לפרופ' ב. צ. דינור – בברכה

סח אתנו פעם ר' עדו “על דרך הצחות” –

רוצים אתם לדעת מה זה לב־יהודי שלם (“אַ גאַנץ אידיש האַרץ”) – אגיד לכם:

כשלאחר כל אימי הפורענויות והשואות והחורבנות שהתחוללו על ראשו של ישראל והוא בעיניו ומבשרו חזה כל שחזה בעולמנו זה – כשלאחר אלה עמדו בישראל ונמנו וגמרו: “נוח לו לאדם שלא נברא משנברא”, שמח השטן שמחה גדולה, עשה יום־טוב למקהלות השדים שלו הגדולים עם הקטנים, ובא והתייצב לפני כסא הכבוד ופתח בלעגו השטני:

– נו, רבונו של עולם, עכשיו מה תאמר? הנה גם הם, נושאי שמך ומקדשי שמך בעולמך, התעשתו סוף סוף גם הם וחדלו מהעלות באפך קטורת החונף והרמיה, ועמדו ומסרו נגדה לכל בריותיך מודעה גלוייה ומפורשת, שאף הם היו מוותרים וויתור גמור ומוחלט על כל עצמה של הטובה שלך – ומיסודה, מעיקר־עיקרה, מ“בראשית ברא”!

תבשיל בישלת, האל “הטוב והמיטיב”, מנחת מרחשת ביללת, ואתה היית גם השופט והעד והמאשר “כי טוב”, “כי טוב מאד”! אך שמע נא מה עדות מעידים על נזידך זה הם, אלה שזיכית אותם בטובך הגדול הזה, אלה הגומאים ממנו יום־יום, שעה־שעה – – –

והשטן הן יודע גם להביא משלים־מדרשיים, ובפיו נהפכים הם למה שנהפכים:

– משל – אומר השטן – למה הדבר דומה? לעבד שרבו בעל־הטובות מזג לו כוס, לגם העבד וצווח צווחה גדולה ומרה: לא מעוקצך, רבוני, ולא מדבשך! לא מיינך ולא מן התרעלה שבו!"

כך מילל השטן בלשונו השטנית וסיים במה שפתח:

– נו, רבונו של עולם, ועכשיו מה תאמר? “נוח לו שלא נברא משנברא”… ומי בעלי המודעה־הרבה הזאת? מי אלה שעשו ואישרו וחתמו את החשבון האחרון הזה בעולמך? הם… נאמניך, מאמיריך" – – –

ונשתררה דומיה כבדה. ורומזים למיכאל:

– מיכאל? תשובה?…

ומיכאל, שר ישראל, אומר בשקט:

– מה החפזון? יש פנאי.

ושם במרומים, יש, כידוע, חיה אחת. וכשהוא יום – אות “אמת” במצחה, ויודעים המלאכים שהוא יום. ולערב – אות “אמונה” במצחה ויודעים שהוא לילה.

ובתוך הדומיה והצפיה התחילה שם, למעלה, ההזדרחות של אות האמת. והתחילו גם כאן, למטה, נסוגים ונמוגים הערפלים והצללים, והנצה החמה, ועמדו האילנות רחוצים ומטוהרים בטללי־אורות, ופתחו כל רמש וצפור־כל־כנף בשירת בוקרו של עולם. ובאותה השעה בקעה ועלתה גם מבתי הכנסיות ומבתי המדרשות כקולות־מים־רבים־אדירים הפתיחה לפסוקי דזמרה:

– “ברוך שאמר והיה העולם! ברוך הוא! ברוך עושה בראשית!” – – –

והשטן שומע, והוא מוכה תדהמה. מתכווץ, מכסה פניו.

ועתה שואל מיכאל אותו:

– נו, עכשיו מה תגיד?

והוא מבולבל, תמה ומשתהה:

– מה זה? הם חזרו בהם?

– לא – אומר מיכאל ומחייך – לא חזרו! מה שנמנו וגמרו במקומו עומד. אלא –

– אלא מה?

– אלא שמידותיך, שטן, קטנו ממדוד לבו־של־יהודי – מה שזה מכיל בתוכו!

ור' עדו פונה אלינו ואומר:

– ומיכאל צדק! לב יהודי שלם – אַ גאַנץ אידיש האַרץ – מכיל ונושא בתוכו גם זה וגם זה – גם את “נוח שלא נברא” וגם את ה“ברוך שאמר והיה עולם. ברוך הוא”! כיצד? איך זה מתקשר? איך מתמזג?

– שאלו לב־יהודי כתיקונו – ויגדכם! – – –