רקע
יצחק ליבוש פרץ
אל הכלה
יצחק ליבוש פרץ
תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)

1

 

א    🔗

הלנה2 היקרה מכול!

הריני נמצא במצב הקשה ביותר… לבי מלא, בראשי אלפי חלומות קורנים, והעט קהה כל כך, אינני יודע במה להתחיל והכול מתנהל בכבדות כמו בזפת.

השעון הקיש שתים־עשׂרה. זאמוֹשץ ישינה, שקועה בחיק הלילה השקט והמוּכּכב. ואך אני לבדי אינני יכול לישון. לפני ניצב תצלומך, התמונה הקדושה היחידה בביתי, היחידה בחדרי לבבי!

כמה אסיר־תודה אני לך!

לבי היה נובל, וחיי – חלום־סיוטים נורא, ומעל לראשי תמיד עננים לבנים – תכריכים…

קמלתי בגיל הפריחה, הייתי משול כמת.

ועתה? לזוהר עיניך־כוכבים נמס הקרח מעל לבבי, והלב התחיל פועם… פועם בקול מהדהד כל־כך, בשׂמחה רבה כל־כך… העננים השחורים נעלמו ופינו מקומם לכמיהה המתוקה והענוגה!…

אני חי ואַת תוכן חיי…

אינני יכול לכתוב עוד… רוצה הייתי לשׂוחח אתך, אך בלשון אחרת…

היי בריאה!

אהביני,

ליאון שלך.


 

ב    🔗

[מקור]

גיסי היקר!

הנני ממלא אחר דבריך, וכבואי הנה, ממהר אני להודיעכם כי באתי שלם. לכם סוס אבּיר מגמא ארץ! ואנוכי ישנתי שנת צדיקים על העגלה, על־כן לא אדע כמה נסעתי מלעֶנטשטנעֶ עד מינקוויץ. חפצתי לישון על מסילת הברזל אבל לא יכולתי. מעשׂה שהיה כך היה. אחת הנשים (אל תגיד לנחמה) צעירה לימים הכירתני, לא אדע איככה, וַתדע כי ממשפחת פרץ אני, ותשאלני אם אח לפרץ היושב בגאליציען אני, וכאשר הגדתי לה כי כן הדבר, לא נתנה לי עוד מנוח וכל הדרך ספּרה לי מחיי אחי בגאליציען, ואנוכי… לא שמעתי, כי אזני ולבי נותרו יחד את רדיד צוָארי בלעֶנטשנעֶ.

על חג הסוכות אבוא אליכם, על הראשונים או האחרונים לא אדע.

והנני פורס בשלום מחותני והמחותנת, בשלום אשתך ואחותה ושלום כל באי ביתך. האל הטוב יתן לכם כתיבה [וחתימה] טובה.

אוהבך ומכבדך

יצחק ליבוש פרץ

זאמושץ אלול כ“ח בו תרל”ז.


 

ג    🔗

זאמושץ, 6 בספטמבר 77.

הלנה היקרה מכול!

אך עבר החג, הריני ממהר לכתוב אליך, עוד קודם שזכיתי לקבל תשובה ממך. שיגעת אותי, עצוב לי, אני מתגעגע…

אתמול היו אצלי אורחים רבים, אולי רבים מדי, בין השאר גם מר איכּס (שעתידה אַת להכיר אותו בזאמוֹשץ כאדם ריקני ביותר), והלה פשוט נמאס עלי בשאלותיו הביקורתיות־הקרות. “כיצד אתה עושה ראשי־פרקים”, שואל הוא, “קודם שהכרת יפה את הכלה! הנה, זה הוא אדם של פרוֹגרס! מטיף להשכלה, נושא־תרבות יהודי!” לשוא התאמצתי להוכיח לו מה רב כוח־המשיכה החשמלי של לבבות, כוח־ההכּרה המהיר של נשמות, הוא איננו רוצה להאמין. ואני – אני חירפתי וגידפתי אותו בעצם יום ראש־השנה.

הגינותי היום על שלושה עניינים אצל שופט־השלום של העיר זאמוֹשץ, שנַיים פליליים ואחד אזרחי. בראשון זכיתי מצד הנאשם, ובאחרון מצד התובע הפסדתי.

במקום לחזור לפניך על הדברים שדיבּרנו בלעֶנטשנה, אספּר לך על הנסיבות של שלושת העניינים האלה. זה מועיל יותר בשבילנו.

1. שוֹלחי התובע דורש מן הנאשם שיפרע חוב של 242 רוּבּל 50 קוֹפ' עם ריבּית והוצאות. החוב מוּכח על־ידי כתב. בכתב הזה נאמר:

“אני החתום מטה מאשר בזה, שאני חייב להמוכ”ז 242 רובל 50 קוּפּ, זאמושץ, תאריך. חתימה. הכתב הזה יש בו, כנראה, חסרונות אלה: א‘, סעיף 110, פרק 7 ספר 1 מקוֹדכּס־המסחר אומר: שטר־משיכה מוּצא ממקום אחד למקום אחר. ועליו יש לרשום: הסכום שיש לשלם; השם ושם־המשפחה של האדם שהוא חייב לשלם; התאריך והמקום שבהם יחול פרעונו של השטר; התמוּרה שנתקבלה, במזומנים, בסחורה, בחשבונות או באופן אחר. וכן יש לקבוע: לפקודתו של מי יש לשלם את הסכום: לאדם שלישי או למי שהשטר נכתב על שמו, וכו’.

ואילו כאן חסרים: 1, לפקודתו של מי (המגיש, המוכ"ז); 2, באיזה אופן קיבּלו את התמורה? 3, תאריך הפרעון; 4, מקומו; והעיקר 5, הבעל־חוב שהוא אנאלפאבּית, רשם צלבים במקום חתימה, ולפי סעיפים שונים של התקנות בדבר הנוֹהל האזרחי של בתי־הדין (105–111, 138–456) הרי חתימה כזאת (אם לא חתם על־ידה אדם שלישי מוסמך לכך) אין לה תוקף.

התגוננתי בנימוקים אלה:

לאחר שהוכחתי תחילה כי פּתק פשוט, שאין בו התכונות של שטר, נחשב בכל־זאת להוכחה שבכתב, הסתמכתי על הסעיף 105 של התקנות בדבר הנוהל האזרחי של בתי־הדין, שבו נאמר:

1. “כל מיני תעודות ומסמכים, בין אלה נעשׂו ונרשמו לפי הסדר הנדרש, ובין הפשטניים, וכן ניירות אחרים, מובאים בחשבון על־ידי שופט־השלום בהכרעתו בכל עניין”. מן הפירוש הפשוט והמדויק של הנאמר לעיל (“וניירות אחרים”) אפשר לראות: ש“כל פיסת נייר כתובה, הכוללת סימנים של פעולות בני־אדם, של יחסים משפּטיים בין בני־אדם, של מאורעות שפעלו על העניין הנידון, יכולָה, בלי להשגיח בחסרונותיה, לשמש הוכחה בבתי־משפט־השלום”. לפי כך מוכיח כתב־היד הזה, המצורף למסמכים, אף־על־פי שאיננו רשמי, כי הנתבע חייב חוב! למי הוא חייב? על־כך יש תשובה פשוטה: “למי שהכתב נמצא אותה שעה ברשותו, כלומר, למוכ”ז".

2.[בכתב אין מסומן באיזה אופן קיבּל את התמורה.] הרי זה משום שלא היתה תמוּרה, אלא החייב קיבּל את כל הסכום. התמורה היא איפוא מספר בלבד!

3. את תאריך הפרעון צריך לקבוע בית־הדין, וזה לפי הסעיף 1900 של הקוֹדכּס האזרחי, והואיל ולפי הסעיף 1156 של הקוֹדכּס הנ"ל חייב בית־המשפט לחקור מה היתה כוונתם הכללית של הצדדים שעשׂו את החוזה, צריכים אנו להניח, שבעניין הנידון נקבע התאריך: יום אחד לאחר הגשת הכתב (סעיף 192 של קוֹדכּס־המסחר).

4.[בכתב לא נקבע מקום הפרעון.] אך גם דבר זה אינו מעכּב לחלוטין, שכן במקרה כזה צריך הפרעון לצאת אל הפועל, לפי סעיף 1247 של הקוֹדכּס הנזכר, במקום־מגוריו של החייב (בזאמוֹשץ).

5. [אנאלפבּיתיות.] אני יכול להוכיח בעדים, שהנתבע ייפה את כוחו של אדם שלישי לחתום בשבילו. וגו'.

אף־על־פי כּן הפסדתי. מפני מה? עדיין אינני יודע.

 

הענין הפלילי    🔗

לפי החלטה של שופט־השלום בעיר זאמוֹשץ, נדונה אוסטרובסקי למאסר שלושה שבועות בגלל רכילוּת על הלנה רוּבּינסוֹן. העדים הוכיחו, כי אדם בשם דווידוֹבסקי הודה לפניהם, כי אוֹסטרוֹבסקי, שאינה יודעת רוּסית, ביקשה אותו לכתוב לה טלגרמה לקראסנוֹסטב. ובה מודיעים ליוסף רוּבינסוֹן, כי אשתו הלנה, הגרה זמנית בזאמוֹשץ, מנהלת אורח־חיים מופקר ומכוער. הוא כתב לה את הטלגרמה והיא שלחה אותה.

אל התעודות היתה מצורפת טלגרמה: “יוסף רוֹבּינסוֹן קראסנוֹסטב. אתה נמצא בקראסנוֹסטב ואשתך נוהגת הפקרות בזאמושץ. לשם מה אתה בעל? איכּס.”

קיבלתי עלי לטעון לנאשמת והגינותי עליה בשלושה נימוקים:

העדים העידו על מה שסיפר להם דווידוֹבסקי, ו. בית־המשפט האמין להם, מאחר שהם קיימו את כל התנאים שדורש מהם הנוֹהל המשפטי. אך באיזה אופן מוכחת אשמתה של אוֹסטרוֹבסקי? העדים מוכיחים לנו, כי דווידוֹבסקי ייחס לה את האשמה; אך האם הוא צודק בכך, או לא? מי ערב לנו, כי דווידוֹבסקי לא בדה את הדבר הזה מלבו?

2. אבל נניח, כי דווידוֹבסקי סיפר את האמת; כלומר, נניח כי במקום העדים עומד לפנינו דווידוֹבסקי עצמו, ולאחר שהוא חותם על אמיתוּת עדותו הוא אומר, כי כתב דבר־רכילות על מרת רוּבּינסון לפי בקשתה של מרת אוסטרוֹבסקי, מי איפוא הוא החייב? הוא או מרת אוֹסטרוֹבסקי? לי נדמה, כי החטא הזה צריך להכביד אך עליו לבדו, כאדם שחטא את החטא הזה. ולא על מרת אוֹסטרוֹבסקי, הרי אוֹסטרוֹבסקי לא השתמשה באמצעי־כֹפייה, היא לא הכריחה אותו לכתוב, היא רק בּיקשה והוא יכול היה לסרב לה; וכך היה עושׂה כל אדם ישר, וגם הוא חייב היה לעשות כן. יראת־כבוד בפני גברוֹת, עד כמה שתהא גדולה, אינה יכולה להיחשב ככפייה.

3. מנסיבות סיפוּרו של דווידוֹבסקי עצמו ניכּר חוסר־יוֹשרו, נראית בעירומה הרמאות שבו. הוא מצהיר, כי מרת אוֹסטרוֹבסקי ביקשה ממנו, הואיל והיא אינה יודעת רוסית, שיכתוב לה טלגרמה: כאילו תחנת־הטלגרף אינה מקבלת טלגרמות פּוֹלניות, כאילו רוּבּינסוֹן אינוֹ מבין פּוֹלנית, או כאילו אוֹסטרוֹבסקי עצמה איננה ידועת לכתוב פולנית. ואולם אוֹסטרוֹבסקי כּן יודעת לכתוב. הנאשמת הראתה מכתב כתוב בכּתב־ידה; רוּבינסוֹן מתגונן בפּוֹלנית, ותחנת־הטלגרף מקבלת מברקים פּוֹלניים.

על סמך כל הדברים האלה ביקשתי להחליף את פסק־הדין הקודם, שהוצא שלא בפני הנאשמת, וּלשחרר את מרת אוסטרוֹבסקי ממשפט ומעונש.

וכך היה.

4. האזרח ק' נאשם בגניבת לווחים.

היה אצלי אך זה עתה רוּבּינשטיין.3 וממנו נודע לי, כי… אבל הבטחתי לו לשמור את הדבר בסוד… אני באמת אינני אשם בזה, וכמעט תיכף לאחר שובי שלחתי אליך את מכתבי…

אם עבודתי בבית־המשפט מעניינת אותך, צווי, יקירה, ואודיעך כל יום פרטי פרטים. אילו ידעתי אני את כל עיסוּקיך, הכול, מה שאַת קוראה, ממה שאַת מתרשמת כל שעה, ואפילו את חלומותיך, לא הייתי מתגעגע כל־כך הרבה… ולא משתעמם. הייתי חי את חייך, לומד ומכיר את מנהגיך, מתרגל לנחש את כל הרגשותיך, את כל מאוַיי לבך האציל. היית גורמת לי את התענוג הגדול ביותר!

והזמן מתמשך כל־כך! מתי כבר יגיעו הימים־הטובים? ומתי אשמע שוב את מלמולן של שׂפתיך הוורוּדוֹת? ואראה את אורן הבהיר של עיניך הזוהרות? מתי, הוֹ, מתי?!

דבר זה מעורר בי קוצר־רוח ואני מסיים את המכתב: “שיגעת אותי”.

שלך לנצח

ליאון יוּדוֹביץ פרץ

אשת אחי גם היא שמה נחמה, אך היא חותמת “נעֶטטי”, איך זה נראה לך?

ליאון

כל־כך נתבלבלתי, שדבר אחד מן העניינים החשובים־ביותר כמעט שכחתי. הורי, אבא ואמא, שׂמחים בך שׂמחה שאין למעלה הימנה. ואין פלא. הם משבּחים אותך בכל התשבחות. תקבּלי מהם מכתב, אך נדמה לי, כי חובתך היא לכתוב להם תחילה. שם אבי יהודה, שם אמי רבקה. יכולה אַת לכתוב לשניהם מכתב אחד.

דרישות־שלומי הנלבבות להוריך, לגיסתי, לאחותה, לילדיה ולבעלה, וכו'. לך כותב אני רוּסית, כבר את יודעת משום מה.

אך אל נא תשכחי, שאין זה מכתב אלא שׂיחה בלבד. אני מדבּר אתך. אל תדוני משום־כך את מכתבי לחובה, אם גם יהיו קלים בתוכנם. העיקר הוא, שאין בכוחו של שום אדם לאהוב אותך כמו שאוהבך שלך

ליאון

עמוד אחד ריק, זה לא ייתכן, ואני חוזר על בקשתי שאַת, יקירתי, תכתבי לי הרבה, ואפילו הרבה מאוד, על עצמך ועל הנלווים עליך. ועל כל זה אהיה אסיר־תודה לך. אהבי אותי!

ליאון

היום אצלנו יריד, אני נחפז לשלוח את המכתב, כי מאוחר יותר יפריעו לי –

ליאון

כמה פעמים חתמתי?


 

ד    🔗

הלנה הנערצה!

היום אני מבולבל, עצוב ושבור.

יש לי אח, שלאחר החתונה יצא לגור בגליציה. לפני ראש־השנה עלה בדעתו לנסוע לרוסיה בדרכון גליצאי, ובגלל “מסירה” של אדם לא נודע אסרו אותו בדוּבנא ומוליכים אותו ב“עֶטאַפּ” לזאמוֹשץ.

המשפט אינו מבהיל אותי, כבר יתרצו ויטהרו אותו, אבל הוא כל־כך עדין ורופף במבנה־גופו, עד כי מן־הנמנע הוא שלא יחלה. ואני אוהב אותו כל־כך, את אחי זה, שהדבר המועט ביותר משגע אותי. אבל הוא ראוי לאהבה כזאת, בשעת־הפּנאי נדבּר עליו.

מרגיז אותי, שהמכתב מאתמול היה מלא פרטים מבית־המשפט, חושש אני שאַת חושדת בי, יקירתי, כי זוהי מסקנה שיטתית מן הרעיון שהבעתי בלעֶנטשנה בדבר עבודת־נשים! אין אני מסתלק מהשקפתי, או יותר נכון, מהשקפתו של כל עולם האנשים החושבים; אדרבה, אני סובר גם עתה, כי פאני לעֶֶוואלד הביעה את האמת לאמיתה, באמרה כי “הנשים צריכות לקבל חינוך כזה והשׂכלה כזאת, שיתנו להן את האפשרות להתקיים בכוח עצמן ולהישמר מן ההשפלה להיות אנוסות להתחתן לשם כסף”. שום אדם אינו אומר, כי אשה מחויבת לנהל בית־מסחר בפני עצמה, שום אדם אינו דורש דוקא, שהיא תסייע לבעלה בעיסוקו. כל אחד יודע, כי אשה שאיננה בּוּבה, שסיסמתה איננה היוֹפי בלבד, שמטרתה בחיים אינם נשפים, שאופקה אינו מוגבל בריקודים בלבד; שנשמתה אינה ניזונית מרכילות מאוסה; שמלבד הלשון הצרפתית, בלי שום ידיעה בספרותה, ומלבד היכולת לנגן כמה ואלסים ולצייר איכשהו, – יש לה עוד ידיעות אחרות חשובות; היא אשה טובה, אֵם טובה, מנהלת את משק־ביתה, מחנכת את הילדים, מקבּלת את בעלה בלב חם, מכניסה לביתה סדר, שלוָה ואהבה – אשה כזאת איננה יצור מיותר בעולם הזה! התפקיד של אשה ואֵם קדוש הוא, ומשק־הבית הוא באמת משען נכבד בחיינו. אבל כל בר־דעת מבין, כי בעל אינו חי לעולם, ולא תמיד הוא בריא ושלם, וכי הגורל עיוור ובוגדני, וכי רכוש אינו נצחי, ולעתים קרובות חסרות ידים עובדות במשפחה! מה יכולה לעשׂות האשה היפה, העדינה והמסורה ביותר, אם המוות גוזל ממנה את בעלה, את המפרנס, הפועל השחור, והיא נשארת בלי רכוש ובלי עזרה? ובכל מצב בחיים צריך להיחשב נחת־רוח לאשה, כשהיא עסוּקה בעבודה, והיא בקיאה בעבודתו של בעלה ועוזרת לו בכול, ושומרת בזה על בריאותו ומקילה במידה רבה מעמלו, ויש בה ההכרה, שאין היא חיה חיי בטלה, ומלבד אהבה והוקרה מגיעה לה מבעלה גם תודה. “איזה אושר הוא זה!” – אומר המחבּר האלמוני של “נחיצות העבודה לנשים”, – “כשהאשה יודעת, במקום לבכות ולהתאונן בשעה קשה, להתמסר בשקידה אל העבודה ולעזור לכל המשפחה בעת־צרה!”

כאמור, נחשבת הנהלת משק־הבית אף היא כמין עבודה. ולפי זה יש להם לאיש ואשה, כאנשים חפשיים, הרשות הגמורה לחלק ביניהם את העבודה באופן זה, שתהא האשה מתעסקת בעבודות־הבית ובחינוך־הילדים והבעל – במסחר. אבל אני מודה, שאילו הייתי אשה לא הייתי מקבּל חלוקה כזאת.

הלנה היקרה! הייתי רוצה להוסיף ולדבר אתך עוד והרבה… אבל מחרתים יוצא בית־המשפט, ואני יש לי עוד הרבה עבודה.

גם כך בוַדאי כבר אני מכביד עליך במכתבי, לא כן?

שלך לנצח

ליאון יוּודֹביץ' פרץ

זאמושץ, 11 בספטמבר 1877.

נזכרתי שאין לך טפסים למכתבים, ואת משתמשת בשל אחיך. והריני שולח לך טפסים. המדפיס – פּוֹליאק יהודי, לא כתב כל־כך נכון את שמך, אך אין בכך כלום. – אני טרוּד מאוד. – היי לי בריאה. להתראות, להתראות בנעימים!

המשך העניינים המשפטיים שלי נדחה עד להחלטה מיוחדת שלך בזה.

ליאון


 

ה. “על עבודת נשים”    🔗

בחוברת הנזכרת על עבודת נשים מובאת דעתו של מילל, הסובר כי בהינשאה בוחרת לה האשה התעסקות, בדיוק כשם שהגבר בוחר לו מקצוע; עליה אפשר לומר, שהיא מתעסקת במשק ובחינוך הילדים כמו במקצוע במשך כך וכך שנות־חיים, כפי שהדבר דורש, ומשום כך היא מסתלקת לכל אותו זמן מכל שאר העבודות בכלל, ולא רק מאותן התעסקויות העלולות להפריע לה במילוי חובתה. ג.נ. סוֹלוֹביוֹב, שאינו מסכים לדעתו זאת של מילל, אומר:

“אם כל נערה תהא חושבת, שבעבודה יוצרת צריכה היא לעסוק רק עד הנשיקה הראשונה, תהיה עבודתה קצרת־זמן וארעית ביותר ואין לקווֹת ממנה שתפעל משהו של ממש. בהעמידנו לעבודתה החברתית של האשה גבול עד אל הנישואים, מצרים אנו מאוד את תחומיה של העבודה הזאת, הואיל ושום קאריירה מדעית או פקידותית אי־אפשר להשיגה במשך שלוש או ארבע או חמש שנים. שהאשה תשוּב אל עבודתה לאחר שתתאלמן או יתברר שהיא עקרה, בכך אין להתחשב…”

באופן חלקי צריכים אנו להסכים לדעתו של סוֹלוֹביוֹב. ואני הייתי מייעץ לכל אשה לבחור לה אחד משני המקצועות האלה, או שניהם ביחד: הוראה וכלכלה.

עד לנישׂואים, בתקופה שעדיין אין לאשה ילדים, או בעת צרה, יכולים המקצועות האלה להיות לה מקור של מחיה, ובכל שאר מצבים שבחיים יכולה האשה לעשׂות את עבודתה בבית. הפדגוגיה היא היסוד העיקרי של חינוך־הילדים. וגם הכלכלה היא הבסיס של כל הנהלת המשק.

אך בתתי את העצה הזאת, יצאתי אף אני מנקודת־הראות הכלכלית, המקבּלת כאמת מוּכחת את ההשקפה, כי חלוקת־העבודה המקוּבלת עד עתה בין האיש והאשה היא הראציונאלית ביותר ואי־אפשר שתהיה חלוקה אחרת.

וַדאי שהיתה נראית לנו מוּזרה משפחה, שבה היה הבעל מגדל את הילדים והאשה היתה נוסעת לדאנציג לרגל המסחר! שבה היה הבעל שר “אֵי־לוּ לוּלוּ” והאשה מנהלת את העסקים, אבל בפני מה?

אתונו של בלעם שואלת: “ההסכּן הסכנתי לעשׂות לך כה?” (זוכרת אַֹתּ?) ואמנם כן, החמורים מחשיבים מאוד את הנהוג והמקוּבּל; אנו רגילים לראות באשה מטפלת, משרתת או בּוּבּה, ונראה לנו מוזר הדבר, אם המטפלת והבּוּבּה הזאת מתגלגלת לפתע־פתאום באדם ומתחילה לפעול כאחד מן החברה!

אנו מביטים על האמנציפּאציה של הנשים כמו הפריצים הפּוֹלניים על שיחרור האיכּרים.

אפילו הנשים עצמן מפחדות מפני החופש הזה, ואין בכך פלא; באותו פחד עצמו קיבלו הכושים את שיווי־הזכיות שלהם; האנשים שאין להם חופש מפחדים מפניו, אינם מרגישים בעצמם כוח לקיים את עצמם…

את המין הגרוע ביותר של דיכּוי האשה מוצאים אנחנו אצלנו היהודים.

מאחר שאיני יודע רוסית במידה מספקת, אשתדל לתרגם לך כמה בתים עבריים מיצירתו הפיוטית של י.ל. גורדון – לייידיש.


 

יודישע פרוי    🔗


יודישע פרויא, אים בעקאַנט איז דיין לעבען;

שטילל ווערסטי געבוירען, שטילל ווערסטי פערלוירען;

דיין פרייד, דיין טרויער, דיין האָפנונג, דיין שטרעבען

אין דיר פלאַמט’ס אויף, אין דיר ווערט’ס פערפרוירען!

ווען יעדערער לעבט, ווען יעדערער געניסט,

אויף דער פרייער וועלט ווען יעדען איז גיט

איז דיר נעבעך פינסטער, איין אייביגע דיענסט

פין שיטעב, פון געוועלב מאַכסטי קיין טריט.

מיהערט נישט ווען דיא לאַכסט, מיהערט נישט ווען דיא

וויינסט!..

אין וואָס איז גאָר ווערט דיין לעבען אין דער טהאַט?

דיא טראָגסט, דיא האָסט, זייגסט אין אַנטוויינסט

קאָכסט, באַקסט אין פערגייסט פאר דער צייט!

וואַס טויג דיין געפיעל? וואָס העלפסט אַז ד’ביסט שיין?

אַז וואָס עס זעהען ד’אויגען מאַכט נאָך דיא האַנד?

דיין געפיעל איז פערלאַכט, אַ זינד איז דיין חן

דיין פעאיגקייט אַ פעהלער, נאריש דער פערשטאַנד.

דיין קול איז אָסור, מיטאָר עס נישט הערען

(מיטאַר עס נישט זעהען דיינע זיידענע האָר)

דער שרעקליכער יצר־הרע ליגט דיר אויפ’ן שטערען

אין דיא ביסט אין גאַנצן איין אויסוואָרף דער נאַטור!

ווען דיא בעטסט פאר דיין מאַנן אויף געזינד אין הצלחה

הערסטי וואָס עהר בעט? לייגט צי די אויערן!

עהר דאַנקט דעם ליעבען גאָטט, עהר מאַכט אַ ברכה:

“אז עהר איז קיין ווייבעל אין איין הייבל געבוירען!”

מיט וועמען האָסטי חתונה? וועסטי לעבען ביינאנט?

צי קעננסט דיא דיין חתן? צי איז עהר דיר האָלד?

אפילו דיא פראגען זענין דיר אים בעקאנט!

דער מאַמען איז געפעללען! דער טאַטי האָט געוואָלט!

דיא האָסט עהם נישט געזעהן? צי וואָס זאָלל עס דיר?

דאָרך אזוינע זאכן ווערען תנאים נישט געשטערט!

נעָר איידער דיא ביסט געבוירען, נאָך 40 טאָג פריר

האָט דיר שוין דער מלאך דיין זווג בעשערט!

פערדעק דיך מיט’ן שלייער! מאַך צי דיא אויגען

לייג דיא זיידענע האָר אינטער דער שעער!

דיין פרייאהייט, דיין יוגענד זעננען אוועק געפלויגען

דיא הערסט נישט פין זייא, דוא זעהסט זייא נישט מעהר!

וואָס וואַרפסט דיא מיט ד’אויגען? קיקסט דיך ארים?

ווילסט זעהען דיין חתן? דיא יאָגסט דיך געשווינד!

איך זאָג דיר פריר: עהר איז בלינד אין קרים!

נאָר צי קיממט ניש קיין ווייב אז מ’איז קרים אין בלינד?

אַז מיפאַרקויפט אַ קיע, צי וועט זיא גאָר פרעגען

ווער עס איז איהר קונה? וויא עהר זעהט אויס?

ווער עס וועט זי מעלקען וואָס איז איר געלעגן?

אביע מ’וועט זיא פירען אויף דער פאשע ארויס!

דער מאַנן איז וויא דיא! אויך אים אַזוי ערצויגען!

עהר האָט דיך נישט געזעהען, קיינמאַהל ניטש געקענט!

נאָך דער חופה פליהען דיא קעסט פייל פין בויגען

נאָך די קעסט דער נדן פליהט אינטעיר דיא הענד.

דעמעלט זיכט עהר זיך פרנסה ווען איינס אין דער וויעג

דאָס צווייטע בייא דער בריסט, דאָס דריטע אין חדר!

די פרנסה איז קליין פאר’ן עולם נישט געניעג,

פערקויפט ער דאָס דרשה געשאַנק, פערזעצט מען דיא

קליידער!

קוצו של יוד

אשה עבריה מי ידע חייך?

בחושך באת ובחושך תלכי;

עצבך ומשׂושׂך, שׂברך מאוייך

יולדו קרבך, יתמו תוככי.

הארץ ומלואה, כל טוב ונחת

לבנות עם אחר לסגולה ניתנה,

אך חיי העברית עבדות נצחת

מחנותה לא תצא אנה ואנה;

תהרי, תלדי, תיניקי, תגמולי,

תאפי ותבשלי ובלא עת תבולי.

ומה כי חוננת לב רגש ויופי,

כי חלק האל לך כשון ודעת?

הן תורה לך תיפלה, יופי לך דופי

כל כשרון לך חסרון, דעת מגרעת,

קולך ערווה ושער ראשך מפלצת;

ומה את כולך? חמת דם ופרש!

זוהמת הנחש מאז בך רובצת

וכמו דוָה עמך יזרך ויגרש

מבית הספר, מהיכל אלוה

ומבתי משוש לשאת רק נוֹה.

טוב לך כי לא תדעי שפת אבותיך,

כי בית אלהיך בפניך נעלו.

כי עתה לא תשמעי ברכת מנאציך

“שלא עשׂם אשה” יום־יום יתפללו,

כעכ"ום וכעבד את למו נחשבת,

כתרנגולת לגדל אפרוחים עומדת,

למה עגלה דשה, פרה חולבת,

למה לך אפוא היות מלומדת?

למה על חנוכך יעמלו חנם –

וההולך בעצתך יורש גיהינם –

נשאת – הידעת האיש לו תנשאי?

האהבתיו? הראיתיו עין בעין?

האהבת? – אומללה, הטרם תדעי

כי אהבה בלבב בת ישראל אין?

ארבעים יום טרם אמה חבלתה

הכין לה אלופה המזווג זווגים,

ומה־ימריצה אם תראנו עתה?

מה־תתן, מה־תוסיף אהבת תענונים?

אהבה מן הן לא ידעו אמותינו –

הכזוֹנה נעשה את אחותנו?

הביאי ראשך בצעיף, פניך הליטי,

וקוצותיך אל תחת תער;

אל העומד על ידך מה זה תביטי?

אם גבן או דק הוא, זקן או נער?

אחת היא לך! הן לא את הבוחרת,

הוריך יבחרו, הם בך ימשלו,

כחפץ נמכר מרשות לרשות את עוברת.

הארמים הם כי פי נערה ישאלו?

יד אביך מושלת בך בבתוליך,

ובצאתך מביתו – בעלך עליך.

בעלך – גם הוא לא גוּדל בנוֹער,

לא נטע כרם, לא בנה לו בית;

ככלות שנות ארוּחתו, באבוד המוהר,

וכשהשתרג עליו שתילי הזית.

אז יחל לבקש חית יד ופרנסה

כאיש אובד עצות, חסר לב ותבונה.

ובראותו כי אין כל, כי כל תקוה נסה,

ינוס באשר ינוס, יעזבך עגונה…

אלה תולדות כל אשה עבריה –

אלה תולדות בת שוע היפה־פיה.


זהו תיאוּר מעציב, אבל אינו מוגזם אפילו כחוט־השׂערה.

ושוב על חלוקת־העבודה.

אמרנו, שבדרך כלל רואים את משק־הבית מסור לאשה, ולאיש – המסחר, העסק. כך הוא גם דעתו של מילל. “אם המשפחה – אומר הוא – אינה מתפרנסת מרכוש (הכנסה קבועה), אלא מכסף המוּכנס בעמל, סובר אני, כי הסדד הרגיל והמקובּל, כשהבעל משׂתכּר ומכניס והאשה מנהלת את ההוצאה, הוא חלוקת־העבודה המתאימה ביותר בין האיש והאשה. אם מלבד הסבל הגופני, הלידות וכל האחריות המלאה והכבדה לילדים והדאגה לחינוכם בקטנותם, נוטלת עוד האשה על עצמה השתתפות שקדנית ברוָחיו של הבעל לתקון מצבה הכללי של המשפחה, הרי היא נוטלת על עצמה לא רק את כל המחצה, אלא גם חלק הגדול בהרבה ממחצית העבודה הרוחנית והגופנית…”

אעשׂה טובה לגיסתך, אם אביא המשכה על המוּבאה הזאת, והריני עושׂה זאת ברצון.

“אם היא (האשה) – אומר מילל הלאה – נוטלת על עצמה עוד איזו עבודה, הרי אינה משתחררת בזה מהתחייבויותיה הללו, והעבודה הזאת מפריעה לה רק למלא את התחייבויותיה האלה, היא נוטלת ממנה את האפשרות להתעסק בעזרה לבעלה בעסקים ובהנהלת המשק, ושום אדם לא יטפל בשני אלה כמוה.”

אך מפני מה לא? משום שדרך־העולם הוא לחשוב, כי ענייני־משפחה, הנהלת־המשק וחינוך־הילדים אינם עניין לגבר. דרך־העולם ושוב דרך־העולם. אבל אם נסלק את האבטוריטה המחוּכּמת והמיושנת הזאת, תיראה לנו אולי טובה יותר מחשבתה של לוּאיזה אוֹטוֹ4, דעה שהיא כולה ההפך מדעתו של מילל. החוק הישן, אומרת היא, שהטיל על הבעל את החובה לקיים את אשתו5, היה מיוסד בימים ההם על מחשבה בריאה: בימים ההם היו לעקרות־הבית הרבה התעסקויות. בכל משק־בית היו הכרחיות ידים עובדות של נשים. כל מצרכי המשק הראשוניים, המיוצרים עכשיו על־ידי בתי־חרושת ובעלי־מלאכה, היו מיוצרים בימים ההם בכל בית בפני עצמו. בבית שחטו בהמות, אפו לחם, כבסו לבנים, טיגנו והמליחוּ וכבּשו כבוּשים מכל מיני פירות וירקות. והיו מייצרים אפילו סבּוֹן. וכל זה דרש הרבה נסיון וזריזות, השגחה ועבודה, על־כן ראה כל גבר הכרח לעצמו לשׂאת אשה וחפּשׂ לעצמו בת־זוּג, שיהיה בכוחה לעשׂות את כל הפעולות הרבּות האלה כראוי ובחכמה. באותם הימים אפשר היה באמת ללמוד הרבה ולחדש הרבה בעבודות המשק; ואילו עכשיו כל סדר־החיים הזה והמנהגים האלה חלפו ואינם עוד. עכשיו היו רואים סדר־חיים כזה כמין מותרות מגוחכים, שאינם מביאים לשום דבר של ממש.

“בתנאי־חיים כאלה, הרי לא הבנות, אלא גם נשים נשׂואות שאין להן ילדים, שאינן מנהלות פאנסיונים ואין להן חוג־פעולה אחר, אנוסות ממילא, מאין להן התעסקות, לשבת בחבּוּק־ידיים, מבלי לדעת במה לבלות את הזמן. להיות בעל לאשה כזאת הרי זה באמת לוּכּסוּס גדול מדי לאדם בימינו, שהרי בשביל לנהל את משק־הבית בלבד מספיקה המשרתת, והאשה לא תישאר לה שום התעסקות אלא אולי להכין לבעלה את מאכליו החביבים עליו ולתקן את כלי־הלבן שלו, אבל גם את העבודה הזאת יכולה לעשׂות הנערה העוזרת… בשביל להיות בעלת־בית טובה אין צורך כלל להתמסר לכך בשלימוּת; כל נערה מפותחת ומשׂכילה, אם היא אוהבת את בעלה ותרצה להיות חברתו בחיים ועוזרתו הנאמנה, תוכל בקלות לתפוס במה לעזור לו וללמוד את האמנות במה להיות לו חברה.”

ומה עושות הנשים, שבעליהן אמידים הם ומחזיקים, או מרשים להן להחזיק, שתים או שלוש עוזרות? בילדים מטפל מורה, מחנך וכו' והבעל… בו לא צריך לטפל כלל… מה איפוא עושות נשים כאלה? היפות שבהן מתמסרות להרפתקאות ולשערוריות, והמכוערות שבהן – ללשון־הרע, לרכילויות…

אין פלא, שנטפלים אל כבוד־האדם של נשים כאלה, אין פלא, שהן בּוּבּוֹת בלבד; מה כבוד־אדם אפשר שיהיה לה לבּוּבּה, ואפילו היא בוּבּה מפוארת?…

סלחי לי, הלנה היקרה, שהרשיתי לעצמי לגזול ממך שעה ארוכּה כל־כך. נדמה לי, שלא תכעסי עלי בגלל כך שהמיוּעד לך מבקש שתכירי אותו ואת כל הצדדים של דרך־חשיבתו…

האוהב אותך

ליאון

זאמושץ.


 

ו    🔗

הלנה! הלנה היקרה מכול!

עתה אני משוּגע, שכּוֹר מאושר, ואני קופץ ובוכה משמחה…

הוֹ! אין אַתּ יודעת, מה נתרחש אצלי בלב, איזה צער, איזה סבל ואֵלו יסורי־טאנטאלוּס!

אמא יחידה ולבדה בבית, אבא נסע אל אחי; נחלשת מתענית ומצער, חלתה אמא. האח משׂתרך שם בדרך עם ה“עֶטאַפּ”, שלוּל בשלשלאות, ואני – אני לא קבּלתי תשובה מהֵלָה שלי! עוד אמש בכיתי כילד לפני השדכן שלי, לפני רובּינשטיין! בכיתי, משום שהיה זה באמת יותר מדי… ומתוך בכיי נסעתי בשתּים בלילה לרובּישוֹב (שמונה מיל דרך). אני חוזר הביתה הלילה, ושלא בצפוי כלל – אושר משוּלש ממתּין לי: אני מוצא את האח חפשי, אמא בריאה, והם מוסרים לי שני מכתבים, שקבּלו ממך! מהלָה שלי!

לחג בוַדאי כבר לא אבוא אליכם! אַתּ מצטערת על כך, גם אני מצטער! אך תארי לעצמך מצבי: לימים הראשונים של סוכות אינני יכול לבוא, כי האח נשאר אצלנו לימים האלה, ואלוהים הוא היודע אימתי אתראה אתו שוב… לימים האחרונים גם־כן אינני יכול, משום שבהושענא־רבה באים אלינו בתי־משפט השלום. אך אל תחששי! מיד לאחר סוכות אפוֹל אליכם כמו פצצה! אפול אליכם מאושר, קורן, כדי להיות מאושר כפליים וקורן פי־שלושה אצלך.

אבל אם אשקול את העובדות בקרירות, אינני מבין את מכתבך, וזה מכמה טעמים:

“אילמלא שהיו רחמים בלבי (כותבת אַתּ), לא הייתי נחפזת להשיב על מכתבך האחרוֹן, ועליו נדבר עוד במדוּיק פה אל פה”.

לאחר קריאת המלים האלה נתעוררו אצלי שלוש שאלות:

1. האם חליפת־המכתבים בינינו נכנעת גם היא לקאפריסות של המוֹדא, ואף־על־פי שיש לך מה להודיע לי, חייבת את להמתין תחילה לתשובה ממני על מכתב שכבר כתבת? לי נדמה… אך לא, לא אומר לך זאת, עד שאַתּ עצמך,יקירה, תסבירי זאת.

2. מפני מה אתַּ נמנעת מחילוּפי־דעות בכתב על מכתבי “האחרון”? במכתב הזה כתבתי, שאני מפסיק את תיאור ענייני־המשפט, עד להחלטתך בדבר המשכוֹ; מפני מה עדיין לא קיבּלתי החלטה זו?

3. העניין החמוּר ביתר בשבילי היא התיבה “במדוּיק”; מה יוכלה להיות משמעות הדבר, אם במכתבך עברת על הדבר בשתיקה?

כבר לא ישנתי שלושה לילות, אבל השאלות הללו לא יניחוני לישון גם הלילה…

אַתּ אולי אינך יודעת, ואני אינני רוצה בזה לפגוע בכבודך, שהאהבה הטהורה משולה לעלעל מרעיד, והאיוושה הקטנה ביותר, מַשב־הרוח הקל ביותר, נוטלים ממנה את שלוַתה ומעוררים סביבה סערה מדוּמה!

חייבת אַת לבקש ממני סליחה, הלינקה שלי! אך לא על־ידי מכתב, אלא פה־אל־פה, ודווקא במלוא המשמעות של המלה הזאת.

אך אל נא תחשבי שאני כועס עליך אפילו מעט, כי עליך לא יוכל לכעוס שלך

ליאון פרץ האוהב אותך

עד מותו

זאמושץ, 19 בספטמבר 1877.


 

ז    🔗

זאמושץ, 9 בספטמבר 1877

הלנה היקרה!

את מכתבך קבּלתי אמש, בשבתי עם קבוצת ידידים ועם הורי, שבֹּילו אצלי עד 12 בחצות. רק אותה שעה יכולתי להתחיל לקרוא את מכתבך קריאה מדוקדקת ולענות לך, ובשל כך הלכתי לישון בשעה מאוחרת וקמתי עם מיחוּשי־ראש. דומה עלי כי מישהו מצליף בשוט על מוחי ומבקע אותו לאלף בקיעים. אבל אני מרוצה מכך. אבא שלי, שכבר היה אצלי [הבוקר], הכריח אותי להבטיח לו שלא אצא מן הבית, ויש לי איפוא רגע פנוי בשביל הלנה שלי!

ואספּר לך על התרחשות מעציבה בעבודתי כעורך־דין. מיד לאחר בחינותי קניתי, במטרה לרכוש נסיון, שטר של יהודי בעיר־החדשה של זאמוֹשץ בסך 24 רוּבּלים, ושילמתי 50 אחוז. לאחר שזכיתי בבית־המשפט, לא רציתי להיות אכזר – משנוכחתי לדעת, כי הנתבע עני ביותר, חילקתי לו את החוב לתשלומים חדשיים של רוּבּל אחד. סבור הייתי, שעשׂיתי כפי שחייב לעשׂות אדם ישר והגון, ושום אדם לא יוכל לומר עלי: ראה זה בעל־מחלוקת הוא. לא עלה כלל על דעתי, כי העני הזה יכבד ממנו לשלם אפילו רוּבּל אחד לחודש.

וכשעברו ששה או שבעה חדשים, ולא קבּלתי מבעל־החוב פרוטה אחת, הגעתי לכלל כעס וביום ו' שעבר לקחתי כרכרה ונסעתי עם שליח בית־הדין להינקם ממנו…

נכנסנו – ולעינינו נתגלתה תמונת־התוגה הנוראה ביותר שראיתי בחיי. החדר היה ריק ומכוער. הקירות, קלוּפים משן הזמן, בכו בדמעות של טחב ורטיבות. רהיטים לא היו שם כלל, חוץ מספּה קטנה אחת מימי מתושלח. ועל־גבי הספה הזאת, מכוסה בלויי־סחבות, שכבה הנפש היחידה שבבית: נערה חולה, שעור־פניה חיוור־צהוב ועיניה עצומות.

העור הצהוב והשיעול התדיר והמענה סיפרו על מחלה מעציבה מאוד: על השחפת חסרת־המרפא.

כששמעה את צעדינו הרימה החולה במאמץ גדול את ראשה, פקחה את עיניה הכבויות למחצה והביטה עלינו בפחד.

בעינים כאֵלה – הרהרתי מיד – מביטה הכבשׂה אל הזאב המתקרב…

– אבא איננו, פּאניה (אדון) – נאנחה ואמרה – אמא הלכה אל השוק…

שנינו פתחנו את פינו, אבל איש מאתנו לא מצא מה לומר. עמדה דממה בחדר. וכאשמים השפלנו את ראשינו. דבר זה הוסיף עוז לילדה.

– אני חולה, – אמרה בקול נוגה הקורע לבבות, ושוב תקף אותה השיעוּל – תסלחו שאינני יכולה לקבל את פניכם – הוסיפה בגאוָה מסוּימת ובאדיבות קרה.

– נחכה מעט, – אמר בכובד־ראש שליח בית־הדין – אנו באים לכאן בשם המלכות והחוק; אינני רגיל לבקש שיקבלו את פני בשׂמחה. – קולו היה חריף מדי.

הנערה נאנחה והניחה לראשה לצנוח על מראשותיה הקשים של הספה.

– הסר לפחות את הכובע, – אמרתי בשקט לשליח בית־הדין, משהרגשתי בכך שלא עשׂה כן, אך הצער יש לו אוזן חדה:

– אדם עדין! – אמרה הנערה בלגלוג חשאי. את שתי המלים הללו, שנאמרו בלחש, פיענחתי לפי תנועות שׂפתיה. עמדתי והרהרתי. הרגשתי עצמי ירוּד ושפוּל. הרגשתי עצמי נטוּל־כוח כנגד הילדה החלשה, החולה. השפלתי את עיני, וכאשר הגבהתי אותן ראיתי דמעה של רחמים בעיניו של שליח־בית־הדין; דמעה שהרטיבה את ריסי־עיניו של אדם, שהוא אנוס להיות תמיד עֵד לצרות מצרות שונות, ושלבו עשׂוי להתפלץ בכל מקום ובכל שעה שהוא מוציא את משימתו אל הפועל…

והתמונה המעציבה הזאת נעשׂתה נוראה עוד יותר, משנכנסה מיד לאחר־כך בעלת־הבית. מיד משראתה אותנו השמיעה אנקה של תן שנבהל. היא הביטה בנו בעינים מטושטשות ומיואשות, ולאחר שהודיע לה שליח־בית־הדין בשם המלכות והחוק מה היא מטרת ביקורנו, לא היה גבול ליאושה. היא רעדה בכל גופה, עיניה נמלאו דם, והיא פלטה צעקות מחרידות אך בלתי־מובנות.

– אמא! הירגעי – אמרה הילדה החולה בבכי – אבא יבוא וימצא איזה מוצא. אלוהים לא יעזוב אותנו…

אבל שיעוּלה המענה הפסיק את דברי תנחומיה.

כמה המלים שאמרה היתה להן השפעה כלשהי על האם.

– אַת צודקת, בתי – אמרה – האדונים הללו לא יעשׂו לנו כלוּם… הכול מן ההשגחה… צריך לשׂאת ולסבול! אדונַי, הריני לשרוּתכם… החריבו כבר את הכול…

– אם בעל־הדירה, הבעל־חוב החשוב שלנו, איננו בבית,– הסביר בכבוד ובקור־רוח מעושׂה שליח־בית־הדין – חייב בשעת העיקול להיות נוכח גם בא־כוח המשטרה.. בוא, – פנה אלי, –נחפש את מישהו…

יצאנו מן החדר בלי ברכת־שלום. אילו אמרנו שלום, היתה זאת צביעוּת.

בחוץ אומר לי שליח־בית־הדין:

– האם אתה יודע, כי בשביל להביא מיליציאנט יכול הייתי לשלוח את מישהו?

– אני מבין…

– וכאן תפסת, משום מה הוצאתי אותך מן הבית?

– תפסתי!

– ובכן?

– בוא ונסע!

הכרכרן הצליף בשוט ועד מהרה הגענו אל בתי־החומה של זאמושץ.

נשמתי לרוָחה.

– כמה מגיע לך? – שאלתי את שליח־בית־הדין.

– כוס בּירה עם קינוּח־שתיה.

שליח־בית־הדין בעל־הלב קיבל מה שביקש, ואני – נדרתי שלא לקנות עוד שטרות־לגוביינא בעד שום הון שבעולם!

ליאון


 

ח    🔗

הלנה היקרה!

אני עצוב לי, ואת מתגעגעת – אך כל זה יחלוף כחלום ואנו נתעורר לחיים חדשים.

אינני רוצה להיות עצוב, אחותנו צודקת באמת! בשעה זו כבר נמצא מכתבי השני בידך, מכתבי זה מקודש איפוא לענייני העתיד.

הרהיטים כבר קנויים ומוכנים, עתה יש לנו הנה זה:

ערך רהיטים בעד 90 רוּבּל עם שולחן לקלפים; ארון ישן, מזנון, שולחן־כתיבה. שלושה שולחנות (אחד לקריאה, אחד למיחם, ואחד – לכתיבה, או לחדר־האוכל); כוננית לספרים (קלוּעה), מיטה של ברזל (בשביל המשרתת), מנורת־שולחן, שתי מיטות, מַראָה; מה שקבּלנו מהורינו, וכו' וכו'.

עכשיו פרטי לי מה שחסר עוד: מרהיטים, מדברים קטנים, מכלי מטבּח.

הכול בסדר וכל זה ייקנה. אך הריני מזהיר אותך, שבלי פקודתך המפורשת לא אקנה.

מלבד זה רוצה אני להתייעץ אתך בנוגע להלבשה שלי: יש לי שתי חליפות שחורות ופראק אחד, אבל כולם לא חדשים.

האם לא אוכל לוַתר על חליפה חדשה אם יהיה לי פראק חדש?

איזו פרוָה צריך אני לעשׂות לי?

חליפה שחורה עולה לפחות 40 רוּבּל, פראק – 18, ופרוַה – 60 עד 70.

אני מצפה בקוצר־רוח לפקודתך ולעצתך. אל נא תסרבי לי והודיעיני ככל־המהר גם על כך וגם על כך, כי לעשׂות את רצונך – זאת תהיה בשבילי החובה הנעימה ביותר.

דירה עדיין לא שָׂכרתי בגלל שני טעמים: ראשית, משום שדירה נוחה ביותר איננה בנמצא; ושנית, משום שאין אתם מודיעים לי, מתי עתיד לחול איחודנו הגמוּר.

מיעקב אין לי שום תשובה. דבר זה מעצבּן אותי. האם נוסע מי מכם לוַארשה או לא? אם אַתּ תסעי ללוּבּלין, הודיעיני אימתי תהיי שם, ואל נא תבחרי לך את הימים שבית־הדין יורד לכאן.

מה דעתך על המכתב הזה? נכון, שאין חסרות בו פרוזה, קרירות ומחוּשבוּת? אבל חייב אני להיות מפוּכּח ולעסוק בדברים שהם עתידים להנעים לנו אחר־כך את החיים. אומרים עלי שאני מעריך מעט מדי את חשיבותו של הכסף, וזה אינו נכון. אני מרחיק־לכת עוד יותר: אני מעריך מעט מדי כל מה שאפשר לקנות בעד כסף! אילמלא השׂיחה בלעֶנטשנה, גם לא היה עולה על דעתי כי רהיטים וכיוצא באלה דברים יש להם ערך כלשהו. אבל חייב אני למלא רצונכן, ואני מאושר שכבר עשׂיתי רצונכן באופן חלקי. רוצה הייתי, שכל זה תבחרי ותקני אַתּ עצמך אחר־כך, אַתּ היית מיטיבה לעשות זאת ממני.

על־כן אל־נא תשאיריני בחצי דרך והוריני נא איך לסיים את המפעל שהתחלתי בו.

דברים משונים מתרחשים בזאמוֹשץ. להיום נועד להתקיים נשף ריקודים. עכשיו כבר השעה 12 ואני עדיין אינני מוזמן.

הריני מתנחם שהנשף לא נתקיים בכלל, ואני יודע אפילו מה הן הסיבּוֹת.

במשך כל חנוכה לא שׂיחקתי ב“אוֹקה”, אני טרוּד.

אַתּ שואלת לענייני עבודתי. אלה הדברים: בשעת המושב הקודם (של בית־משפט השלום) היו לי 9 עניינים; אחד ביטלתי על־ידי פשרה, בשלושה הפסדתי, בשלושה זכיתי ואחד נדחה, כדי לאפשר לבית־הדין לבקר במקום־המעשה.

היום הכינותי 6 עניינים להגשה לבית־הדין, וקבּלתי 2 למושב הבא. מחר אגיש את הראשון ואבדוק את השני.

ליום 5 באוקטובר יש לי 5 הזמנות למשפט המקומי בגראבּוביעֶץ; בימים האלה אקבל 6 הזמנות לזאמוֹשץ־ישן ואחת לקוֹמארוב, גראבּוֹביעּץ רחוקה 5 מילין מזאמוֹשץ; זאמוֹשץ־ישן – 2 מילין, וקוֹמארוב 2 וחצי. לאחד באוֹקטוֹבּר יש לי 3 ענייני־משפט אצל שופט־השלום בזאמוֹשץ. בשני בחודש – עניין אחד שם, בשלישי וברביעי בו – מושב של בית־הדין המחוזי. הנה כל הרפרטוּאר שלי, חוץ ממה שעלוּל ועתיד להאָסף עוד על־כך. מלבד זה צריך אני לעשׂות בימים האלה 3 עיקוּלים (כלומר, ללווֹת את שליח־בית־הדין בפעולתו, ודבר זה אינו נעים ביותר. עיקול אחד אצטרך לעשות בביתו של ידיד אחד עקשני, על־פי דרישתו של ידיד אחר!) ולהשתתף לכל־הפחות בנשף־ריקודים אחד.

וכי אפשר לעמוד בכל זה? “אימתי יהיה יום־טוב גם אצלנו ברחוב?” – אומר הרוסי. נמתין איפוא ונראה, איך נהיה משתעממים עם האורחים. ואולם לאחר שילכו להם? נכון, שיהיה טוב יותר?

העוזר שלי, שארי מ. אלטבּרג, הודה לפני אתמול, שהוא קרא עד עתה בסתר את מכתבינו, שלי ושלך.סגנונך מוצא מאוד חן בעיניו, והוא ביקשני להודיע לך זאת ולדרוש בשלומך ב“הכנעה”; אם רוצה אַתּ, קבּלי נא את דברי־השבח שלו ואת פריסתוֹ־שלום בהכנעה.

מכתבי ארוך אבל רזה; אני מסמיק, אך אינני יכול לשקר: אין אני שרוי עכשיו בהלך־רוח פיוטי. אני בהלך־נפש משקי. כל היום רשמתי וקניתי רהיטים.

האם תחשבי לי לרעה את המכתב הזה? האם היית רוצה, שאהיה ממתין בכל מכתב עד שתשרה עלי רוח־הקודש? האם אין מספיקות לך המלים “אני אוהב אותך” בלי תוספות מגביהות־עוּף?

אם כך הדבר, אנא סלחי לי! אקח את מעוּוָתי. בכל אופן אגמור את המכתב הזה בבוקר… מזג־האויר כל־כך מכוער, חשוך רטוב וקר, עד שברצונו או לא ברצונו האדם נכנע לטבע. עד מחר, עד מחר, יקירתי! מה שאראה בחלום הלילה אספר לך! אני מבטיח לתקן את דרכי. לילה טוב!

הריני מנשק את כפות־ידיך

שלך ליאון


 

ט    🔗

הלנה היקרה!

שבתי ממושב בית־הדין, ומצאתי את ההפתעה הנעימה – תצלומך! אני מודה לך, אך לגמול לך בתצלום משלי אינני יכול, משום שהצלם בזאמוֹשץ אינו מוכשר והוא ראוי לכפרוֹת! הרבה אינני יכול לכתוב לך, מיד נפתחת הישיבה של מושב בית־הדין.

שלך

ליאון פרץ

10 באוקטובר 1877.


 

י    🔗

הלנה היקרה!

הנה כבר, ברוך השם, לאחר מושב בית־הדין! היו לי 7 עניינים, מהם 2 פליליים. יצאתי בנצחון, זכיתי ב־5, הפסדתי אחד (אזרחי), ואת הראשון ביטלתי – הצדדים התפשרו ביניהם. אך אחרי ככלות הכול – איזה עינוי הוא זה מושב בית־הדין. תחילה לפחות היתה לנו חברה. האריסטוקראטיה שלנו משני המינים סקרנית היתה לראות ולשמוע כיצד דנים ומגינים ברוסית, כלומר בלשון ה“זפת” אך עד מהרה נוכחו לדעת, שאין כאן חומר לבדיחות, וחדלו מלבוא ומלהופיע.

אירע גם מעשׂה, שאחד מן הסניגורים נחל כשלון – תפסו אותו בשעת מעשׂה מגונה, שיש בו ריח של בית־סוהר. החקירה נמשכת. ומה יוצא מזה? עכשיו יהיו אומרים: “היהודי הנוכל”.

או לי ואבוי לי: ראשי מלא עניינים מן המושב, עד ששכחתי להודות לך על התצלום, שנפל לי כפתק מן הרקיע. מאחר שלא קבּלתי עמו יחד שום מכתב, אינני יכול להאמין שנשלח לי ממך במישרים.

ואינני יכול להתיר לעצמי את הסבך של הדואר! בפעם האחרונה קבּלתי תשובה על שלושת מכתבי – תצלום אחד.

מאַין לי אפשרות לבדוק, אינני בטוח אם המכתבים הנזכרים לפחות הגיעו אליך. אלוהים הוא היודע! אֵלי, אֵלי! איזה סדר שׂורר שם בדואר!

קוֹרנגוֹלד הצעיר רוצה לעשׂות את תצלומך בצבעים. אך אני אינני מרשה לו, מפני שאינני בטוח, שיש לו כשרון לכך. למען האמת, התצלום הוא מלאכה בינונית גמורה, העמידה בו היא בלי שום מחשבה, ואילו לא הכרתיך, הייתי סובר שאַתּ לא־זריזה בתנועותיך וקשישה בכמה שנים.

תצלומך דורש פירושים. לכל אחד אנוס אני לפרש פירוש חדש. אבל איך שלא יהיה, הוא גרם לי הנאה גדולה ביותר ואני מודה לך עליו תודה נאמנה.

כמה פעמים כבר התכוננתי לנסוע ללעֶנטשנה, אך באשמתך לא יכולתי להוציא את הדבר אל הפועל. העניין הוא בכך, שאצלכם בבית אין נמצא שום גבר. האב נמצא בפּטרבּורג, האח בדאנציג, ולא נאה לי לבוא אליכם, דבר זה היה פוגע בכבודך. לא היית צריכה להודיע לי כי אביך נסע לו – לא הייתי יודע, וחסל. ועדיין אין בכך כלום שאני יודע, אבל כולם אצלנו כבר יודעים גם הם.

כן, כן, הלנה שלי, כל זמן שלא ישובו אביך או אחיך, אסור לנו אפילו לחלום על ראיון פנים אל פנים. מנהגי החברה אסור לפגוע בהם. הנימוּסיוּת היא גברת גדולה וקרה, היא רומסת ברגלה את אושרם של בני־אדם ואין מי שיאמר לה מה תעשׂי.

ואילו הודעת לי כך לפתע פתאום, כי מי משניהם הגיע הביתה? מה דעתך? ואימתי באמת מתכוננים הם לשוב הביתה, הנודדים הללו? על כל פנים היה המעשׂה הנ"ל מצדך חטא שאפשר למצוא לו תרוץ, ואני אהיה הראשון לסלוח לך את דבר־השקר. לא כן?

הלנה! רחמי, ואל נא תהיי כל־כך קמצנית במכתבים. כתבי תכופות יותר ובאריכות יותר, כי השעמום הורג אותי פה. – זה כמה ימים אני לא בקו הבריאות, אבל אין זה ולא כלום. מרגיז אותי רק הרופא, שהוא מעז, תארי נא לעצמך, לקבוע שאני בריא ושלם. אבל נניח נא לדברי השׂחוק. מושב בית־הדין דלדל את כוחי, ואילולא הבטחותיו של ידידי הדוקטור, הייתי מהרהר הרבה בתוצאותיה של מחלתי! אך הוא רשם לי לרפואה צלי־בשׂר עם יין אדום; רפואה מרה, אבל אסור להתפנק! חייב החולה לשמוע בקול הרופא, שאם לא כן עלוּל הוא עוד יותר מהר – להבריא.

הלנקה! סלחי לי, שבמכתבי יש נעימה של שחוק קל….

אל נא תקבּלי בסבר פנים רעות את מצב־רוחי הטוב, הנובע מן האושר, שאַתּ הבאת לחיי!

באהבה ובאושר הריני שואל את עצמי: בלעדיך, בלי אהבתך, מה הייתי אני?

מה הייתי אני? הייתי אדם משעמם, קר, סובל… ועתה?

אדע בשביל מי אני עובד קשה, אדע בשביל מי אני מתאמץ; ואם היסורים כאבן כן כבדים, ולפעמים הם מעלים דמעה, אין הבכיה נשארת בלי קול־הד, כי האהבה היא המלאך, היא השומר, המפאר את החיים, ואינו מניח גם למוות להיות מר.

פוּי! מה פתאום מוות! צעירים מדי אנחנו בשביל להעלות את זכרו על שׂפתינו! אני רוצה לחיות, ואתך יחד, כי לנצח אוהב אותך

המטורף שלך

ליאון.

הריני נוטל לעצמי רשות להעיר לך הערה, יקירתי, כי להשתמש במכתב אקספרס ב“יעֶווֹ ויסוֹקוֹרוֹדיע”6 – הרי זה לא… לא… במקום הנכון, ודי! אין אני “בלאגוֹרוֹדיעָ”7, אלא האוהבך לנצח

ליאון

19 באוקטובר 1877


 

יא    🔗

הלנה היקרה!

אַתּ כותבת, שאין אני יכול לתאר לעצמי, אילו יסורים סובל אדם המצפה לידיעות ואינו מקבּל. מוזר הדבר, שאין אַתּ מבינה, כי את היסורים הללו מכּיר ויודע אני עצמי! ולי נדמה תכופות כי אַתּ, יקירתי, אין לך כלל מושׂג מיסורי שלי. אילמלא חששתי, שתאשימי אותי בבזבוז, הייתי מחליף אתך דברים טלגרפית, משם שהדואר בלעֶנטשנה כבר נמאס עלי יותר מדי. בין כך ובין כך, החרדה שחרדת היתה, התהילה לאל, לחינם. אחי שלי יצא מפה בריא ושלם. וכבר קבּלנו אפילו מכתבים ממנו מלבוב ומזבּאַראזש. נדמה לי כי גם לך הראה אותות־חיים. – באמת קשה היה לנו להפּרד, אבל את מליצתי: “שאתראה עמו אלוהים יודע אימתי” – אין למדוד באמת־המידה של נצח, ולא של מאה שנים, ולא של שנים בודדות אפילו, משום שיוסף חייב להיות בחתונתנו. ואין אני מסוגל, הודות לך, הלנקה, להיות אומלל ביותר. להיות חולה אין זה מטבעי, ואם אין אַתּ מקבלת ממני תשובה, רשאית אַתּ לקלל את הדואר אצלכם, אבל להיות חרדה לשלומי אינך צריכה.

אַתּ רוצה, שאכתוב לך על כל העניינים. אַתּ צודקת, ויש לך הזכות לדרוש ממני הסבּרה על היסוד החמרי של קיומי, אבל אין אני יכול למלא את דרישתך, משום שאין אַתּ משיבה לי על מה שכתבתי לך בעניינים האלה, משום כך אינני יכול לדעת עד כמה הבינות אותי, אילו הסבּרות דרושות לך, וכו'. שוּב אַתּ כותבת, אילו העתקתי את מכתבי, כמו שאַתּ עושׂה, לא הייתי כותב מכתב כגון זה שהיה מכתבי הקודם. אַתּ אומרת, כי הסבּה של המכתב ההוא היה בוַדאי מצב־רוּח רע… שאלמלא כן, סבורה אַתּ, לא הייתי חושד בך, כי מכתביך עוברים צנזוּרה של אדם זר!

מן המלים האלה אני מסיק, כי הדבר הזה פגע בּך, הכאיב לך והרגיז אותך – וכי ברוגזך ראית מה שכתבתי על הצנזור של שׂכלך שלך, כאילו אני כותב על צנזור זר.

הלנה! האם יכולת לחשוב רגע אחד ויחיד, שאני רוצה לפגוע בכבודך? האם יכולת להעלות על דעתך, כי בכתבי אליך, כלומר, בהרהרי בּך, יכולתי להיות במצב־רוח רע?

אינני מאמין… אך בכל אופן, אם מכתבי זה גרם לך צער או כעס, ולוּ גם רגע אחד בלבד, אם רק שעה קלה הרגשת עצמך נפגעת ממני – הריני מבקש ממך בדמעות: סלחי לי ומחלי לי!

מה שנוגע להעתקה, הריני מסרב בפירוש, כי במקרה זה לא אסיים כתיבתו של מכתב לעולם; משום שבשעת העתקה אני מרבה שגיאות כדגים שבים, ואיני אלא מקלקל נייר ולא יותר. והוכחה יש לך ממכתבי הרוסיים, שמחמת הרטבתם (?) הם מועתקים, ומספר השגיאות בהם הוא כמעט כמספר המלים.

יודעת אַתּ מה מעשה נתרחש בתצלומך? שום אדם לא רצה להאמין לי, שאין בידי תצלוּם שלך. לא נשאר לי מוצא, אלא להישבע שבועת־שקר או להראותו. בחרתי בדבר השני. הראיתי. אם כן, לא היה עוד מה להסתיר, קניתי מסגרת ותצלומך ניצב גלוי לכול על שולחן־הכתיבה שלי. כל אדם שואל, מי מן השלוש היא המושלת בלבי, ובגלל זה אנוס הייתי לספר לכל אחד את כל ספור־המעשׂה של התצלום. וכל אחד בא בטענה, שלא נתת לו את תצלומך שלך. ומה איפוא יכולתי לעשׂות? להסיר אותך מעל השולחן היה לי חבל, לא יכולתי להיפּרד מתמונתך; לבסוף עלה בדעתי רעיון מוצלח: עשׂיתי נִתּוח… וכתוצאה מן הנִתּוּח ירדה העלמה גוֹלדבּרג יחד עם העלמה האחרת אל הסל, ואַתּ נשארת לי אחת יחידה בזעיר־אנפֹין. מפחד אני להציץ אל הסל, מי יודע מה עקימת־חוטם מראה שם העלמה גוֹלדבּרג…Requiescat in pace![14]

אתמול היה אצלי יהודי אחד מלעֶנטשנה… הוא לעֶנטשנאי מלידה ומכיר את כל משפחתך חוץ ממך… מפני שאינו מסתכּל בעלמות צעירות. אך הוא שבּח אותך מאד מן השמועה והקניט אותו מאד הדבר, שעתידה אַתּ לקבל בעל “גוֹי”, היושב בבית בגילוי־ראש, משום שאַתּ עצמך עלולה להתקלקל!

אולי אַתּ גם־כן מפחדת!

אל מה שאַתּ מזכּירה את ימי החגים הארוכּים, המשעממים, נוסף עוד צערי, שלא יכולתי לנסוע אליך. גם אני ביליתי יפה. כל שמיני־עצרת ושׂמחת־תורה לא אכלתי ולא ישנתי, ורק בקושי יכולתי להתפלל…

הוי, איזה עינוי הוא זה, מושב בית־הדין!

הריני מפסיק את הכתיבה,, משום שבית־דין־השלום אינו מניח לי לחיות בשלום.

והריני נשאר

ליאון שלך

את שאר המכתבים אשלח בדואר השני.

ליאון

גיסה אהובה!

קראתי בתּודה את מכתבך, ואני מקווה שלא תזכרי את הרוגז זמן רב, ובעמדנו בקרוב ביחסי־קירבה הדוקים יותר, לא יישאר בלבותינו זה כנגד זה ולא־כלום.

מפני מה אין כותבת אלי הלנקה מס' 2 בעצמה? האם זה כבוד גדול מדי בשבילי? או אולי היא בלתי־יציבה “כמו השבשבת על הגג”?

אל בעלך, גבירתי רבת־החסד, כתבתי לטוֹרוּן, ואני מצפּה כל יום למכתבו.

והריני אסיר תודה והוקרה, מוכן לשרותך.

ליאון פּרץ


 

יב    🔗

הלנה היקרה!

מכתבך, המשכּר והוא מלא אהבה, תקוָה ואהבה, קבּלתי. הוֹ, איזה חלום עליז! בחלומך בילינו יחדיו בלוּבּלין, קנינו מיני סדקית ופטפטנו בעליצות! החלום יפה עד מאוד, אבל לגבי דידי תמים יותר מדי. חלומותי שלי יפים יותר! משום שהכול מתרחש בזאמוֹשץ ואין אנו קונים שום דבר, מפני שאנו שבעים ומאושרים באהבתנו זה את זה ואין אנו חסרים שום דבר… אנו נמצאים בדירתנו שלנו.. אַתּ מסתכלת בי במבטך הנעים והזוהר ואני גונב נשיקה ונשיקה מעל שפתייך… בוַדאי תודי, כי אני יודע לחלום יותר יפה…

אך יודעת אַתּ מה מרגיז אותי? תארי לעצמך, אחד ממכתביך הלך לאבוּד בדואר. הריני מתנחם רק בכך שבקרוב כבר יבוא הקץ ליחסינו שבכתב.

שמח אני מאד, שיוסף שלי מצא כל־כך חן בעיניך. אך אל נא תהיי פזרנית כל־כך בנשיקותיך, כי זהו אוצרי שלי. אך קנאתני לא אהיה, משם שנשיקות על־גבי הנייר יש להן ערך קטן, והמבטיח פתאים מבריח; אך יוסף שלי איננו פתי כלל…

אבל נניח לדברי השׂחוק.

את תצלומך שלחתי, כפי שדרשת. תאֵב אני לדעת, אם תמצאי חן בעיניו, מפני ששום מכתב לא קבּלתי ממנו עד היום, הואיל ועד עכשיו לא כתבתי לו. “לכתוב מכתב הרי זה אחד מן הדברים הקשים ביותר בעולם”, אומרים הבריות. הוי, כמה אני מאמין להם! ובייחוּד אם אדם הוא עצלן כמותי.

בוַארשה יש לי הרבה ידידים. מכל אחד מהם כבר קבּלתי כמה מכתבים, ולכתוב תשובה אין לי כביכול פנאי, מפני שאני מתעצל…

בגלל הדואר הארור נשתלטה בחליפת המכתבים שלנו ערבּוּביה. לעולם אינני יודע, על איזה מכתב אני צריך לענות לך… שאלות נשארות בלי תשובות, ואם כבר נודע לי משהו, הרי זה תמיד שלא בזמן… המחשבות מתערבבות ואין סימן של שלימות… אף פעם אינני יכול לבדוק מה כבר כתבתי לך, ולפיכך אינני יודע מה נשאר לי עוד להודיע לך, ניתק חוט אחר חוט, ונשאר רק חוט־זהב אחד, שמסביב לו מתפתלות מחשבותינו, כעלי הגפן – אהבתנו ואמונתנו באהבה… הוֹ, אימתי כבר יקויים חלומי!…

היי לי בריאה, יקירתי, עד שנתראה באהבה; היכן את רוצה, בלוּבּלין או בזאמוֹשץ? לילה טוב!

אוהב אותך לנצח

ליאון

זאמושץ, 21 אוקטובר 1877


גיסתי היקרה ביותר!

הריני מודה לך מלב שלם על כך שזכרת אותי ברוב חסדך, ואני פונה אליך בבקשה שתודיעי לי את כתובתו של בעלך, הוא גיסי הנכבד. אני צריך להודיע לו דבר, הנוגע לענייננו המשותף. אני דורש בשלומה של הלנה הקטנה החיננית, רוצה הייתי לתת לה נשיקה, אבל במישרין, משום שצעצועים אין אני מחבב!…

בהוקרה

ליאון פרץ


 

יג    🔗

הלנה היקרה!

מכתבך שׂימח אותי וגרם לי עגמת־נפש. מתברר לי, שאינני מסוגל להביע את מחשבותי כראוי, ומפני שאני חוטא באי־בהירות בכתיבתי ובנטיה לחרוזים… אין את מבינה לי כראוי… היכן, רבונו של עולם, מצאת אירוֹניה? האם היתה בדיחתי כל־כך בלתי־מוצלחת, עד שהיתה עשׂויה להזכיר לך כדבר הזה? לאסוני אין לי העתקה, שאוכל לבדוק ולברר אם אמנם כך הוא!

בכתבי אליך מכתב יש תמיד את נפשי לשׂמח אותך, להצהיל את רוחך, אך – האדם חושב, ואלוהים בשמים יושב, ולעולם אין החץ יודע היכן יפגע. ותמיד דברי פועלים את ההפך מכוָנתם ומכתבי פוגעים בכבודך, או הם גורמים לך עגמת־נפש.

אך לא רק בכתיבה… גם בדבּוּר אני כך. אני מתכוון לשבּח, ונמצא שגיניתי! רוצה לשׂמח – ואני מעציב. במזל אומלל נולדתי, כנראה, בבחינה הזאת.

אך כדי למנוע אי־הבנות להבא, הריני מצהיר לך הצהרה חגיגית, שבכל זה חייבים שני דברים: מה שאני ממהר תמיד, ומה שאינני מצליח לבטא יפה את רעיונותי.

מחרתים שוב מושב־בית־הדין. עד עתה יש לי רק שלושה עניינים, אולי יתוֹספו עוד. אני אך שׂמח, שיש לי לפי שעה עניינים אזרחיים בלבד, משום שבעניינים פליליים אני רועד מרוב חוסר־ביטחון… בעניין פלילי, שבהגנה תלויים גורלו, שמו הטוב וחירותו של אדם, מרגיש אני כל האחריות הנופלת עלי, ואני רועד כעלה בעת סערה, שהעניין לא יוֹּפסד באשמתי.

כנגד זה אני זוכה לשׂכר אמתּי, בשעה שאני זוכה – דמעה של תודה!

ראוי לה או לא?

אלוהים הוא היודע!…

יחד עם מכתבך באה טלגראמה מאת רובּינשטיין האב אל הבּן, שלפי שעה איננו נמצא בזאמוֹשץ; הוא עתיד לבוא לפנות בוקר, ואשלח לך על־ידו את המכתב.

רוּבּינשטיין צריך היה לחזור בשבע בערב. עתה חצי אחת (אני כותב בשעה מאוחרת כל־כך, כי עד עתה היו לי אורחים, שאחד מהם אַתּ מכירה; זהו עֶליאשבּעֶרג). מחר הכנות למושב־בית־הדין, מחרתים רעב ושיעמוּם….

מיד לאחר המושב אכתוב לך מכתב ואמלא את החסר, כי המכתב של היום קצר.

הריני דורש בשלום ההורים, הגיס והגיסה.

לילה טוב!

שלך

ליאון פּרץ

1 בנובמבר 1877.


 

יד    🔗

הלנה היקרה!

עסוק בהכנות אל מושב־בית־הדין, בכל זאת אינני יכול שלא לכתוב לך, הואיל ומזדמנת לי הזדמנות. המכתב ששלחתי אתמול בדואר יתאחר, והריני מוכרח משום־כך לחזור כאן לפניך על תוכנו, כלומר, להבטיח לך שבמכתבי הקודם אליך לא היתה שום אירוֹניה… הרעיון בדבר ה“מכּה” נראה לי משוּנה ונשען על השערות, הייתי סתם שׂמח והתבדחתי, כדי להצהיל גם אותך.

* * *

היום היה אצלי בעל־אחוזה פולני כפרי. בראותו על שולחן־הכתיבה שלי את תצלומך, שאל אם זו היא אשתי..

– in spe8 – השיבותי.

הוא לא הבין והוסיף: –

– “אתה גר צפוּף מדי! חשבתי שאתה בחור, ואפשר היה עוד, אבל כך…”

– האשה נסעה לה.. ושׂכרתי לי דירה קטנה יותר, – שיקרתי לו…

– לאן נסעה?,

– אל מקומות־המרפא…

– בחורף?

– קאפֹּריסה!

– הוי, הנשים, הנשים הללו! – אמר בהתרגשוּת…

מוכן אני להישבע, שהיה רוצה גם הוא לזכות בקאפריסה כזאת מצד אשתו… קסנטיפּה בלי סוֹקראטס.

–אף־על־פי־כן, אני מאחל לך מזל טוב, – אמר.

– על מה?

התשובה היתה מחמאה בשבילך; ואינני חוזר עליה, משום שאַתּ יודעת בעצמך, כי אני יודע – שאַתּ יפה. לא נכון?

– ואין אתה מתגעגע על פלג־גופך הטוב־יותר? עדיין לא פסק מלשאול.

– אף זה עניין! להתגעגע על קאפריסות!

– אבל נסיעה כזאת הרי עולה בוַדאי השד יודע כמה ביוקר!

– ביוקר, אדוני, כמו החירוּת!

הודיתי לאלוהים, כששילם והלך לו.

רואָה אַת, מה שם־טוב יש לכן אצל הגברים? היזהרנה, בל נשכיב אתכן על הספסל!

ממילא כבר עומדת על סדר־היום שאלת שיחרורם של בעלי האנפילאות.

הריני מסיים את מכתבי זה, הרצוף קלוּת־ראש – עליצות – בדיחוּת – ואהבה, בהבטחה ששום אדם אינו מסוגל לאהוב אותך כפי שאוהבך.

שלך ליאון

3 בנובמבר 1877.


 

טו    🔗

הלנה היקרה!

כפי הנראה כבר כתוב ורשום כך בספר המזלות, שחילוּף־המכתבים שלנו יהיה נאחז תמיד בסבך התלונות הדדיות; כנראה צדק קוֹצֶבּוּ באמרו:

"Wir suchen fruh und spat

"Das Bittere im Kelche,

"Wer keine Leiden hat

“Sucht sich welche.”

אולם תלונתך היא הבלתי־צודקת ביותר בעולם. שואלת אַתּ אם אני יודע מה הוא אי־בטחוֹן? באמת אינני יודע, כי יותר מדי אני מאמין לך, משתוּכל העב הקלילה ביותר להכתים את התכלת הבהירה של שמי! כנגד זה יודע אני, מה זה געגועים. אני יודע מה פירוש הדבר להיות בכובד הגוף בזאמוֹשץ ובמחשבה המכונפת ובחום שבלב אצל אהובת נפשי… האמיני לי, כי הפרידה בינינו עולה לי ביוקר, אני משלם בבריאותי… רציתי להצטלם, אבל אני נראה רע כל־כך, עם העצב השפוך על פני, בתוספת ליוֹפיי המוּעט תמיד – שוַדאי היית נבהלת.

ומה אני אשם בכך, שפעמיים בחודש מתקיימים מושבי בית־דין־השלום, ושאר הזמן נוטלות הישיבות של הדרגה הראשונה? ומה אני אשם בכך, כי בדיוּק ליום שבו אני קובע את נסיעתי אליך, שופט־השלום מתחיל אחד ממשפטי? לעזוב משפט כזה היה נחשב חטא קשה מצדי.

הלנה היקרה! אַתּ מבטיחה לי במכתביך, שאַתּ מאמינה באהבתי הלוהטת אליך, ובינתיים אַתּ נראית מפקפקת, אם אני רוצה להתראות אתך! באיזה אופן אפשר לחבר את שני הקצווֹת הללו? לשם מה צריכה אַתּ להטיף אל תוך כוס־האושר דמעונת של מרירות? מפני מה אינך מבינה, כי משאלתה היחידה (לפי שעה) של נשמתי הלוהטת היא לנסוע ולהגיע אליך?… וכי צריך אני לכרוע ברך לפני אהבתך קצרת־הרוח ולהישבע על־כך? אך איזו שבועה קדושה יותר מהרגשתנו אנו, וכי היא עצמה איננה הערוּבּה הטובה ביותר?…

"O, Trennung, Trennung! Wer noch nicht erfahren,

"Mit welcher Qual dein Gift das Herz zerreisst…

"Der, sei er noch so grau an Kraft und Jahren,

“Er weiss doch nicht was wahrhaft leiden heisst.”

אך באלוהים! מכתבך העציב אותי יותר מדי! בתכלית הקיצור, לא יעבור חודש ימים, ולא שלושה שבועות, עד שכפות־ידיך תתלהטנה מנשיקות־האש שלי! הריני נשבע – ואת השבועה אקיים באמונה, יהיה מה שיהיה, לא אסבול שתהיה הלנה שלי מתעצבת.

האוהבך עד יום מותו

שלך ליאון

הלנה! עוד הפעם הריני מבקש ממך, חשבי עלי טובות ואל תתעצבי, כתבי אלי ביתר שׂמחה, כי מכתביך הם שעשועי היחיד. אך כתבי מעט יותר וכתבי על עצמך, אינני יודע מה אַתּ עושׂה, מה אַתּ קוראת, במה אַתּ מתעסקת, מה הם הבּילויים שלך? עני על כל השאלות האלה, ואל תקמצי בבולי דואר! האם אין זו בדיחה גסה מדי? אני במצב־רוח עליז מסיבּה מסויימת, שנודעה בשעה שחתמתי על החלק הראשון של המכתב – ייוָדע לך בפעם הבאה… היי קצת סקרנית…

שלך

ליאון פרץ

אינני יודע איזה תאריך היום, מפני שלא הייתי בבית־המשפט.

ליאון


 

טז    🔗

הלנה היקרה!

האם לא צדקתי, כשקבעתי באחד ממכתבי, כי מזל רע גזר עלינו שפע של אי־הבנות?9

שוב אי־הבנה! ושוב תלונה! אַתּ מאשימה אותי, טוענת כנגדי טענות קשות. אבל (כדבריך!) צודקות!

אני נאשם בחוסר־עקביות, בדו־פרצופיוּת.. הגינותי על הנימוסיוּת וחטאתי כנגד הנימוסיות… נכון?

* * *

מה שנוגע לתצלום – זה כבר עניין אחר… אם יאמר לי כל העולם כולו, כי היקרה־לי־מכול איננה תמירה או איננה יפה – האמן אאמין כי העולם כולו אין נכונה ברוחו. כי אמרי לי בבקשה: וכי יכול מלאך להיות לא יפה־קומה? וכי יכולה מאדוֹנה להיות לא־יפה?

את המכתבים עם “כבוד מעלתו” קיבלתי. קבּלתי שלושה (ולא לפי הסדר) – תוספת מאת הגברת הגיסה האהובה לא היתה בהם… ואם כי אַתּ בתוֹגא של שוֹפט, הודי נא כי טעית… אם כי אני מעריץ אותך כאחת קדושה.

שלך ליאון

המכתב כתוב לא ברור, אבל אין לי פנאי להעתיקו. ואת השגיאות רשמי על־חשבון החפזון.


 

יז    🔗

הלנה היקרה!

תשובה על מכתב שלי (משולב בחרוזים) היתה קוּבלנה, שאין אַתּ נוטה לפיוּט, אך הכחיש את הטענה הזאת מכתבך, שקבּלתיו זה עתה. אין אַתּ מרגישה בוַדאי, כמה אוצרות שירה טמוּנים בלבּתך! ומכתבך זה גילה את האוצרות האלה. כבת־מלכה בספּוּר־המעשׂה היתה השירה שבך רדומה, ובן־המלך – הרגש – העיר אותה מתרדמתה.

איזה משׂחק של רגשות… הנה נשברת קרן האושר בדמעה המפנינה של געגועים; כך מתמזגת הלחישה החשאית של תפילה עם קול־הזמיר של האהבה לדוּאֶט כישוּפי. קרן התקוָה המתוקה משתיקה את הצער האפל – ומעל לכול מרחפת הנשימה הקדושה של האמונה!

“אלי בשמים! אם אינני ראוי לאושר הזה, עזור לי שאהיה ראוי לו בעתיד!”

רק את התפילה הזאת יכולתי להעלות על שפתי, עת קראתי את מכתבך בבית־הדין…

הגינותי על עניין קשה והפסדתי בו. מושב זה של בית־הדין לא היה טוב בשבילי. מ־6 עניינים הפסדתי 4, ו־2 נתבטלו על־ידי פשרה.

כתבי לי בדיוק: אם אַתּ נוסעת לוַארשה ומתי, וכמה זמן תבלי שם…

על נא תשכחי בדבר כתובתו של יעקב.

אני מהר אל בית־הדין, צריך להוציא את תעודות־התביעה מפקיד בית הדין.

דרשי בשלום כולם ובשלומך!

שלך ליאון

18 בנובמבר, 1877.


 

יח    🔗

הלנה היקרה מכול!

אך זה עתה באתי. נמצא כאן מכתב ממך, הוא מונח על השולחן, אף־על־פי־כן אינני קוראו, שכן ממילא אין בכוחי לענות לך עליו, אני עיף ויגע עד מאד.

רוצה אני רק להודיעך, כי אני אוהב אותך לנצח

ליאון

מסרי דרישת־שולם ליעקב.

הלנה האהובה־מכול!

אך זה עתה באתי מגראבּוֹביעֶץ, במקום שהיו לי, כפי שכבר הודעתי לך, שישה משפטים. מכתבך היה מונח איפוא לא־פתוח במשך חמישה ימים, ובשל כך כעסתי מאד על אלטבּעֶרג, שכּן בהכירו את כתב־ידך, ובדעתו כי המכתב ממך הוא, חייב היה להודיע לך על היעדרי.

מכתבים לוַארשה לא שלחתי, כי חכּיתי לידיעה מלוּבּלין, במקום שהמתינו לך בתחנת־הרכבת, כי לאחר שקבּלתי את הודעתך על הנסיעה, טילגרפתי ללוּבּלין בנוגע לדבר הזה.

אינני יודע היכן ישׂיגך המכתב ומתי? ודבר זה מצער אותי מאד

* * *

אספר לך פעם בשׂמחות, מה שעבר עלי בצער ובאנחות…

אינני יודע, משום מה שום אדם אינו מדבר עוד על החתונה שלנו, אך נדמה לי כי מחכּים בזה לכם.

אַת משתעממת בלעֶנטשנה, ואילו אני בזאמוֹשץ, אינני יודע למי קל יותר…

כל תענוגי שלי הוא הקריאה, אבל להשׂיג ספר הגון קשה כאן מאד. אני קורא עכשיו את זאַבּלוֹצקי10, בשעתו ודאי היה טוב, עכשיו אין בכוחו לעורר התעניינות. וגם אינני יכול לעכּל את הסגנון הישן הזה.

כבר שלושה לילות כמעט לא ישנתי כלל, עין לא עצמתי: דרכי־השׂדה הפולניות הארורות. אין עדיין דרך־גרר, ובעגלה אי־אפשר לנסוע. – אני עיף ויגע, כולי כואב, אף־על־פי כן אינני יכול להפסיק את הכתיבה; אלוהים יודע, אם מחר תהיה לי שעה פנויה.

החברה בזאמוֹשץ אבּדה זה זמן מסויים הרבה מאד – את העליצוּת… כמה חברים נסעו מפה לוַארשה, אחדים חולים (“מעשׂי גביר”), והשאר מופיעים בערבים לכמה רגעים במקום, ובנצלם רכילויות ושטויות שונות… הם טוֹוים את קורי המריבות, הסכסוכים ומצב־הרוח הרע.

אם כך יהיה תמיד, נהיה מוכרחים להספיק לנו זה לזו… מה שלא יעלה לנו ביוקר… הריני הולך לישון. את המכתב אסיים בבוקר… הוֹ, אילו יכולתי לנשק את כף־ידך… לפחות לראותך רגע… אצלי כאן עצוב כל־כך…

* * *

התעוררתי מאוחר, ואני ממהר לסיים את מכתבי.

לפני זמן מה קבּלתי את תשובתו של יעקב, הוא מבקש סליחה שעכּב אותה זמן רב כל־כך, ואינו מספר מה היתה הסבּה לעכּוב זה, מה שמרגיז אותי מאד.

וגם אני, מידה כנגד מידה, אינני חושב כלל לענות לו במהרה. אגב, מכתבו מלא בדיחוּת־הדעת ומצב־רוח טוב, מה שמשׂמח אותי מאד.

כולם עשׂו, כנראה, יד אחת, כנגדי! הגיסה שלי מתעלמת ממני, איננה עונה כלל על מכתבי ודרישות־שלומי היוצאות מן הלב, וכך בדיוּק עושׂים גם הוריך ואחיך, אל יזכור להם זאת אלוהים, כי אני זוכר וגם זכור אזכור.

אבי שלי שוהה בלוּבּלין זה כבר שבועים, אין אנו מקבּלים ממנו שום ידיעות, מה שאינו מפריע למנוחת־נפשנו. כי כזה הוא סדר הדברים אצלו, אבא אינו אוהב לכתוב, ולאחר שהבטיח פעם לעצמו שלא להשתמש בעט לשוא, הוא מקיף עצמו שתיקה. בלוּבּלין בינתיים אין טומנים היד בצלחת, אירוסין מתקיימים בזה אחר זה, פעם אצל פייגי מוֹרגֶענשטעֶרן11 ופעם אצל דודנית אחרת, ואבא עתיד להביא לנו משלוח הגון של דובשן.

אולם גורלה של פייגי מדאיג אותי מאד, אני אוהב אותה ביותר, והיא לי כאחות ממש, ואלוהים יודע, מה היתה בחירתם של הוריה… מה לעשׂות, בלי השפעה פעילה – יכול אני אך לאחל לה בחמימות־הלב הרבה אושר… לאחל ולא יותר.

יהיה אצלנו קוֹנצרט של מרת שווארצבּעֶרג מוַארשה, בשבוע שעבר היתה המודעה דלהלן בעתוֹן הלובּליני: “היום יתקיים קוֹנצרט של העלמה שווארצבּעֶרג, שהביקורת הוַרשאית שבֹּחה אותה מאד”. מרת שווארצבּעֶג היא בת הגזע שלנו… אולי תשמיע לנו “ירדן” או “אל נהרות בבל”, מאד הייתי שׂמח. –

בחיי בית־המשפט שלנו יש גם־כן קצת חדשות.. מזכּיר המושב נמצא כנראה תחת השגחת המשטרה, בשל מכתב בלתי־זהיר מבחינה פּוֹליטית – סולק..

הוא פּוֹלני, רוצה הייתי שיבוא רוסי במקומו. – משום שרצוּיה לי גסותם הגלויה של הרוסים יותר מערמתם העדינה של האדונים החשובים הפּוֹלנים…

מה שנוגע לענייני שלי, אין לי הרבה להודיעך. אני משׂתכּר, משום שאני גם עובד, ושני “אני” אלה “חופפים” זה את זה.

אני גומר את מכתבי, שלא לאחר לדואר.

די פטפטתי לך?

שלך לעולם ליאון


 

יט    🔗

הלנה היקרה!

סוף־סוף אני בבית, יושב לי ב“כורסה שלי” וכותב אליך… אך בנשמתי עצוּב לי –כמו ליתום עזוב ובודד…

בדרך היתה לנו התרגזות. מלאֶנטשנה לק. נחשב בדרך־כלל המרחק 5 מיל, לאמיתו של דבר יש לפחות 7. ודבר זה הוציא אותי מן הכלים.

היה לי קר, לא נעים וצער שלא יתואר עינה את נשמתי. אופק חדגוני אפור, חריקה חדגונית של האופנים, וירח אידיוֹטי דהה – כל זה הטיל אותי לתוך יאוש. רוצה הייתי להירדם (וכבר הגיעה עת לכך!), אך לא יכולתי, רוצה הייתי להתארג בתוך חלומות, אך הרוח הצוננת העירה אותי וחוט־הזהב של החלום נקרע, המחשבות נתבהלו ונתפזרו, הרגשתי רק כי קר לי, וכי לבי כואב, ראיתי רק את החושך ושמעתי את הדוּאֶט הבלתי־נעים של הרוח עם הגלגלים…

יכולה את לתאר לעצמך, באיזה קוצר־רוח צפיתי לבקיעת השחר…

* * *

ופתאום – טרח! אני שוכב הפוך על־גבי האדמה!

הודיתי לאלוהים, שלא שברתי את קודקודי בשעה שנפלתי מעל כנפי חלומותי ומעל הכרכרה גם יחד.

– בעוד 8 שבועות תהיה החתונה, – אמר אחר־כך אבא.

הבינותי מפני מה נפלתי. עד עכשיו חבל לי על החלום שנפסק.

הלנה היקרה! ולך בוַדאי גם־כן עצוב! הוֹ, כמה הייתי רוצה לקחת את עצבותך ממך, אך דבר זה לעשׂות אינו עכשיו ביכולתו של האוהבך עד לידי שיגעון.

ליאון.

פ.ס. הרהיטים, שהזכרתי במכתבי אל העָרמאן,12 יש להם חיסרון זה, שהצפוי איננו כחול.

שלך ליאון

נ.ב. שלחתי מכתב אל זילבּעֶרמאן לפי הכתובת “דזיקה 20”

אם הכתובת אינה נכונה או אינה מספקת, נא הודיעוני על כך ואכתוב מכתב שני.

אצפה למכתבך בקוצר־רוח.

אני אוהבך!

ליאון.


 

כ    🔗

הלנה האהובה!

את מכתבך קבּלתי. מאין לי פנאי לכתוב לך הרבה (המושב!), אספר לך על הדירה בלבד.

הדירה שאני מחזיק רטובּה היא ומשפיעה על בריאותי השפעה מאד לא רצויה. הבטיחו לי להוסיף חדרון יבש, אבל גם בזה מסרבים לי עכשיו. כאן להישאר זה בלתי־אפשרי, ודירה אחרת אינני יכול למצוא. כאן צפויה לי מחלה, ובזאמוֹשץ הצפיפות גדולה עד כדי כך שלפני חג יאן הקדוֹש אין מה לחשוב על דירה.

מוצא אחד יש מן הצרה הזאת אילו השארנו בדירתי הזאת את המשׂרד, הייתי יכול להשׂיג בשבילנו סאלוֹן עם מטבּח. הסאלוֹן מפואר, אבל – אין לך דבר בלי אבל – בדיוטה השלישית.

האם מסכימה אַתּ לכך? כל היום כמעט אהיה מוכרח לשבת במשרד, אלא אם כן אַתּ תרצי לראות את שלומי…

מן הדירה הזאת אל המשרד מרחק עשׂרה בתים.

כּתבי לי ככל־המהר מה אעשׂה

שלך עד יום מותו

ליאון


 

כא    🔗

הלנה אהובה!

אני כל־כך עסוק, שאינני זוכר אם כתבתי לך אחרי מושב בית־הדין. אם כבר הודעתי לך, אחזור כאן עוד פעם על־כך, שהמושב היה מוּצלח בשבילי. זכיתי במשפטים יותר משיכולתי לקווֹת. חגיגת הסילוועֶסטאֶר הזאת מצערת אותי מאד… ויודעת את מה עוד? הנה, בבושה אני מודה: השׂמלה הצבעונית… רוצה הייתי לראותך בלוֹבן… אבל אמא החליטה אחרת… דבר מוּזר, כעסתי עליך (אם ייתכן דבר כזה) בנוגע לפּרוָה, ואני עצמי נכנע לחולשה הזאת עצמה… כי הגברות שלנו באמת מבלבלות לנו יותר מדי את הראש –

[המכתב לא נגמר].


 

כב    🔗

הלנה היקרה מכול!

את המכתב קבּלתי רק היום. הדואר הארור הזה השׂבּיע אותי כל־כך הרבּה פחד וצער. חשבתי שאַתּ כועסת עלי! ואני עד היום הזה מאד טרוּד הייתי. שהה כאן אצלנו במשך 18 יום בית־הדין המחוזי מלוּבּלין, ועל־פי בקשתו של הנשׂיא הייתי אנוס לתפוס את מקומו של מתרגם מפּוֹלנית, מגרמנית ומיהודית ללשון הרשמית. עתיד אני לקבל בעד זה שׂכר, אך בכל אופן יהיה קטן מדי, שכן הפסדתי במשך הזמן הזה הרבה מאד, משׂרדי היה במשך כל אותו זמן סגוּר.

הסכימו לשחרר אותי, בתנאי שאמציא להם אדם אחר במקומי, אבל שום אדם לא רצה לקבל עצמו את המכשלה הזאת.

ובאמת הרי זה עינוי, להישבע לפני כל משפט מחדש על נאמנות התרגום, ולהיות קשוּר למקום מעשׂר בבוקר עד שלוש אחר־הצהרים.

מה שגרוע יותר – שהרעב עינה אותי. בבוקר אינני יכול לאכול שום דבר, חוץ משתי כוסות תה (נגמלתי מהרקת מיחמים שלימים), והוּרגלתי לאכול ארוחת־צהרים בחצי אחת, או בזמן המושב בשתים אחר־הצהרים, ואילו כאן נשארתי לפעמים עד שעה חמש בלב ריקן.

הלנה שלי, מה זה מתרחש, ששום אחד מקרוביך אינו רוצה לכתוב אלי? איך אני צריך לפרש זאת לעצמי?…

אחת מדודניותי התארשׂה בשנת 1871 עם אדם אחד מקראשניק, בתורת כלה המתינה בקוצר־רוח למכתביו, וכאן אין קול ואין עונה. לבסוף קבּלה מקראשניק מכתב בזה הלשון:

"בתי היקרה,

"בני שלי וחתנך שלך מבקש מאד את סליחתך על כך שלא כתב לך עד עתה, כי במקרה רע אשר קרהו נפצע באצבע יד ימינו. אנו תקוָה, כי במוקדם או במאוחר עתיד הפצע להעלות ארוכה, ותראי דוגמה מכתיבתו.

המחותן שלך".

ואולם הפּצע העלה ארוכה רק לאחר החתונה! אני מר־רוּח.

אך כיצד אפשר שלא להיות כאן מר־רוח?

אותו יום עצמו קבּלתי מכתב מאחי יוֹסף, הוא מודיע לי כי כתב אליך מכתב נרחב. קבֹּלת אותו? מה הוא כותב? ביני ובין אחי חליפת המכתבים מתנהלת בעצלתים.

האוהב אותך

ליבּ יוּדוֹביץ פּרץ


 

כג    🔗

הלנה היקרה מכול!

כדי שלא לשכוח את התאריך, הריני מתחיל בו. ובכן, זאמוֹשץ, ה־18 ביאנואר 1878 “למניין האדון”. אחרי הקדמה כזאת יהיה לי קל יותר לכתוב. אני במצב־רוח ורוד, כי אמרי נא בעצמך, איך אפשר שלא להיות שׂמח, בשעה שהכול מצליח על הצד היותר טוב. החתונה כבר תהיה בקרוב, סבלונותיך כמעט מוכנים, האורחים מזמינים עצמם בעצמם, יעקב מזמר “זמירות”, האם כל זה ביחד אינו גן־עדן עלי אדמות? כי אם יעקב הפילוסוף־לשעבר, מי שהיה לפנים אַתּיאיסט ואולי גם ניהיליסט, עבר גלגול כזה עד שנעשׂה כבשׂה תמה בעדרו של אלוהים, הרי ייתכן כי גם נשמתי יהיה לה תיקוּן. אגלה לך אפילו סוד, כי זה זמן מה אני מרגיש בתוכי סימנים של יראת־שמים ההולכת ובאה… זה זמן מסוים נתעורר בי איזה חשק מיוחד אל הבצל השבּתי החתוך דק־דק; בחג־הניטל שעבר שיחקתי בדביקות “אוֹקה” וזכיתי, משום ש“שלוּחי מצוָה אינן ניזוקין” (שאלי את יעקב ויפרש לך), ולשנה הבאה ערב יום־הכפּור אני מצפה לתיאבון הטוב ביותר; יתר על־כן, מין עב־ענן אפור רווּי־דמעות יורד על לבי…. האם אין די בזה? מכאן אפשר לבוא לידי מסקנה, כי אני, אדם עקבי תמיד, אגיע, אם אוסיף ללכת בדרך זו, אל עצם המטרה, אשתווה עם יעקב ביראת־שמים, ועתידים אנו לשׂחק עוד ביום מן הימים בגן־עדן “שישים ושש”.

ואולם חייב אני להסביר לך, כיצד הגיע יעקב אל האמונה השלימה, מה היתה הסיבּה. יעקב היה קורא כל מה שנפל תחת ידו, הוא היה קורא ספרים, שהדת והצניעות אוסרת את הקריאה בהם, ספג לתוכו פילוֹסוֹפיות שונות ומשונות, רעיונות מהפכניים של קידמה, יחד עם תורתם של אבות ההפקרוּת. היצר־הרע מפתה, מושך – והוא סר מעל הדרך הישר. לאחר שנתעה הוא עצמו, רצה למשוך אחרים אחריו. וכשהושלך אל התהום, התחיל מחפש לו שם חברה. הוא היה מחמיץ ומקלקל אחרים, לכל אחד היה מעניק חלק מידיעותיו, ועד שחילק מטובו לכל אחד ואחד, נשאר הוא עצמו ואפס בידו. הידיעות המועטות שבידו נתחלקו ונתפוררו, נתחלקו לאטומים. יעקב נשאר לו אטום אחד כזה, וזה היה מעט מדי! היצר־הרע שבו אין לו במה יתפרנס, יעקב כבר נתוּן ומסוּבך במסחר, המייבּש את מוחו, ואינו פנוי לקריאה. כללו של דבר, היצר־הטוב ידו היתה על העליונה, המלאך שף בעקבו את הנחש. האטום האחד של חלי־הכפירה נשרף באשה של האמונה שנתעוררה… ויעקב חזר אל הדרך הישר…

והואיל וחזר אל הדרך הישר, הריהו נפנה לכל התענוגות שהאמונה ויראת־השמים מרשות להם לנאמיהן… תאבונו מתעורר למראה פשטידה של איטריות, אזנו מתענגת לשמע נעימתן של הזמירות, ונפשו גאולה ושלימה עם עצמה. אבל נניח לה ליראת־שמים… אם כי חזרה והיתה שוב למוֹדא, נעשׂתה מגן למנוּוָלים, כסוּת־עינים לעצלנים חומדי־שינה, אמן של שערוריות נעימות ומקוֹר של התלהבות למיני “הפשעֶ־גלוֹנד” הקאטוֹליים. ריחה ריח רע, שכן עוד מימי־הבינים היא מבאישה בריח של דם.

מה שנוגע לשׂמלת־החופה שלך – יהא כך.לתת אל הלב דבר זה פירושו יהיה לחלל את העבר, לבוא בטרוניה כנגד פסק־דין צוֹדק.

לנצח אוהבך

שלך ליאון


 

כד    🔗

הלנה היקרה!

אני עסוק כל־כך, שאינני יכול להשיב על מכתבך שקבּלתי שלשום אלא עכשיו, ואף־על־פי כן יש לי די שהוּת כדי לפהק, להשתעמם ועוד יותר – להתגעגע עליך. אלוהים! איזה ערבים ארוכים, איזה לילות חסרי־שינה, הנמשכים בלי סוף. כמה משׂחקי־קלפים מפוהּקים, כמה ערבי־ריקוּדים משועמים וכמה ענייני־בית־דין מסובכים. וכשאני רוצה כבר אחר כל אלה לנוח, להינשׂא ולעבור ברעיוני אל זו שאני אוהב, הרי הפעמון מודיע לי מיד, כי האורחים, שאין להפטר מהם, באים לחלוק לי כבוד בביקוּרם שאין לו סוֹף.

בחדר הצר מתפשט צחוק ריקן ומעושׂה, נושׂא בחלל־האויר עשנן השחור של הסיגריות. והזמן מתמשך כעינויי הגיהנום…

זה הוא סיגנון חיי. אחיך יכול להעיד על כך ולתאר אולי בצבעים שחורים עוד יותר.

לפני שלושה ימים היה אצל קוֹרנגוֹלד נשף, אתמול הצגה, היום תיאטרון־חובבים רוסי, אתמול והיום אותו שיעמום עצמו. שלא לקנות כרטיסים אי אפשר, משום שההצגה היא לטובת הצלב האדום ואני הרי הנני פאטריוט ואוכל לחם רוּסי, אך יסלח להם אלוהים – לכוחות האמנותיים הללו!

עתידה להיות גם הצגת־חובבים פולנית לטובת הצלב־האדום. העבדים רוצים לשׂאת חן וחסד בעיני האדונים…

תהיה לך איפוא שׂמלה צבעונית. הערותיהן של הגבירות שלנו אינן לטובה ביותר. ביום החופה צריכה כלה צעירה להיות לבושה בלבן; גם אני סבור כך. אך אם אמא סבורה אחרת, ייעשׂה רצונה.

עוד שלושה שבועות תשהי בווארשה… אַתּ מבקרת בתיאטרון ואינך כותבת לי ולא־כלום על כך? רוצה הייתי לדעת, איזה רושם זה עושׂה עליך.

ראי, שיודיעו לי במכתב או בטלגראמה, למתי יש בדעתכם לקבוע את החתונה.

בנוגע לפרוָה – הריני מציית.

ליאון שלך


[מקור]

 

גיסי היקר!    🔗

הנני פורס בשלומך. להרבות אמרים לא אוכל, כי עתותי אינם בידי. אך זאת אגיד לך, כי על מכתביך אני שׂמח כמוצא שלל רב (מליצת מלמדים). והנני פורס בשלום ה' נייאוויעדעל,13 ואם אין לו עבדים לשחרר לבתו, יזכור כי עבדים היינו לפרעה במצרים, ועתה כולנו בני חורין… אם לא כולנו חכמים ונבונים.

יצחק ליבּוש פרץ


 

כה    🔗

הלנה היקרה מכול!

את מכתבך קבּלתי היום בשעת הגנה על עניין. כמה שמחתי, אינני צריך לתאר לך.. אַת מבינה בעצמך, מה שמחה היא לקבּל מכתב מן האדם היקר ביותר. הסבּה לשתיקתי היתה, שנסעתי מן הבית ושהיתי קצת יותר מדי.

מהיכן בא והופיע אחיך, לא קשה לנחש. לדבריו, הגברת הכלה עצמה ביקשה אותו על־כך, והוא לא היה אלא עבדה המסוּר. האם זה נכון או לא? שפטי בעצמך. בשבילי [נעים] שהוא בא, שהוא שהה אצלי זמן ממושך למדי – שלושה ימים תמימים; שהוא הצליח במשחק ה“אוֹקה”, עד שהרויח 14 רובּל־כסף, ומה שהוא מרוצה ממני! ערכתי לו קבּלת־פנים כיד המלך, מפני ששׂימח אותי כל־כך בבואו. לא קימצתי לא בסוכר, ולא בחמאה, לא בבשׂר ולא בדגים וכו' וכו'. ומה יהיה עוד, כשתבואי אַתּ! ראי והתכונני כראוי אל ביקורך הנצחי הזה!

אַת כותבת לי, כי עצוב לך, ואין אני יודע מפני מה? האם אין יעקב יכול לשעשע אותך? האין הוא מקיים בך מצוַת הכנסת אורחים?

ודאי כבר קבּלת את תוכחת־המוסר שלי, ואולי את כועסת עלי. היתה לי חובה לומר לך את דעתי…

מחר המושב. יש לי 14 או 13 עניינים, על התוצאות אודיע לך מחר.

השתדלי לא לשהות הרבה בווארשה. לקרב את האושר – זה נתוּן בידך! אל נא תרצי, שיהיו לי טענות אליך קודם הזמן. שבת יורדת ואני מוכרח להפּרד מעליך.

שלך, ליאון

 

אחי יעקב!    🔗

[מקור]

מכתבך קבּלתי, ואתה את מכתבי לא קבּלת עוד – – והנני מחכה על תשובתך.

עתותי אינם בידי והנני אוהבך.

יצחק ליבּוש פרץ


 

כו    🔗

הלנה האהובה!

ובכן, אַתּ נמצאת בווארשה![21] טבולה וטבועה בסלסלה ומלמלה ואריגים, אין לך אפילו פנאי להתגעגע על מישהו… לא כך? ואני, למען האמת, עליז ובמצב־רוח טוב; קודם־כול נמצא כאן אצלי עכשיו העֶרמאַן, והשנית, מקרבת נסיעתך לווארשה את אשרי – יותר נכון – אשרנו. בתודה אומר אני משום כך לכוכבון שלי: הריני יודע, אימתי תהיה החתונה שלנו! האושר שוב אינו מאחורי ההרים!

את מכתבי, ששלחתי ללעֶנטשנה, בוודאי כבר קבּלת: אחיך מבטיח לי, שלא עכּבו שם את המכתבים.

חרדתך היתה לשוא, צריכה אַתּ לדעת, כי רק מקרה בלבד יכול להיות הסבּה לשתיקתי. ובפרט שידעת על נסיעתי אל בתי־הדין הכפריים. אחיך ספר לי, כי התעקשת ודווקא דרשת מעיל־פרוָה בעד 150 רובּל, האם זה נכון? והאם צריך כך להיות? האם אַתּ סבורה, כי האושר תלוי בכך, או כי בלי מעיל־פרוָה יקר תהיי פחות יקרה לי? כמעט איני יכול להאמין להעֶרמאַן, הקפריסה הזאת מרגיזה אותי. סלחי לי את דברי המוסר… הם נובעים ממקור האהבה הטהורה הלוהטת. רוצה הייתי לראות אותך נעלה מקפריסות כאלה… אל נא תשכחי, כי אנו צריכים כבר לחיות בכוחות עצמנו…

אבקשך עוד הפעם, אל נא תחשבי לי לעווֹן, שאינני יכול לעבור בשתיקה על דבר הנוגע לך.

שׂיחקנו עד עתה בקלפים. וכבר מבינה אַתּ, מה מאוחרת השעה, הריני נפרד איפוא ממך

ליאון.


 

כז    🔗

היקרה מכול!

סלחי לי, שעד עתה לא עניתי על מכתבך. הסבּה לכך היא השפע של המושב והשפע של עגמת־נפש.

מרגליות14 חולה אנוש.

החתונה איננה יכולה בשום־אופן להיות בטאַזשעֶמיעֶך.

בכמה בריאות עולה לי הדבר הזה יכולה אַתּ לתאר לעצמך. זה ארבעה ימים כמעט, שאינני אוכל ואינני ישן…

חוסר־השינה, הנוטל ממני את הכוחות, ומה שאין לי כלל תיאבון – שני אלה הטילו בי חיוָרון כזה, שפחד הוא להסתכל בי, ואילו הופעתי לפניך עכשיו היית נרתעת מפני בצעקה, במקום לקבל את פני בברכה.

החתונה מוכרחה איפוא להיות בלעֶנטשנה.

נבוא לכל היותר בשלושה. – כאן מצפּה לך הכל בסדר הנכון. תהיי מרוצה.

טלגרפו, מתי צריכים אנחנו לבוא.

הארבעה־עשׂר בפברואר כבר מאוחר מדי. אל נא תקלקלו לי את המושב.

אורחי מפליאים את הסדר ומשבּחים אותך בקול…

“– – –”, נחשי?

שלך, ליאון

 

הורי ואחי היקרים    🔗

[מקור]

בשברון מתנים הנני מודיעכם, כי החתונה לא תוכל להיות בטאזשעֶמיעֶך, ה' מרגליות שב ויחלה, וכפלים לחוֹליו, ואין מקווה [ל]ארוכה: זוֹקן ואין־כוח כי ילכו שלובי זרוע את מחלה קשה כאסטמא, מי יקום כנגדם?

הורי היקרים! הכול בביתי מוכן ומזומן, עשׂו את המשתה בלעֶנטשנעֶ, אבוא את הורי ולא יותר. הודיעוני את הזמן על־ידי דעֶפּעֶשַעֶ, והנני אוהבכם, מוקירכם ומכבּדכם.

יצחק ליבּוש פרץ



 

כח    🔗

הלנה האהובה!

סוף־סוף אני מאושר, שיש ביכולתי להודיע לך, שכבר יש לי דירה. גדולה, יפה, מפוארת – ומר מרגליות בריא. על כן, איפוא, אם אתם מוכנים, טלגרפו או כתבו לנו, אימתי והיכן צריכה להיות החתונה.

הריני שכּור מן הידיעה, וההרגשה העצמית, שמילאתי את כל דרישותיכם – עושׂה אותי מאושר.

הריני מבקש רק תגמול. גמלו נא לי בהחשת החתונה.

מכתבי, כמכתב אחרון, קצר הוא. העקירה אל הדירה החדשה וריהוטה, אגב עבודה לא מצומצמת בבית־המשפט, תופסות לי יותר מדי זמן! ואף־על־פי כן אנוס אני לחיות כל הזמן עם זכרונך, להתגעגע עליך…

שלך

ליאון

 

הורי היקרים    🔗

[מקור]

הנני מודיעכם כי נהפך הגלגל לטובה, נס הענן ותזרח שמש חסד ומרפא בכנפיה.

ה' מרגלית שב לאיתנו, לי יש מעון טוב ונאה והנני מחלה את פניכם להגביל זמן החתונה.

בנכם אוהבכם

יצחק ליבּוּש פרץ

 

אחי העֶרמאן    🔗

[מקור]

עשׂיתי את חפץ כולכם, יגעתי ומצאתי, לי יש מעון טוב ונאה. חם וכו' לי יש כלי־בית טובים, כבר עשׂיתי לי בגדים והנני יכול לברך “אשר…”

הנני מחלה את פניך למהר ולהחיש את זמן החתונה, כי חולה אהבה אנוכי.

אחיך יצחק ליבוש פרץ

גברת גיסה האהובה ביותר!

וַדאי תשׂמחי על הידיעה הכלולה במכתב אל ההורים ואל הלנה. השתדלי נא להתכונן מכל המוקדם כי תוחלת ממושכה מתישה את הגוף.

אחיך האוהבך

ליאון


 

כט    🔗

הלנה היקרה־מכול!

ובכן, הגיע הסוף לחליפת־המכתבים שלנו, לדאגותינו, לטענות ההדדיות וכו'. לא נשאר לנו אלא להתפּייס, להראות פנים שׂמחות ולהזמין זה את זה לחתונה של שנינו!…

האחים שלנו בילו כאן לא רע, הם אכלו צנימים, קלפים גם־כן לא חסרו, אבל משינה נהנו מעט, שלא יישנו רק בחתונה.

אצלכם בוַדאי יריד גמוּר. ראשיכם מלאים רעש והמולה, ואינני רוצה להטיל עליכם שיעמוֹּם ב“קוֹרעֶספּוֹנדעֶנציה המרודמת” שלי, כי בקושי רק אני יושב, העינים בוערות, בראשי רעש ובקיבה ריק, ומשום שאזל לנו אמש המלח.

ובכן, אמרי אַתּ עצמך! היש לי ערך, אם אני כותב לך על קיבה ועל מלח, על קלפים וצנימים? אדרבה, רוחי אוהבת להתפלש תכופות בעפר האדמה והיא מונעת עצמה מן השמים הכחולים, כדי ליהנות a la gemein.

מלבד זה אישן כל צרכי, בקרוב נתראה ושאר ההסברים יזרמו כלבּת הסמבטיון הלוהטת מפה אל פה, לסירוגין…

שלך ליאון

כדרישתך:

ההלבשה שלי עדיין אינה מוכנה.

ליאון


שמעי מעשׂה שהיה: יצול העגלה, שהיתה צריכה להסיע את אחיך מכאן נשבר – והם נשארים עוד אצלי – לחמישה רגעים. העסק הזה עלול לעלות לי ביוקר, כי אינני בטוח בארוחת־הבוקר, אלא אם־כן אעמיד פני־חולה… וארים שתי ידי למעלה ואודיע: אחי, צאו לדרך רעבים, כי המטבח שלי שוב אין בכוחו לשרת אתכם.

היצול מתוקן. ברוך יהיה העגלן, האחים נוסעים. שלום.

ליאון




  1. המכתבים אל הכלה, ואחר־כך אל הרעיה, נכתבו במקורם פולנית או רוסית, ורק כמה איגרות קטנות אל קרובי הכלה נכתבו עברית במקורם, והללו יסומנו [מקור]. המכתבים מובאים פה מתוך פירסומו של ז. רייזען ב“ייווא בלעטער”, אוגוסט אוקטובר 1937. כרך XII, מספר 1–3.  ↩

  2. פרץ הכיר את הלנה (נחמה) רינגלהיים בספטמבר 1877 בלענטשנה ונשא אותה לאשה בפברואר 1878. בחלק מן המכתבים חסרים התאריכים.  ↩

  3. פקיד אצל אביה של הלנה. הוא נתוודע אל פרץ בזאמושץ ועל־ידו הכיר פרץ את הלנה.  ↩

  4. סופרת ולוחמת לשיחרור־הנשים (1819–1895), מייסדת "אגודת הנשים הגרמנית הכללית (1865).  ↩

  5. כדי להרגיע אותך יכול אני לומר לך, שהחוק הזה ברוסיה יש לו תוקף עד היום הזה!

    התחיקה שלנו מחייבת את הבעל לפרנס, לאהוב ולכבד את אשתו, להגן עליה ולהישאר נאמן לה. כנגד זה מחוּיבת האשה לציית לבעלה בתורת ראש המשפחה, לנהוג בו אהבה וכבוד ומסירות, ללכת אחריו לכל מקום שייראה טוב לפניו ללכת להשתקע שם (סעיפים 208, 209, ו־210 בחוק על היחסים בין איש לאשתו. משנת 1836). אני סובר, כי המחוקק הביא בחשבון את המצב המקוּבל'', כי המשפחה בתורת מוסד לעצמו, מן ההכרח שתהא נהוגה בידי ראש אחד, וכדרך העולם, מסר לבעל גם את הפריבילגיה הזאת.

    אבל איזה יחסים נובעים מן הפריבילגיה הזאת ואילוּ מקרים מוזרים? כמה פעמים רואים אנחנו בעל שיכּוֹר, מנווָל ואידיוט, מענה ללא עונש ומחזיק תחת עוּלוֹ הנורא את האשה השקוּדה והעדינה ביותר! מפני מה אסור לה לאשה לקרוא לעצמה בשם המשפחה שלה מבית־אביה (סעיף 212 מן החוקה הנזכרת)? מפני מה מאבּדת האשה הנשואה את רצונה שלה ואינה יכולה לעשות כמעט שום דבר בלי רשותו של בעלה? לכל־המרובה יכולה היא לבקש מבית־המשפט הראה להגן על ענייניה (סעיפים 82, 183 ואחרים מן החוקה האזרחית). מפני מה? רק משום שעושי־החוקים הם גברים! [הערה של פרץ].  ↩

  6. הוד מעלתו.  ↩

  7. כבוד מעלתו.  ↩

  8. העתידה להיות (בתקווה; לאטינית)  ↩

  9. במקום הזה, וכן בכמה מקומות אחרים במכתב זה, מושמוים בתי־שיר אחדים מתוך זמירות־עם פולנים עממיים וחיקוי להם.  ↩

  10. פראנצישק זאבלוצקי – דראמאטורג פולני (1754–1821).  ↩

  11. בת של אחות־אביו של פרץ בלובלין.  ↩

  12. הערמאן רינגלהיים, אחיה הגדול של הלנה, גר אחר־כך בווארשה.  ↩

  13. נייאוויעדעל – בעל־מחבר בווארשה.  ↩

  14. ישעיהו מרגליות היתה לו אחוזה קרוב לזאמושץ, כפר טאזשעמיעך. שם עמדו לערוך את החתונה. אולם הוא מת, והחתונה נערכה כמה שבועות לאחר מכן, בקראסנוסטאב, לא הרחב מזאמושץ.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2670 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!