רקע
אנטון צ'כוב
נִכְבָּדוֹת

נִכְבָּדוֹת: קומדיה במערכה אחת


 

הנפשות:    🔗

צ’וּבוּּקוֹֹב, סטיפן סטיפנוביץ, בעל אחוזה.

נטליה סטיפנובנה, בתו, בת עשרים וחמש שנה.

לומוב, איבן בסיליוביץ', שכנו של צ’ובוקוב, בעל אחוזה בריא ושמן, אך מתחלה וחושש תמיד באבריו


מקום החזיון:

באחוזתו של צ’ובוקוב.


חדר האורחים בביתו של צ’ובוקוב.


 

I.    🔗

צ’ובוקוב, אחר כך לומוב, (נכנס כשהוּא לבוש פרק ונעלי יד לבנות על ידיו)


צ’ובוקוב. (הולך לקראתו). הוי, תורי! את פני מי אני מקבל? איבן בסיליוביץ! מה אשמח לבואך! (לוחץ את ידו). אכן זוהי מציאה בהיסח הדעת. אמי הורתי… מה שלומך?

לומוב. תודה, אדוני ואתה מה שלומך?

צ’ובוקוב. אכן חיים אנחנו לעת עתה ברחמי ד' וכדומה… ישב נא אדוני, הנני מבקש בהכנעה… אכן, לא טוב הדבר לשכּוח את השכנים, אמי הורתי, ולבלי פקדם לטובה. אבל, תורי, למה כל האפיציליות הזאת? לבוש פרק הנך, נעלי־יד לבנים וכדומה. האם התכוננת לנסע לאיזה מקום, יקירי?

לומוב. לא, אני רק לפקדך לשלום באתי, סטיפן סטיפניץ המכובד.

צ’ובוקוב. אם כן, הפרק הזה למה, מחמד נפשי? הרי זה ממש כאילו הנך הולך לקבל פני מכיריך בחג!

לומוב. אכן, זהו הדבר. כאשר עיניך רואות… (הולך אתו שלוב זרוע). אני באתי אליך, סטיפן סטיפניץ מכובדי, להטריד אותך בבקשה אחת. לא אחת כבר נתכבדתי לפנות אליך בבקשות שונות, ותמיד הואלת, לאמר: תמיד… הלא תסלח לי, הנני נרעש כל כך. אשתה נא מעט מים, סטיפן סטיפניץ המכובד. (שותה מים).

צ’ובוקוב. (הצדה). אין זאת כי בא ללות כסף. לא אלוה! (פונה אליו). במה הכתוב מדבר, נשמת אפי?

לומוב. הרואה אתה, מכובד סטיפנוביץ… סליחה, סטיפן מכובדביץ… לאמר: הנני נרעש מאד, כאשר תחזינה עיניך… באחת, אתה אדוני הנך האחד שבידך לעזור לי, אף על פי שאין אני ראוי והגון לכך!.. ואין לי כל זכות וכל צדקה לקות כי תואיל לפנות אלי ולעזור לי…

צ’ובוקוב. אך, בשם ד', תורי היקר, אל תגמגם, דבר דברים ונשמעה! נוּ?

לומוב. תיכף… באותו הרגע. הענין הוא בזה, אדוני הנכבד, שבאתי אל ביתך בכדי לבקש את ידה של נטליה סטיפנובנה בתך.

צ’ובוקוב. (בשמחה). תורי! אוצרי! איבן בסיליוביץ, מחמדי! חזור נא עוד פעם על דבריך! לא שמעתים כראוי!

לומוב. אתכבד לבקש…

צ’ובוקוב. אמי הורתי!.. הוי, כמה שמח אני וכדומה… אכן, זהו מה שאמרו, כמו שנאמר וכדומה. (מחבק ומנשק את לומוב). אכן זה כבר שחפצתי, זה היה ראש כל מאויי… (מוריד דמעות). הלא תמיד אהבתיך, יקירי, כאב את בנו. יברך ד' את אגודתכם ויתן לכם חיים ארוכים, אשׁר וכבוד, אהבה, אחוה ורעות וכדומה… ואני חפץ בזה מאד… אך למה זה אני עומד כגלם? נשתטיתי, פשוט, מרוב שמחה, באמת אמרת נשתטיתי! ואני בכל לבי… אלכה נא ואקרא את נַטַשָׁה וכדומה.

לומוב. (נפעם ונרגש מאד). ומה דעתך, סטיפן סטיפנוביץ נכבדי, היכול אני לקות, כי בתך תאות לי?

צ’ובוקוב. פרי הדר, יפה תואר כמוך –!… והיא לא תתרצה?! וכי מה אתה סח? הלא נפשה ממש גחלים תלהט אליך וכדומה… תיכף! (יוצא).


 

II.    🔗

לומוב. (לבדו).


לומוב. הוי, מה קר לי… הנני רועד כלי כמו לפני הבחינות. העיקר הוא – להתחזק ולהחליט דבר. כי אם תתחיל לחשוב מחשבות הרבה, להטיל ספק בדבר, לדבר הרבה בנידון זה או לחכות לאידיאל ולאהבה טהורה, בת השמים, אז אפשר הדבר כי לא תשא לך אשה כל עיקר… בְּרְרְ! קר! הנה נטליה סטיפנובנה היא עקרת בית מצוינה, לא מכוערה, מלומדת… ומה לי עוד? אבל הנה מרוב התרגשותי מתחיל כבר רעש ושאון באזני. (שותה מים). ולבלי לקחת אשה כל עיקר איני יכול, אי אפשר לי… ראשית, הנה כבר מלאו לי שלשים וחמש שנה. גיל, אם אפשר לאמר כך, מסֻכּן… והשנית, זקוק אני לחיים טבעיים ומסודרים. חולה אני במחלת הלב, לבי דופק תמיד בקרבי בחזקה, נרגז הנני ותמיד הנני מתרגש. כעת, למשל, הנה שפתי רועדות ועל עפעף עיני הימנית ירקד כעין שד קטן… אבל והדבר היותר נורא בשבילי היא השנה. כאשר אך אשכב במטתי, השנה אך תאחז שמורות עיני והנה בצדי השמאלי – טיוֹך! דקירה. והיא עוברת אל הכתף ואל הראש… קופץ אני ממטתי, עובר בחדר אחת הנה ואחת הנה ושוכב שוב, אך הנה רק אתחיל לישון ובצדי עוד הפעם – טיוֹך! וכן עד עשרים פעם ויותר…


 

III.    🔗

נטליה סטיפנובנה ולומוב.


נטליה סטיפנובנה. (נכנסת). הנה כן! אתה אדוני הנך זה, ואבא אומר לי: הכנסי, הנה סוחר בא שמה לקנות סחורה. שלום לך, איבן בסיליוביץ!

לומוב. שלום, שלום, שלום, נטליה סטיפנובנה המכובדה!

נטליה סטיפנובנה. הלא תסלח לי, הנני לבושה סינר ובכלל בהתרשלות… הנה אנחנו בוררים את הקטניות לשם יִבּוּש. מדוע זה הוקרת זה ימים רבים את רגליך מביתנו? שב אדוני. (יושבים שניהם). התאכל אתנו את ארוחת הבקר?

לומוב. לא, תודה לך גברתי, כבר אכלתי.

נטליה סטיפנובנה. עשן נא… הנה הגפרורים… מזג האויר הוא היום מצוין, ואתמול ירד הגשם והפועלים בטלו כל היום ולא עשו מאומה. כמה ערמות של שחת גזזו פועליך? אני, שער נא בנפשך, נחפזתי הפעם, וקצרתי את כל האחו, ועתה הנני מתחרטת, יראה אני פן ירקב כל השחת. מה הטיבותי לעשות לו חכיתי כמעט. אך מה זה? לבוש פרק הנך?! אכן, זוהי חדשה! וכי אל משתה הנך נוסע? דרך אגב, פניך הוטבו, יפית… באמת, מדוע הנך לבוש הדר כל כך?

לומוב. (מתרגש). אכן, רואה את, נטליה סטיפנובנה המכובדה… הענין הוא כך… החלטתי וגמרתי אֹמר בלבבי לפנות אליך בבקשה שתטי אֹזן לדברי… את תתפלאי, כמובן, וגם תקצפי, אבל אני… (הצדה). קר לי מאד.

נטליה סטיפנובנה. במה הכתוב מדבר? (הפסקה). נו?

לומוב. אשתדל לבלי להאריך, דברי יהיו מעטים. הלא ידוע לך, נטליה סטיפנובנה המכובדה, כי אני הנה זה כבר, עוד מימי ילדותי, נתכבדתי לדעת את משפחתך. דודתי המנוחה ובעלה, נשמתם עדן, אשר מהם, כאשר תואילי לדעת, נחלתי את אחוזתי, התיחסו תמיד בכבוד גדול אל אביך ואל אמך המנוחה. ממשפחת הלומובים ומשפחת הצ’ובוקובים נמצאו תמיד בקשרי ידידות ואפשר לאמר: גם ביחוסי משפחה קרובים. וחוץ מזה, הנה נחלתי נוגעת, כאשר תואילי לדעת, בגבול נחלתכם. כָּרֵי השורים שלי, כאשר תואילי ודאי לזכר, נוגעים ביער הלבנות אשר לכם.

נטליה סטיפנובנה. הלא תסלח לי אם אפסיקך. הנה הואלת לאמר: “כרי השורים שלי”… וכי שלך המה?

לומוב. שלי.

נטליה סטיפנובנה. הא לך! כרים אלה שלנו ולא שלך.

לומוב. לא, שלי הם, נטליה סטיפנובנה המכובדה.

נטליה סטיפנובנה. אכן חדשה תשמענה אזני הפעם, וכי מאין הם שלך?

לומוב. איך זה מאין? הלא אני מדבר באותם כרי השורים הנכנסים כעין יתד בין יער הלבנות שלכם מעבר מזה ובין האחו השרוף מעבר מזה.

נטליה סטיפנובנה. כן, כן, אלה הם, ושלנו הם.

לומוב. טעות היא בידך, נטליה סטיפנובנה הנכבדה – שלי המה.

נטליה סטיפנובנה. השיבה נא אל לבבך, איבן בסיליוביץ, וכי מאיזה זמן הם שלך?

לומוב. איך זה מאיזה זמן? הלא עד כמה שאני זוכר הנם היו תמיד שלי.

נטליה סטיפנובנה. בזה נניח, הנך טועה, במחילה מכבודך.

לומוב. הלא מתוך הכתבים והנירות נראה זאת, נטליה סטיפנובנה הנכבדה. כרי השורים היו לפנים זמן מה מוטלים בספק, – זהו אמת; אך כעת, הלא הכל יודעים שהם שלי. והלא אין פה על מה לערער כלל. הלא תואילי לשום לבך; זקנתה של דודתי נתנה את כרי השורים לרשותם של אכריו של זקנו של אביך בעד זה, שהם לבנו לה לבנים. אכריו של זקנו של אביך השתמשו בהכרים בלי שום שכר כארבעים שנה והתרגלו לחשוב אותם לקנינם, ואחר־כך, כצאת הפקודה…

נטליה סטיפנובנה. אבל הלא כלל לא כן היו הדברים, כמו שהנך מספר! גם זקני, וגם זקן זקני חשבו כי גבול נחלתם מגיע עד האחו השרוף, – יוצא מזה, כי כרי השורים הם שלנו. וכי מה יש פה לריב? – איני מבינה, פשוט מכעיס הדבר!

לומוב. הנה, אראה לך את הכתבים, נטליה סטיפנובנה!

נטליה סטיפנובנה. לא, הנך פשוט לועג לי או שברצונך להקניט אותי ותו לא! הפתעה כזו! הנה האדמה היא ברשותנו כשלש מאות שנה ופתאם באים ומודיעים לנו, כי היא אינה שלנו! סלח נא לי, איבן בסיליוביץ, אבל איני מאמינה פשוט למשמע אזני… כרי השורים האלה אינם יקרים לי כלל. הלא מדתם היא בערכך חמשה צמד בקר ומחירם כשלש מאות שקל, אבל אי היושר בדבר מקניטני. אמור לך מה שתחפץ, אבל את אי הצדק שבדבר לא אוכל נשוא.

לומוב. הטי נא אוזן לדברי, במטותא ממך! אכריו של זקנו של אביך לבנו לבנים, כפי שכבר נתכבדתי להרצות לפניך, גברתי, בשביל זקנתה של דודתי. והיא, זקנתה של דודתי, בחפצה לעשות נחת רוח…

נטליה סטיפנובנה. זקני, זקנתך, דודתנו… אינני מבינה בזה דבר! כרי השורים הם שלנו וחסל!

לומוב. שלי הם!

נטליה סטיפנובנה. שלנו! אף על פי שתוכיח לך כמה שתחפוץ, אף־על־פי שתשים עליך חמשה עשר פרקים, בכל זאת הם שלנו, שלנו, שלנו!.. את שלך איני חפצה, אבל על שלי לא אותר… כטוב בעיניך!

לומוב. השיבי נא אל לבך, נטליה סטיפנובנה, כל הכרים כשהם לעצמם, אינם נחוצים לי כלל. אני רק לשם הפרינציפיון הנני מתכון. אם טוב בעיניך, הואילי, אני אתנם לך במתנה.

נטליה סטיפנובנה. אני עצמי יכולה לתתם לך במתנה, כי שלי המה! הלא זר ונפלא הדבר, לכל הפחות, איבן בסיליוביץ! הנה חשבנוך לשכן טוב, לידיד, בשנה שעברה השאלנו לך את מכונת הדיש, ועל ידי זה היה עלינו לדוש את תבואתנו בכסלו, ואתה מתנהג אתנו כמו עם צוענים. את אדמתנו אנו אתה נותן לנו במתנה. הלא תסלח לי, אבל אין זה ממנהג שכנים טובים! לדידי הרי זה עזות וחוצפה, אם אתה רוצה בכך…

לומוב. יוצא אפוא, לדידך, כי אני הנני חמסן! גברתי, מעודי לא החזקתי באדמת זרים ולהאשים אותי בחמסנות לא ארשה… (קם והולך מהרה אל הבקבוק ושותה מים). כרי השורים הם שלי!

נטליה סטיפנובנה. שקר הדבר, שלנו!

לומוב. שלי!

נטליה סטיפנובנה. שקר הדבר! אני אוכיח לך! עוד היום אשלח את קוצרי אל הכרים!

לומוב. ואני אקפח את שוקיהם.

נטליה סטיפנובנה. לא תהין!

לומוב. (לוחץ בידיו את חזהו). כרי השורים. הם שלי! התביני? שלי!

נטליה סטיפנובנה. אל נא תצעק, במטותא ממך! הרשות בידך לצעוק ולהחנק בביתך, אבל בביתי, בבקשה ממך, דע את מקומך ואל תצא מגדרך!

לומוב. לולא, גברתי, לולא אותה עקת הלב המכאיבה, לולא דפיקת הדם הנוראה בעורקי, כי אז אחרת דברתי אליך! (צועק בקול). כרי השורים שלי הם!

נטליה סטיפנובנה. שלנו.

לומוב. שלי!

נטליה סטיפנובנה. שלנו!

לומוב. שלי!


 

VI.    🔗

הקודמים וצ’ובוקוב.


צ’ובוקוב. (נכנס). מה זאת? למה זה תצעקו?

נטליה סטיפנובנה. אבא, באר נא, בבקשה ממך לאדון הזה למי שיכים כרי השורים: לנו אם לו?

צ’ובוקוב. (אל לומוב). מחמד נפשי, כרי השורים הם שלנו!

לומוב. אבל סלח נא לי, סטיפן סטיפנוביץ, וכי מאין הם שלך? היה נא אתה, לכל הפחות, לאיש בעל בינה ישרה! זקנתה של דודתי מסרה לזמן מה את כרי השורים לאכריו של זקנך. האכרים החזיקו בהם כארבעים שנה והתרגלו לחשוב אותם לקנינם הם, ואחר כך, כאשר יצאה הפקודה…

צ’ובוקוב. אבל הרשני נא, יקירי, מחמל עיני… הנך שוכח, כי האכרים לא שלמו מאומה בעד האדמה לזקנתך וכדומה… יען כי כרי השורים היו אז מוטלים בספק וכדומה… וכעת הלא יודע גם כל כלב, כי הכרים הם שלנו, אין זאת כי לא ראית את מפת הגבולים!..

לומוב. ואני אוכיח לכם, כי הם שלי!

צ’ובוקוב. לא תוכיח, אישון עיני.

לומוב. לא, אוכיח!

צ’ובוקוב. אבל, אמי הורתי, צעקות אלה למה הן? באמת אמרו: בצעקות לא תוכיח כלום. אינני חפץ את שלך אבל על שלי לא אותר, ומדוע זה אותר? ואם הדברים הגיעו לידי כך, אם אתה מערער על זכותי בנוגע להכרים וכדומה, הרי מוטב שאחלק אותם לאכרים מאשר אתנם לך, אמנם כן הדבר!..

לומוב. איני מבין! וכי איזו צדקה יש לך לתת במתנה נכסים של אחרים?

צ’ובוקוב. הרשני נא אני, לדעת מה יש לי צדקה ומה לא. באמת אמרו, אדוני הצעיר, אני לא הורגלתי, כי ידברו אלי בסגנון כזה וכדומה… אני, אדוני הצעיר, הנני גדול ממך בשנים בכפלים ומבקש אני לדבר אתי בלי התלהבות והתרגזות וכדומה.

לומוב. לא, אכן רואה אני, כי אתם חושבים אותי פשוט, לטפש וחסר־דעה. רק צחוק תצחקו עלי! את אדמתי הנכם גוזלים ממני בעצם היום, ועוד תחפצו כי אהיה קר־רוח ואדבר עמכם כדבר איש אל רעהו! שכנים טובים אינם מתנהגים ככה, סטיפן סטיפניץ! לא שכן אתה, כי אם חמסן, אוּזורפטוֹר!

צ’בוק’וב. מה? מה זה אמרת?

נטליה סטיפנובנה. אבא, שלח תיכף גוזזים אל כרי השורים!

צ’ובוקוב. (אל לומוב). מה זה אמרת, אדוני הנכבד?

נטליה סטיפנובנה. כרי השורים הם שלנו, לא אֲוַתֵּר, לא אותר, לא אותר!

לומוב. אכן את זאת נראה! על ידי המשפט אוכיח, כי שלי הם.

צ’ובוקוב. במשפט? יכול אתה להגיש עצמותיך אל השופטים, הביאה את דינך בערכאות, אדוני הנכבד וכדומה! הרשות בידך! יודע אני אותך, באמת אמרו, כי רק תואנה הנך מבקש בשביל לבוא בערכאות וכדומה! כל בני משפחתך קנטרנים ונרגנים הם! כל בני המשפחה!

לומוב. בבקשה לבלי לנגע בכבוד משפחתי! במשפחת הלומובים היו רק אנשים כנים וישרים ולא נמצא בהם אף אחד, שישפט על מעלו שמעל בכסף הממשלה כמו דודך!

צ’ובוקוב. ובמשפחתך, משפחת הלומובים, היו כלם משוגעים!

נטליה סטיפנובנה. כלם, כלם, כלם!

צ’ובוקוב. זקנך היה שותה שכור כל ימיו, ודודתך הצעירה, באמת אמרו, נסטסיה מחילובנה, ברחה עם פלוני הארחיטקטור וכדומה…

לומוב. ואמך היתה בעלת מום. (לוחץ בשתי ידיו את חזהו) הוי, הנה דקירה בצד… הראש כואב… הוי, מים, הבו מים!

צ’ובוקוב. ואביך היה קוביוסטוס וזולל וסובא.

נטליה סטיפנובנה. ודודתך היתה הולכת רכיל שאין דוגמתה!

לומוב. רגלי השמאלית הוסרה… הוי, רגלי… ואתה הנך נרגן ואיש תככים… הוי לבי!.. וסוד גלוי הוא, כי לפני הבחירות שחדת… הוי, נצוצות נתזין מעיני…איה מגבעתי?

נטליה סטיפנובנה. מכוער הדבר! נבזה! שפל!

צ’ובוקוב. ואתה עצמך, באמת אמרו, הנך נרגן, משחת, בעל פרצופים שונים ומגרה ריב ומדון תמיד! אמנם, כן הדבר!

לומוב. הנה המגבעת… הוי לבי… אנה עלי ללכת? איה הדלת? אח! הנני מת, כמדומני… רגלי לא תשאנה אותי עוד… (הולך אל הדלת).

צ’ובוקוב. (קורא אחריו). ורגלך אל תדרוך עוד על סף ביתי!

נטליה סטיפנובנה. הגישה את דינך בערכאות! נראה נא!

(לומוב יוצא כשהוא מתנודד בלכתו).


 

V.    🔗

צ’ובוקוב ונטליה סטיפנובנה.


צ’ובוקוב. אל כל הרוחות! (צועד מתרגש על פני החדר).

נטליה סטיפנובנה. מה חצוף הוא! ועתה לך והאמין אחרי כל הדברים האלה בטובתם של שכנים טובים!

צ’ובוקוב. נבל! מפלצת מכוערה! מחוצף!

נטליה סטיפנובנה. בריה משונה שכמותו! מפלצת שכמותו! החזיק באדמת זרים ועודנו מעיז פנים לחרף ולגדף.

צ’ובוקוב. ופטריה רקובה זו, סנורים, באמת אמרו, אלה, עודם מעיזים לבוא בהצעה של נכבדות וכדומה… בר נש שכזה ונכבדות!

נטליה סטיפנובנה. איזו נכבדות? איזו הצעה?

צ’ובוקוב. וכי מה? הלא הוא בא הנה בכונה לבקש את ידך, להציע לך נכבדות!

נטליה סטיפנובנה. נכבדות? הציע נכבדות? לי? ומדוע זה לא אמרת לי זאת מראש?

צ’ובוקוב. גם פרק לבש! נקניק שכמותו! מרָכֵּילָה!

נטליה סטיפנובנה. הצעה! לי! הוי! (נופלת על הכסא ומתאנחת). הוי, להשיב! להשיב אותו! להשיב!

צ’ובוקוב. את מי להשיב?

נטליה סטיפנובנה. מהרה, מהרה! הוי, כמה רע לי! להשיב! (היסטריקה).

צ’ובוקוב. מה? מה זאת? מה זה היה לך? (לוחץ בידיו את ראשו). הוי, מה אומלל אני! הִיָרֵה אִיָרֶה! אתלה! עיפה נפשי! הוגיעוני עד מות!

נטליה סטיפנובנה. הנני מתה! להשיב!

צ’ובוקוב. טפוּ! תיכף! אל תגעי ואל תריעי ככה! (יוצא במרוצה).

נטליה סטיפנובנה. (לבדה בחדר, נאנחה). אוי מה זאת עשינו כי שלחנוהו! להשיב! להשיב!

צ’ובוקוב. (בא במרוצה). תיכּף, תיכּף, ישוב וכדומה, לכל הרוחות שבעולם! אוף! דבּרי את אתו, ואני, באמת אמרו, לא אחפוץ…

נטליה סטיפנובנה. (נאנחת) להשיב!

צ’ובוקוב. (בקול גדול). הנה הוא הולך ושב, אומרים לך. הוי רבונו של עולם, כמה קשה להיות אב לבת שבגרה! אשים קץ לחיי! חי נפשי, כי אשים קץ לחיי! התנפלו על אדם, חרפו וגדפו אותו כאחד הריקים, גרשוהו, והכל באשמתך… באשמתך את…

נטליה סטיפנובנה. לא, באשמתך!

צ’ובוקוב. יוצא מזה, כי אני הנני האשם, באמת אמרו! (לומוב נראה בפתח). נו, דברי את אתו! (יוצא)


 

VI.    🔗

נטליה סטיפנובנה ולומוב.


לומוב. (נכנס עיף ויגע). עקת לב נוראה… רגלי נאלמה… דקירות בצד…

נטליה סטיפנובנה. סלח נא, אנחנו נחפזנו כמעט, איבן בסיליוביץ… עכשיו נזכרתי: כרי השורים הם באמת שלך.

לומוב. הוי, כמה דופק בי הלב… שלי הכרים… על שתי עפעפי ירקדו כבר שדים.

נטליה סטיפנובנה. שלך הכרים, שלך המה… שב נא. (יושבים) לא צדקנו בריבנו אתך…

לומוב. אני רק לשם הפרינציפיון… לא הכרים יקרים לי, כי אם הפרינציפיון…

נטליה סטיפנובנה. אמנם כן, הפרינציפיון… הבה נחדל מזה… נדבר בענין אחר.

לומוב. ולא עוד אלא שגם הוכחות וראיות נכונות יש לי על אמתת דברי. זקנתה של דודתי נתנה בשעתה את האדמה לאכריו של זקן אביך בשביל…

נטליה סטיפנובנה. נחדל נא, נחדל נא מזה… (הצדה). איני יודעת על דבר מה זה אתחיל לדבר אתו… (אליו). מתי זה הנך יוצא לצוד ציד?

לומוב. אחרי תום הקציר, נטליה סטיפנובנה נכבדתי, הנני אומר להתחיל בציד הקוֹראים. כן, השמעת כבר גברתי? שערי נא בנפשך את האסון שקראני! חַטְפָנִי, כלב צידי, אשר תואילי לדעתו, התחיל צולע.

נטליה סטיפנובנה. מה יצר לי הדבר! ומאין זה באה עליו צרה זו?

לומוב. איני יודע… אפשר שרגלו נקעה ממנו ואפשר שכלבים אחרים נשכוהו… (נאנח). הכלב הטוב שבכלבי, מבלי לדבר עוד על דבר מחירו! הלא מאה עשרים וחמשה שקלים שלמתי למירינוב בעדו.

נטליה סטיפנובנה. אכן, הרבה יותר מדי שלמתי בעדו, איבן בסיליוביץ!

לומוב. ולדידי הרי זה לא יקר כלל. הלא כלב נפלא הוא זה!

נטליה סטיפנובנה. אבא שלם בעד נבחן שלנו שמונים וחמשה שקל, והלא נבחן שלנו עולה הרבה בערכו על חטפנך!

לומוב. נבחן הוא מעולה מחטפן? מה את סחה? (שׂוחק). חטפן הוא מעולה מנבחן!

נטליה סטיפנובנה. בוַדַאי שנבחן הוא מעולה! אמנם צעיר הוא עודנו, עוד לא הגיע לכלל כלב, אבל על פי מערכת אבריו ומהלכו הלא אין דוגמתו אף בין כלביו של בולצֵנֶיצְקִי.

לומוב. ברשותך, נטליה סטיפנובנה, אבל אל נא תשכחי כי שרוע הוא, וכלב שרוע לא יצלח לצוד עולמית!

נטליה סטיפנובנה. שרוע? בפעם הראשונה אני שומע זאת.

לומוב. הנני מבטיח לך, גברתי כי שרוע הוא, לסתו התחתונה קצרה מהעליונה.

נטליה סטיפנובנה. וכי מַדּוֹתָ?

לומוב. בתור כלב רודף יצלח אמנם, אבל בתור כלב לוכד הנני מסופק בדבר…

נטליה סטיפנובנה. ראשית, היה נבחן שלנו כלב ממשפחת הכלבים, שלשלת היוחסין, בנם של שחרחר וחברבורה… ובנוגע לחטפן שלך הלא אין איש יודע את מוצאו… וחוץ מזה, הלא זקן הוא ומכֹער כסוסה זקנה…

לומוב. זקן הוא, אמת הדבר, אבל לא אקח בעדו אפילו חמשה כלבים כנבחן שלכם… וכי אפשר הדבר? חטפן הוא כלב, ונבחן, הלא צחוק הוא גם לריב בדבר… כלבים כנבחן שלכם הלא למאות ימצאו אצל כל מגדל כלבים. עשרים וחמשה שקל, זהו מחירו.

נטליה סטיפנובנה. אכן איזו רוח רעה של התנגדות נכנסה היום בך. מתחילה בדית מלבך, כי כרי השורים הם שלך, עכשיו הנך מבטיח, כי חטפן הוא מעולה מנבחן. איני אוהבת אם איש מדבר דברים שאינו מאמין בהם. הלא בעצמך תדע, כי נבחן הוא מעולה אלף פעמים מחטפן המכוער שלך. ולמה זה הנך מדבר את ההפך!

לומוב. רואה אני, כי תחשבי אותי, נטליה סטיפנובנה, לעור או לשוטה. הביני נא, גברתי, כי נבחן שלכם הוא שרוע!

נטליה סטיפנובנה. שקר הדבר!

לומוב. שרוע!

נטליה סטיפנובנה. (צועקת). שקר הדבר!

לומוב. למה זה את צועקת, גברתי?

נטליה סטיפנובנה. ולמה זה אתה מדבר דברי אולת? הלא מקציף הדבר! את חטפנך הלא יש כבר להמית ואתה מדמה אותו אל נבחן!

לומוב. סליחה, איני יכול להוסיף דבר אתך בדבר הזה. בלבי מועקה…

נטליה סטיפנובנה. זהו כלל גדול: אותם הצידים המבינים פחות מכלם אוהבים לריב ולהתוכח יותר מכלם.

לומוב. במטותא ממך גברתי, חדלי ושתוקי… הנה לבי פוקע בקרבי… (צועק). שתוקי!

נטליה סטיפנובנה. לא אשתוק עד אשר תודה, כי נבחן הוא מאה פעמים מעולה מחטפן!

לומוב. מאה פעמים גרוע הוא ממנו! הלואי שמיתה משונה תבוא עליו, על נבחן שלכם המנֻול! צדעי… עיני… כתפי…

נטליה סטיפנובנה. וחטפנך איננו זקוק עוד למיתה משונה, אחרי כי פגר נבלה הוא גם בחייו!

לומוב. (בוכה). דומי, החרישי! הנה פוקע לבי בקרבי!

נטליה סטיפנובנה. לא אדום ולא אחריש.


 

VII.    🔗

הקודמים וצ’ובקוב


צ’ובוקוב. (נכנס). ומה עוד?

נטליה סטיפנובנה. אבא, אמור נא באמת ובלב תמים, על ישרתך והן צדקך אמור: איזה משני הכלבים הוא הוא יותר טוב? נבחן שלנו או חטפן שלו?

לומוב. סטיפן סטיפניץ, אני מבקשך, אמור נא את האמת: הַשָׂרוּעַ הוא נבחנך אם לא? הכן אם לא?

צ’ובוקוב. ומה אם שרוע הוא? מה בכך? אבל תחת זה אין בכל הסביבה כלב כמוהו וכדומה.

לומוב. אבל הלא חטפני מעולה הוא ממנו? על דברתך והן צדקך?

צ’ובוקוב. רק אל נא תתרגש, מחמל נפשי… ברשותך, אישון עיני… הנה חטפן שלך, באמת אמרו, יש בו הרבה, הרבה מעלות טובות שמנו חכמים בכלבים. מוצאו – מצוא כלבים מהוגנים, עומד הוא על רגליו איתן, ירכתיו מוצקות וכדומה. אבל, אם תחפוץ לדעת, יקירי ואישון עיני, הנה יש בו חסרון דְמִינְבַּר: זקן הוא וקצר־אפים.

לומוב. סליחה, אדוני! הנה לבי התחיל דופק בקרבי… נקח נא את העובדות… הזכר נא אדוני, בהציד בשדה מרוסקינה, אז הלך חטפני עם חברבורו של הגרף אֹזן באֹזן ונבחנך פגר לרוץ באֹרך פרסה שלמה.

צ’ובוקוב. פגר, בשביל ששומר כלביו של הגרף הכהו בְּמַגְלֵבוֹ.

לומוב. ובדין הכהו. כל הכלבים רודפים אחרי השועל ונבחנך פונה לו הצדה ומתנפל על האיל בשדה!

צ’ובוקוב. לא אמת הדבר… הבה, מחמד נפשי ונחדל נא מדבר בדבר זה עוד, כי קצר רוח אני… הוא הכהו, פשוט, מקנאה. הקנאה אוכלת אותם, פשוט, בראותם כלב הגון השיך לאחר… כן, מקנאים הנכם כלכם! וגם עונך, אדוני, נכתם לפני! אם רק תראה כלב העולה בערכו על חטפנך תתחיל תיכף זה… ככה… וכך וכדומה… הלא אזכרה!

לומוב. וגם אני אזכרה!

צ’ובוקוב. (מחקה את קולו). וגם אני אזכרה… ומה זה תזכרה?

לומוב. הוי, לבי… רגלי הוסרה… איני יכול…

נטליה סטיפנובנה. (מחקה את קולו). הוי לבי… וכי צַיָד הנך? עליך לשכב על התנור ולצוד זבובים ולא לצאת השדה לרדוף אחר השועלים! לבי… רגלי הוסרה!..

צ’ובוקוב. ובאמת, וכי איזה ציד הנך? במכאב לבך עליך, באמת אמרו, לשבת בבית ולא להתנועע על גבי האֻכף. ולו, לכל הפחות היית צד ציד! הלא על צד האמת הנך יוצא השדה רק לריב ולהפריע בעד כלביהם של אחרים וכדומה… כעסן אני מטבע,. אנא נחדל נא מזה. אתה, באמת אמרו, אינך ציד כלל!

לומוב. ואתה, האם ציד הנך? הלא אתה הנך משתתף בציד רק בשביל להחניף ולשית מחלקות להגרף ולחרחר ריב ולעורר מדנים… הוי, הלב! רק מחרחר ריב הנך!

צ’ובוקוב. מה זה? אני הנני מחרחר ריב? (בקול גדול) דום!

לומוב. מחרחר ריב!

צ’ובוקוב. קטן שנולד! גור כלב!

לומוב. עכבר זקן! יזוּאיט!

צ’ובוקוב. דום, נבל! ולא – ויריתי בך כאשר יירוּ בקורא! מנול!

לומוב. הכל יודעים, כי – הוי, הוי, הלב! – כי אשתך המנוחה היתה מכה אותך… הוי הרגל… הצדעות… נצוצות נתזין… הנני נופל, נופל!..

צ’ובוקוב. ואתה הנך יושב תחת סנדלה של סוכנת ביתך!

לומוב. אכן, הנה, הנה… פקע לבי בקרבי! כתפי נקעה… איה כתפי? הנני מת. (נופל על הכסא). רופא! (מתעלף).

צ’ובוקוב. קטן שנולד! יונק שדים! חצוף! הוי רע לי! (שותה מים). רע!

נטליה סטיפנובנה. וגם הוא בין הצידים! וכי איזה ציד הנך? גם לשבת על הסוס אינך יכול! (אל צ’ובוקוב). אבא! מה זה היה לו? אבא! הבט נא, אבא! (בקול פחדים). איבן בסיליוביץ! הרי מת!

צ’ובוקוב. הוי רע לי! נשימתי נפסקה! אויר! הוי, אויר לנשימה!..

נטליה סטיפנובנה. הוא מת? (אוחזת בידו של לומוב ומניעתו). איבן בסיליוביץ! איבן בסיליוביץ! הוי, מה זאת עשינו? הוא מת! הבהילו את הרופא! את הרופא! (היסטריקה).

צ’ובוקוב. אח! מה זה תריעי? מה קרה לך?

נטליה סטיפנובנה. (נאנחת). הוא מת! מת! מת?

צ’ובוקוב. מי מת? (מתבונן אל לומוב). הנה הוא מת באמת! הוי, הוי, מים הביאו! הבהילו את הרופא! (מגיש כוס מים אל לומוב). שתה וירוח לך!.. לא, איננו שותה… זאת אומרת, נפטר לעולמו וכדומה… הוי מה אומלל אני! ומדוע זה אינני שם קץ לחיי? מדוע עודני חי ביום הזה? למה זה אני מחכה? סכין, סכין הבו לי! אקדח תנו לי! (לומוב מתנועע כמעט). הנה שב לתחיה, כמדומני… שתה נא מעט מים… כן, כן…

לומוב. נצוצות… ערפל… איפה אני?

צ’ובוקוב. מהר וקח אותה לאשה וְ–לעזאזל! היא מרוצה! (מאחד את ידי שניהם). היא מרוצה וכדומה, ואני מברך את אגודתכם בברכת־הורים וכדומה. רק הניחו לי ותנו מרגע לנפשי!

לומוב. (מתרומם מכסאו). הַ? מה? את מי?

צ’ובוקוב. היא מרוצה! נו? נשקו את רעהו ולעזאזל!

נטליה סטיפנובנה. (נאנחת). הוא חי… כן, כן, מרוצה אני…

צ’ובוקוב. נַשְׁקוּ!

לומוב. הָ? את מי? (נושק את נטליה סטיפנובנה, היא נושקת אותו). נעים לי מאד… סליחה, במה הכתוב מדבּר? הנה כי כן, מבין אני… הלב… נצוצות בעיני… מאוּשר אני, נטליה סטיפנובנה… (נושק את ידה), רגלי… רגלי הוסרה.

נטליה סטיפנובנה. גם אני… גם אני מאושרת…

צ’ובוקוב. ממש כאלו נִטַל הר מעל שכמי…

נטליה סטיפנובנה. אבל… בכל־זאת, הלא תודה כעת: הלא חטפנך גרוע מנבחננו.

לומוב. לא. טוב הוא ממנו!

נטליה סטיפנובנה. גרוע!

צ’ובוקוב. נו, הנה כבר התחיל שלום־הבית! יין־שמפניה הביאו! שמפניה!

לומוב. לא ולא! טוב הוא ממנו!

נטליה סטיפנובנה. גרוע! גרוע! גרוע!

צ’ובוקוב. (מתאמץ להעביר אותם בקולו). שמפניה! שמפניה!


– המסך. –


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2670 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!