גם הוּא בא מן “הקדוֹשים” ו“השׂרפים”. איני יוֹדע אם טוֹב להיוֹת נין ונכד לאלה. אך טוֹב בּודאי, שהנפש תהא נוֹבעת ממקורה. בּספר הקטן בעל השם הגדוֹל “בּלב העוֹלם” עוֹד נתאמת בּמידה מרובּה החרוּז “מלים חרשתי על מלים ואת אשר חפצתי – לא הגדתי…” וסימן טוֹב הוּא לוֹ למשוֹרר, שיש לוֹ חבלי־ביטוי ושהוּא יוֹדע זאת. אך גם המעט שעלה לוֹ להגיד מעיד שהוּא פּיטן. אין לוֹ פה טוֹרף, אך יש לו לשוֹן חוֹזה. העינים נעוּצוֹת בּחלל־התעלוּמוֹת, האוֹזן קשוּבה לבנוֹת־קוֹל אוֹבדוֹת והתמוּנוֹת מתגבּשוֹת לפעמים לגוּשים קטנים, מאירים וּמרעידים.

הַסוּסִים מִזְדַּעַזְעִים, צַוָּארָם מִתְרוֹמֵם.

וּבַחֲלַל הַמֶּרְחַקִּים קוֹל זוֹעֵק, קוֹל בּוֹדֵד.

הַחֲזִיקוּ בַּמּוֹשְׁכוֹת! מִי יֵדַע הַבָּא?

וּבשיר אחר:

דְבַר־מָה זִנֵּק מִן הַחֲשֵׁכָה,

עֵינֵי אֵשׁ הִתְלַקְּחוּ פֶּרֶא

וְהֵיכָן נֶעֱלָמוּ?

וּבשיר־הציור “הפּנס”:

פַּנָּס יֵשׁ דּוֹלֵק בְּחוֹמַת הַר־צִיוֹן

מוּל סִמְטָא עֲזוּבָה.

גְּמַלִּים הָעוֹלִים מִלוֹעוֹ שֶׁל לַיְלָה

מִשְׁתָּאִים לְאוֹרוֹ.

וטוֹבה ההכּרה וּמעוֹררת אמוּן:

בְּרֹאשׁ מוּרָד וּבְרוּחַ נֶעְכָּרָה אֲנִי עוֹלֶה בִשְׁלַבֵּי הַזְּמָן.

והרגשת־המסתורין הדקה:

הֹלֶם שָׁמַעתִּי מִּלֵב שֶׁאֵינֶנּוּ שֶׁלִּי.

עַצְמוֹתַי דּוֹבְבוּ בְּשָׂפָה רְחוֹקָה.

מִישֶׁהוּ נִפְרַד מִמֶּנּוּ…

ולאחרונה:

כִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר הֻגַּד לִבְשָׂרִי לֹא יִשָּׂא דוּמִיָּה.

*

אֶת חַיַּי הָיִיתִי מוֹסֵר – אִלוּ יְכָלְתָּם לָקַחַת שֶׁמֶץ מִמֶּנוּ.

יש נקוּדת־שׂרפה בשירתוֹ. בלשוֹנוֹ המפוֹרשת יש משהוּ ביאליקי. יוֹתר אין לוֹמר לעת עתה, כּדי שלא יתיהר. עדיין צעיר הוּא. העליה בסוּלם קשה וּמסוּכּנת; והקטוֹרת גוֹרמת סחרחוֹרת.