רקע
ברכה חבס
אנטורפן־פאריז־ניצה־בארצלונה

לילי ק., בת חמש־עשרה. נערה גבוהה וזקופה, אמיצה ונמרצת. ראש נאה לה, בהיר־תלתלים. מדברת היא בחמש שׂפות, כמספר המדינות שניטלטלה בהן בנדודדיה.

בת גליציה היא, ילידת העיירה נוֹביסונץ', לא הרחק מקראַקוב. אך המלחמה פגעה בה בבלגיה, שם ישבה מאז שנת 1931 עם אחותה והוריה, בעלי מסעדה באנטוורפּן.

התאריך המכריע בחייה היה 10 במאי 1940, יום ו' בשבוע, הוא יום פלישת הגרמנים לבלגיה. עם שחר העירם פתאום רעם הפצצות, ולאחר רבע שעה נחתך גורלם. יצאו מיד לדרך בלי כל חפצים. הרכבות היו מלאות עד אפס מקום, על כּן נסעוּ במכונית. התכוונו להגיע לצרפת, אך הגרמנים הקדימו אותם. יומַיים חתרו בסירה, 14 איש, במימי נחל קטן שבין בלגיה וצרפת. אחר־כך הלכוּ ברגל לאורך החוף. כפרי צרפת, כערים והעיירות, היו אחוזי אֵימת־מוות. אנדרלמוסיה שׂררה בכל מקום, הכל היו רצים דחופים ומבוהלים, זה לכאן וזה לכאן, ובכל מקום השיגתם אש הפצצות. לא היתה אפשרות להימלט, לא היה גם טעם לבקש מיפלט בצרפת, שנהפכה בן־לילה לארץ כיבוש נאצי.

חזרו לאנטוואֶרפן, לדירתם, ושנתיים ישבו שם בשלוָה, כביכול. ביוּני 1942 החלה החיה הנאצית חושפת אף כאן צפרניה הטורפניות. מעתה הוטל עליהם לענוד את ה" כּוֹכב" היהוּדי. הגברים נלקחו לעבודת־כפיה, ויש שיצאו לעבודה ולא חזרוּ עוד, ולא נודעו עקבותיהם. האָב ברח לניצה, באישור צרפת הבלתי־כבושה, שהיתה עיר מיקלט לפליטים יהודים מכל קצווי אירופה המערבית. ואולם רק מעטים זכוּ להגיע למחוז־חפצם ורבּים נפלו בדרכים ובגבוּלות.

אותו זמן החלו הגרמנים שבבלגיה מעבידים גם ילדים מבני 13 ומעלה. רבּים נזדרזו לברוֹח. וגם משפחת ק. היתה בבורחים. אך לא בנקל עלתה להם הברחת הגבולין, כי הוטל איסוּר על יהודים לנסוע ברכּבת ולצאת מפתח ביתם, אחר השעה שמונה בערב. והרכּבת, שבה עמדו להימלט, יוצאת לדרכה בלילה. האֵם היתה אובדת־עצות, כי המבריח, ששילמה לו שׂכרוֹ בעין יפה, חשש לצאת לרחוב בשעה האסורה. אך נמצא ידיד בלגי, שהתנדב לעזור. בא לעת ערב עם מכר שלו, ולאחר שתלשו את ה" כוכבים" מבגדיהם, יצאו בלוויתו לרחוב, כאילו בני משפחה הם. בתחנה חיכה המבריח וּבידוֹ הפּאספּוֹרטים המזויפים. המכּר הבּלגי ליוָם עד גבול צרפת־הכבושה ומשם המשיכו דרכם לניצה.

– פעמיים צפויה היתה לנו סכּנה שניפוֹל בפח – סיפרה לילי – כי אמא לא היטיבה לדבּר צרפתית והביקורת בדרכים היתה חמוּרה מאוד. אך המבריח ליוָנוּ כל הדרך והוא שהוציאנו מן המיצר. אחר־כך הוליכנו ברגל ארבע שעות בין שיחים וסבכים, עד שנתגלה פתאום לעינינו חיל־המשמר. אך אלה היו מנאמני המחתרת הצרפתית, וקראו אלינו:

– פראַנס ליבר!.. פראַנס ליבר!.. ( צרפת החפשית).

שמחו וצהלוּ להצלחתנו.

משם הובאנו למחנה־ריכוז. הודענו במברק לאבא היכן אנו. מיד בא ודרש מאת הקומיסאר הממונה על המחנה לשחרר את משפחתו. אך הקומיסאר לא הסכים לשחררנו. אותו יום כבר פשטה השמוּעה, כי ממחנה זה עומדים להשלח לפולין – ונפלה עלינו אֵימה גדולה. אבל אבא לא נח ולא שקט. לבסוף שלח לנו מכונית קטנה והצלחנו להימלט בה מן המחנה. נסענו 24 שעות במכוניות וברכּבות שונות עד שהגענו לניצה שבדרום.

רק חודש ימים ישבנו בניצה, ושוב נאלצנו להיטלטל למרחקים. אנשי ס. ס. הגבירו אותם הימים פעולתם גם שם. יום יום היו יוצאים לציִד, מחפשים וּבודקים ואוסרים יהודים ומשלחים אותם למחנות־ריכוז, ואין מיפלט מהם. תחילה ניסינו להסתתר, אחר־כך הובהר לנו, כי בדרך זו לא נימלט מחיות הטרף.

יום אחד החלו מתלחשים בחוגי הפליטים היהודים על אפשרות של שליחת ילדים לאמריקה. ההורים היססוּ, לא חפצו להיפרד מאתנו. אך כיון שבאו מים עד נפש, ניאותו לשלוֹח אותנו לאמריקה ואילו הם עצמם ביקשו להגיע לפורטוגל, שהיתה אז אחד ממרכזי הפליטים. שלחונו תחילה לבית הרוטשילדים בקאן. אתנו נסע גם בן־דוֹד קטן, שנמלט בינתיים אף הוא עם הוריו מבלגיה. ששה חודשים היינו שם בלי הורינו, תחילה בבית־רוטשילד ואחר כך בבית־מחסה צרפתי לילדים עזוּבים מהוריהם. אבל אבא ואמא, שהצליחו בינתיים להגיע לספרד, לא נחו ולא שקטוּ ולא פסקו מנסיונותיהם להחזירנוּ אליהם. פעמיים שלחו מבריחים לקחתנו, עד שיצאנו מצרפת הכבוּשה. בסוף פברואר 1943 הגענו בדרכי ההרים לגבוּל ספרד, שתי ילדות קטנות, בלי בני־לוויה מבוגרים. השלטונות נהגו עמנו יפה. לא אסרונו, כפי שאוסרים בספרד מבריחי גבולין, אלא שלחונו על חשבון המדינה מעיר לעיר, עד שבאנו לבארצלונה, אל הורינו.

סיפור “יבש” היה זה, בלא קורטוב של התרגשות. ומה לא היה בו? נדודים, בריחה, הברחת גבולין. ספינה ורכבת ומכונית. גבולות ומחנות ומשמרות מזוינים. פצצות, דליקות ושיירות־מוות. סער על פני אירופה. הרג רב, ביהודים ובילדיהם. הציידים רודפים, יש להימלט מפניהם כמפני חיות רעות. כל חושיו של אדם משותקים, ורק יצר החיים פועם בו, והוא שמעורר אותו בלילות, שמטלטלהו ברכבת ובסירה, במכונית וברגל, לכל מקום מיפלט, לכל פתח הצלה.

כשסיימה הנערה סיפוּרה, השגחתי בהוריה ובאחותה הקטנה, שבאו להתארח יום אחד אצלה בכפר. ראיתים יושבים על ספסל בחורשת בן־שמן העתיקה ומסתכלים בבני־הנעוּרים העליזים, המתקינים עצמם לחגיגת אחד־במאי בארץ־ישראל.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47919 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!