רקע
אמנון שמוש
פרק ו': על אי נחת בים סוער

נדב, עייף פיזית ונפשית, התרווח על הכורסא מול הטלוויזיה, זרק את נעליו מעליו ופיהק פיהוק גדול. לירי התנועעה על הכסא העגול, הסמוך לשולחן הכתיבה, עטה בין שיניה וידיה משחררות את כפתורי חולצתה.

“אתה יודע” היא אמרה לו “אני מרגישה שאנחנו חיים על אי בודד. רחוקים מכל הנעשה בארץ. שלא לדבר על העולם. אין כאן ערבים. אין כאן חרדים. אין כאן מתנחלים. אין כאן סודנים. אין כאן עניים. אין כאן שודדי משכורות מעונבים. אין מחבלים”.

נדב התעורר מעייפותו. הם אהבו לשוחח ביניהם על עניינים ברומו של עולם. החינוך המשותף קירב אותם זה לזו. הם למדו להקשיב, לחשוב ולהגיב.

“אנחנו יוצאים כל בוקר במעבורת” הוסיפה לירי “אל אי קצת יותר גדול, הנקרא בית ספר, במרכז קבוצת האיים המבודדים, ושבים בערב אל המנוחה ואל הטלוויזיה.”

נדב שילב את אצבעות ידיו, נאנח ואמר לה: “האי הזה שאת מדברת עליו בנחת, הוא עבורי אי־נחת. אי־נחת מכל מה שהולך על היבשת שנקראת מדינת ישראל, על כדור הארץ, על שפיכות הדמים, על העוני.” הוא השתתק והוסיף “ועל הילדות שלי. על אמא שלי. אנוח קצת ואלך לבקר אותה.”

לירי ידעה כמה סבל “היתום” שלה מחוסר אב ומשפחה ומאמא שהזדקנה בטרם עת, דעכה והגיעה לבית סיעודי. אמא שהיתה מפעילי תנועת הנוער בחו"ל, שנבחרה כמזכירה ראשונה בקיבוץ החדש, שהיתה בין ראשי המחליטים והמובילים והסוערים באסיפות, ומאז עזב אותה שורה לאנחות, נבלה כמו פרח שנקטף בשיא פריחתו. רק אהבתו של נדב וההרגשה שבלעדיה הוא אבוד, נתנה בה כוחות ורצון לחיות. זיכרונה נחלש, כמעט נמחק והמילים ברחו מפיה. המסגרת הנוקשה של הבית הסיעודי קוממה אותה. “כשהייתי רפתנית, התקלחתי יום יום. עכשיו אתקלח כשאני ארצה ולא כשאתם תחליטי.” הודיעה בפסקנות לצוות הדרוזי, שלא ידע איך מתמודדים עם אשה מרירה ועצבנית, המצפצפת על סדר יום המקובל. היא ציפתה יום יום לביקורו של נדב, גם הביקור הזה התמעט כשיצא ללמוד.

“הילדות שלך והאמא שלך עשו ממך פסימיסט ללא תקנה. איך בבת־אחת הפכת את האי שלי לאי־נחת?”

“אספר לך משהו שלא סיפרתי לאף אחד, אפילו לא לאמא. לבר־מצווה שלי גילה שורה אבהות ונדיבות לב ולקח אותי לביקור חלומות בדיסנילנד. מה יותר טוב מזה? ושם היתה הטראומה הראשונה והגדולה בחיי. בלילה הראשון ישנו, כל אחד במיטתו במלון וקמנו רעננים לארוחת הבוקר. איזו ארוחת בוקר! בלילה השני התעוררתי באמצע הלילה, לקום לעשות פיפי ואבא לא היה בחדר. לא ידעתי ולא הבנתי מה קרה לו. אבל לשוב למיטה בחושך (לא ידעתי איפה מדליקים את האור) למשש את מיטתו הריקה שוב ושוב ולרעוד מפחד שמא חטפו אותו או רצחו אותו והוא לא ישוב. ומה אני אעשה? ואל מי אפנה? לא נרדמתי עד שאבא שב, לפנות בוקר, פתח את הדלת בגניבה והתפלא לראות אותי ער. השאלה שלו – למה אתה ער? היתה שיא האכזריות. לא הבנתי לאן הוא נעלם. ולמה. ולא העזתי לשאול. היתה בי תחושה שאם אשאל ואם אקבל תשובה – הלך עליי. את הטראומה של אותו לילה, שעשתה מן הימים המעטים שאחריו גיהנום, שמרתי לעצמי עד היום. התאמצתי לשמור את הסוד מאמא. הייתי בטוח שאם אספר לה, היא תרביץ לו מכות רצח. היא היתה טובה בזה.” לירי קמה מכסאה, נדחקה אל כורסתו של נדב, חיבקה אותו ופרעה בשמאלה את בלוריתו. לא ידעה מה לומר. רק “נדב, נדב, נדבי” יצא מפיה בטונים מרגיעים, ולאחר מחשבה ארוכה אמרה לו: “אני מבטיחה לעשות הכל שבחרותך וזוגיותנו יתקנו כמה שאפשר את הילדות הקשה. כל כך לא מתאימה לבן קיבוץ.”

הוא ניגב את הדמעות, שלו ושלה, ואמר לה: “תשמע ותקראי על מה בני קיבוץ בוכים היום בכל הזדמנות. על שומרת לילה שמאחרת להגיע. על ברקים ורעמים בבית הילדים, הרחק מההורים. רק מעטים מספרים את האמת על ילדות מאושרת, רגועה, מחובקת ושבעה בקיבוצים.”

“אני יודעת על מה אתה מדבר, נדב שלי. אני מבינה. אני מזדהה. לי היתה ילדות נהדרת. מוקפת בדידות. החברה היחידה שלי היתה השירה. אפילו החודשים הארוכים בהם ישָנו במקלטים לילה לילה, נשארו בזיכרוני לילות של שייכות, של חברות ושל חרדות, הנמסות בחום האנושי של היחד. למדתי להיות לבד ולספוג את חומו של היחד. זה נוסך בטחון.” ולאחר שהייה קלה, “אתה יודע, נדב, מה המקום היפה ביותר בפריז? מקום נידח, שעוד לא סיפרתי לך עליו: בקצה שרשרת הארמונות המפוארים של מלכי צרפת בוורסאי, בפינה נסתרת יש בקתה וסביבה חווה כפרית רדומה. היא נקראת “בקתת המלכה”, כי מרי־אנטואנט, עייפה ונחנקת מהארמונות המפוארים ומהמשרתים המכופתרים, מהמזרקות ומהזיקוקים ומהעוגות, ביקשה לבנות לה בקתה כפרית, פשוטה וחמימה ככל האפשר. לצידה אגם קטן ונחל, בו שוחים המוני דגי זהב. דשא גדול ופרחים פה ושם, וזה הכל. מרחק הליכה מארמון הטריאנון.”

“תקחי אותי פעם לשם” לחש לה נדב. “אני מבטיחה” היא השיבה. “ועד אז נחפש וניצור קצת נחת באי שלי, באי שלנו, ונגדל את גפן שלנו בצל שלך ובבידוד שלי. בלב הגדול שלך ובשירים הקטנים שלי.”

הם נפרדו. לירי נכנסה למקלחת ונדב לקח את האופנים ונסע לבקר את אימו. בדרך חשב על המזל שנתמזל לו, למצוא אשה כמו לירי. את הניסיון המיני המוקדם שלה הוא פירש לטובה. קנאי שכמוני, חשב בליבו וגיחך, לא היה עומד במתח לחיות עם יפהפיה שתרצה לטעום מן התפוח האסור. טוב לי שטעמה מה שטעמה ללא אהבה לפני האהבה. האהבה שמורה לי והחרדה מפני בגידה נמחקה ממני. אולי. הלוואי.

השיחות בין השניים היו על כל נושא שבעולם. הן יצרו קשר בין הלבבות ובין המוחות של שניים שהיו שונים כל כך זה מזו, הלכו והתקרבו מיום ליום, משנה לשנה. הם דיברו על דברים שברומו של עולם, כגון, מגבלות הכוח ושגיונות המוח. אבל גם על זוטות שהטרידו אחד משניהם, למשל, לירי התיישבה על פוף למרגלות הכורסא, ראשה מורם אליו ושאלה “מה מוצאים הילדים בשיר כל כך מטופש כמו “מלפפון צמח בגן/ מלפפון ירוק/ וטוב וחם היה לו שם/ מלפפון ירוק”. מה יש בשיר הזה ששרים אותו בהתלהבות דור אחר דור, ילדים קטנים ואנשים מבוגרים וצעירים בתנועות נוער?” הוא הרהר וענה לה “אענה לך בשאלה – מה מוצאים בכל העולם בשיר ‘Once there was a wizard/ he lived in Africa/ he went to China/ to fetch a lamb’. שניהם שירי nonsense, אבל זה לא עונה על השאלה – מה אנחנו מוצאים בהם, דור אחרי דור, ושרים אותם בהתלהבות ובהתרוממות רוח?”

לירי עלתה משנה לשנה והגיעה למקום הנכבד המתאים לה – הוראה בכיתות י' עד י“ב. היא אהבה בעיקר ללמד את הטרגדיות הקלאסיות מסופוקלס ושייקספיר ורסין ועד נסים אלוני וחנוך לוין. כל הדרמתיות שהיתה אצורה בה, באה לידי ביטוי בקטעים המרשימים שהשמיעה בפני הכתה ודרשה מהתלמידים ללמוד בע”פ. הדממה שהיתה משתררת בכתה, כשהיא נכנסה לתפקידים הראשיים, כשחקנית על במה, היתה לשם דבר בחדר המורים. התלמידים היו שבויים בקסמה. כשהיא נכנסה לדמותה של פדרה או לדמותה של אנטיגונה, היתה התעלות רוח בכיתה, שהגיעה ונגעה גם בברנשים הפרועים ובנערות קשות־הריכוז והקליטה. לירי היתה מורה מיוחדת במינה. במינה, תרתי משמע. חוט של חן וחוט של סקס ירדו מקצות עיניה, אל קצות שפתיה ומשם אל מרומי החזה שתפח ועלה על גדותיו לאחר הלידה וההנקה. הנערים והנערות, שטופי ההורמונים, נשבו בקסמה, על אף הרכילות והלגלוג בהפסקות. הם ידעו הכל עליה, אבל ברגע שאמרה, עם כניסתה לכיתה “שקט!” נדרכה כל הכיתה לשמוע את מה שיצא מפיה בקול נעים להפליא.

ההצלחה בהוראה פיצתה אותה על הדשדוש בפרסום שיריה. ספר השירים הראשון שלה, שיצא לאור בהוצאה קטנה ובמהדורה של אלף עותקים, הורד מהמדפים וכמחצית המהדורה נשלחה אליה הביתה, מחוסר מקום וסיכוי למכירה. בשוק הספרים היא הלכה לאיבוד. לספרה השני, הנועז והעסיסי, היתה הצלחה יחסית גדולה. ההצלחה בהוראה היתה, מצד אחד, פיצוי על אי־ההכרה הציבורים בה כמשוררת, אבל גם שאבה את כוחות היצירה שלה ועצרה את ההתקדמות ביצירה השירית.

היא שאלה את עצמה, ולפעמים גם את נדב, אם אהבת הפריפריה והקיבוץ והתמסרותה להוראה אינם מכשול בדרך המיוחלת להיות משוררת ידועה בציבור. משוררת שמלמדים את שיריה בבתי הספר. שמלחינים עוטפים אותם בלבוש מוזיקלי נאות. “האם אפשר להגיע לזה מן האי שלנו?” היתה שואלת אותו על משכבם בלילות, “מבלי להתחכך בחיי התרבות ובחיי הבוהמה בעיר הגדולה?” והם החליפו ביניהם דעות על המחיר שצריך, אולי, לשלם ואולי לא כדאי לשלם, בשביל התהילה, שבלעדיה, אולי, לא תצמיח היצירה עלים ופרחים. דבר אחד הבהיר לה נדב, שהוא ילך אחריה לאן שתרצה, שהצלחתה ואושרה חשובים לו מהצלחתו ואושרו. היא ראתה ואהבה את הכנות שבדבריו.

השולחן הנורווגי היה שימושי מאין כמותו. גם למורה גם למשוררת. נדב לא נגע בו. הוא שם עציץ גדול בינו לבין השולחן על גלגלים, שעליו עמדו המחשב והמדפסת. על מיילים מנורווגיה, לירי לא ענתה. מספיק ודי שלטון מפא“י, היתה אומרת לעצמה, בכל פעם שראתה מייל משם. כמה קשה למחוק מן הזיכרון דברים לא רצויים, כמו אותו סטוץ בפריז עם ז’ראר היפה והמדליק. הוא הציג את עצמו לפניה כ”ז’ראר היפה“. ומצד שני, כמה קשה לחיות עם זיכרון מחוק, כמו אמא של נדב. הזיכרון. הזיכרון! פרקי התנ”ך ופרקי השירה שהמורה הקשיש שלה נחמיה אילץ אותם ללמוד בע"פ, לא ייעלמו לעולם מזיכרונה ויזינו את יצירתה ואת קסם ההוראה, שהציל אותה מן האלימות והבריונות של התלמידים המתבגרים.

לירי היתה שקועה מצד אחד בהוראה ומצד שני בגפן, שהתחיל לעמוד על רגליו ולפטפט, ולא שמה לב להתנהגותו המוזרה של נדב. בלילות היה קם, לאחר כמה שעות שינה, ומדליק טלוויזיה או רדיו בקול חלוש. זה יכול לקרות לכל אחד, חשבה. זה יעבור. אבל זה לא עבר, והתפתח אצלו נוהג קבוע של הפרזה ביחסו לגפן. הוא הפריז בכל הכיוונים, הן לחיבה וחיבוק ואהבה והן לדאגה וכעסים וניסיונות שווא לשנן איתו מילים, שהקטן ביטא ברשלנות או בעיוות אותיות.

כשהתחיל לנבוט הילד השני והראשון היה כבן שנתיים, התחילו דרישותיו של האב לדיבור נקי ונכון, לעצבן את לירי. שלא כמנהגה, היא הלכה להתייעץ עם אמה תמר וזו הגיבה בביטחון ובהחלטיות: צריך לשכנע אותו לקבל טיפול. דברים כאלה לא מתרפים מאליהם, אלא נוטים להחמיר.

תמר, שהיתה סבתא למופת, ניסתה לא להתערב בחיי הזוג הצעיר וגם כשפנתה אליה ביתה, היא השיבה “מוטב שתדברי איתו אַת. בלי מעורבות צד שלישי.” אך כשסיפרה לה לירי על התנהגותו מול האולטרא סאונד, כשהוא סופר שוב ושוב את האצבעות של העובר ומונה שש אצבעות בכל יד, היא הבינה שהיא צריכה לשים הצידה את עבודת הדוקטורט שלה, שהיתה בעיצומה, ולהפנות את הפעלתנות המובנית בה, לזוג הצעיר. ולילדיו. תמר, שעמדה בראש הפעילות האזורית בנושא זכויות נשים, שכרן ומעמדן ושילובן בהנהגה, היתה בשלב מתקדם של דוקטורת על הנושא “הדיסונאנס בין מקום הנשים בחברה היוונית הקלאסית לבין מעמדן של האלות במיתולוגיה.” היא הבינה שעליה למצוא לנדב פסיכולוג או פסיכולוגית טובה, רצוי בטווח נסיעה על אופניים, ובד בבד לשכנע אותו ברגישות שהוא זקוק לזה.

הנושא והנשוא הטילו צל על חיי הזוג הצעיר, שנראו לכאורה מוצפים באור יקרות. נמצאה פסיכולוגית. נדב נהנה לפחות מהנסיעות הארוכות באופניים. ספורט שאהב מנעוריו. האופניים היו ידידו הקרוב היחיד בשנות ההתבגרות. עליהם הוא הוציא את כל כעסיו. וגם הם לא נשארו חייבים.

עוד מעט לידה שנייה. בת. צריך להתחיל לחשוב על שם ולסכם עם ועדת שיכון על מעבר לבית בשיכון הוותיקים החדש. הדוקטורט יכול לחכות עוד שנה. ממילא כבר החזירו לה אותו פעמיים בתיקונים והערות, כאילו היתה תלמידת תיכון.

כמעט שכחנו את ינון, בעלה של תמר. הוא היה מנהלן במכללה האזורית, סבא טוב שהרכיב את גפן על כתפיו, תומך נלהב בפעילותה הפמיניסטית של אשתו ומאחורי הקלעים הוא מנע את פיטוריו של נדב מן העבודה הסוציאלית. הבחור היה חביב על לקוחותיו, מנחם ומעודד אך התקפל מול בעלי השררה ולא הצליח להוציא מהם תקציבים והטבות ללקוחותיו. ינון היה גבר מרשים, ידו בכל וקולו לא נשמע. צינתור או שניים, אבל בדרך כלל איש בריא, נעים הליכות ומעריץ את אשתו ובתו ותומך בבניו שעזבו את הקיבוץ לטובת זרועות הביטחון.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47914 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!