שמחה וחנה, הם אח ואחות, מחניכי כפר־הנוער בן־שמן. הוא בן שש־עשׂרה והיא בת חמש־עשׂרה, בהירי פנים ושׂיער שניהם, צנוֹּמים, בעלי־נימוּסין. באו יחד לשיחה אתי והיו מסַפּרים במשותף. ילידי גוּרליצה ליד קראקוב הם. האָב, בעל בית־חרושת לעורות ובעל מקורות־נפט. בפרוֹץ המלחמה ברחה המשפחה לסטאַניסלאַבוב וישבה שם שנה אחת. כיון שסירבו לקבל את הנתינוּת הסוביטית הוגלו לסיבּיר. 14 חודש עבדוּ ביערות הצפון. וּמשניתנה חנינה לפליטי פולין, נסעו לבוכארה, ושם הצליחוּ הוריהם לרשום אותם ברשימת הילדים שנשלחו לפרס. נסעו לאחוַז ומשם נשלחו בספטמבר 1942 דרך בצרה לקאראצ’י שבהודו. לאחר חודש הגיעו אל הג’ונגל האפריקני. הם נסעו באניה עד נמל מומבאסה ואחר־כך, יום ולילה, ברכבת, דרך נַירובי שבקאֶניה, עד נמסגילי שעל הנילוס. משם, יוֹמַיים ברפסוֹדוֹת במעלה הנהר, ולבסוף שש שעות במכונית עד שהגיעו למחנה שבלב הג’ונגל, בין סבכי עצים ושיחים.
הסבכים עבותים, גדלים במהירוּת מפתיעה. הפליטים נאלצוּ לקצצם אחת לחדשים.היו שם כ־3500 פולנים מבוגרים, מרביתם נשים וגברים למעלה מגיל צבא. חמש קבוצות ילדים היו במחנה, מאה ילדים בקבוצה, קטנים ומבוגרים. במחנה שלטה האנטישמיות בדי רמה. " מחנך" זקן היה שם, והוא שהסית את הפּולנים בקומץ הילדים היהודים, העלובים והעזוּבים. ואמנם ידוּ בהם אלה אבנים, חירפוּם, גידפודם וקראו אחריהם: – יהוּדים, לכוּ לפלשתינה!
לבסוף, כתבו הילדים לקרוביהם שבארץ וביקשו סרטיפיקאַטים לעליה. אך עבר זמן רב ואין קול ואין עונה. ופתאום, הופיעה אשה יהודיה, שליחה ציונית. כסילון־אור באפלת הלילה הופיעה. באמצעותה כתבו שנית אל הדוֹד בארץ־ישראל, ולא יצאו ימים מרובים עד שנתקבלו הסרטיפיקאטים!
באחד בינוּאר 1944 יצאו מאוּגאנדה, לאחר ישיבה של חמישה־עשר חודש בחוֹֹם הלוהט ובאוירת האֵיבה. באו לארץ בלווית אשה יהודיה, תושבה ותיקה בנַירובי. הנסיעה נמשכה 19 יום עד לנמל בּוּטיאַוָה שעל אגם אלברטה, משם יום ולילה בספינה קטנה עד נימוֹלה, הנמל האחרון באוּגאנדה. מנמולה במכונית עד לנמל הסודאני ג’ובה, ובאניה עד קוסטי שעל חוף הנילוס, ושוב יום אחד ברכּבת עד חרטוּם בירת סודאן, משם לואַדי חילפה, ושוב בספינה לנמל אל־שׁלאַל שעל חוף הנילוס, ומשם – עוד יום אחד ברכבת עד קאהיר, – לארץ־ישראל.
הגיעו לארץ ב־8 בפברואר, לאחר נדוּדים שנמשכו חמש שנים כמעט. וכאן טוב להם. לא קיוו, כי יזכו עוד לחיים כאלה, שלא ירעבוּ ללחם ואיש לא יידה בהם אבן ולא יקרא אחריהם " ז’יד".
– היכן סבלוּ יותר, בסיבּיר או באודגאנדה? – השנַים שקלו היטב בדעתם עד שהשיבו על שאלתי. בסיבּיר עבדוּ בפרך, רעבוּ, קפאוּ מקור, באפריקה היו שׂבעים, בריאים, אך את עלבון יהדוּתם לא ישכּחּו. סיבלם היה קשה מנשוא. רכּים לימים היו ולא חוּסנוּ כל צרכּם לעמוד במערכה זו. אך רדיפות אלו דוקא, הן שחישלוּ רוּחם וגיבשו את הרגש היהודי שבלבם, אף שבביתם היו רחוקים מן היהדוּת. העוול שנעשה להם על לא־דבר הדליק בסתרי נפשם זיק של אהבה צרופה לעמם הנרדף. בשום פנים לא היו ממירים את דתם. הם, שמעולם לא העסיקו את מחשבתם בשאלות של עם ודת ומוֹלדת, היו בלא־יודעים לשליחים יהודיים אלמונים לנצח ישראל…
הצעתי להם לשׂרטט על הנייר למזכּרת את דרך מסעותיהם ברחבי העולם, עד שהגיעו לחוף מבטחים – ואוֹרוּ עיניהם. כן, זכרון־עולם יהיה שׂרטוּט זה, זכרון לדורות הבאים. גם תשוקתם זו – התשוקה להוריש לאחרים את נסיונם היהודי, – הביעו בהתלהבות עצורה. ניכּר היה בהם, שקורות חייהם לימדום לכבוש רגשותיהם. בתנועה קלה, ברמז, הבינו איש את רעהו. ובמאור פנים, בבת־שׂחוק, הודוּ על דברי העידוּד.
לילי ק., בת חמש־עשרה. נערה גבוהה וזקופה, אמיצה ונמרצת. ראש נאה לה, בהיר־תלתלים. מדברת היא בחמש שׂפות, כמספר המדינות שניטלטלה בהן בנדודדיה.
בת גליציה היא, ילידת העיירה נוֹביסונץ', לא הרחק מקראַקוב. אך המלחמה פגעה בה בבלגיה, שם ישבה מאז שנת 1931 עם אחותה והוריה, בעלי מסעדה באנטוורפּן.
התאריך המכריע בחייה היה 10 במאי 1940, יום ו' בשבוע, הוא יום פלישת הגרמנים לבלגיה. עם שחר העירם פתאום רעם הפצצות, ולאחר רבע שעה נחתך גורלם. יצאו מיד לדרך בלי כל חפצים. הרכבות היו מלאות עד אפס מקום, על כּן נסעוּ במכונית. התכוונו להגיע לצרפת, אך הגרמנים הקדימו אותם. יומַיים חתרו בסירה, 14 איש, במימי נחל קטן שבין בלגיה וצרפת. אחר־כך הלכוּ ברגל לאורך החוף. כפרי צרפת, כערים והעיירות, היו אחוזי אֵימת־מוות. אנדרלמוסיה שׂררה בכל מקום, הכל היו רצים דחופים ומבוהלים, זה לכאן וזה לכאן, ובכל מקום השיגתם אש הפצצות. לא היתה אפשרות להימלט, לא היה גם טעם לבקש מיפלט בצרפת, שנהפכה בן־לילה לארץ כיבוש נאצי.
חזרו לאנטוואֶרפן, לדירתם, ושנתיים ישבו שם בשלוָה, כביכול. ביוּני 1942 החלה החיה הנאצית חושפת אף כאן צפרניה הטורפניות. מעתה הוטל עליהם לענוד את ה" כּוֹכב" היהוּדי. הגברים נלקחו לעבודת־כפיה, ויש שיצאו לעבודה ולא חזרוּ עוד, ולא נודעו עקבותיהם. האָב ברח לניצה, באישור צרפת הבלתי־כבושה, שהיתה עיר מיקלט לפליטים יהודים מכל קצווי אירופה המערבית. ואולם רק מעטים זכוּ להגיע למחוז־חפצם ורבּים נפלו בדרכים ובגבוּלות.
אותו זמן החלו הגרמנים שבבלגיה מעבידים גם ילדים מבני 13 ומעלה. רבּים נזדרזו לברוֹח. וגם משפחת ק. היתה בבורחים. אך לא בנקל עלתה להם הברחת הגבולין, כי הוטל איסוּר על יהודים לנסוע ברכּבת ולצאת מפתח ביתם, אחר השעה שמונה בערב. והרכּבת, שבה עמדו להימלט, יוצאת לדרכה בלילה. האֵם היתה אובדת־עצות, כי המבריח, ששילמה לו שׂכרוֹ בעין יפה, חשש לצאת לרחוב בשעה האסורה. אך נמצא ידיד בלגי, שהתנדב לעזור. בא לעת ערב עם מכר שלו, ולאחר שתלשו את ה" כוכבים" מבגדיהם, יצאו בלוויתו לרחוב, כאילו בני משפחה הם. בתחנה חיכה המבריח וּבידוֹ הפּאספּוֹרטים המזויפים. המכּר הבּלגי ליוָם עד גבול צרפת־הכבושה ומשם המשיכו דרכם לניצה.
– פעמיים צפויה היתה לנו סכּנה שניפוֹל בפח – סיפרה לילי – כי אמא לא היטיבה לדבּר צרפתית והביקורת בדרכים היתה חמוּרה מאוד. אך המבריח ליוָנוּ כל הדרך והוא שהוציאנו מן המיצר. אחר־כך הוליכנו ברגל ארבע שעות בין שיחים וסבכים, עד שנתגלה פתאום לעינינו חיל־המשמר. אך אלה היו מנאמני המחתרת הצרפתית, וקראו אלינו:
– פראַנס ליבר!.. פראַנס ליבר!.. ( צרפת החפשית).
שמחו וצהלוּ להצלחתנו.
משם הובאנו למחנה־ריכוז. הודענו במברק לאבא היכן אנו. מיד בא ודרש מאת הקומיסאר הממונה על המחנה לשחרר את משפחתו. אך הקומיסאר לא הסכים לשחררנו. אותו יום כבר פשטה השמוּעה, כי ממחנה זה עומדים להשלח לפולין – ונפלה עלינו אֵימה גדולה. אבל אבא לא נח ולא שקט. לבסוף שלח לנו מכונית קטנה והצלחנו להימלט בה מן המחנה. נסענו 24 שעות במכוניות וברכּבות שונות עד שהגענו לניצה שבדרום.
רק חודש ימים ישבנו בניצה, ושוב נאלצנו להיטלטל למרחקים. אנשי ס. ס. הגבירו אותם הימים פעולתם גם שם. יום יום היו יוצאים לציִד, מחפשים וּבודקים ואוסרים יהודים ומשלחים אותם למחנות־ריכוז, ואין מיפלט מהם. תחילה ניסינו להסתתר, אחר־כך הובהר לנו, כי בדרך זו לא נימלט מחיות הטרף.
יום אחד החלו מתלחשים בחוגי הפליטים היהודים על אפשרות של שליחת ילדים לאמריקה. ההורים היססוּ, לא חפצו להיפרד מאתנו. אך כיון שבאו מים עד נפש, ניאותו לשלוֹח אותנו לאמריקה ואילו הם עצמם ביקשו להגיע לפורטוגל, שהיתה אז אחד ממרכזי הפליטים. שלחונו תחילה לבית הרוטשילדים בקאן. אתנו נסע גם בן־דוֹד קטן, שנמלט בינתיים אף הוא עם הוריו מבלגיה. ששה חודשים היינו שם בלי הורינו, תחילה בבית־רוטשילד ואחר כך בבית־מחסה צרפתי לילדים עזוּבים מהוריהם. אבל אבא ואמא, שהצליחו בינתיים להגיע לספרד, לא נחו ולא שקטוּ ולא פסקו מנסיונותיהם להחזירנוּ אליהם. פעמיים שלחו מבריחים לקחתנו, עד שיצאנו מצרפת הכבוּשה. בסוף פברואר 1943 הגענו בדרכי ההרים לגבוּל ספרד, שתי ילדות קטנות, בלי בני־לוויה מבוגרים. השלטונות נהגו עמנו יפה. לא אסרונו, כפי שאוסרים בספרד מבריחי גבולין, אלא שלחונו על חשבון המדינה מעיר לעיר, עד שבאנו לבארצלונה, אל הורינו.
סיפור “יבש” היה זה, בלא קורטוב של התרגשות. ומה לא היה בו? נדודים, בריחה, הברחת גבולין. ספינה ורכבת ומכונית. גבולות ומחנות ומשמרות מזוינים. פצצות, דליקות ושיירות־מוות. סער על פני אירופה. הרג רב, ביהודים ובילדיהם. הציידים רודפים, יש להימלט מפניהם כמפני חיות רעות. כל חושיו של אדם משותקים, ורק יצר החיים פועם בו, והוא שמעורר אותו בלילות, שמטלטלהו ברכבת ובסירה, במכונית וברגל, לכל מקום מיפלט, לכל פתח הצלה.
כשסיימה הנערה סיפוּרה, השגחתי בהוריה ובאחותה הקטנה, שבאו להתארח יום אחד אצלה בכפר. ראיתים יושבים על ספסל בחורשת בן־שמן העתיקה ומסתכלים בבני־הנעוּרים העליזים, המתקינים עצמם לחגיגת אחד־במאי בארץ־ישראל.
רק שבוע ימים היא בארץ. בביתה דיברה מרים בלשון הגרמנית, זו לשון המחנכת שלה. אבל הצליל העברי אינו זר לה, כי יהודי בּולגריה היו מצוּיים אצל הלשון העברית וחיי ארץ־ישראל. אביה של מרים היה בעל בתי־חרושת אָמיד לזכוּכית וּלאָריג בסוֹפיה. אך כשנפרדה ממנו היה כבר אסיר־למחצה בידי הנאצים וּמחוּסר־כּל. מאמא נתייתמה בעודה רכּה לימים, ומאז היתה היא, בת ה־15 בבואה לארץ, המוציאה והמביאה בבית, והמעודדת את האָב ואת האָח הצעיר בימים הקשים שבאו עליהם.
בדרך־עקיפין עלתה לארץ, בלווית קרובי־משפחה. יחידה באה, ולבה שם, בבית, עם האב והאח. לפתע פתאום נתגלגלה אפשרוּת של יציאה לידיה, ותוך 48 שעות הוחלט על מעשה זה, המעשה המכריע בחיי המשפחה כולה. אבל יש שעה המקפלת עולם מלא. וּמאז, לא פגה המתיחות שהיתה שוֹרה עליה אותן שעות קשות של הכרעה. לא חפצה להיפרד מעל יקיריה, והם לא חפצו לשלחה יחידה. חששו, שמא נפרדים הם ממנה לעולם. ואף־על־פי־כן החליטו לשלחה. ומאז לא שמעה דבר על אביה, לפי שאין מכתב יוצא מבולגאריה המנואצת ואין מכתב בא לשם.
מנת־הסבל, שטעמה מרים בסוֹפיה של בּוּלגריה, לא היתה פחוּתה מן המנה שחָלק הגורל לילדי יהודים בכל פינוֹת אירופּה. תחילה אסרוּ על ילדי היהודים לבקר בבתי־הספר הבּולגריים. אחר־כך אסרוּ על היהודים לצאת לרחוב, חוץ משעה אחת, מ־12 עד 1 בצהרים. לאב ניתנה רשוּת מיוחדת לצאת מחוץ לבית למשך ארבע שעות ביום, על מנת לחסל את עסקיו, שעברו לידי אריים. הם התקיימו בתמיכתם של מכּרים מחסידי־אוּמוֹת־העולם. ידידים בּולגריים היו מחרפים נפשם ומביאים להם מזונות. כי גם בשעה המותרת לא היו היהודים מרבים לצאת לרחוב, מאֵימת הנוער הנאצי. כל יהודי חייב לענוד לחזהוּ מגן־דויד צהוב, ובו כתוב " שדי" באותיות שחורות. על הזרוֹע נאלצו לענוד סרט לבן, ועליו הכתובת " יוּדה".
פעם העזה מרים לצאת לרחוב על מנת לקנות משהו לצרכי הבית. מיד הקיפוה פרחחי־רחוב ואחד מהם התנפל עליה, והספיגה מכות וגידופים המנסרים באזניה עד היום הזה. הם היו מטילים ביתים סרוחות ביהודים, מנפצים שמשות חלונותיהם, פורצים לחנויות ולבתים ובוֹזזים בהם כאוַת נפשם. היו באים בלילה, אוסרים את ראש־המשפחה ומביאים אותו למשרדי הגסטאפו לשם חקירה, שעיקרה מכות ועינוּיים. הם היו מרוקנים את הבית מכל חפצי־הערך, רהיטים וכלים, ונוטלים, כמובן, גם את הכסף המזומן שמצאו בבית. לא נשאר למשפחה אלא מה שהצליחה להטמין אצל ידידים מבין הבולגרים.
יחידי־סגוּלה היו אותם ידידים נכרים, שהסתירו ילדים יהודים בביתם או בבתי מכּרים שלהם. לעומתם היו רבּים ה" ידידים", שפּנוּ עורף ליהוּדים עם נשיבה ראשונה של הרוּח הנאצית בארץ, ואף היו מלשינים עליהם לעת־מצוֹא.
סכום הכסף שהצליח האָב להסתיר אצל מכּריו הבּולגריים היה זעום. גדולה דאגתה של מרים, שמא אָזל הכּסף והאָּב והאָח רעבים ללחם, אם עודם בחיים. שהרי בינתיים החלוּ יוצאות מבּוּלגריה רכּבות־המוות למחנות טרבלינקה ואוֹשביץ. מסוֹפיה, בּירת בּוּלגריה, גוֹֹרשוּ כל יהוּדיה עוד בהיות מרים עם אביה. רק ארבע משפחות נוֹתרוּ בעיר, לפי שנצרכו להן הנאצים, ואחד מארבעה אלה – אביה של מרים, שהוסיף לנהל את בתי־החרושת שלו למען הנאצים. הללוּ פסקו לוֹ שׂכר של אלף לוּה לחודש, סכום פעוּט שבפעוטים, פחוֹת ממחצית הלירה האנגלית.
מבתי – החרושת סילקוּ, כמובן, את כל הפועלים והפקידים הותיקים והמירום בגרמנים ובנאצים בּולגרים. את ארבע המשפחות שהותירוּ, שיכּנוּ בדירות עלוּבות, מיני אוּרווֹת ללא ריצפּה, שגגן עשוּי תבן טחוּב. לפני הגירוּש לפּולין כוּנסוּ אלפי יהודים על צרורותיהם, והנאצים הפשיטוּם עֵירוֹמים ושדדוּ מהם כל דבר של ערך. שבעה ימים היו כּלוּאים בבניני בתי־הספר ואיש לא הוּרשה לבקרם. זקנים, יצאה נשמתם, נשים כּרעוּ ללדת, תינוקות גָוועוּ ברעב. האנחות והיללוֹת עשוּיות היו לזעזע מוסדות עולם, אך אָזני עולם אטמוּ משמוֹע…
מרים ואָחיה הסתתרוּ אותם ימים בבתיהם של בּוּלגרים, ושבועיים ימים לא יצאו ממקום סתרם. הם רבצו כחיות רדופות והטלאי הצהוב על מלבושיהם – טלאי על המעיל והכותונת והפיג’אמה. לכל מלבוּש היו חייבים לקשור אותו " שׁדי", שעלה בדמים מרוּבים, 25 לווֹת.
דברי התנחומים לא הפיגו עצבותה של מרים. כּן, טוב כּאן, טוֹב ונעים. חיה היא מתוך חרוּת וּרוָחה, מוֹצאת ענין בלימודים, בחברים ובחברוֹת, אבל אין היא מאמינה, שתזכה לראוֹת את יקיריה. הרי מן האחרונים היתה, שנמלטו מבּוּלגריה, היא, הדוֹד והדוֹדה. בגבוּל נהגוּ עמהם בגסוּת ובאכזריוּת, הפשיטוּם עֵרוֹמים וגזלו מהם הכּל – בגדים, לבנים, חפצים יקרים ואפילוּ דברים של מה־בכך. בסוֹפיה התירו להם לקחת עמהם עשר לירוֹת תוּרכּיות לנפש. אך בגבוּל גזלו מהם עד הפרוּטה האחרונה. והדרך מסוֹפיה עד הגבוּל היתה קשה מאוד, דרך אֵמים ועלבונות.
בנסיעתה, וכן בימים הראשונים לישיבתה בארץ, הציף אותה נחשול אושר והיתה טורדת מלבה כל אותה שפעה של צלילים כבדים, שנצטברו בו. אך לא יצאו ימים מועטים, ימי חרוּת וּרוָחה, עד שחזרה המוּעקה עליה, ואין מנוֹס ממנה. עתים היא בּוֹשה ומתחרטת על שנתפתתה לאביה ונמלטה על נפשה והפקירה אותו ואת האח הקטן. האוּמללים, האוּמללים, על מה ולמה מענים אותם כל־כך? מה פשעם ומה חטאתם? ומפני מה מחרישים הכּל? ועולם כמנהגו נוֹהג, כאילו לא אירע דבר! מפני מה זורחת השמש וּמאירים הכוכבים ומכּחילים השמים והאדמה הארורה מוסיפה לספּווג הדמים, ויללות הבּכי והזעם גוֹועוֹת בקרונות ובמחנות?!
לא! לא! משהוּ יקרה, מן ההכרח שיקרה. לא יתכן, שכך יתגלגלו הדברים.
– כאן, בארץ ישראל, סיפרוּ לי הרבה על סבלות היהודים בתקוּפות קדוּמות. אני מקשיבה, אני מבינה, אבל איך אתנחם באלה? איך ארגע ואיך אשקוֹט!
– שמי אינס. כאן בשפיה, ובכל ארץ־ישראל קוראים לי יונה. זה בעברית. אני יודעת רק מעט עברית,
כי עוד אני חדשה פה, מדברת בשגיאות. אבל אתם תסלחו לי.
כשהיית קטנה, תינוקת, קראו לי שמחה, כשם הסבתא שלי, עליה השלום. אבל כשחלתה אמי ועוד מעט כבר לא היתה לי אמא, קראו לי אינס, שיקרה לי נס ולא אהיה יתומה. ובאמת קרה נס.
אני מדימוֹטיקה באתי אני, מקום קטן על יד סַלוֹניקי, וקוראים לו גם זימוֹטיכה. ואם אני הולכת חצי שעה ברגל, ואפילו הלכתי לאט לאט כמו מטיילת, כבר עברתי אותו כולו. כמה יהודים היו בדימוֹטיקה? – זאת לא אוכל להגיד לךְ, אף פעם לא ספרתי אותם. אבל היו יהודים הרבּה. אחדים סַבּלים, אחדים חנוָנים, וככה. סבא שלי, שאצלו גדלתי, היה עובד במין עבוֹדה כזאת בבית־חרוֹשת שעושים שם משי. אחר־כך, כשכבר היה זקן, התחיל הבּן שלו, זה הדוֹד שלי ברוּך, לעבוד בשבילו באותה עבודה.
לארץ באתי עם סבא וסבתא, כשהגרמנים כבר כבשוּ הרבּה מקומות והגיעו קרוב ליוָן. ברחנו מפניהם כל הזמן, כמו שבורחים משרוֹאים שריפה. סבתא שלי לא חפצה לברוֹח היא אמרה: – במקום הזה חייתי ובמקום הזה אמוּת. אז צעק סבא שלי ואמר: – יש לי שני בּנים בתוּרכּיה, מדוע לא נלך לראות אותם? ואני בכיתי. וסוף־סוף הסכימה סבתא, בכתה והסכימה.
ביום השלישי עזבנו את דימוֹטיקה וביום הרביעי כבר באו לשם הגרמנים. זה נקרא, שברחנו ברגע האחרון. הגענו לתוּרכּיה – וכבר הגרמנים כבשו כמעט את כל יוָן. עברנו הר, עברנו נהר, עם עוד אנשים שברחוּ מפני הגרמנים, וכבר לא היתה סכּנה. אבל ירד גשם. כל לילה יורד עלינו גשם ואנחנו בחוּץ, וכשכבר הגענו לגבול, שמענו פתאום קול יריות. מה זה? חייל תוּרכּי השתכר וירה סתם כך, ואנחנו – לבּנוּ יוצא מפחד – חשבנו שהגרמנים יתפסוּ
באנו לכפר אחד על ההר. נכנסנו לבית אחד – בית־מלון. שילמנוּ כסף והבעירו לנו אש בתנוּר, כי בחוּץ שלג וקר, עוד מעט ונמוּת מקוֹר. היה פסח וסבא שלי אמר: – שמונה ימים אצום, לא אוֹכל ולא אשתה אצל גויֹים, שאצלם לא כּשר. אבל כשעברו ארבעה ימים לא יכול כבר לסבּול והתחיל לשתות, רק מים ותה ומעט קפה.
באמצע הלילה היה פחד נורא… פתאום אנחנו שומעים פצצות כמו רעמים. חשבנו: הגרמנים. אבל לא, התוּרכּים בעצמם פוצצוּ תחנת רכּבת כדי שהגרמנים לא יקחו אותה. אז אמר סבא שלי: – צריך לברוֹח מכאן הלאה. נסענו בלילה בעגלה של תוּרכּים, בגשם ובשלג. שׂמנוּ שׂמיכה על הראש – ונסענו. היה לנו מזל, נס, כמו השם שלי, שהרשוּ לנו לעבוֹר את הגבוּל, אם־כי לא לכוּלם הרשוּ. כשברחנו היו אתנו מאתיים ועשרה אנשים, אבל לפנים תוּרכיה נכנסו רק עשרים וארבעה. התוּרכים אמרו: – אין לכם רשיון להכּנס ואתם צריכים לשוב ליוָן. אבל סבא שלי מדבר תוּרכית והתחיל לטלפן אל הבּן שלו, זה הדוֹד שלי יוסף, והוא התחיל לצעוק על התוּרכּים: – ברחנו מן האויב ואתם רוצים שנחזור? וככה, וככה. אז אמרו התורכים: – טוב, מה נעשה אתכם? ושלחו אותנו למקום אחד, אידרנה שמו. שם היינו שבוּע ימים ורוב הזמן ישבנו במשטרה והתעסקנו עם השוטרים והיה צריך לדבּר אתם הרבה, שלא יגרשוּ אותנו. אבל הם אמרו: – לא, אי אפשר, אף־על־פי שאתם מתעקשים לא נוּכל להחזיק אתכם אצלנו, משום שאין לכם רשיון ולא פּאספּוֹרט.
הדוד שלי יוסף בא אלינו, לא אכל ולא ישן, והיה מעשן סיגריות. כל הזמן הוא מדבּר עם השוטרים ועוד פעם שולחים טלגרמה, וככה, ואנחנו יושבים למטה כמו בבית־סוהר. אז בא איש אחד, " חכם" מבית־הכנסת, והוא הלך אל המשטרה ודיבר ודיבר, עד שלבסוף השיגוּ בשבילנו רשיון לבוא לארץ־ישראל. אבל איך באים לארץ־ישראל? אמרו, שהצעירים יסעו קצת בסירה קטנה, ואם תתהפך אז הם הצעירים הלא יודעים לשחות. והזקנים והילדים יסעו ברכבת. אבל לבסוף נסעו כולם ברכבת ובמכונית והיתה שמחה גדולה. וכשבאנו קרוב לחיפה, זה הגבוּל, אז סבא שלי נפל על הארץ והתחיל מנשק את האדמה. וכשראו זאת כולם, נפלו גם הם על הארץ והתחילו מנשקים את האדמה ומתפללים. סבתא היתה בוֹכה, בוֹכה. ולא יודעים אם היא מצטערת או שמחה.
וּכשבאנוּ לחיפה, לבית העולים, ושאלו אותנו מי יש לנו בארץ־ישׂראל, אמרנו שיש לנו עוד בּן, זה הדוד שלי בתל־אביב, הוא עובד בבית־חרושת לספּירט. שלחוּ לו מכתב והוּא בא תיכף ומיד, בטאכּסי בא ואמר: – לא, אני לא יכול להאמין שאלה אתם… בוֹאוּ אתי לתל־אביב, שם טוב. ואני הייתי אז רזה ודקה והפנים שלי אדוּמוֹת ומנופחות מן הרוּח והשלג, והשׂערות שלי עומדות כמו מסמרים, מפני שלא הסתרקתי הרבה זמן, והדודה שלי פשוּט מפחדת להביט עלי והיא אומרת: – איזה מין ילדה! – ואחר כך השמנתי יותר והתחלתי " להחליף את הפנים" וּלקבל צורה וגם הסתרקתי וכבר היה טוב.
הייתי אז בת 10 ועכשיו אני בת 12. חפצו להכניס אותי למין בית־חינוך של ילדים שאין להם אבא או אמא. אבל אחר־כך אמרו: – שפיה מקום יותר טוב בשבילה. “העזרה־הסוציאלית” קנתה לי בגדים ושלחה אותי לכאן.
לא הכּל סיפרתי לך, פשוט כבר נמאס לי לסַפּר.
כשהיינו שם, בתחנת הרכּבת, עם הפצצות, לא הכּרנו את הדוֹד שלי יוסף, כי הוא הלך מהבית כשהיה עוד בחוּר צעיר, ילד. ועכשיו הוא כבר איש גדול, מפוּרסם, שכולם מכירים אותו. אני הולכת בתחנה מפה לשם, הלוך ושוב, ואני לא מכירה שוּם דוֹד. פתאום אני רואה איש אחד מתנפל על סבא שלי ומתחיל לנַשק אותו. זה היה הדוֹֹד שלי יוסף.
יש לנו עוד דוֹד אחד בתוּרכיה, גם הוא רצה לראות אותנו ולקח עגלה ושילם אולי 24 לירות, אבל לא הצליח. לדוֹד שלי יש אוטו־משׂא, וכל יהודי שצריך כבר לבוא לארץ־ישראל, דוֹדי לוקח אותו באוטו שלו בלי כסף. הוא, אומרים עליו, ציוֹני, שאוהב הרבה את ארץ־ישׂראל, וגם אני אוהבת את ארץ־ישראל, מפני שפּה טוֹב ולומדים ואין פחד ולא צריך לברוֹח.
דבריה נמסרו כלשונה החיונית של הילדה.
כספית, אש־להבות, ותלתלי שׂיער לה כקש בהיר – כזאת היא שמחה־אינס־יונה העוֹלָה הקטנה מיוָן. מה רב ההבדל בינה לבין הבולגרית מרים. מה שונות הן בהשכלתן, במעמדן ובאורח־חייהן. אף־על־פּי־כן, גורל אחד להן, גורלן של בנות־ישראל קטנות.
נסים, סיפר עברית גם הוא, אף כי רק חמישה חָדשים יושב הוא בארץ. האֵם נשארה בבנגאזי והאח הבכור שירת כחייל באחת הפלוגות העבריות שבצבא הבריטי.
– אותי הביאוּ האנגלים לארץ – סיפּר נסים בן הארבע־עשׂרה, ובעיניו השחורות, היפות בעצבוֹנן, נדלק אוֹר לזכר המאוֹרעוֹת הסוערים של אותם הימים. – כשבאו האנגלים לבנגאזי ברחוּ האיטלקים. אז ברחוּ הרבה יהודים וגם אני ברחתי. האנגלים לקחוּ אותנו למחנה. קודם היינוּ במצרים, ואחר־כך כשהגרמנים כבר התחילו להתקרב לאלכּסנדריה, לקחו אותנו האנגלים לסודאן, על־יד חרטוּם. עוד קודם, כשהיינו בבנגאזי, האנגלים שאלו אותנו לאן אנחנו רוצים ללכת. ואמרתי אנוכי: – לארץ־ישראל!
– זה סיפרתי לך בקיצוּר, – הוסיף נסים ואָמר. – אבל אפשר לספר גם באריכוּת:
– כשחזרו האיטלקים לבּנגאזי, הם חפצוּ להטיל עוֹנש על היהוּדים, על שהיו שמחים קודם לבוֹאם של האנגלים. לכן אָסרו אותם והוֹבילוּם אסוּרים למחנה על – יד טריפּוֹלי, גם הרגוּ אחדים והיה פחד נורא. אבל אחר־כך, כשבאו האנגלים בפעם השניה, מיד חילקוּ אוֹכל במחנה ושיחררו את כולם. ואז חזרה אמא־שלי לבּנגאַזי. אמא־שלי היא תופרת, יש לה מכונה. ואבא־שלי היה סנדלר, אבל הוּא מת לפני חמש שנים, כשעוד הייתי ילד קטן ולא היתה עוֹד מלחמה. אחר־כך, כשהתחילה המלחמה, הייתי יושב בערב עם אמא שלי, פתאום – פחד נוֹרא! מה יש? – אוירוֹן. הוא מפציץ את האניות בנמל.
כשיצאו האנגלים, חפצו האיטלקים לעשות שפטים ביהוּדים. פרצו את החנוּיות שלהם ולקחוּ משם את כל האוֹכל וכל הכּסף. ואם " פּוליס" – זה מה שאומרים בעברית שוטר – רואה חייל קונה אצל יהוּדי, תיכף ומיד הוא מגרש אותו: אסור לקנות אצל יהוּדי! ופעם גם הרגו שני יהוּדים ברחוב, פשוט סתם כך, בלי סיבּה.
קוֹדם, מזמן, האיטלקים לא היו רעים כל־כך. היו מרשים לילדים ללמוד בבית־הספר שלהם, חצי יום היו לוֹמדים עברית ותוֹרה והכּל, וחצי יום לוֹמדים איטלקית. וּפעם, כשמוּסוֹליני בא לבנגאזי, ערכוּ לו היהודים מסיבּה, יען שפחדו: אם לא נערוך לו מסיבה, יאמרו שאנחנו לא אוהבים אותו ויהרגוּ את כל היהודים. אני לא הייתי במסיבה, לא הכניסו ילדים קטנים, רק אנשים חשובים, אבל ראיתי את מוּסוֹליני ברחוב. פרשו לפניו שטיחים יפים, שלא ילכלך את הנעלים שלו, ועל כל החנוּיות כתבו באותיות גדולות: " ויוָה איל דוצ’ה" ( " יחי המנהיג" ) – להראות, שאוהבים אותו הרבה.
אבל אחר־כך האיטלקים נהיו רעים. וכשהתחילה המלחמה והם עשו ברית עם הגרמנים, כבר נהיה רע מאוד ליהוּדים. ובזמן המלחמה לא הרשו לנוּ לקנות אוֹכל, ותמיד היינו עומדים בתור ומקבלים מעט מאד אוכל לפי נקודות, והיה רע מאוד־מאוד. ועכשיו, כאן, טוב מאוד, יש אוכל ויש הכל. אבל אמא שלי שם, ואנוכי כאן. ולא ראיתי אותה כל הזמן וקיבלתי ממנה רק מכתב אחד ולא יותר. היא לא כתבה בידה, אמא שלי לא למדה לכתוב. איש־אחד כתב בשבילה, ואמר תודה ותודה רבה שאני שלחתי לאמא שלי לירה אחת, וזה סימן שאני בריא ואני חי. שלחתי לה הלירה על־ידי איש־אחד מבּנגאזי, שהיה בארץ־ישראל, עזרה־סוציאלית נתנה לי שלוש לירוֹת, שאקנה כל מיני דברים, אז שלחתי לירה אחת לאמא־שלי. היא כתבה שבכתה על הלירה שלי, והיא בריאה, אבל היא רוצה לבוא לארץ־ישראל, ושנשיג לה איזה מין ויזה, ואז היא תבוא. ואני לא יודע איפה לוקחים כזאת ויזה.
אני לומד ועובד קצת – פעם בלוּל, פעם ביער, בכל ענף וענף. וטוב פה, טוב מאוד, למה לא? ואני רוצה להשאר פה, בודאי אני רוצה להשאר פה, למה לא? לומדים עברית וחשבון ותנ" ך וטבע ומולדת, ולקרוא, לכתוב, ולעבוד. ועושים ספּוֹרט, פעם על המתח וּפעם בריצה ופעם בכדורגל. שם, בבנגאזי, אי אפשר לחיוֹת בשקט. הערבים שם, אם הם תופסים יהודי, תיכף ומיד הם מרביצים לו והוא מוּכרח לשתוק מפחד, המסכן, הלא יש הרבה ערבים בכל פינה, המוֹן! אבל כאן, בשפיה, טוב, שקט.
שפיה זה ארצנוּ. ואני אוהב את הטיוּלים. הלכנו עם המדריך שלנו ברגל והיה טוב מאוד, מענין. קיסריה זה מקום של היסטוריה, לומדים הרבה בטיול כזה. בבנגאזי אין טיולים, כל אחד יושב בביתו ומפחד. שם לא היו הרבה יהודים – אחד יש לו חנות, אחד חייט, אחד נגר, ורק לאחדים יש בתים שקנו מערבים. ואם היה יהודי אחד עשיר ויש לו חנות גדולה, לקחו ממנו האיטלקים הכל ונשאר עני כמו כולם. אבל פה בארץ־ישׂראל יש ליהודים הרבה בתים והרבה שדות. ויש חקלאים. גם אני רוצה להיות חקלאי, אני אוהב להיות חקלאי, עבדתי שני ימים להשקות העצים, והיה טוב מאוד.
אבל דבר אחד לא טוב פה בארץ־ישראל. ראיתי בתל־אביב יהודים מעשנים סיגריות בשבת. בבנגאזי זה אסוּר. אם יש שבּת או יום־הכּיפּוּרים או פסח או סוּכּוֹת, לא פותחים את החנוּית ולא עושים שוּם דבר שאָסוּר לעשות. אם יראו יהודי מעשן סיגריה בשבת או אוֹכל טריפה או איזה דבר, יגידו לו: – אתה לא יהוּדי, אתה גוֹי.
ומתפללים בבוקר ובערב, וביום השבּת קוראים תהילים והולכים לבית־הכנסת ולא קוֹנים אף פעם בשׂר מערבים, ואם קוֹנים בשׂר שׂמים אותו במים ואחר־כך במלח, שיהיה כּשר.
ככה זה יהוּדי. אבל בארץ־ישראל לא עושים כל הדברים האלה, וזה לא טוב. ואם אמא־שלי תבוא ותראה מעשנים סיגריה בשבּת, היא תתרגש מאוד־מאוד. ואני לא יודע מה לעשות.
תמר, שלושה שמות לה. אמא קראה לה חביבה. אך אביה, שנתחנך בצרפת, הביא משם לבתו את השם איווט. האב סוחר היה, מעורב עם הבריות ומרבה במסעות. על כן גידל בנותיו שלא כמקובל בארץ־מולדתן. לימדן שפות כבחורים ממש ( ארבעה אחים יש לה לתמר ושתי אחיות ), ולא מיהר להשיאן בנערותן, כרגיל.
ככל בנות האמידים שביהודי בגדאד, למדה תמר צרפתית וערבית ואנגלית בבית־הספר של " אליאַנס“. אך צלילי השפה העברית היו זרים לה כל־כך, שלא ידעה כי " חביבה” שם עברי הוא, ובעלותה לארץ החליפה שמה בשם העברי תמר, שהרי מארץ התמרים באה אלינו.
ביום שיחתנו היתה כבר תמר תושבת ארץ־ישראל מזה שבעה חָדשים ודיברה אלי עברית רהוּטה וחיננית, כחן הנסוך על כל דמותה. עיניה שחורות ושערה שופע ושיניה צחורות וארשת פניה נעימה, – בת־מזרח טיפּוּסית.
בענין עלייתה לארץ היה עליה להילחם עם אמה בלבד, שכן נתיתמה מאביה לפני כשלוש שנים, והיא בת שלוֹש־עשׂרה אז. מלחמתה היתה קלה משל חלוּּצוֹֹת בגדאד הראשונות, שעלו זמן קצר לפניה. הראשונות אנוּּסוֹֹת היו לפרוֹֹֹץ חומה של מוּשגים מדור לדור בענין חינוך הבנות ומעמדן בארצות המזרח. זה לא כבר, רק לפני שנים אחדוֹֹֹת לא היתה עדיין נערה יהודית מבּוֹגרוֹת בגדאד יוצאת לרחוב בגילוי־פנים ובלא לווית אמה או אשה מבוגרת אחרת. כל עבודה נחשבה לחרפּה ורק נחוּתי־דרגה השפילוּ עצמם לעסוק בה ולהתפרנס ממנה. לא כל שכּן שנתביישו בה הבּנות. ואילו בזמן האחרון מוצא אתה בבגדאד נערות יהוּדיוֹת שהן פקידוֹת בבאנקים, או שהינן מורות.
רעיון חיי כפר וחקלאות היה זר אף הוא ליהודי בגדאד עד השנים האחרונות, עד שבאו חלוּצים מן הארץ לשמש כמדריכים בקרב הנוער היהוּדי. מאז הוּכשרה הקרקע לכך. הנסיונות המרובים של פעולה ציונית וחינוך עברי, מאז הצהרת באלפוּר ועד מאורעות־הדמים בארץ־ישראל לא השפיעו, כדרך שהשפיע נחשול האֵיבה והפרעות בגיטו בגדאד, בראשית יוּני 1941. בן־יום חשך עליה עולמה של יהדוּת בבל העתיקה. במשך דורות היתה יהדות זוֹ מעוּרה בחיי עיראק ומרכזת בידיה עמדוֹת־מפתח בכל שטחי החיים הכלכליים והתרבותיים. פתאום נתערער מעמדה ונעקרה מקרקע צמיחתה. וככל עדה יהודית בגולה, היוּ גם יהודי בבל כעלה נידף ברוּח.
– זה היה ככה – סיפרה תמר. – פעם, אני הולכת מבית־הספר ואני פוגשת בחברה שלי והיא אומרת אלי: – באו אנשים מארץ־ישראל והם רוצים לספּר לנו איזה דבר, אַת רוצה לבוא אתנו? אמרתי: – אשאל את אמא שלי. והיא אמרה: – טוב, לכי, אבל תשובי מהר.
סיפרו שם בצרפתית מה זה גוֹלה ומה זאת מוֹלדת ודיבּרוּ על ארץ־ישׂראל, איך חיים שם ואיך עובדים, והיה מעניין מאוד. והיינו באות מאז, בכל שבּת, ואני הבאתי עוד בנות והתחלנו ללמוֹד עברית מאלף־בית, כמו תינוקות. וכעבור איזה זמן כבר כל־כך רציתי לעלות לארץ־ישראל, שלא ידעתי מה לעשות. אמא שלי לא הסכימה תחילה ודיברתי אתה הרבה, והיה לנו ריב גדול, עד שסוף־סוף הסכימה. וכשבאתי לארץ־ישראל, החברות שלי, שעלו לפני, אמרו שארשם בעליית־הנוער ואסע לשפיה, אל קבוצת הבּנות מבּגדאד.
בהתחלה, היה קשה לעבור והתגעגתי לאמא, וגם הלימודים בעברית היו קשים והיה חסר איזה דבר. אבל עכשיו כבר התרגלתי ואני מבינה הכל וקוראת ספרים בעברית, ואני חושבת שזו שפה חשובה, שאפשר ללמוד בה הכל ולקרוא הכל, כמו בצרפתית. ועכשיו יש לנו גרעין להכשרה. פעם שמעתי, שיש אסיפה של חלק מהבנות, ושאלתי: – מה לא של כוּלן? אמרו לי: – מי שרוצה ללכת להכשרה ואחר־כך להתישבות, לעבוד יום שלם ולא ללכת העירה אלא לכּפר – היא תבוא. חשבתי: אם אני בארץ־ישראל, אז עלי לחיות בכפר ולעבוד בשדה ולהיות חלוּצה. ואם לא כך, יכולה הייתי להשאר בבגדאד ולחיות בנוחיוּת כמו כל הנשים שם, ללכת לקולנוע ולביקוּרים אצל מכּרים ולרקוד בנשפים, כשהמשרתת עושה את כל העבודה בבית.
כשבאתי אנוכי לארץ־ישראל לא ידעתי איך מטאטאים חדר, איך שוטפים כוס או עושים כל עבודה אחרת שהיא. הייתי רואה ילדות קטנות מכבסות ומטאטאות ושותלות בגינה ומטפלות בלוּל, ולא הבינותי איך הן עושות זאת. ועכשיו, כשאני עובדת, ואני רואה שיוצא מידי משהו יפה, אני מאוּשרת ואינני יכולה להאמין, כי אני עשיתי זאת.
ואגיד לך איזה דבר: צריך מהר מאוד להביא לכאן את כל הנוער היהודי מבגדאד. הם אינם מבינים שם כמה טוב פה. הם חיים שם בשעמוּם ובסכּנה. וכאן החיים יש להם מטרה. עובדים ובוֹנים איזה בניין חדש. נוטעים עצים ויש פירות, שותלים שתילים בגינה, והם צומחים וגדלים. לפעמים, כשאני עומדת לבדי בגן, אני מביטה מסביב ויש לי תענוּג גדול, ואני חושבת: הלא זה הרבה יותר טוב ויותר מעניין מאשר הקולנוע והנשפים…
יהושע, אף הוא חבר ה" גרעין" להכשרה ולהתישבות בכפר הנוער שפיה. קשיש בשנה מתמר הוא, בן שבע־עשׂרה. עלה לארץ מתוך הכּרה ציונית, על דעת עצמו. גדל בגיטוֹ של עיר מולדתו, וחש בתמידות בצערו ובעלבונו של יהודי בין נכרים. אביו היה סוחר אמיד, ובבית לא ידע מחסור ודאגה. כל שבעת הבנים והבנות היו לומדים וחיים חיי רוָחה, ואף־על־פי־כן, הניח הכּל מאחוריו ועלה לארץ־ישראל.
– לא הענין הפרטי הביא אותי לארץ – הסביר יהושע. – באופן פרטי היה לי טוב יתר בבית. אבל כשגדלתי מעט הבינותי, כי בתור יהודי אין לי מקום אחר אלא ארץ־ישׂראל. כשהייתי ילד וביקרתי כפעם בפעם במועדון " החלוץ הצעיר“, לא הבינותי כל־כך מה מספרים שם ומה ההבדל בין גלוּת וארץ־ישראל. אבל כשגדלתי מעט והתחלתי קורא בספרי ההיסטוריה של עמנו, נפקחו עינַי להבין. ואחר־כך, כשהופיע היטלר והתחיל משמיד את היהודים בכל מקום שם דרכה רגלו, כבר הבינותי יפה כל מה שסיפרו ב” חלוץ הצעיר". כשפרצו הפרעוֹת בבגדאד, חשבתי: מי יודע אם לא יכול לקרות פתאום דבר כזה גם אצלנו? ונעשיתי יותר ציוֹני וחלוּצי.
בשיחות שלנו לפני העליה לארץ־ישׂראל תיארנו לעצמנו, אנוכי וחברי, כי החיים כאן קשים הרבה יותר. חשבנו, שיהיה עלינו לגוּר באוהלים ולעבוד בעבודות קשות מאוד ולא יהיה לנו מה לאכול. אף־על־פי־כן, התארגנו, עשרים וחמישה חברים, צעירים נלהבים מאוד, והיינו מתאספים ומדברים על ארץ־ישראל ועל חיינו בעתיד והיינו מתגעגעים מאוד לבוֹא כבר לארץ ולחיות בה.
אַת שואלת מאין באו לנו הגעגועים האלה? – לא אוּכל להגיד לך, הם צמחו לאט־לאט, ופתאום תפשוּ את כל המחשבות שלי.
אני נולדתי ברחוב היהודים בדמשק, ואבא שלי גם הוא נולד שם.
לא ידעתי שום דבר על ארץ־ישראל. למדתי בתלמוד־תורה תפילה ותנ" ך. כל הלימודים היו בערבית ולא הבינותי שום דבר מן התפילה והתורה. אחר־כך, בגיל שש שנים, שלחו אותי לבית־ספר של מסיונרים. ושם לימדו ערבית ואנגלית וכל הסיפורים היו על הדת הנוצרית. אז התחרטו ההורים על שהכניסו אותנו לבית־ספר זה ועברנו ל" אליאנס". שם למדנו צרפתית וערבית ומעט מאוד עברית.
באותן השנים התחיל לפעוֹל אצלנו " החלוץ הצעיר" והתלהבתי מאוד מכל מה שסיפרו לנו שם. וכשגדלתי, נתקבלו סרטיפיקאטים בשבילי ובשביל כל חברי " החלוּץ הצעיר". אבל המדריכים שלנו לא הסכימו לקחת אותנו לארץ־ישראל בלי חתימת ההורים, ואבא לא נתן חתימתו.
כך נמשך הדבר מתוך ויכוּחים בלי סוף, עד שהגיע החפש הגדול והייתי חפשי מבית־הספר. אז מצאנו לנו עבודה, אני וחברי. עבדנו בחברת " סוֹלל־בּונה" שסללה באותם הימים כבישים בסוּריה. אבל ההורים התנגדו לעבודתנו, הסכימו שנעבוד רק בפקידות במשרד, ולא בעבודה גופנית, בסלילת כביש ממש. לא חפצנו להרגיזם ולצערם, על כן היינו יוצאים מהבית בבגדי־השבת, כאילו אנו הולכים לעבוד במשרד, ובמקום־העבודה היינו מחליפים את בגדינו. כך הכשרנו את עצמנו לחיי ארץ־ישראל וגם צברנוּ לנו מעט כסף.
יום אחד, לאחר שלושת חדשי עבודה בכביש, יצאנו בבוקר מן הבית ולא חזרנו עוד. בבגדי העבודה שלנו נכנסנו לארץ־ישראל והיה זה לנו לסמל. ראינו עצמנו כחלוצי קבוצתנו, שבחלקה נשארה עדיין בדמשק, על מנת לבוא זמן קצר אחרינו. אבל לאחר שברחנו, והדבר נודע להורים של חברינו, שמרו כל צעדיהם. ביום שנועד לעלייתם, מסרו ההורים את הדבר למשטרה – והבנים נתפסו ונעצרו והוחזרו הביתה! עד כדי כך אין הורינו חפצים להבין אותנו ואין הם מבינים, כי עלול לקרות להם ולבניהם כאשר קרה לקהילוֹת יהוּדיות רבּות! מתבּיישים הם במקצוע שלנו כי משא־נפשם הוא לראות אותנו פקידים בבאנקים ולא עובדים בידינו. והלא הם עצמם, ברובם, ביחוד בני הדור הקודם, מוציאים לחמם בזיעת־אפּיים ובעמל רב. חלקם סוחרים, אבל יש מהם הנודדים כל ימיהם בכפרי הסביבה, מוכרים וקונים מיני אריגים, כל נחושת עתיקים, או סדקית – ומחליפים בתבואה, בקליפות של רימונים, בגרעיני מישמשים, בתוצרת הלול ובכל הבא לידם.
קהילת דמשק, שהיא אחת העתיקות בקהילות המזרח, מתנוונת והולכת ושכונות הגיטו שלה מתרוקנים מיהודים. במשך שלוש עשרות השנים האחרונות פחת מספר נפשותיה משלושים אלף עד חמשת אלפים. רבים מהם היגרו לאמריקה ויסדו קהילות יהודיות גדולות בבואנוס־איירס ובמקסיקו. ורק מעוטם עלו לארץ – ישראל.
יהושע היטב לספר. הוא דיבר במבטא עברי גרוני ובלשון עסיסית. סיפר על חייה של קהילת־דמשק לכל פרטיהם, אף על בתי־הכּנסת העתיקים שבה, על הווי הדוֹר החולף ומנהגיו ועל הליכות הנוער ומשאת־נפשוֹ. נוער זה, שהוא מרוּחק מארץ־ישראל רק מהלך של שעוֹת מעטות, ואף־על־פי־כן מנוּתק הוא ממנה וזר לה, כאילו ימים ומדבריות מפרידים ביניהם. אף " החלוּץ הצעיר" ושליחי הארץ פילסוּ להם דרכם אליו בקושי. ביחוד היתה הדרך חסומה להשפעה על חייה של הנערה היהודיה, ורק בהשפעת הפעולה המיוחדת להעלאת בנוֹת למשקי הפועלות, החלו גם בנות־ישראל בדמשק נושאות נפשן לארץ־ישראל. והעולים לארץ מושכים אחריהם בעקבותיהם, כי רק בהתרחקם מביתם מסתבר להם יותר ויותר, מה עתיד של התנוונות צפוּי להם שם.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.