שמחה וחנה, הם אח ואחות, מחניכי כפר־הנוער בן־שמן. הוא בן שש־עשׂרה והיא בת חמש־עשׂרה, בהירי פנים ושׂיער שניהם, צנוֹּמים, בעלי־נימוּסין. באו יחד לשיחה אתי והיו מסַפּרים במשותף. ילידי גוּרליצה ליד קראקוב הם. האָב, בעל בית־חרושת לעורות ובעל מקורות־נפט. בפרוֹץ המלחמה ברחה המשפחה לסטאַניסלאַבוב וישבה שם שנה אחת. כיון שסירבו לקבל את הנתינוּת הסוביטית הוגלו לסיבּיר. 14 חודש עבדוּ ביערות הצפון. וּמשניתנה חנינה לפליטי פולין, נסעו לבוכארה, ושם הצליחוּ הוריהם לרשום אותם ברשימת הילדים שנשלחו לפרס. נסעו לאחוַז ומשם נשלחו בספטמבר 1942 דרך בצרה לקאראצ’י שבהודו. לאחר חודש הגיעו אל הג’ונגל האפריקני. הם נסעו באניה עד נמל מומבאסה ואחר־כך, יום ולילה, ברכבת, דרך נַירובי שבקאֶניה, עד נמסגילי שעל הנילוס. משם, יוֹמַיים ברפסוֹדוֹת במעלה הנהר, ולבסוף שש שעות במכונית עד שהגיעו למחנה שבלב הג’ונגל, בין סבכי עצים ושיחים.
הסבכים עבותים, גדלים במהירוּת מפתיעה. הפליטים נאלצוּ לקצצם אחת לחדשים.היו שם כ־3500 פולנים מבוגרים, מרביתם נשים וגברים למעלה מגיל צבא. חמש קבוצות ילדים היו במחנה, מאה ילדים בקבוצה, קטנים ומבוגרים. במחנה שלטה האנטישמיות בדי רמה. " מחנך" זקן היה שם, והוא שהסית את הפּולנים בקומץ הילדים היהודים, העלובים והעזוּבים. ואמנם ידוּ בהם אלה אבנים, חירפוּם, גידפודם וקראו אחריהם: – יהוּדים, לכוּ לפלשתינה!
לבסוף, כתבו הילדים לקרוביהם שבארץ וביקשו סרטיפיקאַטים לעליה. אך עבר זמן רב ואין קול ואין עונה. ופתאום, הופיעה אשה יהודיה, שליחה ציונית. כסילון־אור באפלת הלילה הופיעה. באמצעותה כתבו שנית אל הדוֹד בארץ־ישראל, ולא יצאו ימים מרובים עד שנתקבלו הסרטיפיקאטים!
באחד בינוּאר 1944 יצאו מאוּגאנדה, לאחר ישיבה של חמישה־עשר חודש בחוֹֹם הלוהט ובאוירת האֵיבה. באו לארץ בלווית אשה יהודיה, תושבה ותיקה בנַירובי. הנסיעה נמשכה 19 יום עד לנמל בּוּטיאַוָה שעל אגם אלברטה, משם יום ולילה בספינה קטנה עד נימוֹלה, הנמל האחרון באוּגאנדה. מנמולה במכונית עד לנמל הסודאני ג’ובה, ובאניה עד קוסטי שעל חוף הנילוס, ושוב יום אחד ברכּבת עד חרטוּם בירת סודאן, משם לואַדי חילפה, ושוב בספינה לנמל אל־שׁלאַל שעל חוף הנילוס, ומשם – עוד יום אחד ברכבת עד קאהיר, – לארץ־ישראל.
הגיעו לארץ ב־8 בפברואר, לאחר נדוּדים שנמשכו חמש שנים כמעט. וכאן טוב להם. לא קיוו, כי יזכו עוד לחיים כאלה, שלא ירעבוּ ללחם ואיש לא יידה בהם אבן ולא יקרא אחריהם " ז’יד".
– היכן סבלוּ יותר, בסיבּיר או באודגאנדה? – השנַים שקלו היטב בדעתם עד שהשיבו על שאלתי. בסיבּיר עבדוּ בפרך, רעבוּ, קפאוּ מקור, באפריקה היו שׂבעים, בריאים, אך את עלבון יהדוּתם לא ישכּחּו. סיבלם היה קשה מנשוא. רכּים לימים היו ולא חוּסנוּ כל צרכּם לעמוד במערכה זו. אך רדיפות אלו דוקא, הן שחישלוּ רוּחם וגיבשו את הרגש היהודי שבלבם, אף שבביתם היו רחוקים מן היהדוּת. העוול שנעשה להם על לא־דבר הדליק בסתרי נפשם זיק של אהבה צרופה לעמם הנרדף. בשום פנים לא היו ממירים את דתם. הם, שמעולם לא העסיקו את מחשבתם בשאלות של עם ודת ומוֹלדת, היו בלא־יודעים לשליחים יהודיים אלמונים לנצח ישראל…
הצעתי להם לשׂרטט על הנייר למזכּרת את דרך מסעותיהם ברחבי העולם, עד שהגיעו לחוף מבטחים – ואוֹרוּ עיניהם. כן, זכרון־עולם יהיה שׂרטוּט זה, זכרון לדורות הבאים. גם תשוקתם זו – התשוקה להוריש לאחרים את נסיונם היהודי, – הביעו בהתלהבות עצורה. ניכּר היה בהם, שקורות חייהם לימדום לכבוש רגשותיהם. בתנועה קלה, ברמז, הבינו איש את רעהו. ובמאור פנים, בבת־שׂחוק, הודוּ על דברי העידוּד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.