רקע
שלמה צמח
קפריסין (רשמי־מסע)

 

האי ויושביו    🔗

לאחר יום שרב וליל מחנק בתא הספינה, השטה אל חופי אירופה ונושאת אתה מורים עברים להתעמלות ולגיאוגרפיה, תלמידיהם, בוגרי הגימנסיה, היוצאים לחזור אחרי אכסניה של תורה ואחרי נועם חיי־נעורים, עסקנים חולי־קיבה, הנוסעים למעיינות־הרפואה (והשנה, מפני צוק־העתים, לסוף העונה).

– אחר ליל נדודים ומחנק ירדתי בבוקר לקפריסין, והבהיק מפרץ לרנקה הקטן, השיב את רוחו ולחותו על פני, לרגעים גילה את זהב־חולות קרקעיתו ולרגעים בחשוֹ וטבלו בירק מימיו השמנים, ועד מהרה הביאו אותי ספנים תוגרים אל החוף. ומיד, מכיון שעמדו רגלי על אדמה מוצקה, שוב נתכנסה כל הוויתי אל תוך להטה של חמה אכזרית. שערת־זהב, אמר ווֹלטיר, אין ערוך ליפייה, אבל בשעה שאתה שוחלה מתוך המרק, כל היפה פורח ואפס. גם שמש זו, ראש כל המזלות ואם כל חי, שהשירה העברית לא פסקה לקשור לה כל כתריה זה שלושים שנה:

הוֹ נְמַקֵּי הָחֹשֶךְ וּרְקֵבֵי הָאָמֶשׁ,

הִתְפַּלְלוּ לַשֶּׁמֶשׁ, לַשָּׁמֶשׁ!

גם שמש זו, אם היא מכה על ראשך בלי רחמים, אתה מוכן להעבירה מן העולם ולהורידה לשאול תחתיה. בלרנקה בקפריסין לא מת התמוז, לא מת. הנה הוא דואה בשמיה ביום אב בוער זה, שליט, מכניע את הכל ונועץ חניתו בגבו של כל עובר ושב, ומפלט מפניו אין.

היה חם מאד. ואולם לגודל תמהוני שרה שקט משונה, לא שכיח, מסביב. אי זה, פלח יבשתה של מזרח, גוש עפר וסלעים ויערות, שניתק מהרי סוריה ואנטוליה ונתבודד ושקע והוריד עגנו כספינת פלאים בין גלי ים התיכון; אי זה, אשר שדותיו מאפירים בברק הכסף של עוקצי דרדר וקוצים, אשר בצוֹתיו מוריקות בשיחי אשל מרתתים, בירק דביק והסמר החד, ואשר גם הריו עוטפים צעיף עלטה סגלגל עם דמדומי ערב; אי זה, שהוא כולו מזרח על אדמתו, צמחיה, טרשיה ואוירה – ובכל־זאת בשקט היה דבר חדש, לא ידוע לי.

יוונים ותוגרים טרחו. המנופות הטעינו חבילות כותנה ואניצי־פשתה. במריצות העבירו מהנמל אל העיר ארגזים מרובעים, ועל כל אחד מהם היה מצויר בקבוק ומתחתיו רשומה המלה ״בזהירות״ ושלושה אותות־קריאה לאחריה. הם באו מאנגליה. משקה. והסבלים, הלבושים מכנסיהם הרחבים הטורקיים, עמלו בזריזות יתרה בהסעת משאותיהם. דגל בריטניה התנוסס בראש תורן מעל לבתי־המכס ופטפט לרוח היום. אבל שאונה והמונה של עיר חוף מזרחית לא היו כאן. איש לא פגע בי ולא הדריך את מנוחתי, בבית־הקפה היו מונחות רגלי לפני, ומצחצח־נעלים מזוהם לא עשה בהן כבתוך שלו. רוכלים ומוכרי־סידקית עברו על ידי והכריזו על מרכלתם, רקמת אי־כרתים ומגדנותיו, אבל לא נטפלו אלי באותה חוצפה טרדנית של פרחחי יפו ופורט־סעיד. והרחובות היו נקיים ומכובדים. והעגלות, בנות שני אופנים גבוהים מאד, הרתומות צמדי בקר ארך־רגל, רזה ובעל גון צהוב־אדמדם, שרכו בעצלתים את דרכן אל החוף, והן טעונות ברכת האי ומשמני ארצו, והרבו עוד בצעדם האטי להטביע את השלווה בכל.

והיה במנוחת־נפש זו כעין פחד־סתרים, רגש־בדידות בן־דורות כבד וחבוי. לא עצלות ולא תרדמת אפס־מעשים. היה עוצר־רוח והתאפקות רבה. הישיבה כאן אינו דבר פשוט כל־כך. לב־ימים זה מכניע אותך, מכיון שאתה משועבד ותלוי תמיד בחסדיהם של איתני־העולם, העומדים בלי הרף לנגד עיניך בכל חסנם ומוראם. לכל אשר תפנה, לאחר מהלך יום או יומיים, ואתה בקצה הארץ. ובראש כל גבעה, מארבע רוחות העולם, וברק המים המכחילים עוטרים אליך באופק כמעגל־קסמים. אתה בצינוק וחגורת המים, כמו במבצרים עתיקים, מלפפת אותך מכל צד. ולב האדם מהסס ובחרדה יקשיב. מה יחרשו גלים אלה, המסתערים יומם ולילה סחור סחור, הומים וגורפים את מעט העפר מתחת הרגל, חותרים בחשאי ובלי הרף תחת מוסדות ארץ קטנה זו, אשר עליה תקע אדם את אהלו?

וכאי כן יושביו. לא עם, שבט, רק משפחה אחת, בית־אב אחד. אנשי־שדה שאין לפניהם אלא אדמה זו ויבולה. במזרח, ב״כפרים האדומים״, ינץ הרמון ועץ־ההדר יזהיב פריו, על מדרוני הטרוֹדוֹס ישתרעו כרמי גפנים, ובין נקיקי סלעים על זרמת הנחלים, בתוך המיית המים, המשקשקים ונופלים מעל, יצל האגוז, יתן ריחו ההדס וחורשות־תפוחים יאדימו. ומלמטה, בעמק ניקוסיה, בין גרני בר, יסחר פלח מסכן על מורגו, יזרה תבואתו לרוח ערבים, והדלות הגדולה והשחורה מציצה מעיניו המאובקות ומכל מקום. יש כאן טוב־לב טבעי וקדמון. הוא מגיע כמעט לצרות־המזח ולטמטומו. נדמה, שמעל לאי זה לא רחפה מעולם מחשבת־אנוש. שלווה בבתי־הקפה, בכפר ובעיר. אין קול ואין צווחה. בלילות יושבים כפריים מנומסים ושותים יינם ומקשיבים בכובד־ראש לקול הנבל, למנגינות־גרמוֹפוֹן זרות ומרוחקות, או לשירת הבחור ההונגרי, הפוזל בעיניו, עם קולו שצרד מרוב שכרה ועגבים, והמשמיע זמרת מדייאַרים מרוסקת ומבקיע אותה דרך חצוצרה של נייר ושולחה למעלה, אל אויר שחקים הרועפים כוכבים ורשפיהם.

פשטות זו וצרות־המחשבה אינן נעדרות בכל־זאת יופי ורגש. מי שראה פעם את אמנות־החרס הקפרית ידע מה טיבה של פשטות זו ויפייה. מין חיבּה עמוקה לקטנוֹת, המשקיעה הרבה פאר ויקר אל תוך המועיל והיום־יומי. הפיוט כאן אינו בשעות עלייה. הוא מעורב בין רגעי החיים, המשתרעים על פני קו הזמן הארוך. יש כאן התקשרות אל מולדת, שאין לה כל יכולת, כל חלום של גידול והתפשטות, מכיון שנחתך גורל גבולותיה מתחילת ברייתה בידי שמים. ואולם הדבקוּת בעפר האי קיימת. גם גאווה והתנשאות מקופלות בתוך הדבקות הזאת. אין עבר כבד־הכרה, אשר יטבע את חותמו המיוחד באנשים ומושבותיהם. אבל הקפרי מראה ביהירות על עתיקות ארצו וחרבותיה. על מגדל אותיאל הכושי בפמגוסטה ועל שרידי תרבות הצוֹרים בסביבות לרנקה. ובעיר הבירה בבית־הנכאת שמורים כל קניני־הרוח של האי מדורי־דורות: תקופת מצרים, צוֹר, יוון, רומא, ביזנץ. השפעות מזרח ומערב ותערובתן. ובתוך כל האנדרלמוסיה הזאת צף ועולה דבר־מה, אף כי אינו רם ונשגב, אבל הוא מקורי וטיפוסי – אמנות־החרס. כדאי להסתכל בכדים, צפחות, צנצנות, בקבוקים וכלי המים והשתייה הגדולים והקטנים ולראות עקלתוני קויהם, הצללים והאורות שעליהם, הציורים והפיתוחים המקשטים אותם – ורק אז אפשר לעמוד על האופי המקומי המיוחד, שאי קטן צר ברוח יושביו. רוח מוגבלת, אבל בעלת מעוף, בלי רחבת־הדעת, אבל נעימה – כזה הוא הקפרי בקטנו, ביפייו ובשלוותו.

ובערב, בשבתי ברחוב לפני בית־מלוני בלרנקה, כמעשי כל תושבי עיר זו, הנמוגים מרוב חום כמוני, יושב ומסתכל בירח הסמוק הגוחה ועולה ממעמקי הים (כאן ״הים״ מקדם), יושב ומקשיב לזמרת ספן תוגר רחוקה עם אנחת המזרח הנכאה בקולו, היתה גם בעלת־הבית שלי, יוונית לבושה שחורים ועיניה נדעכות קימעה, עקבות גרענת ישנה, בקירבת המקום. וקפרית פשוטה זו, בראותה את סבלותי במחנק הערב, הגינה בכל חום לבה על האי הקטן, על מולדתה החביבה. לא הבינותי דבר מכל אשר אמרה, אבל שתי מלים, ״פלטרוס״ ו״טרודוס״, לא פסקו מעל שפתיה. ומהמעט אשר למדתי על קפריסין ידעתי, כי שמות אלה שמות ההרים הגבוהים והנשאים הם, המתנוססים בשמי אי זה. וירדתי גם לסוף דעתה של הפונדקאית שלי. הרי על כבוד מולדתה היא מגינה בתוך שטף דיבורה. היא שולחת אותי, אורחה האחד בבית־מלונה, אל ההרים, אל צינת אילני־דולב, אל צללי ארנים ושרפם, אל קור רמוֹת, אל רעש אשדות־מים וקצפם, ובלבד שקפריסין זו תתחבב עלי ואזכרנה תמיד רק לטובה.


 

״ליבנטה״    🔗

במלון הלויציה, הבנוי כמו קן־נשרים בחיק אחת הגבעות של הטרוֹדוֹס, במעלה ההרים, בין יערות ממש וסבכיהם, בין נקיקי סלעים, שהשחירו על מבוע מימיהם הנגרים, בירק שרכים ועל פני אותו מרבד שחום וזורח וחלקלק של מחטי ארנים ועלעלי טחב יבשים מצאתי את החברה המזרחית על כל סימניה ופרטיה. אותם שני התריסרים של אורחים ואורחות, שבאו הנה לנוח משרב השפלה וערפלי־הים, היו מין בליל אנושי מנומר וחסר־אופי של תושבי ים התיכון לאורכו של חוף אסיה: מצרים, ארץ־ישראל, סוריה וסתם תיירים ועוברי־דרכים, שאין לדעת מוצאם ומובאם. משבר הכותנה קיצר גם את דרכם של כמה משפחות מצריות, בעלי־אחוזות על גדות הנילוס, שלא הספיקה ידם השנה להרחיק נסוע אל נאות־הקיץ שבאירופה, על הקאסינו שלהם, הבאקארה ושאר המשחקים, והם אנוסים להסתפק במועט, רק באוירן המחלים של קפריסין ורמותיה.

בין אורחי המלון היה מאיור גרמני, יושב קושטא, זקן מופלג, קצת עובר־בטל, מלכלך בגדיו בשעת אכילתו ואינו משגיח ברבבים שעליהם, אבל ממשיך מתוך הרגל להיות מה שהיה כל ימיו – צייר־אוריינטליסטן ואוסף־פרפרים לאורך כל חופי הים התיכון. מאיוֹר זה היה כאן מרכז משיכה וענין לכל הנשים שבהלויציה. הוא לא היה קפדן ובררן בחברתו, והיה מצייר את כל נשי המלון כסדרן בעפרון, בפחם ובצבעי־מים. והן היו גומלות לו חסדן ברדיפה אחרי פרפרים בין סבבי היער. מלון הלויציה נהפך פתאום למכון של תורת־החרקים. כל הידים היו מושטות באויר לצוד צפרות ביער, ומתוך שמחה מיוחדת היו הילדים מגישים למאיור את אחד היצורים האלה אחוז פרפורים וקטוף כנף, והוא ממהר לכנסו לתוך הבקבוק עם ציאן־קלי ומשתיקו כהרף עין לנצח.

הפעם נטפל אל אשת השען מאלכסנדריה בת־עמו, עבת־בשר ואחוזה בולמוס האכילה עד כדי מחלה. היא היתה מביאה בזה בימים הראשונים את בעל־המלון במבוכה רבה. מנות המאכלים נשרפו ממש בהבל פיה. עד שעמדו והחליטו להגיש לה את מזונותיה בסוף התור, מה שהביא תמיד לידי סכסוכים קשים בינה ובין המלצרים. את האשה הזאת, אשר סנטרה היה נח בהרחבה על חזה, הושיב המאיור באחת הפינות הפיוטיות ביותר שבמרפסת, כולה מוטלה בצל קלוש על שיח ורדים, ומאחורי גבה הסתלסלה שלשלתם של אמירי הארנים, מחודדת ומודרגת ודקה, והיא מיתמרת ועולה ומתפשטת כעשן קל ומכחיל בזהרי חמה. וידי המאייר רעדו מזוקן, במשכו במברשותיו ובמכחוליו, אבל עינו היתה בכל־זאת נצמדת וננעצת לרגעים בפרצוף שלפניו, ואחר היה מפנה אותה חיש על היריעה שלו ומחטט בה בעקשנות ובהתמדה. ופרצופה של אשת השען מאלכסנדריה, השבע והקהה ושאינו מביע מאומה, התחיל מסתמן לאט לאט על הבד והוא טובל בגווני אודם כאש בוערת. וכל דרי המלון היו מקיפים בשעה זו את הצייר ואת דמותו ומחוים דעתם על טיב החוטם, על צבע החולצה ומייעצים תיקונים ושינויים. וגם אשת השען עצמה היתה קמה מדי פעם בפעם ממוֹשבה לבחון בעיניה, השמנות והשטופות אודם, את הנעשה על הבד. והיא נכנסת עם המאיור, כמו בשעת הארוחה עם המלצרים, בדין ודברים, מתוך אותה תערובת של כל הלשונות המתהלכות באלכסנדריה של מצרים, על אשר כער אותה, עקם מבטה וטשטש את שפעת הגוונים של הסודר שבצוארה. ולשווא הגין המאיור הזקן על עצמו ועל יצירתו באימרותיו על אופי וקויו, התמצית הרוחנית, צירוף הגוונים ומשחק האורות והצללים. אשה זו עמדה בתוקף על דעתה ותבעה את עלבונה ואת עלבון עיניה הפוזלות.

עם דמדומי ערב, לאחר שפרפרי היום כבר נעלמו וחבריהם המעופפים בלילות לא יצאו עוד ממחבואיהם, בשעה שאודם השקיעה היה חולף ומחליק ומסתלק במהירות מעל ראשי הגבעות, והאורחים, מפני צינת ההרים שוב היו מתכנסים במרפסת, היה המאיור רגיל לאסוף סביביו את כל מכריו ולהיכנס אתם בשיחה על חדשות־היום, ובעיקר על המשבר העובר על גרמניה מולדתו האומללת. והוא האמין בכל תום לבו, שהעולם כולו רשעים הם ורק עמו הצדיק האחד. ולא ראה לפניו מוצא בלבד אותה חרב הצדיקים (מאיור זה ישב בקושטא שלושים שנה, צייר וזירים בימי עבד אל־חמיד וקרא את הקוראן במקורו), שתבוא ותשפוט בין גרמניה ובין העמים. הוא היה אדם זקן מאד, עיניו הכחולות, – לא נשאר מהן אלא סדק כל־שהוא בין הריסים. וכשהיה מתיישב בכורסה שלו, היה צונח אל תוכה כגוף מדולדל וראשו הלבן נעוץ בין כתפיו. אבל גוף שבור זה היה מדליק תמיד את לחייו באש אדומה, בשעה שדבר על החרב השופטת בימים הבאים.

ומסביביו ישבו בעלי־האחוזות מגדות הנילוס, משפחות קופטיות עם צבע הברונזה בפרצופם, ונענעו ראשם הקטן לאות הסכמה. היה בהטפה זו לנקם ולדין הסייף הד רחוק של תורת האישׂלם האסורה עליהם, אבל דווקא מפני איסור זה היא מושכת וחביבה. עמדו גם יהודים ספרדים צעירים, סוכני חלב־ניסטלה בסודן, באי־כוח של חברות חשמל ורפואות במצרים התחתונה וכולם חניכי בתי־הספר של האליאנס. הם נסו להגן על צרפת הנתקפת על ידי המאיור בלי רחמים. אבל נשותיהם, אותן בחורות מסלוניקי ואיזמיר היושבות בקאירה, גבוהות קומה עם עיניהן החומות והגדולות, עם ידיהן הארוכות והאציליות, אשר בערוּת בת מאות שנים לא יכלה לטשטש קוי גזע נדיב זה – נשים אלה, שהמאיור קבע דמותן במכחולו, היו משתיקות, מתוך משיכה קלה ומן הצד בקצה השרוול, את רגשי הפטריוטיזם הצרפתי בלב בעליהן.

היה כאן רק אדם אחד שלא פסק לגרות ולהרגיז את רוחו של המאיור. אדם זה גרינהוֹלץ היה שמו, והוא יליד פרנקפורט על האוֹדר. יהודי גרמני קטן־קומה, כרסני ובעל קול מעובה וגם בתחילת דיבורו, אבל דק ומצפצף בסופו. גרינהולץ היה כּתב עתונים ומומחה גדול לעמי המזרח הקרוב, או כמו שהוא היה רגיל לכנות את תפקידו בשמו האנגלי – מומחה ל״מיטל־איסט״. ובכל יום לאחר הצהרים, כשהאורחים היו יוצאים למפרסת ומחכים לקפה שלהם, היה גרינהולץ מבאר למאיור הזקן בקור־רוח אכזרי ובקולו המעורב והכפול את כל השגיאות המדיניות, התכסיסיות והכספיות שעשתה גרמניה משך שני הדורות האחרונים. הוא הוכיח לו את קוצר ראייתם של כל קברניטי גרמניה, גדוליה ופארה – ביסמרק, מולטקה, וילהלם. ומומחה זה ל״מיטל־איסט״, שלא ידע בשום אופן להודיע אל נכון לעתוניו, אם ימלוך עלי החוסיני בסוריה ואם לא ימלוך, וממילא היה מוכרח להאריך בדבריו, ללכת בעקיפין ולפטפט על נפתולי המזרח המתעורר, להראות על הטעמים והנימוקים, והמדברים בעד מלוכת עלי בסוריה ונגדה – כאן בעבר, במה שאירע כבר היה אדם זה כבתוך שלו. מנתח את הענינים על כל פרטיהם, מתוך הגיון ברזל, ועושה רושם על כל העוטרים אותו, שאילו נמסרו לידיו מושכות האימפריה הגרמנית, היה הוא מובילה תמיד דרך שערי נצחון אל המנוחה ואל הנחלה. והמאיור הזקן מקשיב לגרמנית ברלינית זו, מטה את זויות עיניו הכחולות אל המדבר אליו, וכוס הקפה הקטנה רועדת בין אצבעותיו והוא שותק. אבל בלבו לא פסק לאמור: אמנם נפלה גרמניה, גם עתונאי קטן זה משפילה עד עפר, ואין בכוחי לעשות לו דבר, אבל יום יבוא, יום דין, והחרב תשפוט, ואז יבלום פיו גם יהודי נבזה זה, הבונה־החפשי!

ולמען תת חיזוק להרגשותיו אלו היה קם, קורא לאשת השען מאלכסנדריה, מזמינה לשבת לפניו ומתחיל למלא במכחולו אחרי פרטי הפרצוף, מיישר קימעה את מבט־העין הפוזל ומתעכב הרבה על קיפולי הסנטר ומעמיק בכוונה, מתוך משיכת־מכחול נמרצת, אחד מקמטיו, מבליטו ומטעימו ביותר. ובקו אפור זה השקיע המאיור את כל כעסו על גרינהולץ ואת חלומו האילם על החרב, חרב גרמניה השופטת.

אלא שלמחרת היום, בשעה שישבה אשת השען לפני המאיור, הוסב הענין במלון הלויציה מהמאיור, תמונותיו, פרפריו, ויכוחיו עם גרינהולץ אל אנשים אחרים ואל נושאים אחרים. בעוד המאַיור מטפל בתמונתו נכנסה להקת הילדים בשאון רב. הרבה שבחבורה, בתו של השען מאלכסנדריה, כבת ארבע־עשרה, הכריזה בקול:

– ראינו דבר ביער!

– מה הדבר שראיתם?

– אי־אפשר לספר.

– ואני מפקדת עליך. גירט, לספר תיכף ומיד!

והילדה גירט נכנעה, מכיון שרעדו כל סנטרי אמה בכעס כזה, הרי ידעה יפה שאין מפלט, והיא פתחה:

– האנגלי הקטן והאנגליה הגדולה מנשקים זה לזה ביער כל הזמן, אולי אלף נשיקות!

ומאז עברו כל השיחות וכל הענין אל הזוג האנגלי. זה היה מצור של מבטים שלא הרפה מהם. אותה אנגליה היתה באמת בת־קומה גבוהה יוצאת מן הכלל ורחבת־שכם מאד. והיה מין קצב משונה בהילוכה כמו בתנועותיה של בהמת־משא. שערות הפשתה שלה הבהיקו באור זר בשמשה של קפריסין. שני צדי צוארה היו נפוחים קמעה, עיניה המימיות מעוגלות ביותר, כאדם החולה בבלוטי־המגן. אבל לאמיתו של דבר היתה אשה זו בריאה ופשוטה מאד, מטפסת על ההרים בכבדות, אבל בבטיחות רבה, וידיה הארוכות מידלדלות בלכתה, משתפשפות בשוקיה המסורבלים ומשמיעות רחש משונה כחריקת עגלה טעונה משא כבד. האנגלי, שהחזיר אחריה, היה גוץ, בהיר־פנים, רך במראהו, ואי־אפשר היה לעמוד על גילו. חטמו היה ארוך ומחודד בקצהו. גם עיניו הכחולות היו מחודדות, גם גולגלתו היתה כמתוחה לכל ארכה. רגליו המעוקמות בסובכיהן עוד הקטינו את קומתו. ואל חזהו היה דבוק אות־טייסים של פלוגת האוירונים הבריטית ברוב יהירות, אלא שאות זה נראה משום־מה, אף כי השכל הישר ידע יפה את המופרך שבדבר, שהוא עולה בגדלו על קצין־האוירונים עצמו.

וכל מלון הלויציה היה כמרקחה. בעל־הבית, אדם פשוט, בן־איכרים מלימסול, המתקשה בחתימת החשבונות המוגשים לאורחיו בכל יום א׳, ושחי באמריקה שנים רבות, אסף הון ושב לאי מולדתו לבנות את הלויציה זו – גם בעל־הבית החליט, שאין להתייחס באדישות אל הקשרים שהתהוו במלונו בין הזוג האנגלי; הרי בעצם הלויציה שלו אינה מלון לעוברים ושבים, אלא פנסיון, מקלט למשפחות הגונות. ונסתבך הענין ביותר, מכיון שבראש המרד עמדה אשה יוונית מכובדת מאד, אלמנה צעירה, לבושה שחורים, ופניה קטנים ורזים כפני ציפור, ועיניה שחורות ויפות ופזיזות, והיא כולה משחה ואבקה ופיח ותולע. אלמנה צעירה זו לא ידעה מנוח. פינתה במרפסת היתה כעין מרכז של הבולשות. אליה הגיעו כל השמועות. והיא ידעה את כל תנועות הזוג האנגלי וטיוליהם משך היום והלילה. ובאחד הערבים נשארה בכוונה על משכבה בעיניים פתוחות עד שלוש אחר חצות וחיכתה לשובם של הזוג אל המלון. וכשהגיעה אל אזנה הדפיקה על השער, קפצה אשה קטנה זו מעל מיטתה, הוציאה את ראשה הפעוט בעד החלון וקרא בקול אל חשכת הלילה:

– הרי אין מנוחה כאן, מחר אני יוצאת לפרודרומוס!

ובזה מלאה הסאה. הפותח את השער היה הפעם בעל־הבית עצמו. ובשמעו את שם המלון מתחרו יוצא מפי האלמנה הצעירה, נתמלא כולו חרדה. הוא דיבּר עם קצין־האוירונים הקטן בשפת האמריקנים שלו, והענין בא אל סופו. למחר בבוקר, כשישבו דרי הלויציה מתוך אפס־מעשים במרפסת וסקירתם תלויה באופק המעורפל ובצמרות־ארנים רכות, בא המעופף הקטן באוטו גדול, הטעין עליו את כל מזוודותיו ומזוודות חברתו, הוריד אחרי־כן את האנגליה אל תוכו ויצא לדרך. באוטו זה היה גם אוהל ירקרק וכפול על כל יריעותיו ועמודיו. הזוג האנגלי יצא את הלויציה ועלה אל שיא הטרודוס לגור בצל אוהל אחד, בין שאר פקידי בריטניה בקפריסין. והדבר נעשה לעיני כל, והיה לשיחת היום.

אלא שלאחר הצהרים, כשיצאו האורחים אל המרפסת לשתות את הקפה שלהם, מצא לו גרינהולץ הפעם מקום להתפשט על הטבע והאופי האנגלי. ניתוח פסיכולוגי זה היה כעין ענף מסייע במקצועו על ״מיטל־איסט״. והוא הרחיב את הדיבור הפעם וסיים:

– הרי כך רגילה בריטניה לגמור תמיד את הקונפליקטים שלה, לכאורה ויתר מעופף קטן זה ופנה הצדה, ולאמיתו של דבר אין כאן כל פשרה, והיו בטוחים שאל מטרתו יגיע, עוד הלילה ילין עם האנגליה הגדולה תחת יריעת־אוהל אחת!

המאיור הזקן הרים שתי עיניו מתוך כעס ויאוּש כבוש. כל מחשבותיו על ערמת האַלבּיוֹן צפו במוחו. ושאר דרי הלויציה, תושבי המזרח הקרוב, הטו ראשם מתוך הסכמה גמורה והכנעה מלאה לכוחה וגבורתה של בריטניה, ויצאו לישון את שנת הצהרים שלהם מתוך בטחון בדגלה, המגין עליהם.

גרינהולץ עבר על פני אל חדרו ואמר:

– ליבנטה יפה!

והיה בדעתי לענותו:

– הרי מלבד משפחות קופטים אלה, השותקים תמיד, אין כאן איש־מזרח אחד!

אבל הוא היה כבר רחוק ממני, ובכלל לא אהב לשמוע את דברי זולתו. וממעל, בראש אחת הגבעות נהג רועה יווני את עזיו בין צוקי סלעים והשמיע שירתו מעל לפסגות טרודוס, הטובלות בזהב צהרים. כמו תמיד, כמו לפני אלפי שנים.


 

הדראמה היוונית    🔗

ואני שוב בעיר החוף, באותה העיירה הקטנה עם שבעת אלפים תושביה. ובכל ערב עם נטות היום היו יורדים מול בית־מלוני משרתי בית־הקפה כשהם עירומים למחצה. בחורים עולי־ימים וגופם כעין הנחושת בזהרי חמה מכתימה, ממלאים פחיהם מי־הים ומרביצים בהם אבק הרחוב. והיה הדבר אות לכל התושבים, כי הגיעה שעתם לצאת מבתיהם ולהחליף כוח בצל אילן ורוח ים. הדבר היה גם לאות, שהנה יופיע עוד מעט כּנר לרנקה במגרש ויפתח בקולות תזמרתו. כנר קפרי זה היה אדם משונה מאד, ובעמדו על במתו הקטנה, בין מניפות לולבי דקלים, נדמה שתעודת עמידה זו היא לנצח על חיי האי כולו וסדריו. הוא היה עב־בשר מאד, חולה במחלת־הפילים וחלב כתפיו נגע בתנוכי אזניו. גם קיפולי שוקיו נשתרבבו וירדו עד לנליזת הברכיים והפכו את כל גופו למעוקב מגושם, אשר רחבו מתקרב למידת אָרכוֹ, כאליל גולם לא־מהוקצע מימי קדם. אל תוך חלב הכתף, בינו ובין לבנת סנטרו, היה תוחב את כנורו, מרכין עליו ראשו החיוור ומוליך ומביא בקשתוֹ על נימותיו בזרוע קצרה, מעוגלת, חסרת־דמות, כמקוטעת. על ידו עזרו עוד שני מנגנים: בחורה פזלנית עם משקפי־קרן גדולות בנוסח אמריקה ועם שטף קולות המידרדרים ובאים מן הפסנתר ומתחת אצבעותיה; ואותו מתופף דק־הקומה עם פרצוף פורח כולו באודם אבעבועות קטנות וצפופות, כשרגליו הארוכות מתוחות לפניו. רגלים אלה היו תמיד פשוקות ומלפפות כמו בצבת את התוף עם צלצליו. אבל דווקא מפני לחיצה זו היה התוף, בשעה שהניף עליו מכּוֹשוֹ, משתמט מבין רגליו, והוא נחפז להחזירו למקומו, מתוך חרדת־פתאום, ומאחר קמעה בנקישתו, מה שהביא את ראש הכנר לידי תנודה וזעזועים.

אבל באותו ערב היו סדרים אחרים במגרש אשר לפני בית־הקפה. שולחנות אחדים חוּבּרו יחד ואליהם ישבה כנופיה עליזה ומנומרת כשבט צוענים. נשים וגברים לבושים בגדים צבעוניים, מאריכי רגליהם מעל לכורסאות, מעשה הפקרות, ומחרישים בשאונם את קולות הכינור המשתפכים ובאים. לשווא היה מנהל התזמורת מטלטל לקראתם את חלב כתפיו ואת קיפולי שוקיו. חברייה זו ישבה כאן כחבל אמנים ברוכי־יה, חפשים לנפשם ומבטלים את אורח־החיים הקיים והקבוע. הכינור, הפסנתר והתוף עם צלצליו, תזמורת לרנקה הנודעה לתהילה, נלחמה עוד רגעים אחדים עם פורעי סדרים אלה. ולבסוף, כשאחת הגבירות עלתה בצעד רחב על הבמה ודחפה הצדה את הכּנר תוך כדי נגינתו, והתחילה לפתוח בשיר קולה על אתונה בירת יוון, אתונה האם, אשר שלחה אותם, להקת משחקים הילנים, ניני תיספיס וסופוקלס אל בניה הפזורים בכל איי ים התיכון – לא יכול עוד הכּנר להבליג על כעסו. הוא צנח על הכורסה שלפניו, שם כינורו ביאוש על ברכיו, וקיפולי שוקיו היו עכשיו משתרבבים ועוטרים בעגול את מושב כסאו. אחר פרש את זרועותיו הגלמיות והתחיל מכנס כינורו אל תוך נרתיקו, כאדם הנכנע לפני כובשיו, מוריד דגלו ומפנה להם מקומו. והלהקה מאתונה היתה השליטה במגרש. בחורי־חמד התהלכו בבגדי חג וצרור היסמין מלבין בדש מעילם. עברו נשים טורקיות עם צעיפן המופשל לאחוריהן, מנהג חירות וקידמה, ושלחו מבטן באלכסון אל השולחנות הסוערים. המקורבים ביותר, חברי הקלוב ההילני וּועד משחקי כדור־רגל, אלה שזכו להתוודע אל הארטיסטיות מבעוד יום, היו מסיעים כורסותיהם מכל קצווי המגרש אל שולחנות הלהקה, מרכינים ראשם בענווה על יד הגברת המושטה להם וחותמים אותה בנשיקת פיהם כדין וכדת.

גם אני נגררתי אחרי כל אלה ולמועד הקבוע במודעות הלכתי לראות את הדראמה היוונית. התיאטרון היה תחת השמים באחד מגני התערוכות שבעיר. במת קרשים וענפי אקליפטים התנוססו. סלתה ושמנה של לרנקה באו הנה. משפחות משפחות ישבו עם ילדיהם הקטנים והגדולים ומלאו את האויר בשאון שיחותיהם. על יד הבמה היה מדור תחתון מיוחד לתזמורת, כעין אבוס עמוק, ומתוכו נראו לקהל: עורף הכנר המשומן והמקומט, צוארו הדק והמתוח, כגרגרת של תרנגול מרוט־נוצה, של המתופף ושפעת השערות הקלועות של הפסנתרנית. ועוד טרם הורם המסך התחיל הכינור בנגינתו הממושכת, כעין פתיחה למחזה, ועל ידו עוזרים וממלאים מרוץ־הקולות הפרא והפזיז של הבחורה, הנחפזת תמיד להקדים במשהו את צלילי מנצחה, ונקישות התוף המאחרות קמעה את קצבו של הניגון והמעוררות גלי רוגז בערפו של הכנר.

ההתכוננות מסביב היתה רבה. באמצע האולם, בין גבירות מקושטות ויוונים טובי־מראה וכרסנים ומבושמים בריחות יסמין חריפים, ישב נהג עם ידיו המפוחמות, סוללה של אוֹטוֹ היתה על ברכיו עם חוטי חשמל ואליה היתה מחוברת מנורה גדולה ועטופה בנייר שחור במחציתה הפונה אל חזהו, והוא מנסה בלי הרף, בהדליקו ובכבותו את המאור, להטיל את קרני האור ולרכזן בנקודה אחת על פני הוילון הפרוש על הבמה. אורות אלה היו מיועדים לשמש בשעת המשחק, כשתופיע הפרימדונה ותתרפק על לב אהובה, להיות זר אורה מסביב לראשה. בינתיים התהלכו המלצרים בנפתולי נחשים בין שורות האורחים והגישו מי־קרח וכוסות בירה. פרחחים עברו את החבל המתוח והמבדיל בין הטורים היקרים לזולים ועוררו מדנים עם מבקרי הכרטיסים. פצצות אבק־שריפה התפקקו מתחת לספסלים והגבירות נזעקו, נקפצו ממקום מושבן ושולי שמלותיהן מורמים. והבתולות, הבקיאות בנימוסי חברה ומנהגיה, הוציאו כבר שלוש פעמים את המראות מנרתיקיהן וחידשו את התולע ואת אבק־העמילן על פרצופן.

פתאום הורם המסך והמחזה התחיל עובר לנגד עיני. אלמנה של גנרל רוסי, אם לשתי עלמות צעירות, ששרי־צבא מחזירים אחריהן. אלא שהאם עצמה עודנה בגיל העגבים והיא אומרת להיבנות מהפירורים שעל שולחן בנותיה. הרי נקודה מרכזית אחת. התהלך כאן גם שר־צבא עליון, גבוה, רזה ודיבּוּרו חזיז ורעם, הוא השטן שבחבורה, רע־הלב, הצבוע, הנוכל, היד הקשה. הוא כובש את לבה של אשה צעירה (הפרימדונה) ומשתלט עליה, אבל היא נמשכת בחשאי אחרי אופיצר פולני, הענוג, הרך, יפה־התואר, אדמוני, אביר, נדיב־רוח ונרדף על־ידי השר העליון. ולסירוגין מופיע האביר הפולני על הבימה, פעם אסור באזיקים ופעם מוטל בזרועות אהובתו. הרי נקודה מרכזית שניה. ובין כל אלה יוצא ובא ״ביש־גדא״, כבד־תנועה ומסורבל, הרודף אחרי הכל ואינו משיג מאומה. מחזיר אחרי שתי בנות האלמנה, אבל אינו זז ממקומו, כאותו החמור בין שתי חבילות השחת, עד שהוא נופל ברשתה של האלמנה. הרי נקודה שלישית. וכל הדברים האלה נשתרבבו ארוכות מתוך תנועות עגבים והלצות של עגלונים שיכּוֹרים. אבל מיד בא גם המאורע הטראגי. נשפכו דמעות, כתפיים רעדו מבכי, עינים קמו בחוריהן מרוב יאוש, והאביר הפולני היה מרכּך קולו ומנשק את אהובתו ומנשקה בחום ובאש ובלי הרף.

היה שקט מסביב. כל קהל הקפרים עצר נשימתו והעינים בלטו מרוב התאמצות לתפוס כל תנועה וניד עפעף. בחורה זו שישבה בשכנותי עם שורש־אף מעוך בין שתי עיניה השחורות והיפות לא ידעה מנוחה. בהופיע שר־הצבא הפולני האדמוני והגמיש ופרש זרועותיו אל אהובת לבו והרים אליה שתי עיניים מלאות געגועים וצער והתרפק על מפלי בשרה, היה חטמה מתמעך ביותר בין עיניה ואצבעותיה המאורכות והגרמיות היו מתכווצות מתוך כאב והתרגשות. אולם למראה ״הביש־גדא״, הרודף אחרי האלמנה האם, שהתחפשה, ודמותה כדמות אחת בנותיה הצעירות, והוא מפשיל שולי חולצתה לגלות מערומי צוארה, וזו מעמידה פנים כאינה מרגישה בדבר, אלא לבסוף, מכיון שגיבורה אטי, זהיר ומהסס, היא קוראה בקולה המעובה לעודדו: ״לך מחמדי בדרך זו, עד הסוף תלך, בלי מורא ופחד!״ והוא נרתע לאחוריו מפני קול קריאתה הגס והזקן ומאבּד בידים את כל אשר נצח עד עתה – לא היה קץ לגילם של קהל הנאספים, כולם פרצו בצחוק אחד גדול ואדיר. והאמהות, אותן הגבירות אשר שנות הארבעים כבר עברו עליהן, התחילו למצמץ בעיניהן הכהות אל בעליהן ומאהביהן שבצדן, שמחות לאומץ לבה של אלמנה זו, היודעת להעריך כראוי את חמודות בשרה ולפרוש מכמרתה לשרי־צבא עולי־ימים.

והנה הופיעה מלכת־המחזה, אהובתו של האביר הפולני וארוסתו או אשתו של השר העליון קשה־הלב. הנהג מהר לרכז בידיו המפוחמות את זרם אורו והטילו אל תוך חלל הבימה, אבל מרוב התרגשות החטיא את המטרה, והכתם הצהוב והעגול התחיל מרתת על בטנה ומטייל לאורך כל גופה, אבל מעל לראשה לא הגיע. מלכת־המחזה לא היתה צעירה. ומשום שגזרתה לא היתה דקה ביותר, הקיפה את חזה וירכה במחוך ארוך והדקה אותו יפה יפה אבל היא לא היתה בקיאה במלאכתה, ומפלי בשרה, שדיה וכרסה נתאספו יחד לגוש מאורך ומעוגל, שהיה עולה ויורד מתחת לצוארה. היא פתחה בשיר עגום ובפה רחב, בכתם שחור ונבוב בין שתי שפתיה הסמוקות והמעובות. היא נאלצה להחליף נשימתה לרגעים, ומפלי־בשרה הלחוצים היו עולים בשעה זו עד סנטרה בתנועת הדבשת של הגמל. ובהשמיעה דרדורי צלילה היתה פושקת את השפתים, מרעידה את הלסת התחתונה, כאחוזה עוית קשה, ונדמה שהנה פרצופה הולך מתפרק לשנים.

עצמתי עיני. כיעור זה, ניוול זה. המלים היווניות, שהגיעו לאזני ושהבנתי פירושן היו כולן מן הספירה העליונה של מחשבות אנוש. איני יודע למה היא חזרה פעמים רבות על המלה ״פרגמטיק״, ובמוחי עברו רבים מסעיפי תורתו של ויליאם ג׳ימס: ״האמת מהותה ביתרון שהיא מעניקה למחשבתנו, כשם שהצדק מהותו ביתרון שהוא מעניק להליכות־חיינו״. – קטע זה לא סר מעלי. פתאום חשתי התעוררות רבה מסביבי, כאילו דפיקותיהם של כל הלבבות נצטרפו לקול הולם אחד. פתחתי עיני, מלכת־המחזה יצאה עכשיו במחול. זה היה מראה נורא. היא הרימה שוקיה כסוס־משאות בלגי, שנטרפה עליו דעתו והוא מטלטל שוקיו וירכיו ומפזרם באויר אברים אברים. ואותה הדבשת שמתחת לצוארה התנודדה גם היא, פנים ואחור, למעלה ולמטה. גם עורף הכּנר באבוסו העמוק זע עם כל קמטיו. קמתי ויצאתי את הגן. היה אחר חצות. שוממים היו הרחובות. ענפי אשל ואקליפטים רעפו טל. ומרחוק ניסרו באויר תרועות ממושכות של מחיאת־כפים סוערת. שם בא מחולה של מלכת־המחזה אל סופו. והקפרים ביקשו: עוד, עוד!

קרוב לי נגש אדם בחשכה ואמר:

– אדוני, ראיתיו בורח מן הגן.

– ודאי.

– גם אני עשיתי כמוהו, אתכבד לקרוא את שמי לפניו: ד״ר ווליאני, צרפתי, חוקר תרבות הילנית.

– נעים מאד.

והמשכנו דרכנו ברחובות השוממים. והוא המשיך לדבר את דבריו:

– הטראגדיה היוונית, זו שהיתה מעשה נסים ממש, פלאי רוח אדם וגאונו, זו שנולדה כפרח ביער מתוך שירי־תהילה במקהלות לכבוד האלים והגיבורים, זו שנתנה לנו את אנטיגונה ואת פרומיתאוס באזיקיו! וזוכר אני את שירת איסכילוס, את דברי היפסטוס, בשעה שהוא קושר את פרומיתיאוס אל חופי הסקיתים:

אַךְ מֵאַהְַבָתְךָ לִבְנֵי־אָדָם, אֵלֶּה בָּאוּ לְךָ,

אַתָּה אֵל בָּאֵלִים, דְּבַר אְֶלֹהִים מָרִיתָ

וְרַק טוֹבוֹת כָּל הַיָּמִים לָאָדָם הִשְׁפַּעְתָּ.

עַל אֵלֶּה בְּקִפְאוֹנְךָ עְַמֹד, תִּדַּד שְׁנָתְךָ, בִּרְכְּךָ לֹא תִכַּף;

וְכֹה נִצָּב, קָרְחוֹת סְלָעִים וּמַעֲרֻמֵּיהֶם נְטֹר,

וְלַאְַלָפִים אִם תִּפְרֹצְנָה אַנְחוֹתֶיךָ, וְלַאְַלָפִים קוֹלוֹת אֶנְקָתְךָ

אֶל מְרוֹמֵי שְׁחָקִים לַשָּׁוְא יַעְפִּילוּ, שָׁם הָאְֶלֹהִים

עִם רוּחָם הַקָּשֶׁה בְּשַׁרְבִיט נְעוּרִים יִמְשֹׁלוּ.

לפני אלפים שנה פרצה שירה זו מעל במות יוון וכל עריה, בשפת הילנים זו ותחת שמים אלה. וגם אז כמו בערב זה הריע העם לקראת הדברים, לא ידע שבעה וביקש עוד עוד!

הוא עמד רגע בלכתו. הקיש במקלו על אבני־הרחוב והוסיף:

– ואתם עודכם מרבים להג על המזרח המתעורר ועל תחייתו!


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47919 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!