בערב, בתום עבודת־יומו במחלקתו, בא הרופא הזקן, בעל הפנים חרושי־הקמטים, לשבת על יד מטת מכירו אדלר, חולה הקצרת, ושטפה שיחתו החיה.

… בעיני אני, הפוזיטיביסתן המושבע, ואולי הסקפטיקן העיקש, נראה תמיד חשוד הסיפור הידוע המתגלגל מפה לפה על אותו “האור” שגיתה כאילו הכריז עליו ברגעיו האחרונים. בדותא בודאי, כהרבה מעשיות פיוטיות על אנשי השם. ואם גם מילמל משהו כזאת ברגעי גסיסתו? לייחס לזה איזו משמעות מיוחדת? יותר מדי אני כרופא יודע ומכיר את האדם במצבים כאלה. והנה, שמע מה שקרני לפני שבועות אחדים:

האחות מבהילה אותי לחולה־לב ששכב פה: התקפה! מהרתי אליו, מטפל בו. זה היה לפני הצהרים, קרוב לאחת עשרה, ביום בהיר, והוא רומז על המנורה ממלמל: אור! אור! ובזה – – – סיים! הזריקה בעצם כבר היתה מיותרת. והן אף הדיוט גמור יפתור לך כאן את החידה, שבמומנט האחרון, בדעוך ראייתו, נצנץ לו עוד בהכרתו הנטרפת, שהמנורה… שהיא היא זו!… ואפשר, שלוא אני מסרתי את “האור” הזה שלו לבנו ולבני משפחתו שדיברו אתי אחר כך, היו גם הם יוצרים להם איזו אגדה משפחתית על איזה אור שלא מעלמא הדין שהאיר לו ברגעיו האחרונים, או שצוואה היא זו שהשאיר להם ברגעיו האחרונים “לחיות באור, לזרוע אור” – – –

– וחבל שלא מסרת להם – אומר אדלר.

– חבל? אני איני סוכן להפצת שקרים חגיגיים על האדם.

– ובכן שמע, דוקטור! ובכל הרצינות. אני איני ילד, אני יודע היטב את מצבי, ואני מוסר לך, שאם באיזו שעה שהיא, ביום או בלילה, תובהל אלי כי אני נחנק, ובעוד אתה מטפל בי, אני רומז על החלון וממלמל מתוך העווית: “אויר! אויר!” ובזה מסיים, והזריקה שלך בעצם כבר תהא מיותרת –

– אתה מוסר זאת באופן ציורי מאד.

– וכשאחר כך ידבר אתך בני… אתה יודעו –

– זה החייל? בחור נחמד!

– אתה מסור לו, שאני הוצאתי את נשמתי כשעל שפתי המלים: “אויר!… אויר זך!”…

– כשעל שפתיך המלים…

– ואם חושש אתה שמא הוא יעשה מזה אילו כיווּנים שצוואה היתה זאת ממני “להשליט אויר טהור, ולחיות באויר טהור”, ואתה אינך רוצה להיות סוכן להפצת שקרים חגיגיים על האדם – הנה אני עתה, ברגע זה, מוסר לך במלוא הכרתי מודעה, שאמנם זו, גם זו היא משמעותה של אותה המלה “אויר” שאני אמלמלה אז מתוך עווית, בצאת נשמתי, בהיחנקי – – –

– אתה עכשיו, ברגע זה, מוסר מודעה על משמעותה של המלה “אור” שתמלמל בהיחנקך, בצאת נשמתך?

– לא “אור”, אלא אויר! שכחת, דוקטור, שאני פאציאנט שלך בקצרת, ושמיתתי בחניקה.

– אדלר, יקירי! אתה ווּנדערבאר, תמהוני כמו תמיד! אך על המלים שלך אז, עוד מוקדם לדבר! עלי עוד לפרוע לך חוב של הרבה מטים במשחקי השח שלנו.

ואחר כך ישב לו הרופא הזקן לבדו בחדרו, ישב על כורסתו כשראשו השב רכון על חזהו. וכשנכנסה האחות לא הרגיש בה, והיא נגשה אט ושאלה:

– מה יש, דוקטור, קרה משהו?

– לא! אין דבר. אך הוא… אותו אדלר.

– מצבו הורע?

– לא. אך הוא בילבל… בילבל אותי.

– אינך בטוח אם הדיאגנוזה שלך נכונה?

– הדיאגנוזה?! – והוא הרים ראשו, הביט באחות כאילו הביאה לו איזה גילוי – הדיאגנוזה אמרת? שהדיאגנוזה שלי לא נכונה?

והוסיף לשבת שקוע בכורסתו. אחר קם, פשט את הסוּדר הלבן, קיפלו במתינות. ועל יד הדלת – בעמדו לצאת:

– כן, אחות! הדוקטור שלך טעה, כנראה. טעה, חמור עיקש שכמותו… טעה בדיאגנוזה!… ולילה טוב, אחות, לילה טוב!

והיא הביטה אחריו משתאה:

– מה אתו? והפנים החגיגיים האלה? מה קרהו?

לא ידעה האחות הצעירה, בעלת הפנים החלקים, מה קרה לדוקטור שלה – לדוקטור הזקן בעל הפנים חרושי הקמטים – – –