א. “ועד חטאים”    🔗

כשמשון גבורנו לפנים אומרים גם קנאינו גבורי־יומנו: “נצא כפעם בפעם וננער”; ומעת לעת המה מנסים את כוחם במשלוח “גיריהם בעינא דשטנא”. להראות בעליל, כי עוד לא תמו מבקשי־חטאים מן הארץ, ועוד לא ינומו ולא יישנו שומרי ישראל, ומעת לעת ישובו ויראו עד כמה תש כוחם ונס לחם.

וגלגול ה“קנאות” בימינו אלו הוא בגוף “ועדנו־הרוחני”, הוא “ועד החטאים”, ומשם קולה נשמע למקצה ירושלים ועד קצה; עד כי במשך שלושה שבועות זכינו כבר לשמוע את הקול הזה פעמים.

כי הועד הזה החפץ לעשות לו בכל עז שם ופרסום בעדה האשכנזית, ולקבֹּע בלבה מעט מעט את הדעת, כי הוא הוא הגבוה מעל הגבוהים השומר עליה, ולכבֹּש לו, “אגב ארח” את “ההשגחה העליונה” גם על דברים הרחוקים מאד מעֲונות – הועד הזה הדביק בימים האחרונים בכל מקומות צבורנו מודעה נדפסה בשם “הרה”ג חברי הועד הי“ו” להודיע לבני עירנו, כי ביום פלוני בשעה פלונית ישבו “הרה”ג הי“ו” בביהמ"ד פלוני, ישבו ויצפו לכל אשר נגעה יראת ה' בלבבו והוא יודע פרק בחטאים… של אחרים, כי יבוא ויודיעם. ואגב ארח הודיעו, כי כל החפץ לשכֹּר את המקוה שבחורבת ר''י החסיד ז''ל יבוא וישכר.

אכן גם עד הימים האלה לא התרפו “הרה”ג חברי הועד" במלאכתם חלילה, ולמיום התכונן ועדם נראו בכל פתחי בתי הכנסת ובתי המדרש זה פעמים רבות מודעות נדפסות להזהיר את העם מדברים הנוגעים לחלול שבת כיו"ב, או לפרסם כי פלוני ופלוני העגלונים הפרו חק ודינם דין עברינים; אך עד כה היו המודעות בשם הרבנים חברי הבד''צ אשר הדברים האלה נכנסים בחוג פעולותיהם בכלל, והפעם זכינו כבר לראות את פני חברי הועד בכבודם ובעצמם, מבלי כל מסוה שמות אחרים, וכגוף עומד וקים בפני עצמו, והוא מתחיל לקחת לו קרנים להשתרר על צבור שלם.

וכדרך כל שיחת חולין של ת“ח הצריכה למוד היתה גם המודעה הקטנה הזאת, ובני ירושלם למדו מתוכה דברים רבים: ראה ראו ראשונה כי רבותינו אלה כמה נזהרים המה בלשונם מקרוא לועדם בשם קבוע, ובדרך ענוה המה מסתפקים בשם “הרה”ג חברי הועד” סתם; והדבר מובן ליודעי חן. כי לקרוא לנפשם גלוי בשם “ועד העיר” עוד טרם הגיע השעה, ומי יודע אם לא תצא העדה כלה במחאה כנגדם אחרי שהיא עסוקה עתה בבחירת ועד כזה, וחבלו כל מעשי ידיהם; ולהודע בקהל בשם “הועד המשגיח בדברים שבין אדם למקום” לא רצו ג"כ אחרי אשר סוף מבטם הוא להרחיב בשעת הכשר את גבול הכשרתם הרבה יותר מהחוג הצר הזה אשר פירותיו וקרנו יחד קימים רק לעולם הבא ובכן נשאר הדבר סתום ועומד עד בוא עת מועד.

ובדבר השכרת המקוה ראו כבר את הצעד הראשון לכבוש הכנסות העדה, הצעד הזה אמנם צר הוא מאד וכמוהו כאין, אך מי לא ידע בעירנו את הפסיעות הגסות אשר פסע כבר “ועד השחיטה” על ראשי בני העדה עד היום, ומי לא ירגיש את השלטון הנמרץ אשר לו על גדוד צבאו הסרים למשמעתו ולוקחים חלק בהכנסותיו המרֻבּות אחרי החלו גם הוא בקטנות כאלה?

וגם בנדון החטאים עצמם למדו סתום מן המפורש, והקול יצא כי הפעם גמרו כבר רבותינו אלה אמר לצאת המערכתה בגלוי לקראת השקאלעס והפרצות שנפרצו בירושלם בדבר הלמודים החיצונים. ומלבד שיֵשבו ויחכו עד אשר יתעוררו אלה שנגעה יראת ה' בלבבם לבוא לפניהם ולהעיד, ישלחו עוד מצדם ויקראו בחזקת היד לבני כתה אחרת לבוא ולעמֹד לפניהם, המה האבות הפושעים השולחים בניהם ובנותיהם לבתי הספר. וביחוד יצא הקצף על בני שכונה אחת בפרורי ירושלם השולחים את בניהם אל מורה המְּפקד מטעם חברת “למען ציון” ללמֹד אצלו את לשון המדינה, וגבאי בית תלמוד־התורה אשר בו ילמדו הילדים האלה כיום אינם מוחים בידם, ולא עוד אלא שהם מביטים על הדבר הזה בכלל בעין רצון.

אך עוד טרם עברו ימים והנה מודעה שניה יצאה בשם “מחאה גלויה מאת הקהל” להודיע כי אלה “המכנים עצמם בשם הועד בביהמ”ד שונה הלכות" לא נבחרו לא מצד העדה ולא מצד רבנו הגרש“ס הי”ו, ואין להם כל זכות לבקר את מעשי עיה“ק ולהשתרר על קהל ה', וגם להשכיר את המקוה אין בכחם וכל השוכרה מאתם יפסיד מעותיו. ועל “המכנים א''ע בשם הועד” לדעת כי יענשו עפ”י דינא דמלכותא.

אם היה הרמז האחרון כדבר במקומו או לא; אם נרתעו הרה''ג חברי הועד מפניו, או כי ראו בכלל כי ההתרגשות בעיר גדולה כנגד המחשבות הטובות שהמה חושבים על ירושלם – כל אלה המה דברים המוטלים עוד בספק, אך מה שנודע ברור ונכון הוא, כי: ביום פלוני בשעה פלונית לא ישבו רבותינו במקום מועדם, וכל הבנין האדיר אשר אמרו להקים נפל ויהרס מיסודו.

ראה ראו כי לא הצליחו בדרך זו, וינסו לאחֹז באחרת. ואך עברו ימים אחדים והנה גליונות אדֻמים גדולים ועצומים נפוצים בקרב העדה, ועליהם נדפסים באותיות גדולות מנקרות עינים כל דברי החרם החמור שנתחדש בשנת תרל“ה כנגד למוד הלמודים החיצוניים “המותרים גם עפ”י דין תורה”, וכנגד התלמידים הלומדים אצל מורים המקבלים שכרם מחו“ל, ואבותיהם, ומוריהם וכל המסיעים להם, וכו‘. וכו’. וגם דברי “להט החרב המתהפכת” אשר הצליחו קנאינו להוציא מידי רבנינו לפני שנתים, ואשר אחרי שנדפסו דנם רבנו הגרש”ס הי“ו בגניזה – זכו הפעם לצאת לאור עולם, והמה כתובים הדר מתחת לדברי החרם הקדמון בהשתמש מדפיסיו עתה בשעת הכשר. בהיות רבנו הנ”ל מוטל על ערש דוי אחרי הנתוח שעשו הרופאים בעיניו.

אך גם דרכם זו לא היתה סוגה בשושנים. כי עוד טרם הספיקו להפיץ את דברי החרם ולהדביקו בריש־גלי, נודע הדבר בבית פקידות השכלת עירנו, ואחד הפקידים סבב בכל בתי הדפוס אשר לאחינו לחפש אחרי הסגֻלה היקרה הזאת, וכמובן נעלמה ואיננה. ואגב ארח סר גם אל בית תלמוד־התורה אשר לעדת האשכנזים שבחרבת ר"י החסיד לבקרו, ולראות אם ילמדו בו את לשון המדינה כמאמר המלך אשר יצא זה שנים אחדות על כל בתי החנוך שבטורקיה, וכמובן לא מצא גם פה את אשר בקש, ולא היה יכול כלל למצֹא ויתן ארכה של שבועים למנהלי הבית לקבע בו מורה לשפת המדינה.

רבים חשבו אמנם כי יד ישראל היתה באמצע, והמעשה הזה כבר נדרש לגנאי, מפני כי סוף סוף שם ישראל מתחלל ע“י זה, אך הדבר בכללו עוד טרם התברר, אחרי אשר מלבד בית תלמוד התורה אשר לעדת האשכנזים בקרו פקידי בית מועצת ההשכלה בימים האחרונים גם את יתר בתי החנוך אשר בעירנו, ובכל מקום בואם דרשו כי יתנו להם את רשימת שמות ספרי הלמוד אשר בהם ילמדו בבתים האלה. בכל אפן הנה שקטה עתה סערת החרם, הקנאים שבו להתחבא בחוריהם עד יעבר זעם. ובבתי־הספר לא נגרע ממספר התלמידים מאומה, רק ילך פקיד החברה קדישא גחש”א אשר אים עליו הגבאי הראשי האונגרי כי יסירהו ממשמרתו, וגם בבית תלמוד־התורה יהיה בלי תפונה גם מהיום והלאה עולם נוהג כמנהגו… והכל ישוב והיה מתֻקן ומקֻבל וטוב ויפה.

ו' תמוז תרנ''ח.

ב. שער שבאשה    🔗

1.    🔗

וקנאת “השערות” אל נא תקל בעינכם אדוני, אנחנו הגברים אמנם אסור לנו להקיף פאת ראשנו, אבל “הן?”, הן עליהם לא מאסר הדבר הזה ומדוע אפוא לא תגלחנה שער ראשן? ובכן – התאוו עתה “שומרי חומותינו” להיות גם “שומרי ראשי נשינו”.

“שומרי החומות” בירושלם המה אחינו אשר מארצות אֻנגריה באו אלינו לשמֹר על היהדות לבל תשקע חלילה בירושלם בין הספרדים והלִטְפקים והפולקים. ויקראו לנפשם בשם “שומרי החומות” וגם בחותם כוללם הנה כתוב הדר כדברים האלה. וכל היום וכל הלילה לא יחשו – לקים מה שנאמר, וירושלם מלאה בהם ובצעקותיהם ובחרמותיהם כל הימים. ויולדו לשומרי החומות האלה בנים, וישאו להם נשים, ודוקא נשים צעירות אשר לא תשמחנה לקראת הכורת העולה על שערותיהן כמנהג זקנותיהן, ותגדלנה פרע שער ראשן מתחת לצעיפיהן, ויהי כי צמחו השערות ותגדלנה, ושומרי החומות ראו כי נפרעו לשמצה בפרע שער כלותיהם, ויבזו בעיניהם לשלוח ידם בשער כלותיהם לבדם ויצא הקצף על כל עם ה' ונשיו, וזה שבועות אחדים ו“שומרי החומות” אשר נהפכו בין לילה ל“שומרי הנשים” עוברים בחוצות ירושלם ונשים בלות מלוות אותם ותער הגלבים בידן, הלוך וסבוב מבית לבית. והיה כל “רחל” אשר היא לפני גוזזיה נאלמה והיו קווצותיה להם לשלל, אך ישנם גברים אשר כאיש גבורתם והשיבו פני השומרים ריקם או מלאים במתנות לחיים וקיבה, ויהיו גם כאלה אשר התלוננו על זאת באזני פקידות העיר ויתפשו השוטרים את “השומרים” ויניחום במשמר… תמול נתפש אחד השומרים האלה, ויהי כי נשאל לשם האיש אשר שְׁלָחוֹ “לפרֹעַ פרעות” ויען כי החכם שלחהו, ויביאוהו לבית הרה"ג סלאנט וישאלוהו אם בפקודתו נעשה הדבר הזה, ויען: “אינני חכם לעדת האֻנגרים ולמשמעתי לא יסורו, ופי לא ציוה”. ויוּשב “השומר” אל המשמר עד בוא השמש.

אמור יאמרו כי רבים מבני כולל אֻנגריה הצעירים הגישו קֻבלנא על זאת לפני ציר ממשלת אָסטריא בעירנו, וחכה יחכו עתה להוראות – חכם זה.

כ“ג טבת תרנ”ו.

2.    🔗

"אודות השערות של כלתו של הר' פלוני נתברר שנתגלח.

מנשה ראטה"

זה נֹסח המכתב אשר היה למראה עיני השבוע הזה. מכתבים כאלה מֹסר החתום למעלה לנשי צעירי האונגרים, אשר גזרו עליהן ממֻני הכולל הזה, כי רק הן תבאנה אל בית הועד לקבל את חלוקת ביתם. ספורים מבדחים רבים יספרו עתה בעיר על “שומרי החומות” וצדיקיהם ובניהם וכלותיהם, איך הצליח פלוני למשל לקבל חלוקתו בשלחו אשת איש אחר אשר גֻלחה ותטהר, ומשערות ראש אשתו לא נפל ארצה, ואיך החליפו הממֻנים תחבולותיהם עשרת מונים, ובני יעקב ידעו כאביהם לקדם תמיד את פני הרעה ולשמֹר לראש נשיהם, אך עתה בכלל רפתה הגזרה, כי היו שומרי החומות עתה כעצים אשר הלכו למשֹׁח עליהם מלך. הרה“ג סלאנט אמר: “לא לי אתם”, הרה''ג מבריסק אמר כי גם הוא אין לו כל עסק איתם, הרה”ג מלובלין איננו מתעסק בעניני העיר, ורבני הספרדים (הוי לי אם אמר) גם נשיהם אינן יודעות כלל את דבר מצות גלוח. ו“האטד” אשר יבואו לחסות בצלו עוד טרם נברא, ובכן – הרכינו סוף סוף ראשם בעון הדור.

ח' שבט תרנ"ו

ג. הישוב ועבודת האדמה    🔗

ועל ידי רבנינו הי''ו הדואגים לתקנתם של בני עדתנו הנה נמצאו בנו עוד אנשים הדואגים בשם רבנינו לגורל בני ישיבותינו “הפורקים עול תורה ומעמיסים עליהם עול עבודת האדמה”

כל קורא ה“מודעה רבא לאורייתא” שהדבקה “מאת הרה”ג והצדיקים הי“ו החונים בארצות החיים” יחשב כי אכן כבר נסגרו גם דלתי “האכסניא שנשארה לתורה העלובה בציון”, ובני ישיבותינו ברחו כבר כתינוק הבורח מביה“ס ויצאו השדה להחזיק אֵת ודרבן. אף יחשב כי באמת “את רבנינו אחזה בעתה ולבם נמס ויהי למים בראותם כי נושאי הסבל ועומלי התורה יפנו זה תחת גפנו וזה תחת תאנתו”… ועל לבו ישובו לעלות כל הדברים אשר קלטה אזנו מאז על אודות רבני ירושלם צוררי הישוב ומתנגדיו… אך לאשרנו הננו יושבים במקום המעשה ויודעים הננו כי “לא דבים ולא יער”. בני הישיבות ת”ל עוד טרם פרקו מעליהם עול תורה כי אם שקלי כסף אחדים אשר התגלגלו אל כיס גבאי חברת “בני ציון”, והיום אשר “יעמיסו עליהם עול עבודת האדמה” גם הוא עודנו רחוק מאד כנראה. ולב רבנינו האמתים לא נמס ולא היה למים, והמודעות יצאו רק מצד אלה אשר זה מנהגם תמיד לקחת להם קרנים ולהתחפש במלבוש “הרה”ג והצדיקים הי“ו”.

וזה הדבר:

לפני שבועות אחדים באו לעירנו שנים מאחינו בני צפת ובשורה בפיהם כי מאז שלוש שנים יסדו בצפת חברה לעבודת־האדמה בשם “בני ציון” אשר תכליתה ומטרתה להעמיד את אחינו בני הארץ על הקרקע על טהרת הקדש, כל חברות חובבי ציון בחו“ל ורבים מן הרבנים וצדיקי העולם נתנו לה ידיהם ועתה באו לזכות גם את בני ירושלם בזכיות אשר תהיינה לחברי החברה הזאת היושבים בא”י, כי אמנם יסדו חברה של חמשה ושלשים אלף מניות, חמש מאות פראנק המניה לשלמם במשך חמש שנים, מאלה נועדו להמכר בחו“ל ארבעה ושלשים אלף חמש מאות, ורק חמש מאות המניה הנותרות תמכרנה בא”י. בכסף העצום מחיר המניות כלן יושיבו אלף איש על הקרקע, חמש מאות יזכו בגורל מבין כל קוני המניות בחו“ל, וחמש המאות הנותרים יהיו כל אלה מבני א”י שזכו לקנות את חמש מאות המניות שנקצבו לא"י.

מובן מאליו כי הדבר הזה היה היה לאֹשר גדול לבני ציון העניים – לו אך נמצאו כבר ארבעת ושלשים אלף וחמש מאות האיש בחו“ל אשר הואילו לקנות את המניות ולשלם מחירן; אך למרות כל הבטחות המייסדים הגלילים כי בחו”ל כבר יסדו שלוחיהם סעיפים רבים לחברתם בערים שונות, וחמישים אלף נפוליון נמצאים כבר להחברה – בערים ההן, כי הניחו כסף הכנסת כל עיר ועיר באותה העיר עצמה בידי סוכן אשר בחרו בו בני אותו המקום עד בוא העת הדרושה; למרות כל אלה הנה עוד טרם שמענו עד כה מאומה על אודות החברה הזאת בחו“ל, וכנראה אמרו לנסות מזלם ראשונה בבני א”י אשר רב טוב צפנו להם בתקנת חברתם, וגם פה הסתפקו לע“ע במועט, רק במגידי וחצי (ערך 7 פראנק) מכל הבא לרשֹם שמו בפנקס למען יהיה לחברה כסף לצרכי הוצאותיה. אמנם המיסדים אומרים כי בחרו לעשות מעשיהם בחשאי, מבלי רעש, ועל כן לא נשמע שמע חברתם עד כה בין החיים; אך מי מאתנו לא ידע עד כמה יוכלו סודות כאלו להעלם בין אחינו, וגם הפרסום הגדול והמודעות הרבות שהדביקו בראש כל חוצותינו ע”ד חברתם, יוכלו להיות לנו למשל לדרך הסוד החביבה עליהם כל כך.

איך שיהיה, אחינו בני ישראל שומעים שמועה כי נמצאו גואלים להם להעמידם על הקרקע, ומיד הם מאמינים, ומיד הם מפחדים פן יקדמם אחר, ומיד עפו המגידיות והחצאים אל “קפת החברה”, והיצה“ר אשר לפי דברי “הרה”ג והצדיקים הי”ו" בעלי המודעה “יש ויש לו דרכים ותחבולות ללכוד חכמים ולהפילם במכמורות בל יקומו”, ומחדשים מצוות חדשות ותולים עצמם במאמרי חז“ל: “טוב תורה עם ד”א”, “וכל תורה שאין עמה מלאכה”, וכו' וכו', – היצה"ר הזה פנה הפעם אל האכרים בני הישיבות לפתותם “לעזוב חיי נצח וללכת ארחות עקלקלות”. ומעשה שטן הצליח, ובישיבות אחדות נתנו כל בני הישיבה ידם לחברה.

אך הדבר הזה רע בעיני אלה שאין איש מבני עירנו יודע לע"ע מי הם, וילכו וידביקו את המודעה הרבה שהזכרתי.

במודעה הזאת המה נותנים אמנם כבוד להחברה “בני ציון” למיסדיה, ולרעיון הישוב בכללו, ו“המה שמחים מאד בראותם כי בני ציון בני רגש המה לבנות ערים הרבות ולכוננם כימי קדם, וה' יהיה בעזרם להוציא מחשבתם אל הפועל, וכו' וכו‘; אך לדעתם "לא זאת היא כונת מיסדי החברה; כונתם הרצויה היא כי מי שלא ראה סימן הצלחה בלמודו, ויראת ה’ רובצת כארי על לוח לבו, ורשפי אהבת מצות ישוב אה”ק מתנוצצת בקרבו, יפנו אל למוד המלאכה המחיה את בעליה “עבודת אדמה” אך אם נושאי הסבל ועומלי התורה יפנו זה תחת גפנו וזה תחת תורתו תורה מה יהא עליה? בתי מדרשות וישיבות יֵשָׁמו ח"ו?.

ה' סיון תרנ"ט