א    🔗

רשימתו של מר בן־חיים ב״דבר״ ביום ל׳ באוגוסט דורשת קצת בירור ותשובה נכונה. אלא קודם שאני דן בגופו של עניין, רצוני לומר דברים אחדים פרו דומו סוּאַ, כדי להוציא חשד מלב הקורא. מרבה אני לשבח את הלמדנות, זו היודעת מכלי ראשון את הלשון העברית וצורותיה ודפוסיה לכל נדבכיה בהשתלשלות הדורות; כלומר, בני־תורה בקיאים בספרות העברית, ספרות־קודש וספרות חול, בגלגוּליה משך אלפי שנים. אבל חלילה לי לרמוז בשבחים הללו, כאילו גם אני נמנה עם קהל נבחרים אלה. אדרבה יודע אני ויודע שלא זכיתי שיהא חלקי עמהם. ומכאן עמידה זו של דרך־ארץ כלפיהם. ואין דברי סתם עניווּת של צביעות אלא הרגשה עמוקה של אמת. והנה מר בן־חיים כאילו תובע ממני בעקיפין שאקרא בשמותיהם של למדנים הללו. אני מוכן לעשות רצונו ואסתפק בדוגמה אחת בלבד – ד״ר זיידל, חבר־הוועדה לכתיב, למדן הוא. ואם ישתמש מר בן־חיים באַמת־מידה זו, על נקלה הוא מודד שיעור למדנותם של שאר חברי הוועדה וכובד סמכוּתם.

ב    🔗

האנדרלמוסיה בלשון העברית וסגנונה ו״עם־הארצוּת״ המשתלטת והולכת בציבור העברי בארץ אינן שעת־כושר להכרעה בענייני לשון הקובעת אפייה של הלשון לדורות. וכשאני אומר ״עם־הארצוּת וציבור״ אין כוונתי למיליונים ולא לרבבות. כוונתי לחמש מאות או לשמונה מאות בני־אדם שהלשון העברית אוּמנוּתם: משוררים, מספרים ומבקרים, בלשנים, מדריכים ומרצים המלמדים לשון וספרות באוניברסיטאות ובבתי־ספר תיכונים – וכלום באמת כל כך גדולה התביעה שאני תובע? כלום לא חובתו של אומן שישתדל ויטרח לדעת תשמישם של כלי־אוּמנותו? אבל מצד אחד איני סבור ש״עם הארצוּת״ הזאת קלקלה היא שאין לה תקנה לעולם. עזה תקוותי, שאינה אלא חזיון חולף. של ימי־מעבר. עם זקן ושבע־ימים אנחנו וכבר ראינו ירידות כאלו. ואני חוזר ואומר מה שאמרתי במקום אחר: ״קחו ספר נחמיה, איזו דלות בהבעה ואיזה צמצום בתפיסה! ולאחר דורות אחדים נשלחה יד מן השמים ונתנה לנו ספר תהלים וקרוב לאותו זמן רוממות־אל בתפילותיהם של אנשי כנסת הגדולה! והלשון והסגנון חזרו לאכסניה שלהם״. לפיכך מתנגד אני תכלית ניגוד לכל הכרעה בקניינים הרוחניים בשעה זו. אין הדור כשר להכריע בתחום זה. די לו, שיניח את הדברים בקילוחם וייקבעו לאט לאט מתוכם, ויסתפק הדור בהוראות־שעה בלבד השומרות את החומות מפני המפולת.

ג    🔗

אינו דומה תיקון לשון לבניין למשל, בתי־חרושת לאריגה. לא החיינו את הלשון הזאת בשביל שתהא לנו חרושת זו. חרושת טכסטיל לבדה אינה ולא כלום. בן יהדות פולין־הרוסית אני, ולעיני ממש בנו שם חסידי אלכסנדר וגור חרושת כזו ושם תפארתה היה הולך בכל ערבות רוסיה. הם פתחו בנולים אחדים של אורגי־טליתות בקאַלישין ולאחר כמה עשרות שנים נתפשטו הנולים מטשנסטוחוב עד ביאליסטוק, וחרשתה של לודז׳ בלבד גדולה פי כמה וכמה מזו שנבנתה עכשיו בארץ. והרי יהודי פולין הללו לא היו להם לא שילומים ולא סובסידיות. הפולנים תושבי הארץ שנאו אותם תכלית שנאה. והשלטון הרוסי היה נותן מכשולים לפניהם. ובוודאי לא ראו עצמם יהודים אלה כשליחיה של אומה וגואליה.

אין כוונתי לבטל מעשה גדול זה שצמח בארץ וודאי שמח אני לו, אבל בשביל בניינה של חרושת אין אנו צריכים לארץ זו. צריכים אנו לה, לחרושת זו, בשביל שתתן פרנסה ליהודים שהתקבצו לכאן והשולחים, בלי עין־רעה, ששים רבוא בנים ובנות אל בתי־הספר שלימודיהם בעברית, ושם הם לומדים (או צריכים ללמוד) לדבר בלשון זו, לקרוא בה, לכתוב בה כהלכה. לפיכך כל הנוגע בלשון בעיקר הוא נוגע, ויפה הזהירות. ובשעת־מעבר זו אין סמכות לשום יהודי להפוך דברים קיימים על פניהם. אין, כשגור בפי הרבים, ״אחת לתמיד״ בשעה זו.

ד    🔗

תמה אני על מר בן־חיים שמתווכח עמי שלא ממין הוויכוח. יפה הוא יודע מה הם הדברים השנויים במחלוקת. אין דין ודברים לי, אם הכתיב יהיה ״מיניין״ או ״מניין״, אף על פי שצורה אחרונה זו נראית לי יותר. כל זמן שהוועדה בתוך רשותן של כ״ב אותיות והניקוד העברי הכל כתקנו. אני על כל פנים אקבל על עצמי דינה בלא טענה־ומענה. אבל מה שהביאה הוועדה הזאת לדין – חורבן הוא בעיני. מי ייפה כוחה, למשל, לוותר על הקמץ? ותמימות מצדה כשהיא סבורה כי סמכוּת וכוח לה לכפות עלי ועל שכמותי ויתור זה. מדוע כותב האנגלי ״But״ וקורין ״בּאַט״ וכותב ״Man״ וקורין ״מאֵן״ וכותב ״Mine״ וקורין ״מיין״ ופתאום הוא כותב ״Uniat״ וקורין ״יוּנייאַט״! ומפני מה אסורות עלי אותיות קמוצות שקורין אַ ואותיות קמוצות שקורין אָ?

ולאמיתו של דבר אין הקמץ פתח גמורה גם בימינו. מי שמטה אזנו ושומע כיצד בני־הארץ מוציאים מפיהם את המלים ״חגים״ או ״שפנים״, למשל, ואת המלים ״כתבתי״ או ״ילדים״, הרי בראשונות מבטאים את הפתח בפישוק־שפתים ובתנועות הלסתות לצד האזנים, ואילו הקמצים באחרונות מבטאים בשפתים קמוצות במקצת ובתנועת הלסתות לצד חלל הפה פנימה, כלומר מעין פתח גנובה כאן שהקמץ והפתח מעורבות בה. ואין ספק שעדיין אנו בראשיתן של תמורות אלה והעתידות להתייחד יותר בהמשך הזמנים. הווה אומר, כך דרכה של לשון, מרבה היא בגידולי־גידולין ומטבעה טעוּנה היא ואין הקלוּת ממידותיה.

טול, למשל, את הלשון הרוסית של זמננו. עכשיו קריאתה ככתיבתה. אבל יש לה אבן אחת כבדה פי כמה וכמה מן המלא־והחסר שלנו – האוּדאַרנייא (ההטעמה). המלה ״פּישצ׳י״, למשל, כשהטעמתה מלעיל משמעה ״מזון״ ואם היא מלרע פירושה השמעת קול דק, ומצפצף. וכמעט אי אפשר לאדם, שדיבורו אינו רוסי מבית־אבותיו, להסתגל להטעמה זו ולעולם יהא משבשה. לפיכך עומד אני על דעתי, שלא מקום כאן לחקירות רבות וארוכות, הואיל וכבר נעשה המעשה. הכל כותבים מלא: הנה דברים אלה שלפני – אני כותבם בכתיב מלא לפי דרכי. אלא שאין לכתיב קבע ומשתנה הוא לפי רצונו, הרגלו או שיקול־ דעתו של כל כותב וכותב, וצריך ליתן סדר ומשטר ולהיפטר מן האנדרלמוסיה של מערכות־כתיב רבות. ולפיכך ההוראות שנותנים לוועדה זו פשוטות מאוד. אין ממנים חבריה אפוטרופסים ללשון העברית וכל הישר בעיניהם יעשו. בפירוש מסוייגות ההוראות – ליתן סדר ומשטר בתוך הקיים ולהשביחו מתוכו, אבל בשום פנים לא הליכה בגדולות ובנפלאות. בוועדה מעין זו יהיו החברים אנשי־מעשה שהכתיב העברי מעניינם ומדאגתם. יפה לראות שם בתוך העושים את הסופר י. ד. ברקוביץ, הואיל ומזמן עשה מעשה על דעת עצמו ובידו מערכת־כתיב משלו וכתביו נדפסו לפיה. רצוני לראות שם את המגיה המפורסם מר פייאַנס שעסקו בכך שנים רבות והוא בר־אוריין ועצותיו חשובות מאוד מאוד. רצוני לראות שם שני סדרים מומחים העובדים במכונות־סידור ונהירים להם האפשר והאי־אפשר שבמכונות־סידור הללו. לפיכך אני בשלי: הועדה תסיים דיוּניה בזמן קצר ובמהרה תביא תקנותיה. הואיל ועיקר עבודתה, כאמוּר, להכניס סדר בקיים ולא להפוך סדריה של הלשון העברית על פניהם. *

(א) טבעה של לשון ודרכי ברייתה, שאינה פוסקת מלהעלות ולהביא יוצאים־מן־הכלל בצורותיה החיצוניות, וגם שומרת היא עליהם בעקשנות רבה.

(ב) הללו שבאו להפוך את הכתיב העברי על פניו ולקבעו בחידושו עולמית מעידים על עצמם (העדות ברצון זה להפוך ולקבוע) שפרשת לשון סתומה לפניהם וממילא אינם כשרים וראויים לדון בה דינם ולפסוק הלכות לה. ואם חפצם לנהוג מנהג בני־אדם מהוגנים אין להם אלא למשוך ידם משליחות זו ולהודיע ברבים שאי אפשר להם לחתוך בדברים שאין סמכותם מספיקה בכך.

אדרבה ישיבו לשאלה פשוטה אחת:

מפני מה כותבים האנגלים Though וקוראים dho? ומפני מה כותבים הם Thorough וקוראים Thuru ומפני מה כותבים הם Trough וקוראים Trof?

אבל ברור תשובה אחת לשאלה זו: כבוד העבר של לשונם ומסרתה יקרים להם!

וכל זמן שיש ללשון האנגלית שהיתה בימינו כמעט ללשון קוסמופוליטית, כתיב משונה כזה, גם זכותה של העברית, שהלוואי ותהא לאחר חמישים שנה ללשונה של האומה היהודית בכל ארצות תפוצותיה, לשמור על עיקרי הכתיב שלה.

(ג) מי שמסתכל בילדים של כתה א׳ עם תחילת הלמודים עד ימי החנוכה ודאי לבו תמה וגם שמח על הקלות והמהירות באימון הקריאה בעברית שתינוקות הללו מקנים לעצמם. אמור מעתה לא קשיי־לימוד קוראים לכתיב אחד בעברית, אלא הכבוד כלפי הלשון המצווה עלינו לעקור את ההפקרות הזאת, את החרפה הזאת, שכל עתון ועתון וכל מו״ל ומו״ל וכל לבלר ולבלר עושה לו כתיב לעצמו! לא עניין שבתועלת כאן. עניין של תרבות כאן. עניין של דרך־ארץ כלפי אותה חמדה גנוזה שנתון בה אדם שנברא בצלם אלוהים ובה גם יתרון האדם מן הבהמה.

(ד) לפיכך לא טוב להפקיר עניין פשוט ויקר זה לדינם של בלשנים. דרכם של הללו לזלזל בכבוד הלשונות. הרי סבורים הם שעמדו על כל תעלומותיהן יסודות צירופיהן גלויים להם ונוטלים הם רשות לעצמם לטלטל את הלשונות כאבני־גיר מנופצות. זו ועוד אחרת. לצערנו רבים מן הממונים על הלשון העברית ידיעתם בה מועטת ומקורותיה אינם פתוחים לפניהם. איני מגלה ברבים דברים שבצנעה. חוקרים הללו מחברים גם חיבורים כתובים עברית וממילא גנותם מן המפורסמות היא. כמה מן הבלשנים וחוקרי הסגנון וחברי־האקדמיה מסוגלים לקרוא בספרי ״שאלות ותשובות״ של התקופה הרבנית ולהבין מה כתוב שם! מתי־מספר יהיו ונער יכתבם. והרי כאן אתה מוצא גם אוצרות של דפוסים בצורות כתיב־עברי־מתוקן.

(ה) נדמה לי, מוטב למנות סופרים אחדים שקראו ושנו ועסקו בתורה וגירסא־דינקותא שמורה בלבם; הללו הממיתים עצמם כל יום ויום על הלשון העברית והיודעים שאינם יודעים אותה אבל כבודה ותפארתה גם כבודם ותפארתם. אליהם אני מצרף מורים אחדים מן הלמדנים והבקיאים, וגם מדקדק מובהק אחד וגם מגיהים אחדים מן המובחרים שבהם ‎– כלומר בני־אדם שהלשון העברית והכתיב שלה עסקם. והם נושאים ונותנים עמהם כל ימי חייהם מתוך יסורים ואהבה וענווה ומתוך כניעה ללשון וכתבה וכל עקיפיהם בהם, באלה הייתי בוחר ולא בבלשנים המתנשאים על העברית כשליטיה ועושים בה כבתוך שלהם.

(ו) חבורה זו תזדמן פעמים אחדות משך חודש אחד ומובטחני שתגיע עד מהרה לעמק השווה ותקבע לשעה זו כתיב אחד לכל הכתוב בעברית חוץ מן הכתוב המנוקד. אין צורך לשבת שבעים יום ולהעמיק חקר. הדברים עשויים ועומדים וצריכים לבור מערכת־כתיב אחת מן המערכות המרובות, או לצרף שתי מערכות לאחת.

את החלטותיה תביא חבורה זו לפני משרד החינוך והוא יזמן את עורכי־העתונים, את המו״לים ועורכי הוצאות־הספרים והמגיהים שלהם עם החבורה הזאת. בשביל לקבל הסכמתם והבטחתם שישמרו בהוצאותיהם ובעתוניהם על כללי הכתיב המוסכם ולפי ההוראות שיעלו אותן על הנייר. ודוגמאות ברורות מצורפות להן ומשרד החינוך ימנה משגיח לשנה אחת, שיבדוק את היוצא מבתי־הדפוס וכשימצא טעות או פליטת־קולמוס או זלזול ורישול יעיר על כך ויבקש תיקונו.

(ז) בדרך זו נגול מעלינו את חרפת הכתיב משך זמן קצר, ודאי לא יהא מושלם תכלית השלימות. אין כתיב מושלם בלשון. אבל אחד יהיה לתקופה מסוימת ומחובר יהיה לקרקע גידולה של הספרות העברית ואל מסרתה לדורותיה וזה העיקר.

כל שאר הדרכים לא יועילו כלום, אלא ירבו את האספות ואת הויכוחים ואת תשובות הדברנים – דברים שכבר נתברכה בהם הארץ ואין צורך להוסיף עליהם ויכוח שאין לו סוף בענייני הכתיב.