תמר, שלושה שמות לה. אמא קראה לה חביבה. אך אביה, שנתחנך בצרפת, הביא משם לבתו את השם איווט. האב סוחר היה, מעורב עם הבריות ומרבה במסעות. על כן גידל בנותיו שלא כמקובל בארץ־מולדתן. לימדן שפות כבחורים ממש ( ארבעה אחים יש לה לתמר ושתי אחיות ), ולא מיהר להשיאן בנערותן, כרגיל.
ככל בנות האמידים שביהודי בגדאד, למדה תמר צרפתית וערבית ואנגלית בבית־הספר של " אליאַנס“. אך צלילי השפה העברית היו זרים לה כל־כך, שלא ידעה כי " חביבה” שם עברי הוא, ובעלותה לארץ החליפה שמה בשם העברי תמר, שהרי מארץ התמרים באה אלינו.
ביום שיחתנו היתה כבר תמר תושבת ארץ־ישראל מזה שבעה חָדשים ודיברה אלי עברית רהוּטה וחיננית, כחן הנסוך על כל דמותה. עיניה שחורות ושערה שופע ושיניה צחורות וארשת פניה נעימה, – בת־מזרח טיפּוּסית.
בענין עלייתה לארץ היה עליה להילחם עם אמה בלבד, שכן נתיתמה מאביה לפני כשלוש שנים, והיא בת שלוֹש־עשׂרה אז. מלחמתה היתה קלה משל חלוּּצוֹֹת בגדאד הראשונות, שעלו זמן קצר לפניה. הראשונות אנוּּסוֹֹת היו לפרוֹֹֹץ חומה של מוּשגים מדור לדור בענין חינוך הבנות ומעמדן בארצות המזרח. זה לא כבר, רק לפני שנים אחדוֹֹֹת לא היתה עדיין נערה יהודית מבּוֹגרוֹת בגדאד יוצאת לרחוב בגילוי־פנים ובלא לווית אמה או אשה מבוגרת אחרת. כל עבודה נחשבה לחרפּה ורק נחוּתי־דרגה השפילוּ עצמם לעסוק בה ולהתפרנס ממנה. לא כל שכּן שנתביישו בה הבּנות. ואילו בזמן האחרון מוצא אתה בבגדאד נערות יהוּדיוֹת שהן פקידוֹת בבאנקים, או שהינן מורות.
רעיון חיי כפר וחקלאות היה זר אף הוא ליהודי בגדאד עד השנים האחרונות, עד שבאו חלוּצים מן הארץ לשמש כמדריכים בקרב הנוער היהוּדי. מאז הוּכשרה הקרקע לכך. הנסיונות המרובים של פעולה ציונית וחינוך עברי, מאז הצהרת באלפוּר ועד מאורעות־הדמים בארץ־ישראל לא השפיעו, כדרך שהשפיע נחשול האֵיבה והפרעות בגיטו בגדאד, בראשית יוּני 1941. בן־יום חשך עליה עולמה של יהדוּת בבל העתיקה. במשך דורות היתה יהדות זוֹ מעוּרה בחיי עיראק ומרכזת בידיה עמדוֹת־מפתח בכל שטחי החיים הכלכליים והתרבותיים. פתאום נתערער מעמדה ונעקרה מקרקע צמיחתה. וככל עדה יהודית בגולה, היוּ גם יהודי בבל כעלה נידף ברוּח.
– זה היה ככה – סיפרה תמר. – פעם, אני הולכת מבית־הספר ואני פוגשת בחברה שלי והיא אומרת אלי: – באו אנשים מארץ־ישראל והם רוצים לספּר לנו איזה דבר, אַת רוצה לבוא אתנו? אמרתי: – אשאל את אמא שלי. והיא אמרה: – טוב, לכי, אבל תשובי מהר.
סיפרו שם בצרפתית מה זה גוֹלה ומה זאת מוֹלדת ודיבּרוּ על ארץ־ישׂראל, איך חיים שם ואיך עובדים, והיה מעניין מאוד. והיינו באות מאז, בכל שבּת, ואני הבאתי עוד בנות והתחלנו ללמוֹד עברית מאלף־בית, כמו תינוקות. וכעבור איזה זמן כבר כל־כך רציתי לעלות לארץ־ישראל, שלא ידעתי מה לעשות. אמא שלי לא הסכימה תחילה ודיברתי אתה הרבה, והיה לנו ריב גדול, עד שסוף־סוף הסכימה. וכשבאתי לארץ־ישראל, החברות שלי, שעלו לפני, אמרו שארשם בעליית־הנוער ואסע לשפיה, אל קבוצת הבּנות מבּגדאד.
בהתחלה, היה קשה לעבור והתגעגתי לאמא, וגם הלימודים בעברית היו קשים והיה חסר איזה דבר. אבל עכשיו כבר התרגלתי ואני מבינה הכל וקוראת ספרים בעברית, ואני חושבת שזו שפה חשובה, שאפשר ללמוד בה הכל ולקרוא הכל, כמו בצרפתית. ועכשיו יש לנו גרעין להכשרה. פעם שמעתי, שיש אסיפה של חלק מהבנות, ושאלתי: – מה לא של כוּלן? אמרו לי: – מי שרוצה ללכת להכשרה ואחר־כך להתישבות, לעבוד יום שלם ולא ללכת העירה אלא לכּפר – היא תבוא. חשבתי: אם אני בארץ־ישראל, אז עלי לחיות בכפר ולעבוד בשדה ולהיות חלוּצה. ואם לא כך, יכולה הייתי להשאר בבגדאד ולחיות בנוחיוּת כמו כל הנשים שם, ללכת לקולנוע ולביקוּרים אצל מכּרים ולרקוד בנשפים, כשהמשרתת עושה את כל העבודה בבית.
כשבאתי אנוכי לארץ־ישראל לא ידעתי איך מטאטאים חדר, איך שוטפים כוס או עושים כל עבודה אחרת שהיא. הייתי רואה ילדות קטנות מכבסות ומטאטאות ושותלות בגינה ומטפלות בלוּל, ולא הבינותי איך הן עושות זאת. ועכשיו, כשאני עובדת, ואני רואה שיוצא מידי משהו יפה, אני מאוּשרת ואינני יכולה להאמין, כי אני עשיתי זאת.
ואגיד לך איזה דבר: צריך מהר מאוד להביא לכאן את כל הנוער היהודי מבגדאד. הם אינם מבינים שם כמה טוב פה. הם חיים שם בשעמוּם ובסכּנה. וכאן החיים יש להם מטרה. עובדים ובוֹנים איזה בניין חדש. נוטעים עצים ויש פירות, שותלים שתילים בגינה, והם צומחים וגדלים. לפעמים, כשאני עומדת לבדי בגן, אני מביטה מסביב ויש לי תענוּג גדול, ואני חושבת: הלא זה הרבה יותר טוב ויותר מעניין מאשר הקולנוע והנשפים…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.