לַמסתכל בתצלום הגדול שתלוי על הקיר בסלון רחב הידיים נדמֶה שיש בו איזה פגם. זה פגם שבמבט ראשון אי אפשר להגדירו, ואולי גם לא במבט שני, אבל אין שום דופי בכך שהמסתכל מוסיף להביט בו. כי התצלומים הגדולים האלה, והמסגרות שנבחרות להם בקפדנות, נתלים כדי שכולם יביטו בהם ויבחנו היטב את הפרטים הקבועים שלהם. אבל התצלום הזה אינו כמו תצלומי החתונות האיתנים כסלע שנשקפות מהם פנים מחייכות ומבטים שתלויים אלה באלה או בשטח המשתרע לפניהם. זה תצלום ישן ואולי דהוי קצת, המבטים אינם רגילים ומשחק המבטים אינו שגרתי.
“בבקשה, כלה, הביטי אליי, הֵנה, הֵנה, אל המצלמה. לא, לא, לא אל הפינה הזאת! כן, אתה, תחזיק את היד שלה ותסתכל לה בעיניים, ואַת גם כן, תסתכלי לו בעיניים, לא, לא ככה! אלוהים אדירים, מה כל כך מסובך פה? בבקשה, תסתכלי אל עדשת המצלמה או אל עיני החתן שלך!”
“לא, אל תסתכלי אל הענק הארור הזה,” אמר בינו לבינו, ואז נכנע.
התצלום נעצר ברגע ההוא, ואסף את כל הרגע כולו, פשוט וברור. חתן שתווי פניו קפואים והוא מביט אל החלל הריק שלפניו, וכלה שמביטה ימינה, היכן שנראֶה משהו מעץ, קצה של משהו שדומה לארון. ככה ניתן לאחסן את הזמן בלי התחשבות במועד התפוגה שלו ואתו אנחנו שומרים בַּמסגרת כמה אמונות חבויות וגם קצת שביעות רצון, לימים שאנחנו שואלים בהם: מה, באמת עברו עשרים שנה? שלושים?
המראה שתלויה בחדר השינה עם הצלקות המכוערות שעל פניה מפריכה את השקר של התצלומים ושל הזמן המאוחסן. הכלה הישָנה עומדת לפניה וסופרת את הקמטים החדשים ומקוננת על הזוהר בן החלוף, אחר כך היא טופחת על כתף האמונות ושביעות הרצון לפני שיפוג תוקפן.
האמונה: נישואים תמורת נכס תרבותי בצורת ארון עץ עצום. האמונה היא זו שהורישה לה את שביעות הרצון. ושתיהן היו ערבות לכך שהיא חיה. אין היא יודעת מתי החלה ההיסטוריה של הארון הזה, אבל הוא היה הסיבה לחיי נישואים שלווים של שניים או שלושה דורות של נשים שהסתיימו עם חמותה. ואתה החל הדור הרביעי.
זו התחתנה תמורת עשרה צמידי זהב, זו תמורת חדר מרוּוח נאה בבית חמותה, ואחרת היא צרתה המפונקת של אישה עקרה. ואילו היא התחתנה תמורת ארון עץ שמכַנס בין שתי הדפנות האיתנות שלו מזרני צמר עבים.
היא הייתה כלה טרייה כששמעה מאחורי הקיר את אחת מהן, שתלתה כבסים, אומרת לאחרת: “היא התחתנה תמורת ארון. כולם יודעים את זה. אמהּ לא הסתירה את זה מעולם. אומרים שביום הכלולות של בתה היא אמרה בין צהלול לצהלול: ‘בתי הכלה יש לה מה שאין לאף אחת מכן! ארון עץ מהרצפה עד התקרה, עשרה גברים לא יזיזו אותו ממקומו.’”
ענק מעץ מאפיל על נוכחות החתן והכלה בתצלום כלולות מסורתי. הם עומדים על ידו ומסדרים את עמידתם ואת מבטיהם הנבוכים.
היא רחשה לו הערכה עצומה, לענק מעץ הזה. ואשר לבעלה, לבה היה סמוך ובטוח שהיא ממלאת את חובותיה כלפיו כרעיה צייתנית שיודעת לנהל משק בית. אין מקום להשוואה ביניהם — העליונות שמורה לראשון. לולא רום קומתו בסלון רחב הידיים הייתה אוחזת אותה ההרגשה שהוּבלה אל בית בעלה ככבשה כחושה. היא שמרה עליו כמו שהיא שומרת על כבודה. את כל תכשיטיה המעטים מכרה. מבגדיה לא שמרה אלא פריטים מעטים שלא בלו וריח הזיכרון לא התפוגג בהם.
אבל הארון! היא הקפידה לטפל בו ולשמור עליו כאילו היה אחד מארבעת ילדיה. רוב בתי הכפר ויתרו על מזרני צמר ועל שמיכות כבדות ולא היה להם צורך בארון גדול קטוע דלתות לאחסן בו את המזרנים. במקצת הבתים הפכו את ימי כביסת המזרנים ותיקון הריפוד שלהם לעונה חגיגית. אחר כך הם הוכנסו לארון עץ צנוע מבהיקים בניקיונם. והיא, העונות שלה היו יותר מעונות של כביסת מזרנים שאינם משמשים עוד אלא לעתים נדירות. הן היו עונות של החזרת הזוהר לידיעה שהיא רעיה שנקנתה במוהר ושהמוהר שלה אינו נופל מזה של אף אחת מרעותיה הנשואות.
בניה גדלו והיא השיאה את כולם בלי דאגה יתרה. היא לא ידעה שעל זה היא עתידה לשלם כפל כפליים כאשר בחור שאין לו אלא חדר קטן צנוע שהופרד מבית הוריו יבקש את ידה של בתה ובתה תאהב אותו ותדבק ברצונה להינשא לו חרף דלותו. בעבר היא לא הרשתה לנשות השכונה ללעוג לה ובשום אופן לא הסכימה שתתגנב אל לבה הרגשה שהיא נחותה מהן. אבל עכשיו שהיא משיאה את בתה בלי שום תמורה, איך תגן עליה ותשמור שצעירות הכפר לא ישפילוה? את הבת לא עניין הדבר הזה כלל, אבל היא, איך תגן על עצמה אחרי שנתנה את ידה של בתה בלי שום תמורה?
שום תמורה.
בשעות הבוקר, בזמן שהבית היה עסוק כולו בהכנות לחתונת הבת היחידה, עמדה לפני השער הגדול משאית ענקית וירדו ממנה חמישה גברים שריריים ששריריהם כמעט הבקיעו את שרוולי החולצות שלהם.
בתוך דקות מעטות נשאו חמשת הגברים במאמץ גדול ארון כבד, מתנת האם לכלה, הטעינו אותו על המשאית שפניה היו מועדות אל ביתה. העיניים שבחנו את הכלה הביישנית נפנו לעקוב אחר המחזה המרגש וסקרו את האם שהשגיחה שהגברים לא ישרטו את משאם: “לאט לאט! היזהר על הקצה הזה, שים לב, גבר, יש מדרגה בפתח! אוף, אתם לא מבינים כמה שווה הארון הזה?”
אולי היא ביקשה לומר: האם אינכם יודעים שנתתי תמורתו חיים שלמים?
אולי איש מהם לא מבין לְמה היא מתכוונת כשהיא מבקשת לומר שנתנה תמורתו חיים שלמים? אין זה אלא ארון כבד קטוע דלתות.
“מי מתחתן, ארון או כלה?”
המילים האלה עמדו בוודאי על לשונם של רבים ולכל הפחות היו נוכחות בניסיונותיהם לתאר את פרטי החתונה המשונה למי שהחמיץ את האירוע. בשיחות הרכילות של הבוקר אין ספק שהייתה להן נוכחות בולטת.
“מי מתחתן, ארון או כלה?”
אילו לקחו אתם גם את המזרנים. האם לא היו המזרנים האלה תירוץ לשמור על הארון? הדברים הם התירוץ של הכלי. איזה עוול!
ימים ארוכים, אחרי שחלל ריק גדול תפס את סלון ביתה, הטרידה אותה שאלה מוזרה: החיים שחייתי, האם אין גם הם כלי? ובאילו תירוצים נאחזתי כדי לשמור עליו, כלומר עליהם?
עברו ימים והספה בת העשרים של הבעל תפסה את השטח שהשאיר הארון ובדיוק מעליה היה תלוי תצלום הכלולות הדהוי הישן. הבעל לא שאל ולא התנגד. הוא ישב על שפתה וצעק כהרגלו בכעס ודרש את הקפה שלו.
היא הגישה לו את הספל שלו וצחקה מעומק לבה.
אין דבר מבדר יותר מבעל מעץ שדורש בתוקף את הקפה המתוק שלו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.