אני מכיר את הפחד שלו מהכלבים. ראיתי אותו בעיניו בפעם הראשונה שהוא נקרה לי ברחוב. אין זה משנה אם זה היה לפני שתקף אותו כלב שחור ענקי, כשגיבש לו אינסטינקטיבית, והוא בן שמונה, דעה על הפחד ועל הכלבים, או לאחר מכן, כשנהייתה הדעה הזאת עובדה כואבת.
כל כמה שניסה להעמיד פנים בנוכחותנו שהוא אמיץ, עיניו לא הצליחו להסתיר את הפחד מן הכלבים הוותיקים והחדשים של השכונה. הייתי רואה היטב את פחדו כאשר החיש את צעדיו ולא גרע את מבטו מהדרך שלפניו כל עוד לא הפריד מרחק בטוח בינו ובין הכלב, כל כלב שהוא, ואז היה מרים את ראשו ושוב הולך לו בנחת.
“אילו נשך אותי, אילו קרע את בשרי, היו הדברים מובנים לי — הייתי מבין שכזה הוא היצר החייתי והייתי יודע כיצד לנהוג בו ולהתרחק ממנו. אבל הוא לא עשה זאת. הוא עמד מעליי, פוער את מערת לועו ומסתכל בי בעיני התופת שלו, ובכל פעם שהרמתי את ראשי או זזתי תחתיו, חבט בכפו העצומה על כתפי או על פניי ושוב השתטחתי. לא הייתה לי בררה אלא להתחזות למת או להתאבן. התאבנתי, ונדבקתי אל הרחוב. איבדתי את תחושת הזמן והמקום ואיני זוכר עוד מתי בדיוק הוא הרגיש שנמאס לו להשתעשע בי, ועזב אותי והלך לו מתנדנד מצד אל צד, יהיר ובטוח בעצמו, כמו שהולך כלב מנצח, כן, כלב מנצח, אין לי דימוי אחר.”
הוא לא חדל לספר את סיפורו לכל פרטיו בשעה שאני הייתי מוטל פצוע על הארץ ועוקב אחרי סיפורו ואחרי נשימותיי שלפני הנשימה האחרונה. ניסיתי להסביר לו שלא כל הכלבים דומים, אבל הוא שמע רק את עצמו:
“הבן אותי, הפחד שלי אין לו קשר לילדותי השברירית ולבדידותי או לכך שהעולם התנכל לי. הפחד הוא מפני היכולת שסיגלתי לי להתאבן ולהידבק אל הקירות והרחובות, עד שלפעמים הייתי חוזר הביתה עמוס באבק של העוברים־ושבים באותו יום, עשרות ומאות עוברים־ושבים וכלב ענקי שחור אחד שתמיד הפתיע אותי ברגעים לא צפויים. במלחמה הזאת, כידוע לך, נהיו הכלבים רבים יותר מהעוברים־ושבים, ואתה, תאר לך כמה קירות סחבתי אתי הביתה וכמה רחובות נהייתי.”
כל אחד מאתנו הגיר משהו באותו רגע של שקט ששרר בשכונה בעקבות ההפגזה, הוא הגיר מילים ואני הגרתי דם בגלל הרסיסים שחדרו לגופי. המקום היה ריק מאנשים. היו שברחו אל הבתים ואל המקלטים והיו שהתחילו לחפש מכרים תחת ההריסות. הוא היה שרוע לידי ואחרי שבדק ומצא שלא נפגע, התיישב בשקט והתחיל לספר לי על הפחדים שלו.
בחושיי ידעתי שהוא אמיץ, אינו ירא מהמוות ולא בורח משדות הקרב. מאחר שאני יושב תמיד לפני המכולת, ראיתי אותו במו עיניי צועד בראש בהפגנות ומחלץ במיומנות את הנפגעים מהבתים ומהריסותיהם. בזמן שאחרים מצאו להם מקלט בבתיהם או ברחו, הוא היה עובר בין ההריסות ומחפש ניצולים בעוד המטוסים מוסיפים לחוג מעל המוות. אבל הוא בחר לספר לי על החולשה ועל הפחד שלו, אולי מפני שבאותה שעה הייתי אני חלש ואחוז פחד.
“מזלך שאתה כלב לבן.”
אמר והוציא את הרסיסים מבטני וחבש את פצעיי בחולצתו.
הייתי אומר לו שמעולם לא הלכתי ברחוב כמו שהולך כלב מנצח, תמיד הייתי כלב מובס.
כלב לבן מובס.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.