א. בתי הספר ו“תכלית”.    🔗

חלפו עברו חגינו ומועדינו, ואתם יחד כל שאונם והמונם, עולי הרגלים ממושבותינו מסביב ישובו עתה איש איש אל מקומו ואל עבודת אדמתו, אל ההכנות השונות לעבודת ימי החרף; ובני חו''ל אל סחרם ואל עסקיהם; ובני ירושלם גם הם שוב ישובו עתה לעמלם ולדאגותיהם.

ואחת הדאגות היותר גדולות המנקרות שנה שנה במוח אחינו אחרי עבור חגינו אלה, היא דאגת “עמלנו – אלו הבנים”; ולא הבנים בלבד אלא גם הבנות בכלל; וכי דאגת הבנות גדולה עפ"י רב מדאגת הבנים, הן זה “בדוק ומנֻסה” מאז ומעולם.

כי בעת הזאת יחול מועד התחלת למודי “הזמן”, ומימים ימימה נראה במועד הזה רבים מנערי בני ישראל נעים ונדים, מתגלגלים והולכים לא רק מחדר אל חדר וממלמד למלמד, כי אם גם מבית תלמוד תורה לבית ספר, ומבית ספר זה לבית ספר אחר, ומבית הספר השני עוד הפעם לחדר ולמלמד; וככה חוזר הדבר חלילה עד עבֹר לרבים מנערינו הימים אשר יש בהם חפץ, אלה ימי הבחרות והשחרות הטובים אשר בהם יצטיד האדם במידה הרוחנית לכל ימי חייו. האבות קנו להם נסיונות מנסיונות שונים, ובניהם שבו אליהם מלאים וריקים; אין דבר נעלם מהם, ואין דבר אשר השתלמו בידיעתו, טעום טעמו מכל, אבל רק טעום טעמו – לא יותר.

ועל מה כל הטלטול הזה וחליפת בתי הלמוד כהחליף האדם שמלותיו?

יען כי האבות עוד טרם באו לידי הכרה ברורה לדעת מה הוא החפץ בתיקון החנוך, ובתי הספר המתֻקנים אשר סדרי־למודיהם באים להם מקצה המערב טרם הגיעו למדרגה כזו שיפיסו את דעת ההורים פיוס גמור; ועל כן עוד הדבר רופף בלב רב האבות, ועודם פוסחים על שני הסעיפים מבלתי יכלת להחליט איזו היא הדרך שתכשר לבניהם. אלה המסתפקים בישנות, והם רב המנין, שלוח ישלחו את בניהם אל החדרים או אל בתי תלמוד־התורה פשוט ללמוד תורה לשמה מבלי חקירות והתפלספות. למן שנתו החמישית ועד שנתו השלש עשרה למצער יושב לו הנער בחדרי רבותיו ולומד בסבלנות ובהתמדה ולא הוא ולא הוריו ישאלו שאלות לנפשם: על מה ולמה הוא לא לומד? – לא כן משפט האיש השולח את בנו לבית הספר: השגת הידיעות והחכמות בלבדה והתפתחות הילד והרחבת חוג ידיעתו בתבל ומלואה – כל אלה אינו גדולות עוד בעיניו כל כך עד שתֵחָשבנה גם הן ל“מצוה”; ובהחליטו פעם בלבו להוציא את בנו מחדר רבו ולהכניסו אל בית־הספר, אין עיניו ולבו בלתי אם השגת “תכלית” בלבדה, והוראת “תכלית” בימינו אלה היא פשוט: “ממון”, לאמר: ילמד לו הנער לשונות וידיעות והיו לו לעזר בהשגת מחיתו. ואל ה“תכלית” הן לא יקל בכח להגיע. ואת רוח עמנו “עמא פזיזא” הן ידענו עד כמה היא קצרה ועד כמה כבד עליה לחכות לכבוד – שסופו לבוא, ובכן לא חזון יקר הוא לראות כי אך למד הנער שנה או שנתיים ואל תכליתו טרם הגיע, ולקחהו אביו והביאהו אל בית־ספר אחר: מי יודע? אולי ישיג שם תכלית מהר; ואם תארך תקותו גם שם והשיב אל לבו לאמר: אם כן למה זה לי כל אלה? ושב והביאו אל חדר המלמד, או כי ישים קץ ללמודיו בכלל, ונתנו על יד עושה מלאכה, וככה ישאר הנער קרח מכאן וקרח מכאן, וממאה ילדים הנכנסים אל אחד מבתי־הספר, אך אחוז קטן מאד ילמד בו את חק למודיו החל וכלה.

ומלבד “בעלי התכלית” האלה אשר על כל פנים יש לתכליתם מעין סִכּוי “לעתיד לבוא”, ישנם גם כאלה השמים להם תכליות יותר קרובות ויותר פשוטות ושלחו את בניהם אלה למען לא יצטרכו לשלם בעדם שכר למוד למלמדיהם, ואלה מפני ששמעו כי שם ישיגו בניהם את ארוחת הצהרים חנם וגם בגדים יתנו להם לפעמים; אלה שמים אל לבם את למוד המלאכות אשר יוכלו בניהם ללמוד שמה חנם, ואלה חפצים פשוט למצֹא להם מעט מנוחה מילדי שעשועיהם אשר לא עצרו מלמדיהם עוד כח לשים רסן לשובבותם, ומעתה היפלא עוד אם לא כלם ימצאו את אשר קוו לו?

ומה הוא היוצא מכל אלה? היוצא הוא ערבוביה ואנדרלמוסיה בבתי־ספרנו המתקנים. כי בסבת כל אלה ראה נראה כי מספר הנכנסים אליהם שנה שנה רב מאד ממספר אלה אשר יעזבום אחרי גמרם בהם חק למודיהם; ועל כן נראה כי מספר התלמידים בכתות ההתחלה רב מאד מאשר בכתות העליונות, כמעט על אחת חמש או שש; ועל כן, למען פנות מקום בכתות ההתחלה לתלמידים החדשים הבאים בהמון בראשית השנה, יאלצו המנהלים להעלות אל הכתות היותר גבוהות גם תלמידים אשר טרם כלו למודיהם בכתות הראשונות. ונשארו שמה משך שנים אחדות להשלים למודיהם ולמלא שם את אשר חסרו בכתות הראשונות, וככה נראה כי בכתות ההתחלה אשר בין כך ובין כך כבדה העבודה בהן מאד על המורים, בהיות הילדים ילדי עדות שונות אשר איש מהם לא יכיר את שפת רעהו, וכמעט כלם יחד לא יכירו את שפת המורים – בכתות האלה רב מספר התלמידים יותר מדי; ובכתות העליונות אשר אמנם מספר תלמידיהם מעט מאד, הנה גדול מאד ההבדל שבין כל תלמיד לרעהו בידיעותיו אשר רכש לו, כי בין המעטים האלה נמצאו אחדים אשר אך עתה באו אל הכתה, ואחדים למדו בה כבר שנה אחת, ויש אשר למדו גם שנתים, ועתה עליהם ללמֹד יחד; כי האמנם אפשר לעשות כתות לפי מספר התלמידים?

ועקב המחלה הזאת, מחלת הטלטול אשר דבקה ביחוד בבני ההמון השולחים את ילדיהם אל בתי־הספר מבלי ברר לנפשם את חפצם, סבול יסבלו גם בני העליה מביני דבר החפצים בקדמת בניהם באמת, ויודעים כי אין מטרת “בתי הספר לעם” כי אם להכין את בניהם ולהכשירם לבקשת תכליתם אשר אמנם היא מחוץ לבתי הספר, ולמרות כל ההתאמצות אשר הננו רואים גם מצד בעלי בתי החנוך האלה לתקן את המעֻוָּת הזה. עוד רשמו נכר מאד בכל פנות שאנו פונים בהם.

אך אם כבדה יד “מחלת הטלטול” על חנוך בנינו, הנה אין כל מקום לה בחנוך בנותינו כלל, כי להן אין בררה. להן אין “חדרים”, אין בתי ת"ת, גם בתי ספר רבים אין להן, רק בית אחד ומיֻחד אשר כל החפץ בתרבות בתו נאלץ לשלחה אליו, אם אך לא יאבה לשלחה אל בתי המסיתים למיניהם ואף בשלחו אותה הנה הוא “בלתי בעל תכלית”, כי בלמוד הבנות אין כל מטרה אחרת לנגד עיני ההורים בלתי אם הלמוד לשמו, ובכן היה בית כזה יכול באמת להיות לשם ולתהלה, ולמשל לחנוך המתֻקן והמועיל, לולא הנטיה העזה אשר הננו רואים בו לרבוי הלשונות והידיעות מצד אחד, ומעוט מספר המורות מצד שני, לפיס דעת הנותנים והמנדבים הושם למוד השפה האנגלית לחובה, ומלמודי השפה הצרפתית לא נגרע דבר, והבנות הקטנות לומדות עברית וערבית וצרפתית ואנגלית. מלבד כל החכמות והידיעות למיניהן, ומלבד כל מלאכת יד אשר עליהן ללמדה גם היא. ומה תוכלנה תוצאות למוד כזה להיות גם בההשגחה היותר מעולה והיותר חרוצה אשר אמנם לא תחסר לבית הזה? או כי פרך יפרך הלמוד הזה את הגוף והרוח גם יחד. או כי הלומדות לא תראינה בו סמן ברכה, וכל הפרוגראמות המבהילות אינן אלא “כדי לשבר את האזן”, ואם נוסיף על זה כי לכל הלמודים האלה אין לשלש מאות נערות רק מורה אחד, ושברי מורים ומורות, וראינו עד כמה גדול כח “הצמצום” (בכל משמעותיו) בדורנו דור דעה.

ובדבר רבוי הלשונות לקו אמנם גם בתי הספר אשר לנערינו, וגם הם צריכים עוד לתקון בבחינה זו, אפס אם בהם יש עוד מקום לבעל דין לחלק ולאמר, כי בדבר הזה יש סוף סוף מעין צרך בארצנו המזרחית אשר הצטרכיותיה אל הארצות האחרות רבות מאד, וגם אחרי אשר אין בעירנו בתי־ספר נעלים ללמודי החכמות המחיות את בעליהן, תהיה לבנינו למצער ידיעת הלשונות השונות לכלי זין במלחמת החיים והקיום – הנה שאול ישאל כל איש לנפשו: מה היא התועלת המעשית או ההלכית אשר תוכל להביא לבתי ירושלם ידיעת לשונות זרות רבות. גם אם נאבה כבר להסכים כי בכלל נחוצה לה ידיעת שפה נכריה עד כי צריכה היא להעמיק בה הרבה יותר מאשר בשפתנו אנו?

כ''ו חשון תרנ''ח.

 

ב. גן ילדים אנגלי. רבוי הלשונות בחנוך    🔗

ובביה''ס אשר לבנות¹ כלו כבר התקונים הרבים אשר תֻּקנו בבנין החדש למען הכשר אותו לצרכי המוסד הזה, ומחלקה חדשה הוכנה בו, היא מחלקת הילדים הקטנים מאד, מעין “גן ילדים” אירָפי, ומורות מיֻחדות נמנו על המחלקה הזאת לפקח על העוללים האלה, ולשעשעם, ולהורותם מתוך שעשועים. גם דבר “גן הילדים” העסיק ימים רבים את הדואגים להרמת קרן החנוך בירושלם. בדעתם כי כל הרוצה לתקן את החנוך עליו לתקנו מעקרו, ואם אומרים אנו לגדל דור בן תרבות, עלינו לנטֹע בלב הילד מימי ילדותו אהבת הנקיון והסדרים ותנועת החיים וחבה ללמודים. אך אז דברו רק אלה אשר אין כחם אלא בפיהם ובמחשבותיהם, ובראותם כי לא הועילו בדבריהם חשבו כי עלה עמלם בתהו, והנה באו בעלי המעשה ויוציאו את הדבר לפֹעל. אות הוא לכל דעה אשר ברכה בה כי לא תלך לאבוד, ויומה יבוא אף אם יש אשר יתמהמה. כי אמנם די לנו להתבונן על מצב הילדים הקטנים בעירנו, למען נדע עד כמה הדבר נחוץ. רבים מהילדים הקטנים נשארים בבתי הוריהם; ובהיות אבותיהם הולכים לעבודתם כל היום, ואמותיהם טרודות בצרכי הבית (כי לרב בעלי הבתים אין משרתות בבתיהם). ונשארו הילדים בלי השגחה וגדלו פרא, ואלה אשר ילכו אל בתי ה“מֶּסטרות”, הן המחנכות הספרדיות, גורלם גרוע עוד יותר, כי בחדר צר, ויש אשר יהיה החדר גם מתחת לארץ, יאספו כעשרים ילדים וילדות קטנות. וישבו על הארץ דומם כל היום מבלי נוע. הצריכה תוספת באור למצב כזה הממית בלב הילד כל רגש חיים וכל תנועה חפשית? הילדים נכנעים וחרדים וממקומם לא יזוזו והמחנכות מתפארות כי הן מלמדות אותם “דרך ארץ”! בתי חנוך כאלה רבים בעירנו, כי יש גם מאחיותינו האשכנזיות אשר למדו את ה“תורה” הזאת – ובין כה וכה ישבו לארץ ידמו ילדי בת ציון. ודבר יסוד המחלקה הזאת היה יכל להביא תועלת רבה מאד לבני עירנו לו דאגו גם להובלת הילדים הקטנים מביתם ועד בית־הספר, כי ה“מֶסטרות” מקבלות עפ“י רב ילדים מבני שכונתן והלכו הן בעצמן או בניהן או בנותיהן והביאו את הילדים מביתם ועד חדרן, אבל בביה”ס אין הדבר כן, כי אחד הוא בכל העיר, ועל ההורים יכבד להביא את ילדיהם יום יום עד הבית הזה. ובכן לא נמצאו עד כה במחלקה הזאת רק כחמשה ועשרים ילד אשר תחת היה מספרם יכל לעלות למאות.

וביתר הכתות אשר בביה“ס הזה החלה בימים האחרונים ממשלת “שתי רשויות”. רגילים המה אחינו בני ארץ המזרח למיום החלו בני ארץ המערב לדאוג לחנוכם, לראות את בניהם לומדים את השפה אשר בה ידברו מחונניהם. ביסד חברת “כל ישראל חברים” הפריזית את בתי ספרה בארץ הקדם, למדו כל נערי תֻרכּיה ונערותיה צרפתית, ובבוא חברה אשכנזית ליסד בית־ספר, וגברה השפה האשכנזית, ואחינו באנגליה כי יעזרו לבתי־הספר של חברת כי”ח ונעם להם לדעת כי גם לשפה האנגלית מהלכים בבית הזה, כי ככה הרגלו אחינו גדולינו לחשֹׁב, כי רק בלשון אשר ידברו המה תבוא חכמה בלב האדם, ועל פי הכלל הגדול כי “בעל המאות הוא בעל הדעות” הרכינו בני ארץ המזרח ראשם תמיד לכל גל וגל העובר עליהם: פלוני חפץ כי נלמד צרפתית – נלמד צרפתית; ופלוני אומר: לא, כי איטלקית נלמד – ולמדנו איטלקית; כי מי כפלוני וכפלוני הנדיבים הגדולים יודע מה טוב לנו? – ומה היו תוצאות כל אלה? את לשון המדינה למדו בני הארץ רק “לפנים”, ואת כל המנות היפות במשרות הממשלה ועוד, ועוד, לקחו אחרים, וצעירנו – יודעים צרפתית אם טוב ואם רע. ובבית־הספר לבנות למדו עד כה צרפתית, כי סוף סוף נצחה הלשון הזאת בארץ הקדם, וכל איש המוני ידע כי השכלה היא “פרנסיס”, ואם “פרנסיס” אין כאן מאומה אין כאן. אך עתה בהכניס חברת “אגדת אחים” האנגלית ראשה ורבה בהנהגת הבית הזה ובהספקת צרכיו, באה העת לדאוג גם ללשון האנגלית. אך את הלשון הצרפתית קשה לדחות אחרי אשר השתרשה בבית, וכל המורות והתלמידות מדברות בשפה הזאת, ובכן – אין דרך אחרת מאשר לזכות את הבנות לשני שלחנות, ולהאכילן שתי לשונות, ולמדו גם צרפתית גם אנגלית למען מורותיהן ולמען רצון הנדיבים, מלבד מה שעליהן ללמוד גם עברית למען עמן, וערבית למען ארצן. – אכן אמרו כי רבוי הלשונות היא העומדת לשטן הרבה על דרך החנוך בארץ המזרח.

י' כסלו תרנ"ז

 

ג. גן הילדים העברי הראשון בירושלם    🔗

1.    🔗

בקשו אחדים מפרחי קנאי עירנו לעקר מן השרש מוסדה חדשה אשר הזידו אחדים ממשכילי ירושלם ליסד, והנה עשו לה פרסום גדול כל כך בימים אחדים, עד כי גם עלי לעזב כעת כל רשומי החדשות אשר בקשי גדול קבצתים אל ספר זכרונותי לכבודכם קוראי היקרים – כמובן, ולהפנות לענין זה שהיה לסדר היום ולשיחת היום.

לא “שקאלע” ר''ל אמרו האנשים האלה ליסד, ולא לשונות זרות אמרו חלילה ללמד, דברים כאלה “נאסרו ע”י הרבנים הגאונים האשכנזים ז“ל, ואין ביד שום ב”ד כח ורשות עפ“י ד”ת לבטל או להקל להאשכנזים באסור ההוא ח''ו“; או נאמר בנוסח זה: הדברים האלה היו כבר כ”כ מהעברות שאדם דש בעקביו עד כי אין איש שם אליהם לב, ועולם כמנהגו נוהג, ובתי ה“שקאלעס” פתוחים ובני הקנאים ונכדיהם הם עפ"י רב הראשונים לדרך שעריהם. משכילי ירושלם חפצו לחדש עתה ענין אחר לגמרי, ראה ראו בירושלם מאות ילדים קטנים בני שלש וארבע אשר חנוכם קשה מאד על כל האמהות בכלל ועל אמותיהן הירושלמיות בפרט בהיותן טרודות כל היום בעבודות ביתן או בצרכי מחיתן, ויאמרו לאסֹף את הילדים אל חדרים מרֻוָּחים תחת השגחת מחנכות אשר תשעשענה אותן כל היום בזמרה ובמשחקים וטיולים. ודרך אגב תלמדנה אותם מעט מעט גם הברכות והתפלות אשר יורו לילדים קטנים כאלה וגם את תורת הקריאה בעברית, ואת הדבור בלשוננו העברית, בדברן אתם כל היום רק בשפה אחת.

כי דבר כזה הוא מהענינים היותר נחוצים בעירנו ואשר כל אב ואם אשר להם ילדים קטנים אחדים בביתם מרגישים את נחיצותו – זאת נראה מהחדרים הרבים אשר כוננו נשים ספרדיות ומאות הורים שולחים אליהן את ילדיהם רק כדי להחלץ מטפולם כל היום, וגם העניים שבהם משלמים להן שכר השגחתן בשמחת לב.

רק כי תחת החדרים הצרים והדלים של נשים כאלה אשר כמובן אינן מיורשות “גנזי קרח” – או מליוני הברון הירש אשר עליהם מרעישים עתה עולמות בה“טימס” – אמרו האנשים האלה להביאם חדרים מרֻוָּחים בבית אשר גם גן רחב ידים לא יחסר בו, ותחת המנהגים האוילים אשר הנהיגו בחדרים כאלה להניח את הילדים כל היום לשבת על הרצפה או על מחצלאות כאבנים דוממים מבלי הוציא הגה מפיהם ומבלי לזוז ממקומם, הוא הדבר אשר לו יקראו בשם “דרך ארץ” – אמרו לחנך את הילדים עפ"י דרכם ונטיותיהם לרוץ, ולשחק, ולשיר ולדלג, ולהרנין את לבם ולפתח גם גופם וגם רוחם, וגם אמרו להוציא תועלת מהשנים האלה, שנות שחר הילדות, ללמֹד לשוננו העבריה, כי בלמֹד הילדים אותה בקטנותם לא תמוש מפיהם גם כאשר יגדלו, ולעזר גדול תהיה להם אח''כ בבואם ללמֹד דברי תורתנו ונביאנו וספרותנו.

וזמן ''בין הזמנים'' הגיע, היא העת אשר בה ישימו ההורים לבם מעט לשאלת חנוך ילדיהם, ומיסדי המוסדה החלו לעשות ההכנות הדרושות למפעל כזה וגם מודעות הדביקו לתֻמם לבשר פתיחת “גן־הילדים העברי” להורים המחכים לו בקצר רוח. והנה אימה חשכה! עולמנו החל לגעשׁ ולרעשׁ אולי עוד יותר מהרעש אשר נענע את ארצנו לפני שבועים בישננו לבטח על ערשותינו ויסדק כששים בית העירנו (גם זאת מהחדשות אשר צפנתי לכם). צעירים אחדים החפצים לעשות להם שם בעירנו ולהראות לכל באי עולם כי עוד לא תמו קנאים מן הארץ הפיחו קריה בשקרים ובבדיות וילכו מרב אל רב לצעֹק על הנבלה אשר נעשתה כי גם על הילדים הקטנים באה כליה. ומעריסתם כבר חפצים להעבירם למֹּלך. להכרית מפיהם גם למוד ברכות ותפלה, ועוד דברים כאלה וכאלה.

ורבנינו שליט''א ידועים מאז לחרדים מפני כל קול קנאי ועז נפש, ולא אחרו ולא חקרו ודרשו, ותכף ביום השני לחוה"מ התירו לכתֹּב ולהדפיס ולהדביק בכל מקומות הצבור מודעה להזהיר את העם כדברים האלה:

“מודעה ואזהרה מאת ''הרבנים הגאונים'' ושני “הבתי דינים” הי''ו להיות שנדבקוּ מודעות ע''ד התייסדות קבוץ ילדים קטנים, בני שלש וארבע עד שש, בשם “גן־ילדים עברי” ואם אמנם לא נודע לנו מטרת הקבוץ הזה, אם ללמדם לשונות ומדעות זרות שכבר נאסר ע''י הרבנים הגאונים האשכנזים ז''ל, ואין בידנו וביד שום ב''ד כח ורשות ע”פ ד''ת לבטל או להקל להאשכנזים באיסור ההוא, ח''ו, – מטרת הקבוץ הזה לאיזה ענין אחר הנעלם מאתנו לעת עתה. כי לא באו המייסדים להמלך ולשאול רשות, אך זאת נדע כי הגן הזה לא יגדל פרי קודש הלולים, ויסיר את לב הילדים מת“ל [מתורה לשמה] ללכת בדרכים עקלקלות”.

“ולכן הננו מודיעים ומזהירים בעם ה' שלא ימסרו בניהם לגן הילדים ולא יעתיקו ילדיהם מת”ת של תשב''ר, ככל הדרך אשר הלכו בה אבותינו ואבות אבותינו מעולם, והחס על נפשות ילדיו יזהר מאד שלא ימסרום להגן הזה וזכות תוה“ק יעמוד לנו ויקוים בנו מ''ש אין פרץ ואין יוצאת, והשי”ת ישמור את עמו לעד.

כעתירת הבאעה''ח ביום ב' א' דחוהמ"פ תרס''ג.

נאם חיים יעקב מקאוונא

נאם שאול אלחנן בהר''א ז''ל

נאם ארי' ליב בהרא''ד ז''ל

נאם ליפמאן דוד במהר''י ז''ל דומ''צ

נאם יוסף יהודה בר''ד הלוי ז''ל

נאם אברהם בלא''א מהו' דוד הכהן ז''ל

י''ד אייר תרס''ג

2.    🔗

ידעו חכמינו לדבר בלשון פוליטיקה כביכול: הזכירו “חרם ואסור”, ולא אמרו בכ''ז כי המוסדה החדשה יש עליה ''חרם ואסור", המון העם יבהל מפני המלים “חרם ואסור” ויאמר הנה חרם חדש הוציאו רבנינו על המוסדה, ובכ''ז הם רק עצה טובה יעצו!

ומה היתה תשובת בני ירושלם?

הם לא חקרו כלל ב“סגנון הלשון”, ואחת היא להם אם כה ואם כה כתוב, תיכף בשבוע הראשון נרשמו בפנקס המיסדים יותר מחמשים ילדים אשר הוריהם קבלו עליהם גם לשלם מדי חדש בחדשם שכר למודם…

אחינו בני ירושלם הקרובים למקום המעשה יודעים כבר ומכירים היטב איך מודעות כאלו נוצרות, יודעים היטב איך כל קנאי פוחז יודע להשיג חתימות ולאַים על גדולים וטובים ממנו כי יחשדום ב“חמוץ”, יודעים הם כי רב חדש לא יוכל להתחבב על חסידיו בשום דבר כאשר בהסכמתו ל“חרמות” ולאסורים חדשים, ומה גם רב אשר אמרו עליו כי לפנים כתב מאמרים בעתונים, ־ ולכן לא היתה ה“אזהרה” הזאת רק כעין מודעה שניה ורקלמה לטובת גן־הילדים…

אך מיסדי המוסדה לא מצאו מי שיתיר להם מלאכה בחוה''מ, ויחכו עד עבר החג, ואַחר שלחו שני מכתבים לשני בתי־הדין החתומים על ה“אזהרה” להבינם בינה מהו ''גן־ילדים עברי" אשר הפיל עליהם אימתו כ“כ, ולהשיב על כל דברי ה”אזהרה" בפרט כדברים האלה:

ב''ה פעה''ק ירושלם ת''ו כ''ד ניסן תרס''ג לפ''ק.

לכבוד הרה''ג חברי בד''צ לעדת אשכנזים פרושים וחסידים הי''ו.

על אודות ה“המודעה והאזהרה” שנדבקה בחוה"מ פסח.

גן ילדים יסדנו ללמד את ילדי אחינו הקטנים תפלה וברכות וק''ש, למען יהיו מילדותם ליהודים נאמנים לדתנו ולתורתנו הקדושה, ויבינו בלבם מה שהם מוציאים משפתותיהם.

גן ילדים יסדנו להקל משא חנוך הילדים הקטנים גמולי מחלב מעל האמהות הירושלמיות אשר העבודה בביתן או צרכי הרוחת הפרנסה מונעים מהן היכלת והאפשרות להטפל בילדיהן כל היום.

גן ילדים יסדנו כדי למנֹעַ את הילדים הקטנים האלה להתגולל באבק ובאשפה בחצרים ובדרכים מבלי שום השגחה, אשר זו היא סיבת התרבות מיני מחלות העינים ר"ל ביניהם, כנודע לכל רופאי מעירנו.

גן ילדים יסדנו להציל את הילדים הקטנים משבת צפופים ודחוקים בבתים צרים ומעֻפשים מבלי לזוז ממקומם ומבלי ללמד מאומה כל היום, אשר גם זה מזיק לבריאות גופם והתפתחות שכלם.

גּן ילדים יסדנו לקבץ את הילדים הקטנים לחדרים גדולים ומרֻוָּחים תחת השגחת מדריכות ואומנות היודעות לקים דברי שלמה המלך ע''ה “חנוך לנער ע''פ דרכו”, להיות להם כאמהות רחמניות לשעשע אותם ולענגם, ולהורותם את תורת הקריאה מתוך שמחה ולא כעֹל וכמשא, כמצות חז"ל ללמד לילדים קטנים כאלה “מעט מעט פסוקים פסוקים”.

וגן ילדים יסדנוֹ למען ישמעו ילדינו כל היום רק את דברי לשוננו הקדושה, למען תהיה שומה בפיהם וידברו רק בה, לקים מצות חכמינו ז"ל שאמרו: ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם וכו' מכאן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מדבר עמו לשון הקדש ומלמדו תורה, ואם אין מדבר עמו לשון הקדש ומלמדו תורה ראוי לו כאלו קוברו, שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם למען ירבו ימיכם וימי בניכם (ספרי, עקב, פיסקא מ''ו).

מאמינים ומבינים אנו כי כל הדברים האלה נעלמו מאתכם, כאשר אמרתם; אבל איככה נבין כי אתם רבותינו וחכמינו אינכם יודעים כי “גן־ילדים עברי” איננו מקום שבו ילמדו לשונות זרות? איככה נבין כי אתם רבותינו וחכמינו אינכם יודעים אם קבוץ ילדים קטנים בני שלש וארבע עד שש איננו מקום שבו מלמדים מדעות זרות?

רק זאת הנכם יודעים רבותינו כי “הגן הזה לא יגדל פרי קדש הלולים ויסיר את לב הילדים מת”ת ללכת בדרכים עקלקלות".

דברים המובנים לכל הנכם מודים כי אינכם יודעים אותה, ואת אשר צפן ה' בחיק העתיד ולא נתן רשות לשום בריה לדעתו מבלעדי נביאנו הק' אותו הנכם יודעים ידיעה ברורה וגמורה עד כדי להתיר בגללה מלאכה בחוה''מ?!

אנחנו “לא באנו להמלך ולשאול רשות” לפני יסדנו בית ת''ת לילדים קטנים ככל מיסדי בתי הת“ת והישיבות ויתר המוסדות שבעירנו הקדושה”.

ואתם רבותינו, בית־דין צדק, דינים מומחים, השאלתם את פינו כמצות תוה''ק עליכם לפני צאתכם לשפטנו ולהלבין פנינו ברבים ולהוציא עלינו דבות מכוערות?

תורתנו הקדושה אומרת: "ודרשת וחקרת היטב! – ואתם נושאי דגלה השלחתם לקרֹא לנו ולשמֹע מה בפינו על דבר שהנכם מודים פיכם שאינכם יודעים מהו, ואשר אין עליו לא אסור ולא חרם רק מצוה חמורה, מצות “ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם”?

ובכן רבותינו היקרים, בני כל קהל אחינו בני עירנו אשר בפניהם הלבנתם פנינו, הננו מוחים מחאה גמורה ומחלטת על הדבה אשר הוצאתם עלינו. הקהל יראה וישפט מי הם המשתדלים “להסיר את הילדים מתלמוד תורה ללכת בדרכים עקלקלות” ולהתגולל כל היום בדרכים וברחובות כפראים שובבים ללא תורה וללא חנוך ותרבות, ובפני כח הקהל הננו מודיעים ומזהירים כי כל זמן שלא תבטלו בפניהם את הדבות אשר הוצאתם עלינו אין אנו מוחלים על כבודנו הנעלב, וכדבריכם נאמר גם אנו:

“והחס על נפשו יזהר מאד מעון שגם יוה''כ אינו מכפר עליו, וזכות תוה''ק יעמד לנו, ויקוים בנו מ”ש אין פרץ ואין יוצאת, והשי''ת ישמר את עמו לעד".

כעתירת הבאעה''ח גן־הילדים העברי בירושלם עיה''ק תוב''ב:

נאם ונאם: דוד ילין, ישעיה פרעס, ליב לוי".

ומה היתה תשובת הרבנים?

לע''ע: שתיקה יפה…

ט''ו איר תרס''ג.

3.    🔗

– ו“גן ילדינו העברי” הולך ופורח, גם למרות האזהרה השנית אשר נדבקה בשם רבנינו שליט''א אחרי השיגם מכתב המיסדים, המוסדה היא בבית גדול ונהדר העומד במקום היותר גבוה בכל הפרורים אשר מחוץ לחומת עירנו, וסביבו גן ושדה רחב ידים מאד, מספר הילדים עלה עד לשבעים, מלבד רבים אשר לא היתה יכלת עוד לקבלם לע''ע מאפס מקום. הילדים הקטנים הולכים בשמחה וענג אל הבית הדואג לשעשועיהם ועליזותם לא פחות מאשר לידיעותיהם (לא “מדעות זרות חלילה”…) וללמודם לדבר בשפתנו העבריה. כל היום הם שומעים רק את צלצול השפה הזאת בדבור, בזמרה, בבאורי התמונות היפות אשר יראום, במלאכת השליבה (של נירות בני גונים שונים) והרקימה, וגם בשעת אכילתם ושנתם אחרי סעודת הצהרים על הכרים הקטנים אשר הוכנו בחדר מיֻחד לכל אחד מהם. הילדים האלה אף אם טרם הגענו למדרגה כי גם הוריהם ידברו אתם עברית, הנה בכל זאת בשחקם את חבריהם בביתם או בהשתעשעם לבדם אף עברית המה מדברים; ובאשר קטנים הם, וחן ילד קטן על הוריו וכל קרוביו, כי כלם משתעשעים אתו, לכן הננו רואים בם את אשר לא ראינו בתלמידי בתי הספר הגדולים, כי הוריהם מתענינים בקדמתם, שואלים את פיהם תמיד את אשר למדו באותו יום, ומתחננים לפניהם לשיר את השירים החדשים אשר שננו להם מורותיהם. ובבוא אורח לביתם והיה “הכבוד” אשר יכבדוהו לשמוע את “חכמת” ילדם או ילדתן ולהפליאו לקדמתם בשפתנו, עד כי בנוגע להפצת שפתנו בקרב עמנו נוכל לאמר מבלי כל הגזמה כי “גן־ילדים עברי” אחד פועל יותר מהרבה בתי ספר.

ושירי־הילדות התמימים והנעימים אשר המה לומדים לנגן, הנה הם עוברים מפה לפה והולכים ומתפשטים גם בקרב כל רעיהם הילדים והילדות הגרים בשכנותם, ואשר כפי רצון חכמינו ומאורינו אין הוריהם מעיזים חלילה “למסרם למנהיגי הגן” ומניחים אותם להתגולל כל היום באבק ובזבלים. ואכן נעים לראות בגני הצבור והרחבות שבשכונות אחינו מחוץ לעיר, בכל מקום קבוץ ילדים לשחק ולשעשע, איך הם משחקים בעברית בתור מורה ותלמידים, עומדים במעגל, שרים, רצים, ומטילים.

לפרופגנדה הזאת שהילדים הקטנים בעצמם עושים לרעיון הזה – ומצליחים עוד טרם התבוננו קנאינו “התבוננות רבה” כנראה, כי לולא זאת מי יודע אם לא היו גוזרים כי איש איש מבני אחינו יכלא את ילדיו בביתו, לבלי יבואו חלילה במגע את שבעים־הנפש החלוצים הקטנים הראשונים לשפת קדשנו.

ט''ו תמוז תרס''ג

 

ד. החלוקה והחנוך    🔗

ימים רבים עברו כבר בירושלם, אשר בהם חדל כל יחס בין “החלוקה” ו''השקאלעס'' ואשה לא נגעה בחברתה אף כמלוא נימא, כלנו זוכרים אמנם עוד את “הימים הטובים” ימי עלות ממשלת הרדיפות והקנסות כפורחת בהפתח בתי הספר בעירנו, אף זכור נזכר היטב את התסיסה החזקה אשר התחוללה אז במאן ממֻני כל כוללי האשכנזים לתת חלוקה לכל השולח את בניו לבתי הספר, ובקום האבות כלם להרעיש עולמות ולצעק נוראות באזני הגבאים והנדיבים שבחו''ל, וההתנגשות בין בני המפלגות השונות עלתה למעלה ראש. אך מה שלא יעשה השכל הן יעשה הזמן, ואם עוד טרם עלתה בידו לבטל את הקנסות האלה כליל, הנה הצליח למצער לתת מעט בקרב הכוללים השונים גבולות קימים וברורים לנתינת החלוקה ולמניעתה; ובעבור תקופת התסיסה, והכוללים שקטו קפאו על שמריהם, נבדלו ויפרדו למיניהם לגמרי אשר ליין ליין ואשר לחֹמץ לחמץ. ותהי מאז מודעת בכל ירושלם כי כולל פלוני ופלוני למשל הם בעוה''ר מאלה שנתחמצו ושוב אין להם תקנה, אחרי כי גבאיהם שבחו''ל הזהירו את ממֻניהם פה קשה לבלתי התערב בעניני החנוך ולבלתי שום את משען החלוקה למטה זעם ולמקל חובלים, וכולל פלוני ופלוני הם ב''ה יין ישן שנשתמר בכל כשרותו לשמחת אלהים ואנשים, כי בהם לא נתנה כל שליטה לסטרא־האחרא, ויראי ה' מושלים בם ביד רמה, ויהי כל החפץ מבני הכוללים הראשונים וישלח את בניו אל בתי הספר מבלי מכלים, ואלה אשר משמים זכו להם שתהיה הורתם ולדתם בקדֻשת הכוללים האחרונים ידעו מרת נפשם והמחיר אשר עליהם לשלם כפר הקדֻשה הזאת – ויחדלו. וככה חדלה בשנים האחרונות כל התנגשות בקרב שתי הרוחות המתנגדות, ואיש לא זכר עוד את החלוקה ואת פעולתה בקרב כוללים ידועים.

ואחד הכוללים המעטים (והמה שלשה במספר) אשר הותיר ה' ברחמיו לפלטה בהר קדשו בירושלם ולא נתן את המשחית לבוא אל בתיהם, כולל “סובאלק ולאמזא”. וקדֻשה יתרה עוד לכולל הזה, כי לו חלק ה' את הרב מבריסק זצ''ל בעצמו לנחלה, אחרי שמשו במשרת הרבנות בלאמזא משך שנים רבות. ויהיו כל עניני הכולל הזה בכלל נחתכים עפ''י “חצר הרב” ואם העז איש מבני הכולל לפרץ גדר, וידע מראש כי עליו ליאש את לבו מחלוקתו. אמנם, כמו להכעיס, קמו דוקא בכולל הזה אנשים נכבדים אחדים, אשר מאנו לקבל עליהם את הגזרה, אשר ביתר הכוללים לא היה עוד איש משגיח בה, ובגזֹל ממֻני הכולל את חלקם בכסף החלוקה לא קבלו עליהם את הדין באהבה, ואף נסוע נסעו לחו"ל, ואך רבו שמה תומכיהם בין רבני ערי המחוז הזה עצמו בפעל ובדברים², ואף הגיע הדבר כמעט עד כדי לקרֹע את סובאלק מעל לאמזא החסידה, אשר כנראה נטלה תשעה קבין של קדֻשה ועוד לבה נוקפה על הקב העשירי שנטל העולם כלו ואשר היה צריך שיפל גם הוא לה לחבל… אך מי יכל בימים ההם לדון את היד החזקה שבירושלם? וכשהגיע הדבר למעשה נשכח הכל כמובן והאנשים שבו ריקם כשהלכו וחלוקתם נגרעה מהם עד היום, למען ישמעו יתר בני הכולל ויראו, ולא יהיה עם לבבם כלל להרחיב הפרצה. ובני הכולל שמעו אמנם, וגם ראה יראו, ולא הוסיפו עוד להזיד, ותשקט הארץ שנים רבות.

אפס כי הנותן טרף ליראיו תמיד לא השליכו מפיהם גם הפעם לגמרי ואם לא נשאר לקדושי סובאלק־ולאמזא שבעירנו מקום להתגדר בו בתינוקות של בית רבם, חפשו ומצאו – ברבם של התינוקות.

כי זה שנים אחדות ואחדים מאבות תלמידי אחד בתי הספר שבעירנו, אמרו להוסיף על הקדש ולהרבות עוד בקרב בניהם את למודי תורתנו, ויקחו את אחד מצעירי הלומדים ללמד את ילדיהם תורה ותלמוד בשעות המעטות שהם פנוים מלמודי בית־הספר, והמה שלמו לו שכרו מכיסם, ואחרי אשר מזל כולל סובאלק־ולאמזא גורם כי בכל צרה שלא תבוא יטול הוא חלק בראש, היה המלמד כמובן – סובאלקי־לאמזי, אך הדבר “המובן” עתה לא היה אז מוּבן כלל וכלל, והאבות לא ידעו את דבר המנה היפה שנפלה בגורלם בהסח הדעת, ואת הכולל אשר בו התחנתנו, ו“המלמד” גם הוא למד את הילדים ואיש לא שם אליו לב, כי אמנם גם בכל האסורים אשר יצאו כנגד השקאלות עד היום לא נמצא כל אסור על המלמד ללמד את הילדים המבקרים את בתי־הספר כשהוריהם משלמים לו שכרו! אך מעט מעט רבו תלמידיו, וההוראה הזאת שחשבו בראשונה לעראית היתה לו סוף סוף למקור פרנסתו, כי בשכר למודו ובחלוקתו יחד מצאה ידו כבר לכלכל את ביתו בכבוד. עתה הגיע לגבורינו העת להתאזר חיל ולהראות כחם וגבורתם, למען ידע ישראל כי עוד לא תמו קנאים מן הארץ, וגם אחרי מות קדושים… עוד לא אלמנה ירושלם מלוחמי מלחמת הדת היודעים פרק ב“הלכות קנסות” עוד יותר מהראשונים, ובבוא המלמד כעת לפני “משך הדירות” לקחת את מנת חלוקתו, הודיעו סופר הכולל כי חלוקתו ממנו והלאה.

ובכולל הסובאלקי־הלאמזי רבתה עתה העזובה בעירנו, כי אין בו לא ממֻנים ולא משגיחים, לא פקידים ולא אמרכלים, ורק סופר־הכולל לבדו, איש רך בשנים ואב בצביעות אשר אך זה מקרוב לקח לו קרנים בהשיגו את משרתו זאת בירושה, הוא המפקד לכל עניני הכולל וידו מושלה בכל. ויהי בשאֹל המלמד את פיו על מה ועל מי הוא סומך להכרית מחיה מפי משפחה בישראל? ויענהו כי מצֻוה הוא ועומד מאחד ממפֻרסמי הקנאים האונגרים… לשוא השחית האמלל דבריו להזכיר לסופר־הכולל את הנודע לכל באי שער עירנו, כי אחינו האונגרים, ישמרם ה' דבר אין להם עם אדם בירושלם, מעולם לא נסו לתת פרוטה לצרכי הכלל, ובעיניניהם המה לא יניחו לאיש נכרי לתקֹע חטמו אף מדת אצבע קטנה, ואוי לו לאיש או לצבור אשר יעלה על דעתו להמשיך אליו אף הצנור היותר קטן מצנורות השפעת מדינתם, ומה לו איפוא ולאנשים האלה לשמֹע למצוותם אשר יואילו לצוות כשאין הדבר נוגע אל כיסם? הסופר האטים אזניו, אז יבוא המלמד לעמֹד לפני שופטו האונגרי, והוא אחד מראשי " ועד החטאים" אשר הוקם ואשר כונן לתהלה בעירנו. אך גם מלפניו יצא ויצא וידיו על ראשו, כי הקנאי הזה אשר כנראה וכנשמע אין לו באמת כל דאגה אחרת מבלעדי הצדקת הרבים הצדיק עליו את הדין על אשר הוא מלמד בחדרי בית הספר עצמו ולא בבית אחר. ויהי כי ראה האמלל את נפשו ברעה, ויפן אל רבנו הגרש''ס הי''ו, ויחוה לו רבנו את דעתו כי אין כל הצדקה לאנשי ריבו לגרֹע ממנו חלוקתו, ואף אמר לו לקרֹא את סופר הכולל לפניו; אף גם זאת ללא הועיל כי הסופר נמנע מלכת אל בית הגרש''ס ומדעתו לא זז, ועוד הוסיף להגיד למלמד, כי גם לאביו אשר תורתו אומנותו לא יוסיף תת חלוקתו וחלוקת ביתו. משך שבוע תמים רץ האמלל נבוך ונדהם עד אשר הסכימו לו אבות הילדים להוסיף לשלוח אליו את בניהם גם בלמדו אתם בבית אחר, וגם שכור שכר לו בית מיֻחד ככל אשר צוה, אך מה השתומם בשמעו אח''כ מפי הסופר, כי גם מעשהו זה ללא הועיל, כי פלוני ופלוני צוו עליו לבלי תת לו חלוקה כל עוד ילמד תורה לילדי בית הספר אף בבתיהם.

הגזרה החדשה הזאת יצאה כנראה זה עתה מבית חרשת ''ועד החטאים'' למרות כל מאוני רבנינו לקימו עד הבטיחו לבלתי התערב בעניני “גזרות וסיגים”, וסופר־כולל סובאלק־ולאמזא הוא הראשון לקבלה עליו ועל כל בני כוללו אשר ממשלתו שפוכה עליהם בהיות איש איש מהם נגרר אחרי רעהו ואין אחד בהם אשר ירצה להחשב לאפיקורוס בעיני רעיו, ועתה תשוב השאלה הקדמונה לעלות על שפת לשון: האמנם זאת היא גם דעת כל אחינו המנדבים בחו"ל? או כי כל עניני הכלל צריכים להנתן בירושה לאיש אחד פה לשלֹט בהם “כרצונו וכרצון יראיו?” ועד מתי לא ישתדלו אחינו בני המחוז הזה, אשר רבים בהם גם הרבנים שאין דעתם נוחה ממעשים כאלה, לשום קץ בכוללם בכלל “לדיני נפשות” אשר בטלו מאז בכל יתר הכוללים? לא “שאלת מלמד” היא עקר שאלת היום, האיש הזה יראה הטוב לפניו ובו יבחר, אך עד מתי תושמנה חרצובות על כל בני הכולל אשר לא שערום משלחי הכספים כלל ורבים בהם מתנגדים להם לגמרי?

כל המצב הזה וכל המעשים האלה אינם אלא כתוצאה להתרשלות אחינו וגדולינו שבחו"ל לשום לבם לעניני ירושלם ולסדרם כהוגן. כי סוף סוף רבה העזובה בקרב כל עדת האשכנזים שבעירנו. כל החפץ לטול את השם בא ונוטל. ולכן גם כל החפץ לבלתי שמֹע לקול ראשי העדה איננו שומע, העדה כלה מפוררה ומפורדה, ולעניני הכלל אין מי שישים את לבו, וגם אם יאמר איש לתת את לבו להם הנה אין בידו האמצעים הדרושים לזה.

זאת היא אמנם סבת התעוררות רבים מבני העדה הזאת לכונן ועד חדש לעניני העיר על פי בחירות. אך מלבד מה שהדבר הזה מתנהג עוד בעצלתים מפני מכשולים רבים העומדים על דרכו, הנה אם גם יתכונן הועד יחסר לו עוד כח השלטון בעדה, ואם לא יכנע תמיד בפני כל “ועד חטאים” חדש, אשר יקום מעצמו מי יודע אם תהיה לו תקומה בכלל. אם יש לאחינו ולגדולינו בחו"ל החפץ לתקן באמת את עניני ירושלם, עליהם לבא בכחם המה, בכח תומכי הישוב הישן, ולסדר כל הצריך לסדור בפעל ובמעשה ולא באמר ודברים, כי עתה היא העת המכשרת, ועתה היא השעה הצריכה לזאת ביותר.

א' וב' תמוז תרנ''ח.

 

ה. “כּשׁר לפסח” וחרם על בתה''ס.    🔗

“משנכנס אדר מרבין – בהוצאה”.

את הגרסא החדשה הזו אנו קוראים כיום זה חדש ימים מעל כל דברי “המודעות” הרבות הדבוקות על שער יפו. ועל בתי הכנסת והמדרש, ועל כל בתי הצבור, ועל חנויות רבות ברחוב היהודים בכל דלת אשר נמצא עוד מקום עליה למודעות, ולא מלאה עוד בכל דֻגמות סחורות הפסח למיניהן המֻּצגות גם הן כעין מודעות, ובכל כלי הפחים, אשר יתלום הפחחים הרבים מבני אחינו הספרדים היושבים על הארץ במדי הרחוב הצרה הזאת ו“דורשים בהלכות החג” בקורנסיהם ובמרתכיהם ( Lotkolben), מכלי האגנות ועד כל כלי הקטן.

לפנים בירושלם כי יאמר איש להודיע לחבריו, וכתב מודעה והדביקה בפתחי בתי הכנסת, ודיו. ועתה הנה גדלה העיר ושכונותיה רבו, וההתחרות גברה גם היא, ותגיע תקופת ההדפסות וה“תקענות”. ועל כל אשר יאמרו עליו כי הוא זה מיד מודעות נדפסות ונדבקות, ובין לילה וידעה העיר כלה כי נולד לציון עוד אופה מצות, ועוד מוכר חטים “שמורות משעת קצירה” נוסף בה. והמודעות כלן עברית הן כתובות, ובהן אחדות אשר נעתקו גם ל“לדינו”, היא השפה היהודית־הספרדית, למען יבין גם ה“המון” שבאחינו הספרדים אשר לא ישתמשו בשפת קדש תשמיש חֹל חלילה.

ובין כל המודעות “הכשרות לפסח” האלה, הנה מתנוססת ומצטינת בכשרותה מודעת “להט החרב”, היא המודעה החדשה אשר יצאה מבית גנזיו של הרב מבריסק אל כל מקום אשר דבר הרבנות ודתה מגיע, כי ראה ראה הרב כי גברה הקלִפּה בירושלם, ואפס קנאי וחרד בישראל: בתי הספר מתבססים ותלמידיהם מתרבים כאלו לא היה חלילה כל רב וזוגתו בירושלם, ולא עוד אלא שגם רוח חבריו הרבנים איננה נוחה עתה הרבה מהנח''ש הקדמוני הרובץ לפתחי השקאלות, ולא עוד אלא שגם גלו את דעתם זאת “אגב ארח” למר שרהסון עורך העתונים הארגוניים בנויורק והוא, בהתעורר בו “הניצוץ האמריקני” פרסמה בעתוניו בקולי קולות ובהקדמות ובבאורים כנוסח אמריקה – ראה זאת הרב ויזדעזע, וינועו אמות הספים לקול חסידיו המתנבאים גם הם כפלוני התוכן האומר כי כבר הגיע זמנו של עולמנו להחרב, והרצים יצאו דחופים אל הרה''ג סלאנט והרב מלובלין להיות נכונים לאסֹר, וליסר, ולהכריז, ולהעניש, ולהרעיש עולמות! אך רבנינו היודעים את מרת נפשם, נסו להשתמט באמרם כי לא יוכלו לאסור אסורים חדשים, והמצוה הזאת היא עתה ממצות “לא תעשה שהזמן גרמא'', ויוסף הרב לשלֹח רץ אחרי רץ לדרש מהם כי יאשרו למצער את האסור הקדמון אשר גם הרה''ג סלאנט חתום עליו. וה' ברך את עירנו ב”סרסור לדבר מצוה" חדש, ר' נפתלי שמו מוַּרשוֹ, ויבא אל בית הרב סלאנט ביום ערב שבת אחרי הצהרים ו“להט החרב המתהפכת” בידו. ויהי כי ראה את הגרש''ס מהסס לחתֹּם על הכתב ודוחהו בלך ושוב, ויאמר כי כלה ונחרצה מאתו לבלי לזוז מביתו עד עשות דברו, גם שבתו ישבת אצלו ולא יעזבנו, והגרש''ס לא שש על אורחו זה ועל להט חרבו השלופה, ובכן שבו רבותינו והרכינו את ראשם, והאראלים וחיות הקדש נצחו! אפס כי בכל זאת מאנו רבותינו לחתֹּם גם הם על דברי הרב הכתובים באש שחורה על גבי לבנה, ויקבעו להם מדור בפני עצמם, ויהי דבריהם כקב של מים צוננים אשר יזרקו על בשר האיש היוצא ממרחץ המים הרותחים… אך בכלל לא נכוו בני ירושלם לא ברותחים ולא בפושרים, ו“החרב” לא נגעה עד הנפש; כח כל הכתב הזה, אשר לדברת רבים הוא רק מעין תכסיסי מלחמה של הרבנית לסכסך את הרבנים בשרהסון ולהתיש כח כלם, כאשר ראה “אור” הדפוס כן שב ויטמן בחשך, ורק יחידי סגֻלה נהנו ל“אורו”, וגם אלה לא הרבה נהנו בו, כי המודעות הראשונות אשר הזכרתי השכיחום את האחרונה, ודאגות יותר נחוצות מהרו וימלאו מקום הדאגה לנפש אחרים והערבות אשר ערבו כל ישראל זה בזה. ובתי הספר עומדים על תלם כבראשונה, ועולם כמנהגו נוהג.

י''ט ניסן תרנ''ו.

 

ו. ספרי חזנוביץ לספריה הלאֻמית.    🔗

"הנה היא שטה על פני המים, וזאת התבה הנושאת בקרבה כל חמדת ישראל; במים יזים תשים לה נתיבה הספינה המביאה לציון את אוצרות רוח בניה, ספרי גדוליה מדור לדור. מאורי האורה אשר נפזרו על כל קצוי ארץ הנה הם שבים אל מרכזם להיות למאורה גדול השולח קרניו אל כל רוח, ותורה מציון יצאה הנה חלק גדול ממנה שב אליה חבוש וארוז בארבעה ושלשים ארגזים אשר הואיל אחד מגדולי חובביה לשלוח אליה.

כזאת וכזאת הגה לב מקבלי הבשורה הטובה, כי הנדבה הגדולה אשר נדב רב הפעלים הד"ר חזנוביץ עזבה את חוף אודיסה לבא ארץ הקדש.

והתבה הזאת באה יפו בשלום, והארגזים באו בית המכס, וכבוד הרב הגאון הראשון לציון הי''ו הואיל בטובו להודיע לבית הפקודות כי הספרים לא קנין יחיד המה, כי אם רכוש בית מדרש לתורת ישראל, וכאשר באו הארגזים כן יצאו פטורים מן המכס כחק, ובעוד ימים אחדים העלום לציון ברנה,

ויובאו הארגזים אל מקומם אל בית “מדרש אברבנאל”, הוא ספרית “בני ברית” בירושלם; והעבודה כבדה לבעלי הבית הזה החלה; הארגזים נפתחים,

הספרים נסדרים למקומותיהם למיניהם, הגדול כגדלו והקטן כקטנו, ורשימה אלפא־ביתית נעשה לכל שמנת האלפים ושמנה הספרים, עוד מעט ונעשו גם הארונות הדרשים לכלם והבית הגדול הזה יפתח שעריו לכל בני ירושלים ובאיה.

עתה באה העת לחשוב מחשבות ע''ד מקנה בית לאוצר הכללי הזה, הבה נקוה כי גם זאת תראינה עינינו בקרוב.

כ“ה כסלו תרנ”ו.