מאמר א: חלוקה משולשת    🔗

אפשר הרגשה מוטעית היא, אבל היא פשטה והלכה גם בימי־חייו של שאול טשרניחובסקי, וביותר לאחריהם: הביקורת לא יצאה ידי חובתה, חובת העיון המספיק והחקר הממַצה, כלפי שירתו. הרגשה זו נותנת, כי כמה וכמה מבקרים בודקים וחוזרים ובודקים את עצמם, אומנם תשומת־דעתם לשירה הזאת יש בה כדי להצדיק או לפסול את הקטגוריה הגלויה או הנסתרת, הכלולה בהרגשה הזאת. ומבּשׂרי חזיתי – כמה וכמה פעמים, וביחוד בסביבי יום־פטירתו של המשורר, פקדתני כרוח־הבדיקה הזאת, בדיקת־עצמי, וממנה יתד לניסויי לחזור על השירה ההיא ולעיין בה, וככל שדומה עלי משום־מה, כי העליתי דבר־של־ממש או קירובו, הריני מפרסמו ברבים.

ב

ידעתי כן ידעתי, כי היתה זו לי תעודת־עניוּת, אילו התעניינותי בספרותנו לא נכללה בה, במבורר ובמודגש, פרשת טשרניחובסקי, והיא אמנם כלולה בה, ודרכה. בשני אָפני הטיפול, שאני נוהג בהם מנהג של תחומים נפרדים, תחום תחום כתכונתו. האופן האחד הוא דרך המסה והאופן האחר הוא דרך החקר. לענין המסה – הרי מי ששעתו פנויה, יכול למצוא חצי מנין מאמרי, שכינסתים בספרי “בין דין לחשבון”; ולענין החקר – הרי מי ששעתו בטלה, יכול לפשפשם וללקטם מעל־פני דוכנים שונים. אבל אם אוכל להתברך על שאין בידי תעודת־עניוּת, לא אוכל להתברך, שיש בידי תעודת־עשירות – הראשון במאמרי על טשרניחובסקי נדפס לפני שלושים ושבע שנים, והאחרון שבהם נדפס לפני כשש־עשרה שנים. ואף שבינתים הגיתי וחזרתי והגיתי במשורר ובשירתו, הרי לא די שלא העליתי את הגיגי על הכתב, אף לא הגיתים בעל־פה, שכן שירת טשרניחובסקי לא נכללה במחזורי הוראתי, שהיתה אומנותי, שאני כבר לאחר סיומה.

ואין אני יכול ואף איני רשאי להכריע, אם אמנם הטלתי, במאמרי ובמחקרי, חידוש בהערכת שירתו של טשרניחובסקי, וביחוד במאמרי “בלב הערבה”, שנדפס לפני כשלושים וארבע שנים, לכבוד יובלו הששים, אבל אם יש בו חידוש־מה, הרי היא כמדומה, מבחינת ההבדלה, שניסיתי, אם לא אטעה, בראשונה להעמידה על חוּדה – היא ההבדלה בין שרשי־הצמיחה של שני סוגי שירתו השונים, שקראתים, לשם נוחיות, שירת התוכחה ושירת האידיליה; לאמור: שרשי השירה הראשונים קרקעם קלושה, ושכבתה, שכבת הביוגרפיה הרעיונית, רדודה ומאוחרת; ואילו שרשי השירה האחרונה קרקעם מחוסמה ושכבתה, שכבת הביוגרפיה החוָייתית, עמוקה ומוקדמת; וכשוני־הערך של קרקע הגידול הוא שוני־הערך של עצם הגידול ופריו, ושוני־הערך נותן, כי שירת־התוכחה קרובה יותר למחוזו של העראי והחולף, ושירת־האידיליה קרובה יותר למחוזו של הקבע והקיים, והמבקר והחוקר חייבים לזכור ולהזכיר, כי כשם שהעולם על הרוב ועל הטוב הוא נידון, כך אף דבר־השיר, המבקש להיות תמציתו של עולם, על הרוב והטוב הוא נידון.

ג

ואם היתה בהם, בדברי, תוספת־חידוש, הרי היא לא כל־כך בקביעת הסתירה שבין ראייתו של המשור את העם בכלל ובין ראִייתו את העם על יחידיו ולפי־יחידיו, שהראִיה הראשונה מעמידה את העם כולו כצרור של מומים ופגמים, ושעל־כן יורד עליו מקל־חובלים, ואילו הראִיה האחרונה מעלה כל יחיד ויחיד כנזר של שלמוּת ומתום, ושעל־כן נוחת עליהם מקל־נועם. תוספת החידוש היא, כמדומה, כי העם על כללו הוא לו למשורר כמערכה מופשטת, כפי שעיצבתו לו האידיאולוגיה על משאלותיה, קצתן טבועות ורובן קנויות; ואילו העם על יחידיו הוא לו למשורר כמערכה מוחשית, כפי שראה אותה וחי אותה. בדיבור אחר: העם שבשירי־התוכחה הוא קונסטרוקציה, ואילו העם שבשירי־האידיליה הוא רקונסטרוקציה; או נאמר: עם־ישראל הוא כמין בדוּת, בעוד ר' ישראל היא ממשות. ושעל־כן הבא להקשות: היכא תמצי, יער שכולו בתכלית הקלקול, ואילו אילנותיו כולם, אילן אילן לעצמו, בתכלית התיקון, קושיָתו קושיה, וכך תירוצה: את היער ראתה כפי שראתה והראתה כפי שהראתה הביוגרפיה הרעיונית, האידיאולוגית, שאינה אלא קליפתם העליונה של המשורר ושירתו; ואילו את האילנות, אילן אילן לעצמו, ראתה כפי שראתה והראתה כפי שהראתה הביוגרפיה החוָייתית, האותנטית, שהיא תוכם ותוך־תוכם של המשורר ושירתו.

ד

אבל אם דברים אלה, שניסחתים עתה בלשון קצר, היה בהם חידוש־מה בשעתם, חובה לי שאומר, כי הוא, אמנם, נתגלה לי מגופם של דברי־השירה שבדפוס, אך סיוע לכך היה לי גופם של דברי המשורר שבעל־פה. ומעשה שהיה כך היה: בפרוס יובל־הששים לטשרניחובסקי אמרתי, כעורכו של מוסף “דבר”, להכין גליון־חג נאות, אך היתה מבוכת־מה בענין תאריך יובלו, שדקדוקו של יום־הולדתו היה שנוי במחלוקת, שלא תאריך אחד היה לפנינו, אלא שני תאריכים היו לפנינו, אחד מוקדם יותר בלוח־הימים ואחד מאוחר יותר בו; ועד שאני פנה כה וכה ונפלה הברה, כי התאריך המוקדם הוא־הוא הנכון, והוא היה ממש מאחר כתלנו. ולפי שלא נשתיירו אלא ימים מועטים, מיהרתי להתקין שלד של גליון־יובל, ונסדרו קצת מאמרים – בהם מאמר ישן שחידושו יפה, מאמרו של י.ח. ברנר; בהם מאמר חדש, שחידושו יפה גם הוא, וכתבוֹ רגע כמימריה, אברהם רגלסון; ויצאנו, אפרים ברוידא ואני, לבקר את טשרניחובסקי, כדי לשמוע מפיו, האם עלינו להקדים או לאחר. אך בבואנו, לעת ערב, לפני מעונו מצאנוהו סגור ומסוגר ואפל; ישבנו, איפוא, תחילה על המפתן והמתנו, אולם משיצאה שעה גדולה אמרנו: אפשר הוא במסיבת־רֵעים והפלגנו, כהשערתנו, זה בכה וזה בכה, ולא עלתה בידינו; והתשובה ניתנה אך למחרת, כשהשעה דחוקה הרבה, כי יום הששי, יום הופעת המוסף, קרב ובא. ותשובת המשורר היתה ברוח בדוחה, שכן אמר, כי יום־הולדתו אמנם דיוקו תלוי ברפיון, אך דומה עליו, כי הוא בחנוכה, וביותר שידידו־כנפשו, יוסף קלוזנר, סובר כן, והרי הוא, כהיסטוריון, חייב לדעת זאת יותר ממנו, המשורר המותר בליצנציה פואֶטיקה. ואפשר– אמר המשורר כולו חיוך של משובה – הדין עמו עם ידידו אוהבו ואהובו, כשהוא פוסק ואומר: לך יאה להיוָלד בחנוכה.

אכן, הדברים נאמרו אמירה של הלצה, אך כדרכה של הלצה, אף זו צדה הגלוי קלות־ראש וצדה הסמוי כובד־ראש; שהרי מתוכה אנו למדים, כי כשם שהיה לו תאריך־לידה כמצוי, כך היה לו תאריך־לידה כרצוי, ולעניננו ניתן להרחיב: כשם שהיתה לו ביוגרפיה מצויה, כך היתה לו ביוגרפיה רצויה, ראשונה כהוָייתו וממשותה, והוא עיקר ומוליד את העיקר; אחרונה כמשאלתו ובדותה, והיא טפלה־לעיקר ומולידה את הטפלה־לעיקר. הלכך נאמר: אפילו אם משורר היא בטפלה שלו משורר של דור, הרי הוא בעיקר שבו משורר־הדורות, והעיקר של טשרניחובסקי הוא באידיליות וגוּלת־הכותרת “חתונתה של אלקה”; בבלדות וגוּלת־הכותרת “שלוש אתונות”; בשירה האֶפית וגוּלת־הכותרת “עמא דדהבא”, ובין גוּלת־כותרת וגוּלת־כותרת שפעת־חמדה של דמיון ופיוט.

ה

ואם ניתן להוסיף מה על התוספת, הריהי קביעת חלוקה משולשת של שירתו, שכן על שירת הביוגרפיה הרעיונית ועל שירת הביוגרפיה החוָייתית נוספת שירת הביוגרפיה הרוחנית, והיא שונה במכריע משירתו האידיאולוגית, ודיה קריאה של “אני משלי אין כלום”, “אדם אינו אלא”, ואחרון־אחרון ממש “כוכבי שמים רחוקים”, כדי לעמוד על כך.

[ט' תשרי תשל"א]

מאמר ב: ערב חג זיקנתו    🔗

נחזיר את עצמנו למה שסיפרתי במאמר הקודם – דהיינו, על ביקורי אצל המשורר לענין בירור דיוקו של יום־הולדתו, ועתה אמשיך לאמור: ובכן, היתה רוָחה. גנזתי רובו של הגליון, שהוכן בחטיפה, והתקנתי גליון מחושב ומכופל. מי שיבדוק ימצא, כי נתקיימה בחינת רצונו של משורר כבודו, שכן תאריכו של הגליון, א' טבת, מעיד כי נמשכתי לענין חנוכה, מה שסותר בפירוש את תאריכי הלקסיקאות, הקובעים לידתו לא בחָדשה של הגאולה, אלא בחָדשו של האבל, הוא חודש אב. וכשהכינותי את רוב הגליון, ביקשתי להדר את שערוֹ, ומה הידור נאה מדברי המשורר עצמו. הלכתי, איפוא, לבקשו, כי יכבדנו בדבר־שירה משלו, וייטיב עמנו, אם יכבדנו בדבר־שירה, שלא ראה עדיין אור הדפוס, ואם יאמר להגדיל חסדו – יהא שיעורו, לפחות, כדי שיעור עמוד־השער כולו. נתן בי המשורר עיניו הטובות, ושאל: וצילומים (ואולי אמר: פוטוגרפיות) אתה נותן; אמרתי: הן, וכמעט כדי מִניָן שאברהם שבדרון (שרון) פתח לפנַי את אוצרו הטוב, ונטלתי מן המרובה והמגוּון. הוסיף ושאל: וצילומי במדים יש לך; אמרתי, הן: כסטודנט, כקאדט, כרופא־קצין. למראה נהרת פניו השמחות הירהרתי, מה ראה לכתוב דרך מִשאָלה: נא השיבו לי ילדותי, והרי היא, ילדותו, עודה בו ועמו, וכל מסות החיים, וביותר בדידותו, שנשבה מכל פינות החדר, ושהלמתו כותרת השיר, שעתיד היה ליכתב בעוד כשנתיִם ומעלה: אני משלי אין לי כלום, לא גרעו כל־מאומה מגרעינה החי של הילדוּת, שנשתמרה בו, באופן שמצחו הקמוט לא העיב על עיניו הנוהרות. בינתים התדפק מי על הפתח ומשנפתח כמניה־וביה, נראה צרצור־נצרים גדול, כמהלך על גבו של תימני כפוף, ומאחוריו צועד, כמין תורן, איש־שׂיבה שהייתי רואה אותו מחכה לילדתו הקטנה, שלמדה מחול באולפנה של גרטרוד קראוס, והוא עתה כמהלך על סביביו באס עבה של דיבור רוסי: מאקרמַן, ידידי, מאקרמן, ידידי. המשורר קם בצהלה, התנשק עם האורח, ומתוך שטף־דיבורם הבנתי, כי אותו צרצור גדול מַתת־יין הוא, תשורה למשורר ליום־הולדתו. שטף־דיבורם, שגבר והלך, ושענינוֹ היה זכרונותיהם, ביחוד מברלין, העדיר את מציאותי, עד שהמשורר התעורר עלי לאמור: רואה אתה, גוספודין זה, שלא קרא שורה אחת משלי, יודע כי אין ברכה אלא על היין, מה שאין כן כל הגוספודינים הנשבעים, כי אינם משכימים ואינם מעריבים בלא לשון עברית ובלא שירה עברית, ואפילו לא בירכוני על המים.

ב

אמר וחזר לשיחתו עם האורח, עד שהוא פרש, ונזכר המשורר, לשם מה באתי, אמר: המתן, אביא לך. נכנס לחדר הסמוך, שסגרוֹ בעדו, והשתהה שם הרבה. תחילה סבור הייתי, כי הוא משוקע בכתבי־ידו ומעמעם מה יבחר בהם, לסוף חששתי, שמא נשכח ממנו כל הענין, ויש לו פתח־יציאה אחר. עודי תלוי בין סברה וחשש, והנה נפתחה הדלת והמשורר, חלוקו הלבן כאילו כפתוריו נעלמו, שכן הפוך היה, ועל לובן בדוֹ מאפיל צלב גדול, שזרועותיו כדמות חבצלות, ומתחתיו מתנענע גליון מרובע וכתוב, והוא, המשורר¹ עצמו, מנענע ידיו ומפזם, משל כוהן עורך תפילתו. עמדתי, ספק בדוּח ספק תמֵהַ. והוא ניצב לפנַי והסבירני כי הצלב הזה הוא האות, שממשלת פינלנד כיבדתו על שום תרגום קאלואלה, ואילו הכתב הזה הוא מכתבו של הרב עוזיאל ונאמר בו, כי בדק בו באותו אות־כבוד ומצא צורתו כצורת ארבעה משולשים הדוקים, ומותר להתקשט בו. אמר וחזר לפיזומו, ישב לשולחנו, פשט ידו לאחוריו ומכיס חלוקו ההפוך הוציא צרור – הוא־הוא השיר הנחמד, קטע מפואֶמה, שלא נתפרסמה קודם, ובו פתחתי את הגליון ההוא.

כשיצאתי מלפניו שמח וטוב־לב, עיכבני בפתח, אמר: ובדוק בטובך את ה“פתח”ים וה“קמצ”ים, עבודה זו אני מניח להם לעורכים, שלא יקבלו משכורת־חינם.

ג

מה היה באמת בינו לבין עורכיו, הוא ענין, ששמעתי קצת סעיפיו. בבואי לפניו אחרי יומַיִם ובהביאי לפניו את עלי־ההגהה, אך זה פרק לגופו.

[י“ד תשרי תשל”ו]