לרוָחה, בוהות!
הפּרוֹגראמה של הרוֹיאליסטים…
שמעו!
אם לא נביא בחשבון את “ההמון הנבער והחשוך”, מתחלקים היהוּדונים לשני חלקים: לנאציוֹנאליסטים, המרכיבים ראשם ומשתחווים, וראויים הם לחרם כלכלי! ולנאציוֹנאליסטים שאינם מרכינים ראשם ואינם משתחוים – ולמה הללו ראויים? – לחרם כלכלי!
ארעיש עולם על אי־צדק כזה! היכי דמי? היכי דמי?
אך פתאום צלצול בפתח. נושׂא המכתבים! “יידישע לעֶגעֶנדעֶן” (אגדות יהודיות) מאודיסה, החוברת השניה. אני מדפדף דפדוף קל, העין נופלת על מעשׂיה… מעשׂה באדריינוֹס קיסר… מדרש־אגדה!
יושב אדריינוס קיסר ברחובה של עיר (בוַדאי בפתח הארמון), ויהוּדים עוברים ושבים. עובר היהודי הראשון ומשתחווה…
מתלקח חרון־אפו:
– העזה של יהודי! עוד הוא משתחווה!
– והוא מנהם:
– ערפוהו!
– עובר יהודי שני, וכבר אינו משתחווה…
– שוב חרון־אף:
– העזה של יהודי: איננו משתחווה!
– ושוב אותו ניהוּם:
– ערפוהו!
– לא! בשום פנים לא אגדה ישנה! ולא שום מדרש־פליאה!
– פשוט! ישנם שני מיני יהודים, כאלה שהם כּן משתחוים, וכאלה שהם אינם משתחוים…
ומי שיש לו כתר בראשו, הריהו מנהם:
– לערוף!
ומי שאבּד את הכתר מעל הראש:
החרם כלכלי!
– “ספּוּר ישן נושן”, כפי שאומר היינה.
שלום עם החדש־ביותר, עם החפשי־ביותר, בוַדאי; אך שלום מזוּין! שלום בין מתחרים שווי־זכויות, ומתחרים למעשׂה, לא להלכה, לא על הנייר בלבד.
אם עושר הוא – נכסים וכספים, הרי אנו עניים בנכסים ואביונים בכספים; אין זה שידוך של שווה בשווה, וכל שלום הוא – דלוּת! ואם עושר יהיה – עבודה, נישאר אנחנו, אם לא נחשוב בעצמנו למען עצמנו, קבצנים בעבודה, ונהיה צופים ומצפים למהפכה, של הלוּמפּעֶנפּרוֹלעֶטאַריאַט…
שלום, יד אל יד… שותפות! שלום עושׂים שוים עם שוים; היד, שמחפּשׂים אותה לשם תקיעת־כף, צריכה להיות חזקה. בשותפות מן ההכרח שיהיה מה להשקיע!
תחילה יש לחזק את ההוֹוה, ומתוכו יתארגן ויצא העתיד! וזהו הפחד!
מה היא היהדות לגבּי הליבּעֶראל, ההתבדלות לגבי המתבולל, והמדיניות של “כל ישראל” לגבי הראדיקאל!
האם זו היא אולי ה“תעודה” שלנו? אנו עם־המשיח, והיגאל ניגאל אך לבסוֹף אך ורק עם הלוּמפּעֶנפּרוֹלעֶטאַריאַט ביחד…
ועד לאותו זמן נהיה אנחנו המיילדים, המסייעים לכל יולדת, המושכים במלקחיים, העושׂים, לכשדרוש, את החתך הקיסרי; וכשבא הרך־הנוֹלד ויוצא לאור העולם, מניחים אותו במיטתה של האם, ולמיילד אומרים תודה, נותנים לו מטבּע במתנה, ופותחים לו את הדלת…
ו“זה הקטן גדול יהיה”, ומן הבית יצא אל הרחוב ויתרוצץ, ויהיה קונדס ככל הקונדסים, ישליך אבנים ויפגע פעם בחלונו של המיילד, ולפעמים גם בראשו…
תעודה? משיח? “אתה בחרתנו” מוֹדעֶרני?…
לא בשבילי!
אבל “אני מאמין” אומרים בכל יום, “בכל יום אחכה לו” ולימות־המשיח רחוק כל־כך, רחוק כל־כך…
האם נזכה ונגיע? האם לא יעוור טל־השחר את עינינו, קודם שתזרח השמש?
אנו יש לנו לבבות רחבים כל־כך, פתוחים לפני כל הסבלים, ובתי־מרקחת מלאים משחות ואבקות לכל המחלות – מפני מה קפוא לבּנו לגבי הסבל והעוני משלנו? מפני מה אין לנו תרופה ורפואה למקרים רעים משלנו? מפני מה “כל ישׂראל” הוא אנטי־פּרוגרעֶס?
– אבל אין קיימת בכל־זאת מדיניות של כל־ישׂראל.
– היא קיימת!
– אנו מוכרחים ללכת תמיד עם אחרים!
– עד לנקודה מסויימת בדרך… והלאה – ננסה לבחון ולקבוע בעצמנו את הכיווּן…
1912/13
אני מדבּר אליך, רבונו־של־עולם, פה אל פה, כמו אל אבא. ובלשון־אמא אני מדבּר אליך, כך לימד אותי רבי לוי יצחק מבּארדיטשוֹב, ואני אינני מחקה גדולים זרים… ואמוֹר אומר אני לך, רבּונו־של־עולם:
– זה טוב!
נעשה טוב יותר.
עדר צאן־הקדושים שלך לא יהיה עוד נגרע כל־כך!
שכן כל־זמן שהרועים שלהם היו רבנים ולומדים ויראי־שמים – “חבל על דאבדין!” – הצאן הרכות שלך הלכו ואבדו, היו לברות לשינים זרות… חלשים ורופפים – היו שומריך הללו!
רופף קולם של הרבנים שלך; הם קראו והזהירו, וקולם לא עורר הד בשום לב מן הלבבות…
ורופפות ידיהם של יראי־השמים, לומדי־התורה:
הם עשׂו את שלהם. מסביב לעדרי־צאנך הכשרים חפירות חפרו, גדרות גדרו… רופפות ולא גבוהות וצפופות היו הגדרות; לא עמוקות ולא רחבות החפירות…
והתינוקות של בית־רבּן רגליהם רגלים קלות היו… והיו מדלגים, בדומה לעזים פזיזות, מעל לגדרות ולחפירות, אל כרי־המרעה הזרים, אל שדות־הנכרים…
ומיום ליום שממו יותר מקומות־הלימוד של תורתך הקדושה, נתרוקנו ה“חדרים”, דממו בתי־המדרש… ואל ספרי־קדשך שבארונות לא הוּשטה יד צעירה…
ונתקיימה חטיבה מן התוכחה שלך:
היצר הרע, השׂונא, ימח שמו. כבל את בנינו לעינינו, שלל את בנותינו בשלשלאות, והוליכם בשבי. ואין אומר: השב! לא נמצא מי שיעכּב בידו!
אבל עכשיו הצבת שומרים מחוץ למחנה…
גודר להם את הדרך – קאַסוֹ1
אומר קאַסוֹ, משומדים גם הם אינם רצויים לו… היה בטוח, רבּונו־של־עולם, עדרך הקדוש שוב לא ייגרע כל־כך במהרה! מגיפת השמד תפּסק, הבריחה תיעצר… ושוב יתמלאו ה“חדרים” שלך, ובבתי־המדרש יישמע ברמה קול התורה, ומן הגמרות שלך יהיו דפים מתעופפים מתחת לידים…
ועוד בשורה טובה, רבּונו־של־עולם! היום או מחר נתּקת חלם עם כל הסביבה כולה נתּוּק מוחלט וגמור מעל פּוֹלין ונספּחת אל האימפּריה…
לגבי פּוֹלין הרי זה עוול.
תּלשו איבר מן החי…
הם וַדאי ישוועו אליך בצר להם, ואתה תשמע בשמים. הם יתפללו אליך, ואתה לא תסוך עצמך בענן, כפי שאתה עושׂה לנו, מעבוֹר תפילה…
אך אל נא תשכח, כי מן הרע יצמח לפעמים הטוב, ומן המר – המתוק, ודוקא בשביל היהודאים החלמאים שלך…
עדת ישׂראל שלך בחלם והסביבה לא יפנו עוד מעליך ולא יראו לך עורף! יראי־שמים יהיו – בין המצָרים: בין הים ובין המִצרים; זאב מצד אחד, ודוב מן הצד האחר. והכבשׂה, נשוּכה ומשוּכה משני הצדדים, תישאר אצלך בתווך, תשׂא אליך עינים לחות מדמעה ומלאות יראת־שמים, ותפעה תמיד אליך, רק אליך בלבד!
ומה עוד?
הם ייעשׂו כולם בבת־אחת “ליטוואקים”!
אפשר שיכּשלו ויחטאו לפניך ב“דקדוק”, אבל בעם־ארצוּת חשוכה לא ישקעו עוד.
“עברי” כבר יהיו יודעים!
והואיל וכבר הזכרתי “ליטוואקים”, מוכרח אני, רבּונו־של־עולם, להזכיר לך את המעשׂה בליטוואק שהיה לו סוסון…
אתה יודע הכל, ו“אין שכחה לפניך”, אני יודע!
אבל הרי אני יודע גם־כן, כי אתה אוהב שיאמרו לך, שיזכירו לך. הרי לשם־כך התפילות עשׂויות, על־כך הסידוּר מיוּסד!
כלום אינך יודע בעצמך, מה הוא שחסר לנו, מה הוא שאתה צריך לתת תנו… מה שנעשׂה בלבבה של כנסת־ישׂראל שלך? – ואף־על־פי כן להתפלל מוכרחים!
אתה רוצה שיבקשו, שלוש פעמים ביום שיזכירו לך…
והריני רוצה, רבונו־של־עולם, להזכיר לך עניין הליטוואק עם הסוסון… סוסון היה לו לליטוואק, ורצה לגמול אותו מן האכילה, והיה מפחית לו כל יום ויום משהו מוּעט משבולת השועל; משהו מוּעט פחות סובּין ושחת – “התרגל יתרגל…”
הסוסון רזה מעט בבשׂרו – אבל הוא מהלך!
עוד מעט, אפשר לספּוֹר את הצלעות מתחת לעור, אבל הוא הולך.
העינים נדלחות, הראש נרכן יותר, הרגלים נכשלות יותר־ויותר, הברכים פקות יותר־יותר־ויותר – אבל עדיין הוא הולך!
צריך פעם יתירה לנגוע בו, להצליף בשוט בצד זה או בצד זה: פעם על הראש, פעם על העינים – והוא הולך!
עד שהגיע אל מועט־שבמועט, אל לא־כלום!
“כזית” של שחת, סוּבּין – משהו מן המשהו; משבּולת־שועל מזמן לא היה עוד זכר, והוא הולך! הוא סוחב את רגליו!
עוד יום אחד בלבד! עוד יום אחד, והוא יהיה גמוּל לחלוטין מן האכילה…
ופתאום – –
ופתאום הוא פושט את רגליו ומת…
כלפּי מה אני מזכיר לך זאת, רבּונו־של עולם? כלפי התנהגותך אתה בסוסתך שלך, רבּונו־של־עולם…
מלחמה, חרם כלכלי… והנה – פסח ממשמש ובא!
אתה מהרהר בכך משהו, רבּונו־של־עולם?!
-
קאסו היה מיניסטר־חינוך בממשלת הצאר והוא הנהיג “סייג האחוזים” (נוּמרוס קלאוזוס) לגבי היהודים שלמדו מחוץ לגימנסיות ונבחנו כאֶכסטרנים. ↩
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.