ההכנות לחתונתם של לירי עם נדב, בן הקיבוץ השכן והוותיק, היו בעיצומן. במטבח בישלו ואפו וריכלו. המקהלה עשתה חזרות אינסוף. ליצן החצר כתב פיליטון, בו שיפד את שתי המשפחות בלי רחמים. עם הרבה צחוקים. החצרן ניקה כל פינה בחצר. ועדת התרבות תלתה שלטים והכינה מגרשי חנייה למכוניות הפאר שתגענה; אבא של נדב היה פעיל חשוב בתנועה. ובפוליטיקה. המשאית עם שולחן הכתיבה הנורווגי, לא היתה בתכנון. עצרו אותה במגרש החנייה והעבירו את הארגז לפלטפורמה רתומה לטרקטור. זה הביא את “המפלצת” – כך נקרא השולחן הפרובלמאטי מיומו הראשון בקיבוץ – עד פתח הצריף השוודי שבו הוקצה חדר משפחה לזוג הצעיר.
פתחו את הארגז וקילפו מהשולחן הגדול את הספוגים הרבים ששמרו עליו מן הקור הנורווגי ועד החום של הצריף השוודי, שאפילו מאוורר לא היה בו. עדיין. כבר במבט ראשון התברר שאי־אפשר להכניס אתה הנורווגי אל תוך הפתח הצר של השוודי. קראו לנגר המקומי והוא אמר שצריכים את עצתו של הנגר בקיבוץ אחר, שהתמחה בהרכבה של צריפים שוודים. “על איזה חשבון יזמינו נגר מבחוץ?” שאל הגזבר את המזכיר. זה פתח את ספר התקנונים ומצא שם עשרות תקנונים, מתקנון כלבים ועד תקנון הלוויות, אבל תקנון למצב ביש כזה לא נמצא. אביו של נדב התעצבן וצעק בשפופרת הטלפון: “אני אשלם כל מה שצריך, רק שזה יהיה היום. לא מחר!” התערבותו התוקפנית של שורה עוררה הדים שליליים בקיבוץ של לירי ומרכזת ועדת חברה הודיעה: “לא יקום ולא יהיה! אנחנו לא מקבצי נדבות. הוצאות החתונה חולקו חצי־חצי ואנחנו נתקן את התקנון ונשלים את חלקנו בכבוד.”
ואכן היה צריך לפרק את הדלת והמשקופים סביבה. השולחן הוכנס אחר כבוד לחדר ומילא כשליש ממנו. שעות עמלו כדי לתקן את מה שפורק. “צריך קצת צבע חדש” הסכים הנגר האורח, כשהוא מלטף את סנטרו ומנדנד את ראשו במעט אכזבה, “אבל זה יכול לחכות גם אחרי החתונה.” “לך תכניס נורווגי לשוודי” סיכם המזכיר את המבצע.
ביום הארוך שהשולחן היה בחוץ וחיכה לנגרים, עברו על פניו והשתעשעו במגירות הרבות, אולי מחצית מחברי הקיבוץ. לילדים היה תמיד מישהו שצעק “לא לגעת! זה חדש. זו מתנה.”
האדם הראשון שחש במלוא הוויתו את הבעיה הכרוכה בנוכחותו השתלטנית של שולחן הכתיבה הנורווגי ובהשפעתו על חיי הנישואין של הזוג הצעיר, היה שורה, אביו של נדב “היתום”. הסיבה שלנדב הודבק הכינוי “היתום”: שורה היה ממנהיגי התנועה הקיבוצית, מפעיליה ומשליחיה ששהו בחו"ל רוב ימות השנה. יש ויכוח עד היום מי נתן לבן הראשון שלו נדב, את הכינוי “יתום”. יש אומרים שזאת האמא, שסבלה מן הטיסות הבלתי פוסקות, ויש אומרים שחיים צוציק – האיש שנתן שם מצחיק כמעט לכל מי שהגיע לקיבוץ.
החתונה היתה ברוב פאר וברוב עם. בעיקר ברוב אח"מ. הרבה צלמים התרוצצו ומיצמצו בהבזקיהם. השמועה אמרה שיש ביניהם גם צלמי טלוויזיה. אז כולם יישרו את הצווארונים שלהם. כשהרבי הגיע, שאלו הליצנים – אולי צריך לפני החופה לתת הכשר לשולחן הכתיבה הגוי. שורה שפינק את אשתו לכל אורך הערב, שתה לשוכרה והצטרף למקהלה, למורת רוחו של המנצח. תמר הזילה דמעות ובעלה הוציא ממחטה מכיסו בכל פעם שהגדישה את הסאה. חתונה כזאת, סיכמו למחרת, לא היתה בקיבוץ ולא תהיה.
הקדמנו את החתונה ואת שולחן הכתיבה הנורווגי מפאת חשיבותם המכרעת לחיי הזוג הצעיר. נדב לא ידע איך לעכל את נוכחותו הפיזית של שולחן הכתיבה וזה הפך לנוכחות מתמדת וממררת בחלומותיו. לירי כבר מילאה את מחצית המגירות בניירותיה ולמעשה שמחה ב“מפלצת” שמילאה חלק ניכר מן החדר. אך בליבה ובחוכמתה הבינה שעשתה טעות בעצם ההודעה על החתונה ושהשולחן יזכיר לה, יום יום את שולחו וישפיע לא לטובה על ראשית החיים הזוגיים. וזאת בלשון המעטה. זה עלול להיות חיץ, חשבה על מיטתה בלילות, ביני לבין נדב. ככל שאשתמש בו יותר, כך תגבר התנגדותו שהופיעה על פניו ברגע הראשון שראה את המפלצת. הוא קרא לה מפלצת מתוך שעשוע כביכול, אבל לירי ידעה לקרוא אותו ואת מחשבותיו מיום שהגיעה לקיבוץ משדה התעופה והופתעה לראות אותו מחכה לה בשער, מלווה אותה בצעדיה הראשונים כצלע שלישית צעירה, מול הוריה “הזקנים”.
הוא היה הראשון ששמע מלירי על הבציר בפריז, על הדוס שהצמיד לביתה מזוזות ועל הפנקסים שמילאה בראשי פרקים לשירים ובמילים צרפתיות שביטאה בגאווה בכל הזדמנות. רק עם האות U היתה לה בעיה. כשהזדמן לשמוע אותה מדברת צרפתית, עלתה מחשבה שאולי היא תהיה מורה לצרפתית בבית הספר התיכון האזורי, אבל היא הסבירה שזה הרחק מעבר ליכולתה. ולשאיפותיה.
יום לאחר שובה הביתה, היא סודרה לחודש תורנות בחדר האוכל. במב“ח צריכה לשלם תמורת החופשה הארוכה. לירי ניקתה וליטפה את השולחנות העגולים, קצת פחות את המלבניים ואלמלא שטיפת חדר האוכל שקשתה עליה, היתה נהנית מן השירות שנתנה לחברים ומן השאלות הרבות שנשאלה על פריז ועל אוסלו. הרבה חברים, מן הצעירים, הפתיעו ושיעשעו אותה ב”מרסי". החודש עבר ללא תקלות. רק השולחן המטונף של המתנדבים עיצבן את לירי. מבזבזים כל כך הרבה אוכל. משאירים כל כך הרבה לכלוך. גועל נפש.
נדב ידע בדיוק מתי נגמרות המשמרות שלה, והיה מחכה לה ומלווה אותה רכוב על אופניו. פעם שאלה אותו “מה עשית בשנה האחרונה?” והוא ענה בלי היסוס “חיכיתי לך”. “אתה זוכר את ימי הבציר?” “את זוכרת את הנשיקה בין אשכולות הענבים?” ושניהם פרצו בצחוק שהיו בו גם שמחה וגם מבוכה.
הוועדות המתאימות בקיבוץ שלחו שליחים להבין לאן חותרת לירי ועד מהרה הגיעו למסקנה שמשוררת שראתה עולם, צריכה ללמד הומניסטיקה בבית הספר האזורי. ספרות ולשון ותנ"ך והיסטוריה. הוריה שותפו בהתייעצויות וסוכם שבתחילה שנת הלימודים הבאה היא יוצאת לסמינר הקיבוצים ללמוד הוראה. מייד דאג נדב לפנות לועדת השתלמויות ולבקש לצאת לסמינר כדי להיות עובד סוציאלי במועצה האזורית. ההסכמה במועצה היתה מובנת מאליה. לא אומרים לשורה “לא”. לא כל שכן ליתום שלו. וכך היו השניים נוסעים יחד וחוזרים יחד מן הסמינר באורנים. כעשור שנתיים־שלוש הם קיבלו את התעודות המתאימות ואת המשרות המתאימות, כשבעיני החברים משני הקיבוצים השכנים הם זוג לכל דבר.
על החתונה המפוארת כבר כתבנו. הם שקעו בטיפול בבית ובגינון סביבו, בעבודתם מחוץ לקיבוץ. ורק דבר אחד הטריד את מנוחתם: השולחן הנורווגי. הם לא דיברו על כך. כמעט. אבל במחשבותיהם ובחלומותיהם הוא היה מפלצת. כך קראו לו שניהם ולירי קראה לו בליבה “הטרדה מינית”. הוא היה כל־כך נוח ומועיל, אך בפירוש חיץ. נדב לא נגע בו.
מסתבר שלשולחנות יש כוח מיסטי והשפעה לא מודעת על בני אדם. בעיקר בני אדם שאחד מהם הוא שולחן עגול קטן והשני מרובע שקומתו כקומתה ונולד רגיש בהשוואה לכל שולחן שאינו כמותו. בחדר העבודה שלו בקיבוץ עמד שולחן פורמייקה מלבני ועליו המחשב והמדפסת. כשהגיע לביקור אצל לקוחותיו באזור הוא חיפש רק שולחנות עם זוויות ישרות, שחצצו בינו ובין המטופל. מעולם לא התיישב בבית אל שולחן הכתיבה הגדול. הוא טרח הרבה ערבים בנגרייה והתקין לו שולחן קטן לצרכיו. כל הסתערות של לירי על השולחן הגדול ומגירותיו היתה באוזניו אזעקה ואיום. הוא רצה להשתחרר מזה אבל לא הצליח. המרחק משולחן הכתיבה למיטה, היה לא יותר משלושה צעדים. מיטה רחבה, מזרון רך ונעים, ערימות של כריות ושמיכות. מיטה בורגנית למהדרין. לירי הרגישה בה כדג בשמנת. כל לילה, לאחר מעשה, היתה מהרהרת בשני הגברים הנוכחים פיזית בחדר המשפחה. וההרהורים היו גולשים לחלומות. היה טוב לה ורגוע לה עם נדב, אבל היא לא היתה בטוחה שטוב לו באותה המידה. ילדותו והוריו עמדו בינו לבינה.
שורה מילא בחיי הזוג ובחלומותיו על זוגיות מושלמת, מזכרת עוון מקבילה לשולחן הכתיבה. נדב סיפר ללירי שיש לו חצי־אחות בקיבוץ רחוק, נצר סירני או משהו כזה. שורה, שהתייגע ברוב טיסות, מצא במחלקה ליחסי חוץ של המפלגה, בחור צעיר, אמביציוזי, שהחליף אותו במסעות רחוקים ולא מעניינים. כיוון שהבחור נענה להצעתו, לקח שורה חסות על אשתו הצעירה, שגידלה ילד כבן שנה. במתכוון או שלא במתכוון, היא ילדה לו בת והיתה לביתו השני ולאשתו השניה. הוא דאג לשארה, כסותה ועונתה. מין אבא טוב כזה, שלא משאיר אותה בבדידותה ודואג לכל צרכיה. הוא לא היה יחיד בדורו בין המנהיגים, שטענו בקולי קולות: אדם הגדול מחברו יצרוֹ גדול ממנו. זו היתה תופעה ידועה ברבים, שדיברו עליה בלחש. הצרה היא שהוא לא הסתפק בכך. והשמועות סיפרו על עוד אחים ואחיות לנדב, סמויים מן העין בארץ ובחו“ל. נדב שסבל מאוד מהמצב, אמר פעם ללירי: “מה שמותר למשה דיין, מותר גם לאבא שלי. אבל תדעי לך שאני סובל מזה. את החיים של אמא שלי זה הרס עד היסוד.” לירי לא ידעה מה להשיב והסתפקה ב”רק שלא יגנוב עתיקות." ולקחה את ראשו של נדב אל חיקה.
שנה לאחר ששבו מהלימודים ונכנסו לעבודה בקיבוץ, נולד להם הבן הבכור. זה היה ימים אחדים אחרי רצח רבין ולירי הציעה לקרוא לו רבין. נדב עיווה את פניו. “מה יש” אמרה לו “יש הרצל יש ביאליק, יש בלפור ורבין לא פחות ראוי מהם.” נדב הזכיר לה שזה שנים הם חולמים על בן בשם גפן. הגפן ניצח. רצח רבין היה בשביל שניהם זעזוע נפשי ומעולם לא בכו זה בזרועות זו, מעולם לא חשו כאב אמיתי כזה, שלוּוה בחרדה עמוקה לעתיד השלום שנרצח ולעתיד האומה שהתפצלה לשני מחנות נוטפי שנאה ומשולחי לשון. שניהם הרגישו שותפים למאבק שהוביל רבין והיתה בהם סלידה עמוקה מהצהרות הרבנים על “דין רודף” ועל מודעות הענק של רבין עם כאפייה או בבגדי אס אס. “בסוף”, אמר נדב, בחבורה של צעירים, כשימינו חובקת את כתפה של רעייתו, “בסוף נצטרך להקים כאן ארבע מדינות לשני עמים. גם הם שסועים ביניהם ללא תקנה וגם אצלנו השסע הולך ומעמיק, הולך ומקרב מלחמת אחים, שבסופה תהיה לנו, מצד אחד מדינה ריבונית חילונית ומולה תיבנה ותיכונן מדינת הלכה שבה הריבון הוא ריבונו של עולם. האל צמא הדם, אלוהים שנטע בנו בכולנו כל כך הרבה שנאה. כל כך הרבה אטימות לצד השני. ולכל דבר יש צד שני.” לירי הסכימה איתו בכל דבר, ידעה שהוא מגזים אבל אהבה את זה.
האווירה בארץ היתה אווירה של הגזמה פראית, לכל צד שהוא. השניים יצאו עם גפן הצעיר, רתום לחזהו של נדב וישבו עם מדליקי הנרות בכיכר, בכו ושרו, שרו ובכו. פעם ראשונה בחייהם הזילו כל כך הרבה דמעות, הדליקו כל כך הרבה נרות. הם היו זקוקים לנסוע לכיכר הגדולה בעיר הגדולה, לקרוא את כל הגרפיטי על הקירות ולשבת על הרצפה הקרה של הכיכר עם אנשים זרים להם וקרובים לליבם ולכאבם. יותר דמעות נשפכו באותם הימים מאשר דם שנשפך בקרבות של כל המלחמות, שבראשן עמד האיש המיוחד שחלום נעוריו היה להיות מהנדס מים. לא מצביא. לא מנהיג. לא פרס נובל לשלום.
לאט לאט שבו השניים לעבודתם ולטיפול בגפן הקטן, שנתמזל מזלו והגיע ללינה המשפחתית. כמובן לאחר דיונים סוערים באינספור אסיפות. הדור השני ניצח. אין יותר לינה בבתי ילדים.
לירי גדלה לתקופה בה החינוך הקיבוצי התבצר והתפאר ב“בית הכולל”. אין להבדיל בין בית המגורים של הילד לבין כיתת הלימוד, לבין חדר האוכל וחדרי הרחצה. קמים, מתרחצים, אוכלים ארוחת בוקר, ונכנסים לכיתת הלימוד – הכל בבית אחד. הכל ביחידה אחת עם מורה מרכזי אחד ומטפלת אחת. אין בית ספר. יש בית. בית כולל. רק מורים מקצועיים, כגון מוזיקה, אמנות וספורט, נכנסים ויוצאים. אבל הילדים חיים בתוכו עשרים ואחת שעות. יוצאים להורים בין ארוחת ארבע לארוחת הערב. לזמן איכות.
לירי לא אהבה את השיטה, חתרה תחתיה בשקט ובעדינות ונתנה לזמן ולשכל הטוב לעשות את שלהם. ואכן, השיטה המהוללת פשטה את הרגל ואת רוב שנות עבודתה עשתה המורה הצעירה בבית ספר אזורי, בכיתות המוניות ובקשיים לא מעטים להשתלט על בני קיבוץ תוססים. כמה קשה להסביר לדור הצעיר את חשיבות הספרות וההיסטוריה ועוד יותר את חשיבות לימודי התנ"ך. כמה קשה להטיל משמעת על הבנים של החברים שלך ושל הוריך בקיבוץ, התלויים זה בזה כמו הכבסים במחסן הבגדים המשותף.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.