…ויהי אחר הדברים האלה והאלוהים ניסה את

                       שאלתיאל מזרע אברהם ויאמר אליו: קח את בנך

                       ולך… העלהו…

העלוּם: כשאלוהים אמר לאבינו, לאברהם: “קח את בנך, את יחידך, אשר אהבת”, השכים בבוקר, קם והלך.

שאלתיאל: אני יודע. פרשת העקידה אשר לאבינו אברהם חרותה על לוח לבי.

העלום: ובכל זאת…

שאלתיאל: עיניך הרואות: איני הולך.

העלום: משמע, קשה לקחת בן, להעלותו עולה?

שאלתיאל: כן. קשה. קשה מאד.

העלום: והוא הלך. והוא העלה.

שאלתיאל: העלה? “אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה”!

העלום: אך הוא הלך. לבו היה נכון. “וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת”.

שאלתיאל: (יושב דמוּם).

העלום: ואתה אמרת: “פרשת העקידה חרותה על לוח לבי”. ואתה תמיד גם נשאת על שפתיך: “דרך העקידה, אש העקידה” – – –

שאלתיאל: ומה אתה דורש ממני?

העלום: אני? האם לא את קולו שמעת בצווֹ?

שאלתיאל: ומה נידרש ממני?

העלום: האם לא ברור היה אליך הדבר אשר הוא כאש, אשר הוא “כפטיש יפוצץ סלע”: “קח את בנך ולך והעלהו”?

שאלתיאל (בעצב רב): “אשר הוא כפטיש”…

העלום: ואינך קם, ואינך חרד.

שאלתיאל (לעצמו): איכה אוכל?… איכה אלך?… (ובתוקף); לא! לא אלך!

העלום: מוֹרד? ממרה?

שאלתיאל: ממרה למענו.

העלום: למען בנך?

שאלתיאל: לא! למענו הוא! לשמו!

העלום: מה העוקבה הזאת? למענו הוא לעבור על צווֹ? לשמו להפר את רצונו?

שאלתיאל: האם אפשר כי זהו רצונו? “קח את בנך והעלהו”… האפשר?…

העלום: רצונו־של־אלוהים הוא איפוא עליון רק כשהוא מתאשר על ידך? צווֹ חובה רק כשהוא נוח לך?

שאלתיאל: נוח לי… למה תדבר כזאת? האם נוחיות ביקשתי מעודי? האם אותה אבקש?

העלום: תהי איפוא לשוני אחרת: רצונו־של־אלוהים עליון הוא רק כשהוא מתאשר בבינתך? צווֹ חובה רק כשהוא נוח להגיונך?

שאלתיאל (שותק).

העלום: והוא, אביך, אבי ישראל: “קח נא את בנך את יחידך, אשר אהבת, את יצחק” – את יצחק היורש, את יצחק אשר “בו ייקרא לך זרע”, את יצחק נושא הברכה, נושא היעוד. ו“אחר הדברים האלה”, אחר כל שהיה, כל שהתרחש – – – אֵי טעם? אי הגיון? והוא הולך. והוא אינו שואל: “האם אפשר שזהו רצונו?” “ויקח אברהם את עצי העולה וישם על יצחק בנו” – – –

שאלתיאל: אברהם הוא אברהם, ואני –

העלום (משסעו): ענווה. נמיכוּת־רוח. אך האם אין הוא גם האיפור שבו מתאַפּר כל עריק וכל משתמט: “ואנוכי מה?”…

שאלתיאל: לא! לא זאת! אברהם הוא אברהם, ואני – אשר אני. וכשם שלא ייאמר לשום אדם לחיות במקומו של אחר, כך לא ייאמר לשום אדם לעמוד לפני אלוהים בעמידתו של אחר.

העלום (בלעג): משמע, עמידתו של אברהם היא: ללכת אחרי צו. היא: “התהלך לפני והיה תמים”, ועמידתך אתה היא: “לא! לא אלך!”

שאלתיאל: הוא היודע ועֵד.

העלום (בלעגו): “הוא היודע” – הוא אשר דעתו חלילה לה להיות נשגבה מדעתך ומצוותו חלילה לה להיות נפלאת ממך.

שאלתיאל (לפני עצמו): “כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי, נאום ד', כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם”.

העלום: ואתה החוזר על נאום־שגבו זה? אתה?

שאלתיאל: אני. בכל לבי.

העלום: ואינך נשמע לצו באשר גבה ממחשבותיך?

שאלתיאל: לא גבה! כי אם נוגד, פורע.

העלום: פורע את הגיון שכלך?

שאלתיאל: פורע את כל צפונות לבי, את מוסר לבי!

העלום: מוסר לבך? והאם לא הוא עליון, עליון על הכל?

שאלתיאל: עליון, נשגב! אך לא מחוץ.

העלום: מחוץ למה?

שאלתיאל: מחוץ למוּסר.

העלום: למוּסרך אתה, אשר הוא בידך קנה־המידה שאתה תהא המודד בו את אלוהים?

שאלתיאל: למוסרי אשר בי ואשר מתוכו ובעדו יחסי וקשרי לאלוהים, יחסי החי, קשרי החי! מוסרי אשר בי ואשר מתוכו ובעדו אשא נפשי אליו – אליו, השלימות, אליו, המוחלט, אשר הוא במציאותו־במהותו מיבטח לי ומנוס לי ביחסיוּת כל הויתי, הוית יצור־אנוש עלי אדמות, ביחסיוּת כל הליכותי, משפטי והגיגי – אליו נפשי, אליו כל חביונותי, בו להיטהר, לו להידמות.

העלום: לו להידמות? “ואל מי תדמיוּני ואֶשוה יאמר קדוש”.

שאלתיאל: “קדושים תהיו כי קדוש אני”. “מה אני אף אתה”…

העלום: היזהר! מוקש!

שאלתיאל: ואֵי הדרך לאדם שאינה זרועה מוקשים?

העלום: ההידמוּת לאלוהים אשר היא חטא הקדמון לאדם לראות עצמו כאלוהים, והקירבה לאלוהים, הקירבה הקרובה אשר בה גם מכשול־העוון לאדם להיות הוא שופטו של אלוהים.

שאלתיאל: ואברהם? האם לא שפט? “חלילה לך מעשות כדבר הזה! השופט כל הארץ לא יעשה משפט”.

העלום: אך הוא גם שאמר “ואנכי עפר ואפר”, והוא גם שהלך. “ויקח בידו את האש ואת המאכלת”. ואתה?

שאלתיאל: (שותק).

העלום: וראה, לכתו זו של אברהם מה נתיב השאירה היא בחיים? מה מופת, מה דוגמה? אלוהים ניסה את אברהם, ואברהם אשר נענה, אברהם אשר הפקיד רוחו וכל חישבונות לא ביקש, היה לנס, נס־עולמים לאדם, לעמים. נס לנאמנות אין קץ, נס לקבלת־חובה ללא מצרים. ואתה? אתה בדוגמתך זאת?

שאלתיאל: דוגמה. מופת… וחשבוני עם קוני אינו אלא אחד.

העלום: ומה הוא?

שאלתיאל: חשבון אמת־לבבי. הוא לבדו.

העלום: “אמת לבבך”. שוב! אתה!

שאלתיאל: אלוהים אמת. היא רצונו.

העלום: אכן! רצונו של אלוהים הוא הוא האמת, הוא הוא הטוב!

שאלתיאל: האמת, הטוב הם רצונו, הם אי־אפשר שלא יהיו רצונו של אלוהים.

העלום: ומי הוא הקובע מה האמת ומה הטוב, שאי־אפשר שלא יהיו רצונו של אלוהים באשר הם האמת והטוב? אתה הקובע?

שאלתיאל: התהומות פעורים. אני יודע. אך איני אלא אדם.

העלום: אלא אדם, ובכל זאת המרי, העיקשוּת.

שאלתיאל: אללי! מה נדרש ממני? איכה אוכל?…

העלום: מה נדרש? “קח את בנך – וישכּם ויקח”! ציוּת…

שאלתיאל: (בדיכדוך): ציוּת…

העלום: ציוּת מהכרה, מרצון. כי מה האמונה בלי אֵמון, האמון השלם, המוחלט: “הן יקטלני לו אייחל”.

שאלתיאל: האֵמון אשר הוא מבע הכבוד, מבע האהבה.

העלום: אכן! האהבה! האהבה השלימה, התמה. “אברהם אוהבי”.

שאלתיאל: הכבוד, האהבה, אשר בם גם היראה, יראת הרום לאין־חקר, השתאוּת הנשגבות ללא דימוי, ואשר הם גם ששון הלב והתרוננות הלב, שקיקת כל מעייני־הנפש ונהירת כל רהטי־הישות לו להימסר, בחיק־נצחו להיערות, בו להתבטל כליל, בו להימוג, כי… כי הוא האור, כי הוא הטוהר, החסד, הטוב – עצם הטוב, מהות הטוב… “הדוּר נאה זיו־העולם נפשי חולת אהבתך”… ואיכה בקשרי־באמונתי זאת בו אוכל להאמין כי צו העקידה הלזה, הצו להעלות עולם־חיים, עולם־אדם, הוא רצונו שלו? איכה באמוני־הכבוד, באמוני האהבה האלה, איכה בהם ומתוכם עתה אקום –

העלום: אבל היא הלא מצוותו שלו!

שאלתיאל: ואני לא אבגוד.

העלום: במי?

שאלתיאל: בו. באלוהים־אוֹרי.

העלום: תמרה את פיו ובו לא תבגוד. (צוחק צחוק גדול).

העלום: ואתה מדמה בנפשך שכל הגיגיך אלה חדשים הם?

שאלתיאל: מה לי חדשים, מה לי ישנים, והם יקוד לבי, אמת לבי.

העלום: אז, בלכת אברהם בדרכו ההיא, דרך נאמנותו, תפארתו והזדרחוּתו, הלך הוא בלאט. לצדו, הלוֹך ולחוֹש על אזניו, על לבו, את דבריך אלה.

שאלתיאל (בתמהון): מי?

העלום: השטן. זה אשר –

שאלתיאל: (נרתע, שולח בהעלוּם מבט חודר): ואתה?… (מוסיף מסתכל בו) מי אתה?

העלום (צוחק): אותי אתה שואל מי אני, אותי אשר עימדך אינך מכיר, ואתה מתיימר לדעת מיהותו של אלוהים, רצונו, דרכו. אתה אשר לך אין גם העוז להסתכל בך, בעצמך, ולדעת עכשיו, בשעה זו, את אמת־עצמך.

שאלתיאל: אמת־עצמי בשעה זו?

העלום: האמת הפשוטה שהבן – בנך, עצמך ובשרך, וצר לך וקשה לך – ואתה עומד ומתפתל, עומד ומערים.

שאלתיאל: משום שהבן בני, עצמי ובשרי… (שותק. מהרהר נכאות) ואולי?… “עקוב הלב מכל”.

העלום: וראה, אתה אומר: זה לא רצונו, זה אי־אפשר שיהא רצונו. ואם תום־לבך הוא, למה לא תקום, לא תלך ועמך בטחונך זה, שהוא יקרא כקראוֹ אז לאברהם שנית, יקרא ויצוה: “אַל תשלח ידך”! למה?… האין זאת כי דבר בגו?

שאלתיאל: מה הדבר?

העלום: למה תשאלני, והוא ממך לא נכחד.

שאלתיאל: הגד!

העלום: אתה אינך הולך לא משום שאתה בטוּח שזה לא רצונו, אלא משום שבך רוחשים הפחדים שזהו אמנם רצונו, רצונו האחרון, והוא לא יקרא שנית, והוא לא ימנעך.

שאלתיאל: (יושב מדוכא. נותן עיניו בהעלום): מי אתה?

העלום: (בלעגו): מדי תבוא במצור, מדי יסתתמו הצטדקויותיך, אתה שב ושואלני מי אני, כביכול אינך מקבל את דברי רק משום שאתה רואני כעוֹין, כשטן… כן. עקוב הלב. עקוב מאוד… מפני הן לא תיסתר, כי –

שאלתיאל: כי –

העלום: אתה יודע…

שאלתיאל: (שחוח. נאנק): אויה! כצבי מוּדח…

העלום: ככה יתעה, ככה יסתכסך היצור־האדם בסוררו, בנטשו דרכו.

שאלתיאל: ומה הדרך לאדם?

העלום: דרכו של אברהם. אם ד' הוא האלוהים – לכו אחריו! “וישכּם אברהם בבוקר – וילך”.

שאלתיאל: (שתיקה כבדה. אחר קם. כמרים הר על גבו. עומד, מביט נכחו).

העלום (בהתעוררות חדוה): הנה! סוף סוף! בוא, שאלתיאל! בוא, היחלץ באחת מן המצודה הפרושה תמיד על כל אשר, כמוך עתה, ייקרא מאת אשר הוא עליון על כל ומרום מכל, ייקרא לנתיב אמוני־העד ומסירות־העד. בוא, היעלה, הינשא, ובך ייקדש אלוהי החלט כל החובות וכל הציוויים אשר עלינו, ובך ייכבד האדם, צלם־אלוהים באדם – בואה, שאלתיאל!

שאלתיאל (פוסע כבדות. אך מיד נעצר. עומד): אֵלי, מה הדיכדוך הזה? מה המועקה הזאת? הקדרות הזאת? (ובהתפרצות כל הקרב, בשאגה) לא! לא! לא אשקר! לא אשקר בי, לא אשקר בו! לא אלך, לא אזוז!

העלום: לא תלך?

שאלתיאל (מפנה פניו): אֵלי, אלוהי חיי! הנגלות והנסתרות בי לפניך הם. רק לפניך לבד. ואם את אשר אני עושה עתה לא יעשנו האדם וניקה – הביאני, אלוהים, במשפטך, ואני רחמיך־עלי וחנינתך איני מבקש: אני את דינך מקבל עלי, מצדיק ותהי ידך בי כאשר תהי. האפיסני, אלוהי. המיתני מיתת עולמים – חיי מסורים לך, נפשי מסורה לך, אך אני לא אנכּרך בי! ואם צווך הוא זה אשר הונף עתה עלי להינעץ כשפוד ממורט וקר בהרגשת־מהותך אשר אני בכל תאי ישותי אשאנה כנועם זיו כל העולמות וכשפע החסד בכל העולמות – אם צוך הוא זה… אני… אני… (פורשׂ ידיו) אוי, מלכי! אוי, קוני! ראה עומדי לפניך מודהם ונבוּך ונכלם. נשפט עמך עליך, על אמתך־בי כי לא אבגוד בה! כי לא אבגוד! נאבק עמך כי לא תהיה לי כאלוֹהים רחוקים, כאֵל זר אף עד ארגיעה… ואני איני אלא אדם בתכלית הדלוּת העכירוּת והחליפוּת. ואַל תשליכני, אלוהי, מלפניך. אוי, אל תשליכני! אל תשליכני! – (גוהר ארצה. מתמוגג בבכיו).

שאלתיאל: (כשפניו שטופי דמעות הגיל והנהרה): אודך אבי ורבוני! אודך ואזמרך! וזכני נא, אלוהי אבי אברהם, להעלות נפשי כליל על קידוש מלכותך בעולמך, ואני מכל המדורות ארנן רצונך, ארנן חסדך – חסד אור עולם באוצר החיים – – –