רקע
אמנון שמוש
פרק ז': מזל טוב ועין הרע

פרס ראש הממשלה לספרות, ע“ש לוי אשכול, נחת על ראשה של לירי בהפתעה וגרם לה שמחה וגאווה. לנדב היתה זו הפתעה גמורה. הוא גימגם ברכות וחיבק את לירי בחום, אבל במוחו עברה מחשבה מחרידה, שהנה שוב נוצר חיץ בינו לבינה. הפרס הוא שלה נטו. כמו שולחן הכתיבה. רק המיטה שלנו ביחד. אמו חיזקה את חששותיו העמומים מפני הפרס שגרר אחריו סכום כסף ניכר. “מה פתאום פרס ראש הממשלה?” שאלה את נדב. “הרי היא כותבת ומדברת תמיד נגד ראש הממשלה. הוא לא יודע מה היא חושבת עליו? על כולם היא מסתכלת מגבוה.” לעומתה, שורה הגיע לברך אותם, מתלהב מסכום הכסף הנכבד. לכבוד בואו המפתיע, הגיעו הוריה של לירי ונתפתחה שיחה שבה סוכם, בעיקר ע”י ההורים, שבכסף הזה צריך לקנות רכב לזוג הצעיר. וכך, אחרי שנכנסו לדירת משפחה בת שלושה חדרים – סלון, חדר שינה וחדר ילדים, עם דירה כזאת ורכב, הזוג הצעיר, המצפה לבת, יעלה על דרך המלך ככל משפחה ראויה לשמה.

על מה קיבלה את הפרס כתב ארוכות חבר השופטים, אך ללירי היה קשה לדבר על כך עם המשפחה שתפחה פתאום וטפחה על שכמה. ברור היה שזה בעקבות הצלחתו של ספר שיריה השלישי, שיצא הפעם בכריכה קשה וקיבל אפילו ביקורת במאמר קצר של מבקר השירה, מה שמו, במוסף “תרבות וספרות” היוקרתי. היא נהנתה מן ההערות שלו כגון שהיא מתכתבת בשיריה בחלק הראשון עם איב מונטן וז’ורז' ברסנס, בחלק השני עם יונה וולך ודוד אבידן ובחלק השלישי היא מרחפת ונוגעת בנושאים פילוסופים, קשים לקורא הממוצע. בעלון האזורי כתבה חברתה־יריבתה, שהתחבקה והסתחבקה איתה בכל הזדמנות, שהיא מוצאת בספר “נגיעות משיר השירים וקוהלת”. לירי צחקה בליבה. “שיכתבו מה שיכתבו ובלבד שיכתבו.”

הפרס, שנשא בחובו סכום כסף ניכר, בא בזמן, כי המו“ל של הספר “טל על עלי השלכת” בהוצאת “שיא במו”ל” הבטיח עשרה אחוז מן ההכנסות, החל מהאלף השני שיימכר. וזה אומר, כלום.

ישבה המשפחה “המורחבת”, שתתה קפה “Taster’s Choice”, אלה עם חלב ואלה בלעדיו, נגסה מו העוגה שהביאה תמר ומשוקולדות “After Eight” והחליטה פה אחד, (חוץ מהפה של נדב שנותר חתום) שקונים רכב יד שנייה ושנדב יוצא מייד ללמוד נהיגה.

“יד שנייה,” פסק שורה וינון טפח על שכמו והסכים עמו “רק מרופא.” ינון הכיר רופא שעלה מרוסיה ועבר אחר תלאות ושנים ארוכות את מבחני הקבלה, לאוניד משהו שמו. הוא היה פעיל בהעברת רופאים מן המרכז לפריפריה ולאחרונה קיבל גיבוי ממשלתי בצורת מענק רציני לכל רופא מומחה שעשה זאת. לאוניד זה היה אחראי על חדר המיון ובית החולים “זיו” בצפת קיבל אותו בחיבוק גדול נוסף על המענק המכובד. ינון הרים מיד טלפון, איתר את לאוניד ושאל אותו אם לא הגיע זמן לרכב חדש. הרופא הבין מיד למה חותר האיש ואמר לו “אתה צריך כנראה רכב יש שנייה מידו של רופא.” “קלעת בול” ענה ינון “מחר אנחנו נבוא לראות את הרכב המשומש שלך. תגיד רק באיזו שעה.”

עסקת הרכב בוצעה למחרת. ינון נהג ברכב החדש־הישן והביא את נדב שהיה עמו לשיעור הראשון בנהיגה. נדב רק שב בשבת מ“סובב כינרת” באופניים שאהב ולא התלהב מהמעבר לארבעה גלגלים ממונעים. לאוניד לא העלה בדעתו שהנהג החדש של המאזדה שלו יגיע אליו לבית החולים כפציינט במצב קשה, תוך פחות משנה. אך בל נקדים את המאוחר.

פרס ראש הממשלה עורר הדים בקיבוץ. בעצם, עורר את הקיבוץ הרדום להערות ותגובות ואפילו למחשבות מחוץ לבעיות המשק הקיבוצי. לירי קיבלה לא רק שבחים וחיבוקים. הביאו לה עציצים ופרחים ועוגות. השכנה הביאה לה שלט “כאן גרים בכיף…” ובלהה הביאה לה ח’אמסה, ואת שתיהן היא הכניסה למגירה. בלהה לוצאטו הזכירה לב שכדאי לתלות את הח’אמסה על הדלת, כי רבים מקנאים בפריחתה ועשויים לשים עליה עין רעה. “גם אני לא מאמינה בזה” אמרה לה “אבל אם זה לא יועיל, זה לא יזיק. מה אכפת לך.” לירי חייכה ונתנה לה נשיקה. לקרוא את השירים, אף אחד בקיבוץ לא טרח. ובוודאי לא לקנות את הספר. הספרנית התלבטה ולבסוף טפחה לעצמה על השכם ואמרה “נקנה עותק, מתוך חברות, גם לאחר שהתקציב קוצץ”. להפתעתה היא קיבלה מלירי עותק חינם עם הקדשה, והתחרטה על טוב ליבה המזורז. העותק שקנתה היה כבר מוחתם ועטוף בניילון ואי־אפשר היה להחליפו בסטימצקי. הקיבוץ לא חסך ממנה עוגמת נפש, כדרכו מול כל הצלחה אישית. הגזבר השכיר זכר והזכיר שבשנת התקציב הנוכחית רכש הקיבוץ, לבקשתה של לירי, מחשב ומדפסת יקרים והציע לנכות את הסכום מן הפרס. המזכיר, אף הוא שכיר, התנגד בתוקף והמזכירות הכריעה ברוב לא לגעת כלל בפרס.

נדב היה איש אופניים מנעוריו. למעשה, מילדותו. האופניים היו החבר הכי טוב שלו והוא לא החמיץ אף מרוץ לאורך כל השנה. בניגוד לבני גילו, הוא לא חלם על רכב עם ארבעה גלגלים והגה וחלון מצוחצח. שיעורי הנהיגה היו קשים לו, זינוק בעלייה היה מופיע בחלומותיו הרעים, כישלונותיו בטסט הראשון והשני כמעט שהביאו אותו לייאוש. אלמלא הטיפול המשולב של לירי מזה והפסיכולוגית מזה, הוא לא היה עובר את הטסט השלישי והופך לנהג. לירי, כריסה בין שיניה, נעזרה בו רבות ועודדה אותו גם לנהוג וגם להתנהג כבעל רכב. הוא נהג לאט, וזה עצבן אותה, אבל היא לא העירה לו על כך. הוא היה איטי גם במיטה. וזה דווקא, נעם לה. נהגים אחרים על הכביש, סימנו לו שייסע מהר יותר, אבל הוא לא הבין או שלא רצה להבין את כוונתם. “אין מה למהר” היה אומר לעצמו. “הכבישים מסוכנים. הנהגים מטורפים.” כשנתבקש פעם אחת להסיע את שורה לנתב"ג, הוא קיבל הערות ונזיפות ועלבונות, לאורך כל הדרך. בסוף הדרך פלט האבא, תוך טפיחה על שכמו של נדב, “אני הייתי עושה את זה…”. נדב לא הגיב. אבל זה צרב לו בפנים לאורך כל הדרך חזרה. “יותר לא אסיע אותו, אפילו לא לבית החולים.”

גם כנהג המשפחה המשיך להסתכל על לירי מלמטה למעלה. ולא רק בגלל הפרס. את רוב שיריה הוא לא הבין. היא משתמשת במילים ובביטויים גדולים עליו. היה פותח איתה בשיחה, שואל, מקבל תשובה ממושכת ומסכם לעצמו: “הייתי רוצה להתלהב משיריה ולעודד אותה. אני מבין כמה זה חשוב לה.”. היתה לו תחושה שהכל פועל להרחיק ולרומם אותה מעליו. זה לא גרע מאהבתו אליה. אבל הבנה ובטחון עצמי והרגשת שוויון, הם נדבכים שבלעדיהם האהבה לא צומחת, אלא קמלה. מה גם, שבמצבה אי־אפשר לדרוש ממנה מה שגופו דורש ממנו. בכל פעם שקרב אל המכונית ופתח את הדלת, היה מתייחס אליה כאל “המכונית של לירי.” הוא גם דאג לכך והפציר בלירי ללמוד נהיגה. “הרבה נשים בהריון עושות את זה” הוא התעקש והיא נענתה לו. היא עברה את הטסט במבחן הראשון.

מחשבות אלה וכאלה מילאו את ראשה היפה ביום התאונה, היום שחייהם נשתנו לבלי הכר. נוהג לאיטו בכביש 90, נכנס בו מאחור כלי רכב צבאי, שמיהר לדרכו והקו הלבן גרם לו לעקוף סמוך מידי למאזדה שלפניו. נדב פונה במצב קשה לבית החולים בצפת. בחדר המיון, מול ליאוניד המבוהל, נקבע שמצבו קשה אך אין סכנה לחייו. עמוד השידרה נפגע וחייב ניתוח. היו לו גם שברים ברגל ימין ובכתף, אבל הבעיה המרכזית היתה פגיעה באיברים הפנימיים. הוא נמעך במושב וסבל מכאבי תופת. משככי הכאבים לא עבדו עליו. ליאוניד הגדיר את המצב כפגיעה רב־מערכתית. הוא טיפל בו בהרגשה שיש לו חלק באסון. אבל מה שהשאיר אותו בחיים והוציא חיוך מעיניו וכמה מילים מבולבלות מפיו, היתה נוכחותה הצמודה של לירי. לירי הרגישה אשמה. לא ידעה במה. הוריה נחלצו לעזרתה. ניסו להרגיעה ובעיקר לקחו על עצמם את הטיפול בגפן הקטן. לסבתא השנייה לא היה שום רגש כלפי גפן. וממילא יכולתה לעזור היתה אפסית.

תמר הזניחה כליל את הדוקטורט והפכה לנהגת של לירי מצד אחד ולסבתא טרודה ומודאגת, מצד שני. טיפלה בילד ובבדיקות האחרונות לקראת הלידה. דאגתה הגדולה היתה לאביו. הסיעה את לירי ודיברה איתה על הכל, חוץ מאשר על העתיד של המשפחה, שהאבא שלה הפך לשבר כלי. פיזית ונפשית. “יותר מידי טוב היה לנו” היתה לירי אומרת בשעות הארוכות של הנסיעות. “הבית היפה והחדש, הילד הנהדר, הפרס.” אומרת בקול וחושבת בליבה, מה היה קורה אילו תליתי את הח’אמסה של בלהה על הדלת. מחשבה אווילית אבל אי־אפשר להיפטר ממנה. אנשים קינאו. אם זאת עין רעה או קשקוש פרימיטיבי, רק אלוהים יודע. ואני לא אשאל אותו. מפחדת מן התשובה.

לא היה להם מושג מה צופן העתיד. לירי ותמר לא דיברו על זה. תמר וינון דיברו גם דיברו. ינון כעס על עצמו, שדירבן את רכישת המכונית, מבלי לחשוב על מצבו הנפשי של נדב, שכבר היה ידוע, לא רק למשפחה, אלא גם לציבור.

שורה זנח את כל עיסוקיו ונרתם לטפל בבנו הפצוע ובעתיד המשפחה הצעירה. הוא העביר את כל השליחויות לחו"ל לבחור הצעיר, השאפתן מן הקיבוץ הרחוק, הזניח את אשתו של הלה, שהיתה בהריון, והגיע לקיבוץ ולבית החולים לעשות את כל הדרוש, בהנחה שהוריה של לירי יהיו עסוקים בנכדים. מאחורי ההנחה הזאת היה הביטחון שלו, שרק הוא יוכל להציל את הבן ואת משפחתו. היה בו צורך פנימי עמוק לכפר על ההזנחה שהזניח את אשתו הראשונה ובנו הבכור.

שורה היה גבר נאה עם בלורית מלבינה ובטחון עצמי מופרז שקרן מפניו. שלא לדבר על פיו, שבעברית גבוהה אפשר לקרוא לו “פה ממַלל רברבן”. קשה היה לעמוד בפני קסמו ובפני שטף דיבורו ואת אלה גייס עכשיו לטובת הבן. הוא הגיע לבית החולים ובדק מה יש בו ומה חסר בו, ביקר בחוצפה ובמפתיע את מנהל בית החולים בביתו לשיחה ארוכה בין שווים, והגיע למסקנה שיש להעביר את נדב לבית החולים “איכילוב” בהקדם. גם שם היו לו מכרים וידידים והוא הגיע עם בנו באמבולנס למיון וליווה אותו בכל השלבים, עד דרישת כרית נוספת למיטתו. הוא סידר לו, כמובן, חדר פרטי ופתח שם מיטת שדה לצדו של נדב.

המסירות של האבא האבוד חלחלה אל תוך המהומה בנפשו של נדב ועשתה לא מעט להבראתו. הבראה שנמשכה חודשים ארוכים של ניתוחים וכאבים עד השיקום. גם בשלבי השיקום היה שורה יום יום לצד בנו, מלווה אותו בצעדיו הראשונים עם ההליכון, שגרמו לו כאבים עזים, אוכל איתו ארוחת צהריים ושב אליו בערב לקראת שינה לראות ולהיווכח שקיבל כל מה שדרוש. נסיונות ההליכה כשלו.

הטיפולים בבית החולים “איכילוב” ובשיקום היוקרתי שלצידו ארכו למעלה משנה. את השעות מחוץ לבית החולים ניצל שורה לבירור אפשרויות התעסוקה של הבן, שיישאר מוגבל, רתוק לכסא גלגלים, כל חייו.

בה בשעה ששורה טיפל במצבו של הבן וחיפש פתרונות לעתידו, היתה לירי מהרהרת על משכבה בלילות. לא בבדידותה העכשווית, אלא במה צופן העתיד לאהוב ליבה ולילדיה שיגדלו בצל אבא נכה ומוגבל. הסיוט שנכנס לחייה, דווקא בשעה שחשבה והרגישה שהנה הם נכנסים למסלול של נחת, השפיע על הריונה ועל כתיבתה. היא הקדימה ללדת את אילאיל בחודש השביעי והקטנה עברה שבועות ארוכים בפגייה, עד שהגיעה לביתה. ההתרוצצות בין הפגייה לבית החולים המרוחק סחטה ממנה את הכוחות הפיזיים, את כוחות הנפש והיצירה. חברתה מן העיתון באה אליה לביקור וניסתה לרומם את רוחה ולהסביר לה שכאב וייסורים הם דשן טוב ליצירה ספרותית. זה צרם באוזניה של לירי והיא התאפקה מלומר לה “בקרוב אצלך”.

מעיין הדמעות ששטף את לירי לראשונה בחייה עם רצח רבין, החל לנבוע שנית, הפעם יומם ולילה, ללא הפסקה. ללא מרגוע. גפן הקטן הרגיש זאת היטב. השיר שבו ניסה להרגיע את אמו היה “…אז למה אמא למה יורדות הדמעות מעצמן?”

על משכבה בלילות, בודדה בקיבוץ שאינו יודע איך לעזור לבודדים, היתה חושבת על אהבות חייה. האהבה הראשונה היתה בכיתה ב' לילד אתיופי מקסים, שמשפחתו ניסתה להיקלט בקיבוץ. היתה זו אהבה טהורה. אהבתה השנייה, שנשארה בינה לבינה, היתה בגיל הנעורים לנדב מן הקיבוץ השכן, אהבה מבויישת שהסתכמה בנשיקה אחת בכרם ואבדה בסערה. זו ששינתה את חייה היתה בלתי יזומה ויותר ממפתיעה. האם היה זה מין ללא אהבה, בניגוד קוטבי לאהבה עם נדב שהיתה ללא מין? ושוב מין ללא אהבה עם ז’ראר בפריז, שיכורה מיין ומזין. ואז היא שבה הביתה שבעת חוויות ורגשות ומוצאת את המנוחה ואת הנחלה בזרועותיו של אהוב נעוריה הביישן והמופנם. הוא חיכה לה בסבלנות ובביטחון פנימי שהיא תהיה שלו והוא יהיה שלה עד יומם האחרון. לראשונה היה זה שילוב בין אהבה ומין, בסיס איתן לחיי משפחה. ועכשיו? מה יהיה? הרופאים הדגישו בפניה שבדרך נס, עם כל הפגיעות החיצוניות והפנימיות, איברי המין של נדב לא נפגעו כלל.

ימי הבדידות נתמלאו עשייה קדחתנית. בלילות הבדידות התחרו הזיכרונות עם הדאגות לעתיד. החלומות לא נתנו פתרונות. החלום על חיי משפחה רגועים בבית הקטן, בקיבוץ הקטן, בעבודה היומיומית המספקת, ובגיבוי המוזה, נראה ללירי אבוד. היא הפסיקה את עבודתה ואת כתיבתה ופינתה את כל חשיבתה ועשייתה ליום שבו ישוב נדב הביתה על כסא הגלגלים ואל המיטה המשותפת. תיתווסף להם צלע שלישית – מטפל צמוד והחיים לא יהיו עוד כשהיו. מוכרחים להשלים עם המצב החדש. ולחשוב כמה אלפי אנשים בארץ הקטנה הזאת נמצאים במצב כזה, כתוצאה מתאונות או פיגועים או מלחמות. זה הרי חלק ניכר מן האנשים, מן המשפחות. חיים שבורים, זה מה שמחכה לנו, סיכמה לירי בינה לבינה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47919 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!