וגם זהו מדבר האדם – כל האדם!

"בעומדי תמיד למשפט־התמיד של הבית־דין־שלמטה – להם אומר לבי:

– אתם קרוצים¹ מחומר כמוני, אתם בני אדם בכל יצרי־לבב־אדם כמוני, אתם היודעים את עצמכם, הרואים לבשר־עצמכם –

אתם יושבים על מדין לדינני אני – אתם?!…

וכי אעמדה לפני הבית־דין־של־מעלה – להם אומר:

– אתם בני־עליון, המזהירים בזוהר הרקיע והזכים כזוך קרח־הרקיע – אתם יושבים כסאות למשפט לשופטני אני –

אני, אשר רוחי – בגווייתי, אשר הדם הוא נפשי בי, ואשר “יצר מחשבותי” הוא בלבי, לב־בשר – אותי מעמידים אתם לדין ולחשבון לפניכם?

וכי מה יודעים אתם, שוכני מרומים, עלי, בהווייתי, הוויית שוכני־בתי־חומר – היא, בכל מותקי טעמיה ולענת מרוריה, היא בכל חמודות מבוֹאיה, פיתויי מבוכיה ודרדרי מוצאיה? וכי מה יודעים אתם על הסתחררויותי אני והסתחפויותי במערבולת דמיי בי כל היום? וכי מה יודעים אתם על טירופי־לילותי ביקוד עלי בשרי, ועל בעותי־לילותי בשקוע ובבלות עלי בשרי? מה דעת, מה תפיסה לכם, פמליא של מעלה, בכל אלה כי תהיו אתם דיינים עלי, שופטי – אתם?!…

משפטי לו הוא, רק לו –

הוא – אשר הוא יוצרי והוא אשר יודע יצרי –

הוא – אשר בקומי בשדה על אחי, על הבל, צעק הוא את הצעקה הגדולה והמרה, צעקת אסונו־הוא, אסון כל בריאתו –

– “קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה!”

אלי! – – –

ובעומדי לפניו, אני כשם שאני, קין רוצח אחיו…

“גדול עווני מנשוא” – – –

היה הוא עמי, גם עמי, בצרה, עמי בהסתאבותי, עמי באימי־אימי־נפילתי –

– “לכן כל הורג קין!” – – –

ולפניו, רק לפניו, משפטי יבוא. כי משפט־האדם לו הוא – רק לו!

ולפניו כי אעמדה… אויה!… אני כשם שאני" – – –

זהו, גם זהו, מדבר האדם – – –