השעה היתה מוקדמת. אחר עלות השחר וטרם עלות החמה. או השעה היתה מאוחרת. מאוחרת מאד. האחרונה. השעה בה נפרדת האדמה מנחש הלילה המסתורי ולאור רצי־נהירה נפחדים, בודדים, חלוצים חפשניים־רטטניים, בלתי מאוחדים ובלתי מאוגדים, היא נכנסת לגלגולה החדש, המואר היטב וברור מאד, הממושטר ומחוזק אל נכון בצבת קרני אור החמה, הסוהריים הקובעים את גורל כל חי עלי אדמות מאז ומעולם. “אהבתיך, הה, לילה” – מתרוננת האדמה השוגה עדיין בדמיונות הלילה הערפיליים – “אהבתיך, הה, לילה, מקור מנוחתי וים שכחתי, ארכידיוקן האפסיים המרנינים וצלמנוס כל תשוקותי”. כך, או בדומה לכך מתרוננת האדמה המהבילה את אדי הלילה הדוהמים, תמרות וחצאי תמרות ותמרות לשליש ולרביע, מזה דמיות של קונוס ואיפכא־קונוס ומזה אפס־דמות כללי, כאן דקל קיטור עולה שמימה וכאן כלבי אדים עצלים מתפלשים ונגררים ואורבים. ותוך האדים האלו, תוך הערפל הלילי־למחצה והטרם־יומי, תוך אדרת־שיער של הקיטור הסמיך והדביק – הייתי אני. אני עצמי מובל על ידי זיק, הוא שהופיע אלי זה ריבוא פעם ואחת להובילני לכל מקום פורענות, להשקותני מכל יינות התרעלה, להרקידני את מחול החיים התמציתי על עברי פי האיומה בפחתים. “בוא” – משׁכני אחריו – “ונרוצה. תא חזי” – לחש באזני – “ותחזינה עינינו בגיא החזיון”!
שני סרדיוטים הוליכוהו. הוא נשען עליהם כעל אחיותיו הרחמניות. צוארו היה מאד רזה ופיקת גרגרתו סלדה ובכתה חרש. שוב עלה הלוך ועלה בדרך אל הגרדום. לא רק הוא הלך לבדו. גם שני הסרדיוטים מלוויו. ואני וזיק היינו הקהל – העולם. החמה עלתה כפורחת. פג קסם הטשטוש האחוה הגדולה הכל־ממזגת. הנה אור. הנה שנאה. הנה מוות. הנהו צועד האדון המוות.
אבי חיבבני מאד. כל גאותו הייתי. מקור כל תקוותיו. אמנם יש והייתי גם אויבו המדומה. הענף הצעיר הפורח, המאיים להפוך אילן בפני עצמו ולכסות בצמרתו את עין כל השמים, אבל בדרך כלל הייתי לו המשך, החוליה הנוספת לקראת העתיד. גרעין הגזע שבו התגאה בי, כי לעניות דעתו אני צפוי אלי ימים טובים יותר מימי ההווה שלו.
הלא זה סוד אהבת האבות אל הבנים אצלנו. ההווה שלנו הוא כל כך שחור תמיד, עד שכל אב נוטל רשות לעצמו לקוות שבשביל בנו, ממשיך גזע מחצבתו, ייפתחו אפקים בהירים יותר. וזה סוד שנאת האבות אל הבנים אצל אומות בעלות הווה תקיף, כי הלא הבן הצעיר אינו אלא גזלן, הרוצה אף הוא ליהנות מהיש הקמוץ ביד.
אבי חיבבני מאד. עודני זוכר את התפילין של רבנו תם שלו, שקיבל בירושה מאביו, שקיבלם אף הוא מאביו, כשהגישם לי תוך כדי מבוכה. נרגש היה אז למורת רוחו. עודני זוכר את חרדתו לי, שחס ושלום לא אצא לתרבות רעה להתחבר עם אנשי הפקר. עודני זוכר את דאגתו לחופה שלי ולקידושין שלי שלמען השם ייעשו כדת מֹשׁה וישראל. עודני זוכר את כל מה שזוכר כל בחור מישראל מימי נעוריו הזוהרים. את הימים הטובים וימות החול. את דברי מוסרו הכבושים באיצטלת דברי חז"ל והמהומיו החדמשמעיים. בדמי מתרוננת עדיין בת־קול ביישנותו הבורחת מפני גילוי כל רגש חם כמפני גילוי־עריות. בדמי מתפתנת עדיין מסורת החיים, מסרתו, הטבועה בכל גו ישראל מדור לדור.
גם אני הלכתי בדרך שנקבעה לבני דורי. גם אני ליקקתי, לקק היטב, מפנכות ילדי הנכרים. אבי רצה בזאת יותר ממני. דימה, כי כך יותן לי כוח יותר ומשנה־עוז להתגבר ולעלות. להצליח. כה אהבתיך, אבי, החוליה המקשרת אותי אל העבר, אל אותו עבר מסתורי ששנים רבות בטחתי שאיננו. כמוני כמו רוב בני דורי הלא האמנו שרק אנו ודורנו קיימים. ממני התחיל העולם ואפסי עוד. רק הנמצא בהישג מוחי הוא הנמצא – וזולתו אין. אבי – הלא זה השלב לאחור. לדרך חיים בדוקה באלפי בדיקות. לדרך מות קלה יותר, כי רבים הם שניסוה לפנינו. כי רבים הם שצברו צידת נחמה בשביל ההולכים למות, המוכרחים ללכת למות. אבי חיבבני מאד. ואני – דומה – הנני מחבבו היום עוד יותר.
ידידי הטובים, הראיתם כבר אדם ההולך ונקבר תחת מעי מפולת? הבית בנוי לתלפיות, בנין מוצק מהמסד עד הטפחות, אתה בוטח בו בכל רמ"ח חושיך, שום חשש סכנה אינו פורח ועולה, ופתאום לפתע מתמוטטים הקירות, קורות התקרה נשברות ומטר לבנים ניתך עליך וקובר אותך ואת בטחונך ואת כל ישך. כזה היה אבי כאשר פרשתי לפניו את מגילת עתידי. החדר שרוי היה באפלולית רומאנטית ואנו – אבי ואני – יושבים זה מול זה בשבת המועצה העליונה של השבט, שבטנו. מתוך בטחון בצדקת תורתי השאובה מכלים זרים הסברתי לו, כי היש הרגעי הוא הקובע את גורל כל חי, הוא המכריע במערכת הקיום. בתורתי – המשכתי – אין משום קרדום וידיעותי לא יושיבוני בסתר המדרגה, וכל שאסף אבי למעני ולמען גזעו לא ישא אף פרי מסוטף אחד. כי קיים רק ההווה. וסיכוייו כמר מדלי. ידידי הטובים, הלא יודעים אתם כמוני איכה ישב אבי בדד וחפוי ראש.
ידידי הטובים, בכל מפלגה, כת, חבורה תמצאו את איש “האנחנו”. הוא הפונקציונר במפלגה, הוא הפקטוטום בכת, הוא הרבי כתשיה במכתש החבורה. אילמלי היו בנמצא מפלגה, כת, חבורה – הרי שצריכות היו להיוצר בשבילו, כי אילמלי כן לא היתה לו כל אפשרות של קיום. ומי האיש יוותר על קיום כל כך נכבד? יש חורש ויש קוצר במערכת החיים. ויש גם רבי כתשיה. וגם אני נתקלתי בו בדרכי. כתשיה אינו יפה־רואי, שפתו התחתונה שמוטה וגבתו הימנית נרעדת לסרוגין. כתשיה אינו דהרן ברכיבה, מהרן בצחצוח־לשון וגנדרן בלבושו, ואינו מצטיין בשום מעלה מיוחדת או נצנוץ של כשרון. ואף על פי כן שימש נושא לסיפורים של סופרים רפופי־כשרון ופעם אחת אפילו נקודת־מוצא למסה מדעית. כזה היה חברי, ואילו חברתי – אינני יודע מי היא. אולם אני מכירה. היא טבועה בזכרוני מימי־ילדותי הראשונים. מבטה המשוקע כלפי פנים, עיניה המושפלות אצבעותיה הדקיקות־ענוגות. נשמתי רעדה לקראתה רעד חוזר של נשמתה. תנועתה רוויה בכי ודמעות בקולה ינגנו. צרוֹר צרוּר של כל היגונות היתה לי. ברחתי מפניה כמפני אויב־נפש – היא הדביקתני. את ענק מחנקה להסיר רציתי מצוארי – לא הרפתה מני. חוליות חיי היו מרידה בלתי פוסקת בה, רצון עז להתכחש לקיומה – לא הצלחתי. אכן, אני מכירה היטב. לילות נדודי שיר מזמור חיברו לכבודה. ובעצם, בעצם דמותה כל כך מטושטשת נגד עיני, אינני יודע מי היא.
ידידי הטובים, הנה סיפרתי לכם כבר מגילת חיים שלמה. על אבי ועל ימי נעורי, על חבר וחברה, ועל המוות. כלום עלי באמת כבעל־מלאכה זריז לסכסך דמות בדמות וליצור מצבים דרמתיים, קומיים מלודרמתיים, כדי שתבינו במה וכיצד אני מאמין וכיצד ואיך הייתי רוצה שיתאַשית העולם? ומה יתן ומה יוסיף לכם אם אגלה, כי כובע קש רחב־שולים כיסה את ערמוני שערותיה וריסיה השחורים ארוכים היו מני ארוך, וכי היו בה כל הסגולות הטובות הטבועות בגו נערה פורחת לצו האביב. וכי אחיה אהוב־נפשה כמנהג אחים בכירים נפל שדוד בקרב. וכי אמה הזקנה כמנהג האמהות הזקנות מתאבלת עליו כל ימיה. לא מפני שמת ואיננו. אלא מפני שקבורתו לא נודעה ומצבה על קברו לא הוקמה.
אומרים כי יש נשים אוהביות, המבינות אף בלא רמז, המרגישות כל תנועה, המבטלות את ישותן מפני רצון אהוב־לבן, הממלאות את הרגשת החסר בלב הגבר האהוב בתרופת קיומן הנכנע. אומרים. הלא אלו הן הנשים הקוצרות בוז מחברותיהן הבלתי־נכנעות, שלא זכו למצוא גבר כלבבן. ידידי הטובים, נא אל תבושו, נא הגידו בגת – איש לא ישמע: הראיתם אשה כזאת מימיכם?
אני לא ראיתי.
ידידי הטובים, הזוכרים אתם את הבית השומם ברחוב השומם, כולו עודו מעלה ריח טיח, כל כך חדש ובלתי מביע, כל כך חסר חיים כשלד שטרם יירקם עליו הבשר ויימתח העור? אתם אינכם זוכרים, אבל אני זוכרו היטב. אתם אינכם זוכרים, אבל אני זוכר את עצמי תוך הבית ההוא לעת ערב יושב מול אח מבוערת, השופעת חום ואור וחיים. ומאחורי, הרחק הרחק לצד הקיר הנגדי, חברתי הפורטת על פסנתר. בעצם לא פסנתר היה זה. אלו היו מנענעים בעלי הד מוזר. הד בלא בת־קול. זו היתה מוסיקה מודרנית, מפושקת ושרועה. מפורקת וקלועה. זו היתה מכונת נשימה חסרת נשמה. וזה היה מישטור דייקני מחושב על פי כל כללי השכלול המודרני. זה היה קול הדור החדש, הדור שלנו. הדור המאמין רק בהווה שלו בלבד. הדור הרוצה בחלוקה חדשה של אוצרות העולם הזה כדי לזכות יותר, לחטוף יותר, ליהנות יותר. ולפני הפסנתר ישבה אשה, לא חברתי, אשה מודרנית. לא! שלד אשה המכה בשלד פסנתר. המאמינים אתם לי, כי כמו האודים הלוחשים באח המבוערת לחשתי גם אני באותו מעמד? המאמינים אתם לי, כי אף על פי שגם אני נמניתי עם קהל חסידי תורת ההווה, הרגשתי פתאום כי יש לי אב, אב טוב ורחום, אב ושלשלת אבות, אבות רבים עד סוף כל הדורות. וכי עתיד אין לגמרי, לא לי ולא לבני דורי, ולא לשום אדם. כי מה יכול לבוא לאחר ההווה הקיים־לבדו? ומשקמתי באותו המעמד להחריש את שלד האשה הצועק לקראתי והנה – לפני חברי כתשיה, המופיע כקברן בחופה, כדרכו, ומטרידני בכל לשון של טרדה בשם המפלגה למהר לישיבה סוערת, כי הפעם יוחלט סוף־סוף אם למלחמה או לשלום, הפעם יוכרע גורל העולם. הלכתי. הלא תבינו בי מוכרח הייתי ללכת. כי מי יודע איך יפלו פני הדברים בלעדי? ואת ריסיה השחורים הארוכים מני ארוך של חברתי לקחתי עמי בלכתי לחתוך את גורל העולם. מי אז גאה כמוני וכחברי כתשיה. כך עזבתיה לאנחות פעם אחת – ועוד פעמים הרבה.
הפתח מי שהוא מכם את ארון הספרים אשר לעתיד לעיין באוצר המלים ולעמוד על טיבו של המונח “חזיר”? אני עשיתי זאת וגם נוכחתי כי אמנם בעל־חיים יקר הוא מכל יקר. הגו בעצמכם – כך מצאתי רשום באוצר המלים – בלכתנו לישיבה הסוערת תעינו בדרך ונמצאים היינו בלב הג’ונגל, מעבה עצים מזה ומחסום צומח מזה. ופתאום סובבת מחוגת העולם והנה נעתקים אנו מממד למשנהו ונמצאים אנו במדבר שממה ארץ לא נושבה. ים חול לפנינו וים חול מאחורינו. ומרחוק, בקצה האופק רומז נחל אכזב וכמו בעלי־חיים, אפורי־תואר ודהי־מראה רוחצים בו. ר' כתשיה, הפקטוטום, אוחז בדש בגדי ומוליכני. בצדי השביל אנו הולכים, בצל חומת החול הערוכה לקראתנו אנו נסתרים, כי מי יודע מה ילד רגע בארץ לא נודעה? קרבנו. והנה לפנינו שני חזירים, כגודל הפיל גדלם ועיניהם כלפידים. ובהתרחק הזכר שבהם, אזר ר' כתשיה כגבר חלציו וקרב אל הנקבה המפונדרקת. וכך הוא שואל אותה במיטב כווני חינו: נא הגידי היפה בבנות מינך, היכן אנו נמצאים ולהיכן אנו הולכים? ותוך כדי שאלתו ניתך עלינו מטר בני חצים, מכאן אש ניתזת ומכאן בליסטראות נובחות, מזה מברידות אבני נגף ומזה זוחלים אדי גפרית. ואילו הנקבה היפה בבנות מינה מחזיקה בידינו ומוליכה אותנו לנקרה כרויה במעמקי האדמה, דורות קדומים כוננוה ברוב תבונה והשכל, וכך היא מסבירה לנו פנים: דעו לכם בני נווד עם נחשל, כי מכל החי עלי אדמות לא נותרו היום אלא תרי מינין, האדם והחזיר לבדם, ולא זו בלבד שטרפו והשמידו טאטא והשמד את שאר בעלי החיים, אלא שמלחמה נטושה עתה בין שני המינים האחרונים מי ומי משניהם יישאר חי לאחרונה. ואילו אתם בני נווד עם נחשל, אף על פי שפני אדם פניכם, לבי מנחש, כי עצם מעצמי אתם, על כן נכמרו רחמי עליכם, מי יודע אם לא מעשה צדקה אחרון עשיתי בחיי, כי המחר… כך נאנחה החזירה הצדקנית ונדמה. וכך בזכות מראה פניו של ר' כתשיה, חברי לדרך, ניצל הוא וניצלתי גם אני אתו יחד.
בסורי לבית השומם ברחוב השומם לגלות גם לחברתי מה שגיליתי אני, והנה הבית שוב אינו שומם והרחוב הומה מקהל עם רב. ובבית – “אני הנני מגזע הארי”, מציגה את עצמה מי שהיתה חברתי, “וזה” – היא מצביעה על אורחה הצהוב – “זהו מחבר המוסיקה המודרנית, ארי טהור”. ההייתי צוהב כנגדה או כנגדו בגלל גילוי האריוּת? אני לא צהבתי כנגד הצהובים. ולא בכיתי שהיא עזבה הפעם אותי. אבי, אבי, הלא אתה לא עזבתני.
ידידי הטובים, האם לא מעשה של ערלת־לב הוא מצדי לספר על אהבה ועל חברה ועל חבר, בשעה זו כשהיד נטויה והגרזן מונף, הראשים מתנפצים והעוללים נערפים, והגוזר על אחינו גזר, כי תמנו הפעם לגווע. השומעים אתם כמוני בלילות את צווחות הנשחטים, את חרחורי הגוססים, את יללת היונקים המליטים ראשיהם בחיק אמהות מתות? השורקים גם באזניכם הכדורים, הנובחים המקלעים, הרועמים כלי הזעם בלי הפוגה, כלי כל הפוגה? היודעים גם אתם מהי מוסיקה מודרנית ערוכה לפי כל הכללים של הדיוק המדעי? השחור גם לבכם מאדי חנק תככניים וכל גווכם זב מפצעיהם של שרידי הקרובים אל לבכם ביותר? אתם יושבים עלי כרעיו המצורעים של איוב ומשננים לפני את דברי ההגדה:
ואתא השוחט ושחט – חד גדיא,
ואתא מלאך המוות ושחט – חד גדיא,
ואתא הקדוש־ברוך־הוא ושחט – חד גדיא!
ואני אינני נופל ארצה ואינני אומר: ערום יצאתי מבטן אמי! אני קם ומטיח כלפי מעלה וכלפי מטה: לא נכון, כי אנכי יצאתי ברכוש גדול. כי שלשלת האבות לפני, שלשלת מדור דור. כי אבי, אבי לא עזבני… ואם סיפרתי לכם מה שסיפרתי הרי להסיח מלבי רציתי, ולוא רק לרגע קט, את כל המראין הבישין הפורחים כשחין נגד עיני תמיד, אותה ואותו ואת העולם.
הנה הם הולכים, שניהם, שני הסרדיוטים. בת הארי הנוכחת מטבע הענינים והפקטוטום הנוכח מטבע ענינו – הוא והיא. הם מובילים אותו, את אבי, את כל האבות, את האבות של כולנו, בדרך אל התחנה האחרונה. והרי זה לא רק אבי, לא רק האבות, זה גם אני וגם אתה, כולנו! צוארנו רזה ופיקת גרגרתנו סולדת ובוכה חרש. מרחוק עולים עמודי העשן. מכיכר הערים שנהפכו על תלן. הס איום מרחף על פני הכיכר. מחרישים הפגרים המובסים הנחים בשדות. החמה זורחת. הנה אור. הנה שנאה. הנה מוות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.