נסים, סיפר עברית גם הוא, אף כי רק חמישה חָדשים יושב הוא בארץ. האֵם נשארה בבנגאזי והאח הבכור שירת כחייל באחת הפלוגות העבריות שבצבא הבריטי.
– אותי הביאוּ האנגלים לארץ – סיפּר נסים בן הארבע־עשׂרה, ובעיניו השחורות, היפות בעצבוֹנן, נדלק אוֹר לזכר המאוֹרעוֹת הסוערים של אותם הימים. – כשבאו האנגלים לבנגאזי ברחוּ האיטלקים. אז ברחוּ הרבה יהודים וגם אני ברחתי. האנגלים לקחוּ אותנו למחנה. קודם היינוּ במצרים, ואחר־כך כשהגרמנים כבר התחילו להתקרב לאלכּסנדריה, לקחו אותנו האנגלים לסודאן, על־יד חרטוּם. עוד קודם, כשהיינו בבנגאזי, האנגלים שאלו אותנו לאן אנחנו רוצים ללכת. ואמרתי אנוכי: – לארץ־ישראל!
– זה סיפרתי לך בקיצוּר, – הוסיף נסים ואָמר. – אבל אפשר לספר גם באריכוּת:
– כשחזרו האיטלקים לבּנגאזי, הם חפצוּ להטיל עוֹנש על היהוּדים, על שהיו שמחים קודם לבוֹאם של האנגלים. לכן אָסרו אותם והוֹבילוּם אסוּרים למחנה על – יד טריפּוֹלי, גם הרגוּ אחדים והיה פחד נורא. אבל אחר־כך, כשבאו האנגלים בפעם השניה, מיד חילקוּ אוֹכל במחנה ושיחררו את כולם. ואז חזרה אמא־שלי לבּנגאַזי. אמא־שלי היא תופרת, יש לה מכונה. ואבא־שלי היה סנדלר, אבל הוּא מת לפני חמש שנים, כשעוד הייתי ילד קטן ולא היתה עוֹד מלחמה. אחר־כך, כשהתחילה המלחמה, הייתי יושב בערב עם אמא שלי, פתאום – פחד נוֹרא! מה יש? – אוירוֹן. הוא מפציץ את האניות בנמל.
כשיצאו האנגלים, חפצו האיטלקים לעשות שפטים ביהוּדים. פרצו את החנוּיות שלהם ולקחוּ משם את כל האוֹכל וכל הכּסף. ואם " פּוליס" – זה מה שאומרים בעברית שוטר – רואה חייל קונה אצל יהוּדי, תיכף ומיד הוא מגרש אותו: אסור לקנות אצל יהוּדי! ופעם גם הרגו שני יהוּדים ברחוב, פשוט סתם כך, בלי סיבּה.
קוֹדם, מזמן, האיטלקים לא היו רעים כל־כך. היו מרשים לילדים ללמוד בבית־הספר שלהם, חצי יום היו לוֹמדים עברית ותוֹרה והכּל, וחצי יום לוֹמדים איטלקית. וּפעם, כשמוּסוֹליני בא לבנגאזי, ערכוּ לו היהודים מסיבּה, יען שפחדו: אם לא נערוך לו מסיבה, יאמרו שאנחנו לא אוהבים אותו ויהרגוּ את כל היהודים. אני לא הייתי במסיבה, לא הכניסו ילדים קטנים, רק אנשים חשובים, אבל ראיתי את מוּסוֹליני ברחוב. פרשו לפניו שטיחים יפים, שלא ילכלך את הנעלים שלו, ועל כל החנוּיות כתבו באותיות גדולות: " ויוָה איל דוצ’ה" ( " יחי המנהיג" ) – להראות, שאוהבים אותו הרבה.
אבל אחר־כך האיטלקים נהיו רעים. וכשהתחילה המלחמה והם עשו ברית עם הגרמנים, כבר נהיה רע מאוד ליהוּדים. ובזמן המלחמה לא הרשו לנוּ לקנות אוֹכל, ותמיד היינו עומדים בתור ומקבלים מעט מאד אוכל לפי נקודות, והיה רע מאוד־מאוד. ועכשיו, כאן, טוב מאוד, יש אוכל ויש הכל. אבל אמא שלי שם, ואנוכי כאן. ולא ראיתי אותה כל הזמן וקיבלתי ממנה רק מכתב אחד ולא יותר. היא לא כתבה בידה, אמא שלי לא למדה לכתוב. איש־אחד כתב בשבילה, ואמר תודה ותודה רבה שאני שלחתי לאמא שלי לירה אחת, וזה סימן שאני בריא ואני חי. שלחתי לה הלירה על־ידי איש־אחד מבּנגאזי, שהיה בארץ־ישראל, עזרה־סוציאלית נתנה לי שלוש לירוֹת, שאקנה כל מיני דברים, אז שלחתי לירה אחת לאמא־שלי. היא כתבה שבכתה על הלירה שלי, והיא בריאה, אבל היא רוצה לבוא לארץ־ישראל, ושנשיג לה איזה מין ויזה, ואז היא תבוא. ואני לא יודע איפה לוקחים כזאת ויזה.
אני לומד ועובד קצת – פעם בלוּל, פעם ביער, בכל ענף וענף. וטוב פה, טוב מאוד, למה לא? ואני רוצה להשאר פה, בודאי אני רוצה להשאר פה, למה לא? לומדים עברית וחשבון ותנ" ך וטבע ומולדת, ולקרוא, לכתוב, ולעבוד. ועושים ספּוֹרט, פעם על המתח וּפעם בריצה ופעם בכדורגל. שם, בבנגאזי, אי אפשר לחיוֹת בשקט. הערבים שם, אם הם תופסים יהודי, תיכף ומיד הם מרביצים לו והוא מוּכרח לשתוק מפחד, המסכן, הלא יש הרבה ערבים בכל פינה, המוֹן! אבל כאן, בשפיה, טוב, שקט.
שפיה זה ארצנוּ. ואני אוהב את הטיוּלים. הלכנו עם המדריך שלנו ברגל והיה טוב מאוד, מענין. קיסריה זה מקום של היסטוריה, לומדים הרבה בטיול כזה. בבנגאזי אין טיולים, כל אחד יושב בביתו ומפחד. שם לא היו הרבה יהודים – אחד יש לו חנות, אחד חייט, אחד נגר, ורק לאחדים יש בתים שקנו מערבים. ואם היה יהודי אחד עשיר ויש לו חנות גדולה, לקחו ממנו האיטלקים הכל ונשאר עני כמו כולם. אבל פה בארץ־ישׂראל יש ליהודים הרבה בתים והרבה שדות. ויש חקלאים. גם אני רוצה להיות חקלאי, אני אוהב להיות חקלאי, עבדתי שני ימים להשקות העצים, והיה טוב מאוד.
אבל דבר אחד לא טוב פה בארץ־ישראל. ראיתי בתל־אביב יהודים מעשנים סיגריות בשבת. בבנגאזי זה אסוּר. אם יש שבּת או יום־הכּיפּוּרים או פסח או סוּכּוֹת, לא פותחים את החנוּית ולא עושים שוּם דבר שאָסוּר לעשות. אם יראו יהודי מעשן סיגריה בשבת או אוֹכל טריפה או איזה דבר, יגידו לו: – אתה לא יהוּדי, אתה גוֹי.
ומתפללים בבוקר ובערב, וביום השבּת קוראים תהילים והולכים לבית־הכנסת ולא קוֹנים אף פעם בשׂר מערבים, ואם קוֹנים בשׂר שׂמים אותו במים ואחר־כך במלח, שיהיה כּשר.
ככה זה יהוּדי. אבל בארץ־ישראל לא עושים כל הדברים האלה, וזה לא טוב. ואם אמא־שלי תבוא ותראה מעשנים סיגריה בשבּת, היא תתרגש מאוד־מאוד. ואני לא יודע מה לעשות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.