מאמר א: חלוקה משולשת

אפשר הרגשה מוטעית היא, אבל היא פשטה והלכה גם בימי־חייו של שאול טשרניחובסקי, וביותר לאחריהם: הביקורת לא יצאה ידי חובתה, חובת העיון המספיק והחקר הממַצה, כלפי שירתו. הרגשה זו נותנת, כי כמה וכמה מבקרים בודקים וחוזרים ובודקים את עצמם, אומנם תשומת־דעתם לשירה הזאת יש בה כדי להצדיק או לפסול את הקטגוריה הגלויה או הנסתרת, הכלולה בהרגשה הזאת. ומבּשׂרי חזיתי – כמה וכמה פעמים, וביחוד בסביבי יום־פטירתו של המשורר, פקדתני כרוח־הבדיקה הזאת, בדיקת־עצמי, וממנה יתד לניסויי לחזור על השירה ההיא ולעיין בה, וככל שדומה עלי משום־מה, כי העליתי דבר־של־ממש או קירובו, הריני מפרסמו ברבים.

ב

ידעתי כן ידעתי, כי היתה זו לי תעודת־עניוּת, אילו התעניינותי בספרותנו לא נכללה בה, במבורר ובמודגש, פרשת טשרניחובסקי, והיא אמנם כלולה בה, ודרכה. בשני אָפני הטיפול, שאני נוהג בהם מנהג של תחומים נפרדים, תחום תחום כתכונתו. האופן האחד הוא דרך המסה והאופן האחר הוא דרך החקר. לענין המסה – הרי מי ששעתו פנויה, יכול למצוא חצי מנין מאמרי, שכינסתים בספרי “בין דין לחשבון”; ולענין החקר – הרי מי ששעתו בטלה, יכול לפשפשם וללקטם מעל־פני דוכנים שונים. אבל אם אוכל להתברך על שאין בידי תעודת־עניוּת, לא אוכל להתברך, שיש בידי תעודת־עשירות – הראשון במאמרי על טשרניחובסקי נדפס לפני שלושים ושבע שנים, והאחרון שבהם נדפס לפני כשש־עשרה שנים. ואף שבינתים הגיתי וחזרתי והגיתי במשורר ובשירתו, הרי לא די שלא העליתי את הגיגי על הכתב, אף לא הגיתים בעל־פה, שכן שירת טשרניחובסקי לא נכללה במחזורי הוראתי, שהיתה אומנותי, שאני כבר לאחר סיומה.

ואין אני יכול ואף איני רשאי להכריע, אם אמנם הטלתי, במאמרי ובמחקרי, חידוש בהערכת שירתו של טשרניחובסקי, וביחוד במאמרי “בלב הערבה”, שנדפס לפני כשלושים וארבע שנים, לכבוד יובלו הששים, אבל אם יש בו חידוש־מה, הרי היא כמדומה, מבחינת ההבדלה, שניסיתי, אם לא אטעה, בראשונה להעמידה על חוּדה – היא ההבדלה בין שרשי־הצמיחה של שני סוגי שירתו השונים, שקראתים, לשם נוחיות, שירת התוכחה ושירת האידיליה; לאמור: שרשי השירה הראשונים קרקעם קלושה, ושכבתה, שכבת הביוגרפיה הרעיונית, רדודה ומאוחרת; ואילו שרשי השירה האחרונה קרקעם מחוסמה ושכבתה, שכבת הביוגרפיה החוָייתית, עמוקה ומוקדמת; וכשוני־הערך של קרקע הגידול הוא שוני־הערך של עצם הגידול ופריו, ושוני־הערך נותן, כי שירת־התוכחה קרובה יותר למחוזו של העראי והחולף, ושירת־האידיליה קרובה יותר למחוזו של הקבע והקיים, והמבקר והחוקר חייבים לזכור ולהזכיר, כי כשם שהעולם על הרוב ועל הטוב הוא נידון, כך אף דבר־השיר, המבקש להיות תמציתו של עולם, על הרוב והטוב הוא נידון.

ג

ואם היתה בהם, בדברי, תוספת־חידוש, הרי היא לא כל־כך בקביעת הסתירה שבין ראייתו של המשור את העם בכלל ובין ראִייתו את העם על יחידיו ולפי־יחידיו, שהראִיה הראשונה מעמידה את העם כולו כצרור של מומים ופגמים, ושעל־כן יורד עליו מקל־חובלים, ואילו הראִיה האחרונה מעלה כל יחיד ויחיד כנזר של שלמוּת ומתום, ושעל־כן נוחת עליהם מקל־נועם. תוספת החידוש היא, כמדומה, כי העם על כללו הוא לו למשורר כמערכה מופשטת, כפי שעיצבתו לו האידיאולוגיה על משאלותיה, קצתן טבועות ורובן קנויות; ואילו העם על יחידיו הוא לו למשורר כמערכה מוחשית, כפי שראה אותה וחי אותה. בדיבור אחר: העם שבשירי־התוכחה הוא קונסטרוקציה, ואילו העם שבשירי־האידיליה הוא רקונסטרוקציה; או נאמר: עם־ישראל הוא כמין בדוּת, בעוד ר' ישראל היא ממשות. ושעל־כן הבא להקשות: היכא תמצי, יער שכולו בתכלית הקלקול, ואילו אילנותיו כולם, אילן אילן לעצמו, בתכלית התיקון, קושיָתו קושיה, וכך תירוצה: את היער ראתה כפי שראתה והראתה כפי שהראתה הביוגרפיה הרעיונית, האידיאולוגית, שאינה אלא קליפתם העליונה של המשורר ושירתו; ואילו את האילנות, אילן אילן לעצמו, ראתה כפי שראתה והראתה כפי שהראתה הביוגרפיה החוָייתית, האותנטית, שהיא תוכם ותוך־תוכם של המשורר ושירתו.

ד

אבל אם דברים אלה, שניסחתים עתה בלשון קצר, היה בהם חידוש־מה בשעתם, חובה לי שאומר, כי הוא, אמנם, נתגלה לי מגופם של דברי־השירה שבדפוס, אך סיוע לכך היה לי גופם של דברי המשורר שבעל־פה. ומעשה שהיה כך היה: בפרוס יובל־הששים לטשרניחובסקי אמרתי, כעורכו של מוסף “דבר”, להכין גליון־חג נאות, אך היתה מבוכת־מה בענין תאריך יובלו, שדקדוקו של יום־הולדתו היה שנוי במחלוקת, שלא תאריך אחד היה לפנינו, אלא שני תאריכים היו לפנינו, אחד מוקדם יותר בלוח־הימים ואחד מאוחר יותר בו; ועד שאני פנה כה וכה ונפלה הברה, כי התאריך המוקדם הוא־הוא הנכון, והוא היה ממש מאחר כתלנו. ולפי שלא נשתיירו אלא ימים מועטים, מיהרתי להתקין שלד של גליון־יובל, ונסדרו קצת מאמרים – בהם מאמר ישן שחידושו יפה, מאמרו של י.ח. ברנר; בהם מאמר חדש, שחידושו יפה גם הוא, וכתבוֹ רגע כמימריה, אברהם רגלסון; ויצאנו, אפרים ברוידא ואני, לבקר את טשרניחובסקי, כדי לשמוע מפיו, האם עלינו להקדים או לאחר. אך בבואנו, לעת ערב, לפני מעונו מצאנוהו סגור ומסוגר ואפל; ישבנו, איפוא, תחילה על המפתן והמתנו, אולם משיצאה שעה גדולה אמרנו: אפשר הוא במסיבת־רֵעים והפלגנו, כהשערתנו, זה בכה וזה בכה, ולא עלתה בידינו; והתשובה ניתנה אך למחרת, כשהשעה דחוקה הרבה, כי יום הששי, יום הופעת המוסף, קרב ובא. ותשובת המשורר היתה ברוח בדוחה, שכן אמר, כי יום־הולדתו אמנם דיוקו תלוי ברפיון, אך דומה עליו, כי הוא בחנוכה, וביותר שידידו־כנפשו, יוסף קלוזנר, סובר כן, והרי הוא, כהיסטוריון, חייב לדעת זאת יותר ממנו, המשורר המותר בליצנציה פואֶטיקה. ואפשר– אמר המשורר כולו חיוך של משובה – הדין עמו עם ידידו אוהבו ואהובו, כשהוא פוסק ואומר: לך יאה להיוָלד בחנוכה.

אכן, הדברים נאמרו אמירה של הלצה, אך כדרכה של הלצה, אף זו צדה הגלוי קלות־ראש וצדה הסמוי כובד־ראש; שהרי מתוכה אנו למדים, כי כשם שהיה לו תאריך־לידה כמצוי, כך היה לו תאריך־לידה כרצוי, ולעניננו ניתן להרחיב: כשם שהיתה לו ביוגרפיה מצויה, כך היתה לו ביוגרפיה רצויה, ראשונה כהוָייתו וממשותה, והוא עיקר ומוליד את העיקר; אחרונה כמשאלתו ובדותה, והיא טפלה־לעיקר ומולידה את הטפלה־לעיקר. הלכך נאמר: אפילו אם משורר היא בטפלה שלו משורר של דור, הרי הוא בעיקר שבו משורר־הדורות, והעיקר של טשרניחובסקי הוא באידיליות וגוּלת־הכותרת “חתונתה של אלקה”; בבלדות וגוּלת־הכותרת “שלוש אתונות”; בשירה האֶפית וגוּלת־הכותרת “עמא דדהבא”, ובין גוּלת־כותרת וגוּלת־כותרת שפעת־חמדה של דמיון ופיוט.

ה

ואם ניתן להוסיף מה על התוספת, הריהי קביעת חלוקה משולשת של שירתו, שכן על שירת הביוגרפיה הרעיונית ועל שירת הביוגרפיה החוָייתית נוספת שירת הביוגרפיה הרוחנית, והיא שונה במכריע משירתו האידיאולוגית, ודיה קריאה של “אני משלי אין כלום”, “אדם אינו אלא”, ואחרון־אחרון ממש “כוכבי שמים רחוקים”, כדי לעמוד על כך.

[ט' תשרי תשל"א]

מאמר ב: ערב חג זיקנתו

נחזיר את עצמנו למה שסיפרתי במאמר הקודם – דהיינו, על ביקורי אצל המשורר לענין בירור דיוקו של יום־הולדתו, ועתה אמשיך לאמור: ובכן, היתה רוָחה. גנזתי רובו של הגליון, שהוכן בחטיפה, והתקנתי גליון מחושב ומכופל. מי שיבדוק ימצא, כי נתקיימה בחינת רצונו של משורר כבודו, שכן תאריכו של הגליון, א' טבת, מעיד כי נמשכתי לענין חנוכה, מה שסותר בפירוש את תאריכי הלקסיקאות, הקובעים לידתו לא בחָדשה של הגאולה, אלא בחָדשו של האבל, הוא חודש אב. וכשהכינותי את רוב הגליון, ביקשתי להדר את שערוֹ, ומה הידור נאה מדברי המשורר עצמו. הלכתי, איפוא, לבקשו, כי יכבדנו בדבר־שירה משלו, וייטיב עמנו, אם יכבדנו בדבר־שירה, שלא ראה עדיין אור הדפוס, ואם יאמר להגדיל חסדו – יהא שיעורו, לפחות, כדי שיעור עמוד־השער כולו. נתן בי המשורר עיניו הטובות, ושאל: וצילומים (ואולי אמר: פוטוגרפיות) אתה נותן; אמרתי: הן, וכמעט כדי מִניָן שאברהם שבדרון (שרון) פתח לפנַי את אוצרו הטוב, ונטלתי מן המרובה והמגוּון. הוסיף ושאל: וצילומי במדים יש לך; אמרתי, הן: כסטודנט, כקאדט, כרופא־קצין. למראה נהרת פניו השמחות הירהרתי, מה ראה לכתוב דרך מִשאָלה: נא השיבו לי ילדותי, והרי היא, ילדותו, עודה בו ועמו, וכל מסות החיים, וביותר בדידותו, שנשבה מכל פינות החדר, ושהלמתו כותרת השיר, שעתיד היה ליכתב בעוד כשנתיִם ומעלה: אני משלי אין לי כלום, לא גרעו כל־מאומה מגרעינה החי של הילדוּת, שנשתמרה בו, באופן שמצחו הקמוט לא העיב על עיניו הנוהרות. בינתים התדפק מי על הפתח ומשנפתח כמניה־וביה, נראה צרצור־נצרים גדול, כמהלך על גבו של תימני כפוף, ומאחוריו צועד, כמין תורן, איש־שׂיבה שהייתי רואה אותו מחכה לילדתו הקטנה, שלמדה מחול באולפנה של גרטרוד קראוס, והוא עתה כמהלך על סביביו באס עבה של דיבור רוסי: מאקרמַן, ידידי, מאקרמן, ידידי. המשורר קם בצהלה, התנשק עם האורח, ומתוך שטף־דיבורם הבנתי, כי אותו צרצור גדול מַתת־יין הוא, תשורה למשורר ליום־הולדתו. שטף־דיבורם, שגבר והלך, ושענינוֹ היה זכרונותיהם, ביחוד מברלין, העדיר את מציאותי, עד שהמשורר התעורר עלי לאמור: רואה אתה, גוספודין זה, שלא קרא שורה אחת משלי, יודע כי אין ברכה אלא על היין, מה שאין כן כל הגוספודינים הנשבעים, כי אינם משכימים ואינם מעריבים בלא לשון עברית ובלא שירה עברית, ואפילו לא בירכוני על המים.

ב

אמר וחזר לשיחתו עם האורח, עד שהוא פרש, ונזכר המשורר, לשם מה באתי, אמר: המתן, אביא לך. נכנס לחדר הסמוך, שסגרוֹ בעדו, והשתהה שם הרבה. תחילה סבור הייתי, כי הוא משוקע בכתבי־ידו ומעמעם מה יבחר בהם, לסוף חששתי, שמא נשכח ממנו כל הענין, ויש לו פתח־יציאה אחר. עודי תלוי בין סברה וחשש, והנה נפתחה הדלת והמשורר, חלוקו הלבן כאילו כפתוריו נעלמו, שכן הפוך היה, ועל לובן בדוֹ מאפיל צלב גדול, שזרועותיו כדמות חבצלות, ומתחתיו מתנענע גליון מרובע וכתוב, והוא, המשורר¹ עצמו, מנענע ידיו ומפזם, משל כוהן עורך תפילתו. עמדתי, ספק בדוּח ספק תמֵהַ. והוא ניצב לפנַי והסבירני כי הצלב הזה הוא האות, שממשלת פינלנד כיבדתו על שום תרגום קאלואלה, ואילו הכתב הזה הוא מכתבו של הרב עוזיאל ונאמר בו, כי בדק בו באותו אות־כבוד ומצא צורתו כצורת ארבעה משולשים הדוקים, ומותר להתקשט בו. אמר וחזר לפיזומו, ישב לשולחנו, פשט ידו לאחוריו ומכיס חלוקו ההפוך הוציא צרור – הוא־הוא השיר הנחמד, קטע מפואֶמה, שלא נתפרסמה קודם, ובו פתחתי את הגליון ההוא.

כשיצאתי מלפניו שמח וטוב־לב, עיכבני בפתח, אמר: ובדוק בטובך את ה“פתח”ים וה“קמצ”ים, עבודה זו אני מניח להם לעורכים, שלא יקבלו משכורת־חינם.

ג

מה היה באמת בינו לבין עורכיו, הוא ענין, ששמעתי קצת סעיפיו. בבואי לפניו אחרי יומַיִם ובהביאי לפניו את עלי־ההגהה, אך זה פרק לגופו.

[י“ד תשרי תשל”ו]

לא אעלים, כי קישור שמי בשמו של יעקב פיכמן, כדרך שזכיתי לו כפליִם – הן כשופטו והן כנשפטו של הפרס שנקבע לזכרו – עשוי היה לנטוע בי הרגשה של למעלה משמינית שבשמינית, וכדי להימלט מאיסורה, פישפשתי אחרי דבר שיש בו צד־מה להצדיקה, ותהי ראשית הרהורי לאמור: הרי שורת־הדין נותנת, כי בדיוני פרס יהא מי ששמו נקרא עליו בחינת מופת לנידוניו, ולעניננו הרי יעקב פיכמן הוא כמופת כפול – הן במזל של שירה והן במזל של ביקורת. הלכך נמצאים דייני הפרס מכַוונים ביותר לאותו מופת, ככל שבחירתם והכרעתם חלה במי שמזלו כפול גם הוא; אבל לפי שלא בכל שנה מתרחש נס־הכפל, הרי המוצא הנאה הוא כפי שנמצא השתא בבחירת זוג, שבן־צמדו אחד הוא בשירה ובן־צמדו אחר הוא בביקורת, באופן ששניהם משלימים כביכול בבואה־דבבואה של דיוקן־המופת. והיא הפעם חלוקה נאה מחלוקת הלשונות; כי אף שחלוקת הלשונות היא מגופה של תקנת הפרס, הרי הירש אושרוביץ לכשירצה הוא איש עברי, ועבדכם כשירצה הוא איש יהודי, ונמצאת הפעם לא חלוקת־הלשונות אלא חלוקת־התחומים עיקר.

ב

ובבואי לומר מה על דיוקן־המופת שהיה, ככל הנכון, לעיני השופטים בשיפוטם, הוא יעקב פיכמן, לא אדבר תחילה על פעלוֹ, בשירה ובביקורת ובעריכה ובחינוך, שהוא עומד ויעמוד בערכו וחינוֹ, ואף ירבו מעריכיו ומחונניו, וכן לא אדבר תחילה על העושה ודרך השתקפותו בעשייתו, אלא קודם־כל על האיש הנושם ורואה, היָגע ונח, האיש החי וקיים, כפי שהכרתיו מקרוב, בהתהלכי עמו במשך שנים רבות, וזכר קירבתו החמה והמאירה על זימוניה, הם מנכסי־היקר של אוצר זכרונותי.

ראשית הפגישה־לא־פגישה היתה כשנתיִם קודם שהייתי בר־מצוה, בשעה שלא זו בלבד שלא הייתי מכלל קוראיו, אלא אף לא יכולתי להיות בכללם, שכן נספחתי להם אך בהיותי בן שש־עשרה. ובכן, על פתחם של ימי־נעורי ואני חבר אגודת־הסתר של תלמידי גימנסיה “פרחי ציון”, ומדריכנו אלכסנדר רוזנפלד, שסופו מעסקני הברית העברית העולמית ומיכאל קינביין (עציוני), שסופו ממתרגמיו של “פאוסט” לגיתה, היינו מגלגלים במסכת של גלויות־ראוָה, גלויה גלויה וסופרה, שדיוקנו ניתן בתוך עיגול מעוטר, ומלמטה לו כעין עוגב רב־מיתרים מימין, וריבוע ובו מעט דבריו של אותו סופר משמאל, ונתחבבו עלינו השמות והפרצופים מבלי שידענו עליהם כל־מאומה. בכלל גלויות־הראוָה האלו היתה גם גלוית פיכמן – אברך רך וענוג, בלוריתו שפועה מעט לצד אחד, שפמו דק ועדין, כביכול יחיד לאמו יולדתו. מקץ שנים אחדות, כשבאתי בבריתם של קהל הקוראים העברים, מתוך שקראתי תחילה, לשם ראשית אוריינטציה, את האנתולוגיה הנודעת של פנחס שיפמן “ביכורים”, באה לפני מסכת־פרצופים רבה, ובכללה אף של יעקב פיכמן, כמין רטוש של גלוית־הראוה ההיא, והשיר שמתחתיו חיזק את הרגשת הרוך והעֶדנה, כשם שחיזקתה קריאת שיריו בבכור קבציו, והוא בימים ההם אף יחיד לו, “גבעולים”, ואף ששיריו, כידוע, אינם עשויים לדקלום ולמנגינה, וביותר בימים ההם, שהקריינות והזמרה היו ממושכנות לפתיטיקה, המדברת גבוהה־גבוהה, התנגנו לי שיריו כמאליהם, בחינת מנגינת־לב שהיא, לכל המרובה, מרפרפת בקצות השפתים, ורבים מהם ידעתים בעל־פה, ולשנים, ואני משמש בהוראה באוניברסיטה, קבעתי מחזור־שיעורים לשירתו, וענינו השוָאת הנוסחאות של מהדורותיו, והיא השוָאה רבת ענין וענינים, ביחוד לצד ההוכחה, כי אם אמנם, ראשוני מעריכיו כבר ראו אותו נמשך ללקסיקה של ביאליק, הרי הנחתם מתאמתת אך במהדורות המאוחרות, שכן תחילה היתה דרכו בשאילה מיכנית יותר, ואחר־כך היתה דרכו בקליטה אורגנית יותר. ולא הזכרתי דבר זה אלא כדי להעיר, כי תוך כדי השוָאה, הייתי מורד על הכלל הבחון של אחרון־אחרון חשוב, וחשדתי בי עצמי, כי אפשר שמרידתי לא באה אלא משום הרגלי באופן שקטעי־השיר שנבדקו לנו, נשמעו לי לפי הכלל הבחון גם הוא, של ראשון־ראשון חביב.

ג

אך נחזור לקדמת־נעורי וקריאה ראשונה של “גבעולים”. לפני שנהגתי, באותם הימים, לקרוא את הפריודיקה הקודמת, כמי שמבקש להדביק את שאיחר, וקראתיה על הסדר, קראתי גם את ביקרתו של הירש דויד נומברג על הספר הזה, שלא היתה, אמנם, נלהבת ביותר, ואיפכא מסתברא (עיקרה הובאה זה־מקרוב במבואה של נורית גוברין למִבחר מאמרי־ביקורת של יצירתו של פיכמן), אך מה שחשוב בה ביותר הוא הרמז על גודל תפקידה של השירה בהרחבתה של הלשון והעמקתה, והוא רמז שהגיתי בו הרבה, והוא שעמד לי בכמה וכמה חיבורי על הלשון. ואף זאת, גם נומברג הסתייע וחזר והסתייע בה בביקרתו ההיא בהקבלה שבין רוח שירת “גבעולים” ובין תכונת־נשים, שרכותן גבורתן, וממילא נתחזק בי רישומה של גלוית הראוָה ושל השרטוט ב“ביכורים” לצד ההבלט של תכונת הפינוק והרוך.

אולם לאחר שנים מעטות, ואני מצויד בידיעה הגונה של שירת פיכמן ומסותיו, שנדפסו בכמה וכמה דוכתי, נפגשתי עמו בראשונה פנים־אל־פנים, והנה כל אותו רישום נתפוגג כלא־היה – עמד לפנַי איש בריא־בשר ורחב־כתפיִם, פניו כמרובעים מעט, והם מעוּדשים, כקצח הזרוּי על־פני קרוּמה הצהוב של חלה, וכל־כולו בחינת־קיץ; ביתר דיוק: בחינת שלהי קיץ. אמרתי: נפגשתי עמו בראשונה, והוצרכתי לומר: נפגשתי עמהם בראשונה; והכוונה גם לו גם לפישל לחובר, שכן הפגישה הראשונה ההיא היתה באותה שעה ובאותו מקום, בוארשה, ברחוב נובוליפיה, במרתפו של בית־הדפוס, שבו נדפס השבועון “העתיד”, ופיכמן היה ממוּנה בו על דף־הספרות ולחובר מראשי־משתתפיו, ואני עורכו ובוש בכך בפני הני תרי צנתרי דדהבא, ומציג עצמי בפניהם בתורת מגיה ומגולל את תעודת־העורך על כתפו של שותפי־לעריכה, דויד ליבשיץ. שניהם, פיכמן ולחובר, היו באים למרתף – ראשון, כדי להגיה את פרקי מאמרו על י.ח. ברנר; וכשם שאיני זוכר את פיכמן יושב – הוא היה עומד לפני תיבת־האותיות, מרחיק מעט עיניו ומגיה ביד רשולה, מוחק בניחותא ומתקן בניחותא, ואותיותיו כבצק הנילוש, ואפילו כותב, על גבי פתקים צרים המונחים על ארגז־הדפוס, את המשך־מאמרו – כך איני זוכר את לחובר עומד; יושב היה אל שולחן גבוב־ניירות, עיניו אדוקות בגליון שלפניו, מגיה ביד שקודה, וחוזר ומוחק וחוזר ומתקן ואותיותיו כאבנים סתותות ועתים נוטל את עלי־ההגהה, לשם השלמה, הביתה.

ד

אמת, אני עצמי הייתי זריז ומזורז ועושה מלאכתי מניה־וביה, אך נראה שלא נהגתי דרך־ארץ בי עצמי, והראָיה – לא מנהגו של המשורר אלא מנהגו של המבקר העלה חן בעיני; וכשאמרתי לו לפיכמן, בנעימה של עירוב תמיהה והפלאה, כי מוזרה בעיני יכלתו לעמוד לפני תיבת־הסדר ולכתוב על סופר כשלום־עליכם, והוא השיבני: זה בשבילי צחויק (והיו"ד שלאחר החולם נשמעה עדיין באזני), הרי תשובתו הביכתני, ושאלתי את נפשי: היתכן, וביאור־מה נמצא לי בדבריו על ברנר, שסיימם בהערה: אני הייתי האנטיפוד שלו, ולפי שלא היה, בימים ההם, בעיני נעלה על ברנר, נחשב לי אותו אטסטאט עצמי כגנוּת מפנים לגנוּת. דומה, כי לא הבנתי בפשיטות, כי אפשר, אמנם, אנטיפוד לברנר והוא שבח, שכן גודל השפעתו עלינו, צעירי קוראיו, כדי סוגסטיה הגיע, ואך לימים עמדתי על הפרדוקס שבה, כי כמותי כבני־גילי, שהיינו, על־פי הגידול והמנטליות, רחוקים בתכלית מאָפיוֹ, חוָייתו ודרכו של הגיבור־לא־גיבור שלו, חשנו עצמנו זהים עמו, ושיחקנו, אמנם ביושר־לב גמור, את שלא היינו. אולם בימי פגישתנו ההיא בבית־הדפוס היתה תיבת אנטיפוד קשה עלי – שהרי אם ציירתי לי בדמיוני את זימונם של ברנר ופיכמן, על רקע “בין מים למים” ציירתיו, ונמצא האנטיפוד – דויד יפה, שברנר עשה הכל, שלא יהא עשוי לקנות אהדה יתירה.

כללו של דבר, פגישת־ראשית זו עם פיכמן יותר משהיה בה מן הקירוב, שנקנה בקריאה הקדומה, היה בה מן הריחוק, שגבר גם מחמת הלך־הרוח, שבני־גילי היו שרויים בו אז – הנטיה לשירה האקספרסיוניסטית, שנכבשו לה שני סוגי השירה, שנזקקו לה בימים ההם – שירת הפולנים ושירת יידיש; ואם קודם לא ידענו את השירה העברית משוכה לה, ואפילו השלמנו לחידה־לא־חידה, כי אותו א.צ. גרינברג עצמו מפרסם, כמעט באותם ימים עצמם, שירי־אימפרסיה בעברית ושירת־אקספרסיה ביידיש, הרי באותם ימים ממש התחילו להגיע גליוני “הפועל הצעיר” ובהם השורות האקספרסיוניסטיות הארוכות של שירתו העברית. ממרחק הימים איני יכול שלא להודות, כי לפי מזגי ותכונתי הייתי קרוב יותר ליעקב פיכמן משדימיתי, אבל גם הכרת מזגי ותכונתי כאמיתם הצריכה דרגת בשילות גדולה יותר משהיתה בי – הלכך נגרפתי לאוירת הסביבה ואָפנתה, וכך אני מנסה להבין את הרוח הקניטה להתגרות בו במשורר, שכל ימיו לא נשמע אלא לאָפיוֹ ומזגוֹ כתומם, גם כלפי הקלאסיקה שלפניו ובשעתו גם כלפי המודרנה שבשעתו ושלאחריו. ריחוק זה נמשך גם בארצנו ודומה, כי גם מאמרי הראשון עליו, לרגל צאת ספרו “ימי שמש”, נושא בו מסימניו, והוא העציב את רוחו, כעדוּת מכתבו אלי, ולא בשלו, ששירתו, שבאה מימים אחרים והולכת אל ימים אחרים, כבר הורגלה באמירת־בינתים, אמירת אי אפשי, אלא בשלי, שנמשכתי אל מה שנעשה מורגל, מחמת האָפנה בת שעתה.

והדין היה עמו – ככל שעיינתי וחזרתי ועיינתי בו, הכרתי כי הוא, אמנם, אנטיפוד לברנר בשרשה השונה של עמידתו כלפי העולם ובתוכו, והיא עמידה שהיא לא בלבד מעֵבר לתחומו של הפתוס, בין של אמונה בין של יאוש, וקרובה יותר לתחומה לתחומה של האָלגיה, שאינה מתעלמת מתוגת ההוָיה על שום יָפיה, כשם שאינה מתעלמת מיָפיה של ההוָיה על שום תוגתה, והיא כובשת את הצעקה, כשם שהיא כובשת את האנחה, ובוררת לעצמה את האמירה הצנועה מתוך שלוה, שלא ירדתי תחילה לסופה ונתגלתה לי כאמיתה, הן באזור שירתו הבשלה והן באזור ביקרתו הצלולה, שהצד השוה שבהם, שהיא בולעת את עקמומית התהפוכות כחוָיה ומבלעתה במישור הביטוי כאמנות.

ה

אמת, כשבא עלינו בתיאוריה של שתי נחלות שירה בשירתנו, נחלת שירת ספרד וראש־נוחליה דור ביאליק והוא, פיכמן עצמו, בכללו, ונחלת שירת אשכנז, וראש־נוחליה דור שלאחריו, וא.צ. גרינברג בכללו ואף בראשו, השגתי עליו שראיתי את שרשי החלוקה קרובים יותר, ואף אישיים יותר, ולאחר שפירסמתי דברי־השגתי, נמשכו בינינו דברי־בירור רבים, ביחוד בימים שנעשה כבן־בית אצלנו, וכגוּלת הבירורים נועד להיות ניסוי מיוחד של בירור ברשות־הרבים – עשיתי אחד שיריו אבן־בוחן לכיתת תלמידות באוניברסיטת בר־אילן שהוריתי בה, והלכנו, ר' צבי שארפשטיין, ואני, לזמנו להרצאה הכוללת על כך, אולם חולשתו לא הניחתו לבוא, ולימים באתי אצלו, והוא יושב בגן, וקראתי דברי הרצאתי ההיא באזניו – הוא מאמרי “כמה פנים בשיר”, שנדפס בכמה דוכתי, ניענע ראשו ואמר בחיוך: נו, כיפרת מאמרך על “ימי שמש”. שאלתיו: כלום לא הקדמתי לכפרו בדברי על “פאת שדה”, שניסחתים כשופט פרס ביאליק, שנחלק לו, וזכו לתהילתו של יעקב שטיינברג (והוא לא היה פרוץ בשבחים). השיב: דברים שבעל־פה לחוד, ודברים־שבכתב לחוד.

והנה אם אבקש לתאר דרך ציור, כיצד סוד שירתו מסתבר מתוך סוד עמידתו בפני העולם ובתוכו, איעזר בשירו של עמיתי לפרס פיכמן, שענינו מפל־מים ונאמר בו:

יאָ דאָס פליסן איז אַ גיין אראָפ

און דאָס וואסער ליב האָט דעם אראָפגאַנג.

אבער לויפן א גאַלאָפּ,

קוילערן זיך פון אַן אָפהאַנג

איז, אַפנים, אויך דעם זשוואוון טייך דערווידער.

נעמט ער רוישן,

נעמט ער ברויזן:

הלמאי אים שלעפט דער נידער – – –

קנאַל, געוויי, געפלינק, הארמידער…

און דער מענטש שטייט, קוקט זיך צו

און עס וואקסט אין אים די רו.

אם לתרגם לשון־שירה ללשון־פרוזה, הרי כך, בערך, שיעורה: כן, הזרימה היא מהלך למטה, והמים אוהבים את הירידה, אך לרוץ בדהרה, להתגלגל ממורד, אף לנהר זריז לזרא הוא; ובכן, ירעש ואף יהוֹם: על־מה מושכו אחריו השפל; סאון, ילל, שכשוך, תרבוכת; והאדם ניצב, מתבונן, וגוברה בו מנוחת־הנפש.

המשורר, בעל המשל, מדבר על האדם, אבל באמת הכוונה לסוג האדם, שהרי אפשר אדם העומד בפני יסוד מיסודות ההוָיה ואיתניה ויראה את עצמו כעצם שאונה והמונה וכמותו כמותה וישוררה; ואפשר אדם, העומד מול סוד מיסודות ההוָיה ואיתניה ויראה את עצמו כחילופה והיפוכה וישוררה מבלי לחדול מהיות הוא. יכולת זו היתה סודו של יעקב פיכמן, שלא שיחק מעודו את שאינו הוא, והיא יכולת שלא רבים מבני־דורו ניחנו בה. – –

[א' סיון תשל"ב]

מאמר א: שליחות ותודעתה

הפרסים, שהם כמנהג הפשוט במדינה, כמותם כנח שרבותינו יש דורשים אותו לשבח ויש דורשים אותו לגנאי. אולם האדוק בכלל הגדול, שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, חייב לזכור ואף זוכר לשון המקרא: ונח איש צדיק תמים בדורותיו, שקדם לו לשון המקרא: ונח מצא חן בעיני ד', ואם להסמיך נמשל למשל, הרי כוונת הפרסים צַדיקַת גם היא ותמימה, וראוי שתמצא חן בעיני הבריות. אבל אם לכתובים, הרי מצוי עוד כתוב ההולם את הנמשל, הם הפרסים שלנו הקרויים בשמותיהם של טובים ויקרים, הלא הוא הכתוב: ואשה בכל אלה לא מצאתי, שכן הפרס, כגון על שמה של רבקה אלפר, הוא פרס על שם אשה ולשם אשה, כביכול אין אשה עשויה לכַבד אלא את חברתה. הלכך נעשה תיקון נאה בקביעת פרס על שמה של אשה, מרים טלפיר, שהוא פרס כולל לספרותנו ולאמנותנו, שני ענפים שהיו קרובים אל לבה ויקרים לו, ולשון יקר לגבי ספרותנו תרתי משמע, שקנינה עלה לה ביוקר; שכן באה אליה בשנות־העמידה, כשאין ידה אפילו כדי קריאת אלפא־ביתא, ובכוח אהבתה ומסירותה הגיעה למקום, אשר אך אהבה ומסירות מסוגלות להגיע אליו, וזכות גדולה היא לה, ואף זכות תרתי משמע – דהיינו שהיא זוכה וזכאית – כי חוֹנכוֹ של הפרס על שמה הוא העז שבמשוררי־הדור, ששירתו קסמה לה ומנתה אותה בכלל מנות־האושר, שחנָנָה קנין לשוננו.

ועל מידת אָשרה והרגשתו אעיד שיחה, שבה גילגלנו בשירתו של א.צ. גרינברג, ומשמעות השמות שקרא לספרי שירתו, והקשתה בעירוב של רצינות ושחוק אם מי שמכריז על שירתו כשירת הגברוּת העולה אפשר לו שיניח אפשרותה של שירת הנשיוּת העולה: השיבותי: כמדומה שהוא מניח לא בלבד אפשרותה אלא מציאותה, וכראָיה בידי היתה מסתו על אֶלזה לאסקר־שילר ושמה: דבורה בַשִׁביה. מעשה מורה־להשכיל ראיתי לבאר: דבורה בשביה, לאמור שירת דבורה בשביה, והרי שירתה של אשת־לפידות היא תחרות הגונה לגבוּרת אנשים וגַברותה; ומעשה מלמד־להועיל ראיתי להוסיף, כי תיבת בשביה מצויה אך שלוש פעמים בכל המקרא כולו, ופעמַיִם בפירוש לענין אשה, ולא עוד, אלא אחת משתי הפעמים האלו מתוך הבחנה גמורה בין גבר ואשה: לוּקחו בנֶיך בשבי ובנותיך בשביה, וסיימתי, כי ככל הנכון כיוֵן המשורר בהגדרתו: דבורה בשביה, להרמיז על ענין: בארץ שביה, אשר כארצה לשונה. אך נראה, כי המאזינה לדברי לא הלכה אחרי טירחתי הפדגוגית, ויותר משנמשכה לפירושה ודקדוקה של ההגדרה, נמשכה לציורה; ומה היו פני הציור ניכר ממה שנעזרה בלשון רבות, ולא אמרה: דבורות בשביה, אלא דבורים בשביה, ואמירתה היא שהעלתה את סיומה של השיחה לתחום הציור הזה ומסגרת, דברים על אחו וכוורת, עזיבתם ושיבה אליהם, וסיום־סיומה גם הוא על דרך פירושו של כתוב: אריתי יערי עם דבשי, לאמור: אוי לה לדבורה בשביה, ואשרי הדבורה שיערה שלה ודבשה שלה.

ב

כך תחילתה וסופה של אותה שיחה, ואילו אמצעה היה בענין הגרם שלה, הוא הספר “רחובות הנהר” והאמצע לא הסתפק בבירור שמו של הספר שהוא אמנם מעיקרו, אלא הפליג לעיקרו, שהוא בענינו. ועיקרו של הספר הניח גם הוא פתח לחלוקה של יסודות, אם לא יסוד גברוּת ויסוד נשיות, הרי יסודות אחרים, שאף ניגודם מקצה אל קצה. הכוונה ליסוד הזעקה הגועשת וליסוד הלחישה השוקטת, המבריחים את הספר הזה, ספר האיליות והכוח, ומתחלפים בו במידה יתירה, מכפי שמצינו בשארי ספריו, באופן שהם מעוררים אותנו להתחקות בו, רב יתר משהתחקינו בהם, על היחוס שבין סוד־שירתו וגילויו. אולם עד שאומר את שאמרתי בזה ואצרף את שהגיתי בזה בשעה קרובה לאותה שיחה ובשעה רחוקה ממנה, אעיר על מריבת־דברים קטנה בענין שירה ומשוררים, שעירבתי את עצמי בה זה מקרוב, בקצת ציוּנים בשולי היריעה של כתב־העת “פרוזדור”. ענינה של אותה מריבה הוא במה שחלקתי על כמה משוררי־הדור, שדיברו, איש־איש מבחינתו, על המשורר ואפילו על המבקר, על דרך הדימוי של יצור ליוצרו, מתוך שיכחת האזהרה הגדולה: כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרָכי מדרכיכם; ודרשתי להיאָמן לעצם האזהרה, ולכל המשתלשל הימנה. ולא הזכרתי עתה פלוגתה זו, שהבאתי בה דוגמאות משל חבורה שלמה – קאדיה מולודובסקי, יעקב גלאטשטיין, אברהם סוצקבר, מַתס דייטש וישראל אֶמיוֹט – אלא כדי לומר, כי מתוך שאני רואה את עצמי מחויב להכביד על אלה, העושים את המשורר ודומיו כאלוהים, וקירובו או קירוב קירובו, איני רואה עצמי רשאי להקל על אלה, הרואים אותו כשלוח אלוהים ואת דברו כדבר אלוהים, כדרך שנראים דברי נבואה ונביאיה. אמרתי, שאיני רואה עצמי רשאי להקל עליהם, אך עלי להוסיף ולומר, שאיני רואה עצמי זכאי להכחישם מכל וכל, שכן כמה וכמה סעיפים בחזיון שירתנו בדורות אחרונים אינם מניחים, לדעתי, הכחשה כזאת.

נוטל אני רשות של יוהרה לעצמי לומר, כי טירחתי לבאר לעצמי את חזיונות שירתנו לפי וַדאות־הביאור האימַננטית עומדת לי כמעט בשלמוּת, אבל מה אעשה ואותו כמעט כופה עלי לבארו לפיה השערת ביאור טראנסצנדנטית, ושעל־כן, אני הקטן, שרוי באותו מעמד, שהיה שרוי בו ההוא הגדול, חכם הנפש וחוקרה, זיגמונד פרויד, כשבא פעם אחת להתיר סבך־נפשו של מי שנזקק לו, השכיל להפריד את גושי הסבך בפנים הנפש ומפנימה, אך פרודה אחת שעמדה, בדֵלה ובדולה, נשתיירה כמחוצה לה, כביכול הוטלה מעֵבר לה, ופסק החכם פסק־בינתים, שאינו מודה עדיין בשלטונו של שילוח־רחש־מרחוק, אך שוב אינו יכול להכחיש בו. יכולתי, אמנם, לומר כדוגמתו לענין כמה הבלחות בשירה, שאינן מתפרנסות בדרכי הביאור המצויים, ולא עוד, אלא יכולתי לנסח אמירתי באופן שיש בי עדיין חששה להודות במציאותו של יסוד־שמעֵבר במחבואי־השירה, אף שיש בי כבר הסכמה שלא להכחיש אפשרותו, לולא באו כמה וכמה נסיבות והטו את האפשרות לצד המציאות. כי מי שהרכין אזנו ולבבו לצותת לטמירי־מאוַייהם של דורות אחרונים בישראל, לא יוכל להתעלם מכך, שהעמוקה בתפילותיהם היא התפילה לחידוש רוח־הקודש; כשם שלא יוכל להתעלם מהרגשתם של דורות אחרונים אלה, כי זכו להיות בחינת מתפללים ונענים. המתבונן בשלוש התנועות הגדולות, שקדמו לזמננו והן מַסָד לו, מוצא, כי כל אחת ואחת וַדאות היתה בה, כי אמנם תפילתה נתקבלה על־פי דרכה, וכבר ניסיתי להמשיל עליהן את מאמרם: עין רואה ואוזן שומעת וכל הדברים בספר נכתבים; שהחסידוּת האמינה, כי זכתה לבחינת עין רואה, שנתחדש לה החזון; והמתנגדוּת האמינה, כי זכתה לבחינת אוזן שומעת, שנתחדשה לה בת־קול של שמעתתא; וההשכלה האמינה, שזכתה לבחינת ספר, שמתוך שמליצות המשכילים היו כלשונו של ספר־הספרים, לשון נבואה, דימו, כי גם מהות־דבריהם כך; ולא בכדי הוציאו שלוש התנועות האלה, אחת אחת את קברניטה מכלל אם הראשונים כמלאכים וכו', וראו אותם כראשונים ממש, כביכול פיהם כפי השכינה.

ג

ואם לדורות אחרונים כבר ניסיתי לפרש את מלחמתו של ח.נ. ביאליק בתודעת שליחותו, היונקת משרשי החזון, כרתיעה של עצמו מעצמו, שלא נרגעה עד שנתחדדה בהכרזה: לא משורר לא נביא – חוטב־עצים אנוכי, שאינה אלא כהתגרות עצמו בעצמו; ואף ניסיתי לבאר את התנכרותו של עצמו לעצמו מתוך אוירת־דורו, שעשאתו מלך אסור ברהטים. כנגד זה אתה מוצא אותות ברורים של אמונה בחידוש הנבואה לענין הרצל, שהוא עצמו לשונו רוהה, בסַפרו על מַשק־כנפי־נשר ששמעוֹ מעל ראשו בשעת כתיבת “מדינת היהודים”, ואילו לשונו של יריב ציונים כיצחק ברויאֶר מסלקת כל רהייה, בבואו, במבואי ספרו “הכוזרי החדש”, להעמיד את אבי מדינתנו במערכת נביאינו ממש. אף אזכיר את ר' בנימין, שהכריז וחזר והכריז על אמונתו בחידושה של נבואה בימינו וראה את עצמו כמי שנתחדשה בו. הוא־הוא ר' בנימין, שהכיר במציאות הנס שנעשה לו ודחה קודם את אפשרות הנס שנעשה לזולתו – הלא הוא שנטל לו לספרו של י.ה. ייבין על א.צ. גרינברג, הוא הספר “המשורר המחוקק”, והפריך נימוקיו אחד־אחד, אם כי הוא עצמו מצא בו בנכד ניצוצו של זקנו־השרף, מלבי שיגע למצות את שאמירתו מחייבת. וחובה היא לי, שאחזור ואדגיש, כי מי שאמר בו בר' בנימין, כי חלישות זיקנה, שחיזקה את הנרקיסיות שבו, ליחשה לו אמונה זו, טעות היא בידו, שכן הישיש נשמרה בו צלילותו עד אחריתו, ומתוכה אמר מה שאמר, וכשם שחייך למקרא דברי דויד שמעוני, שהיה בהם מאותה הסלחנות שנוהגין כלפי טרגיות, כך חייך למקרא דברי ב.י. מיכלי, שהיה בהם מאותה סלחנות שנהגין כלפי קוֹמיות. חיוכו הכפול ניכר יפה־יפה, כששאלני כאותה שאלה, שהטרידתו באחרית ימיו, והשיבותיו, כי אמנם נסיוני־ניתוחי בכמה מחזיונות השירה העמידוני על כמה גילויים המשתמטים מאפשרות ביאור מתוכה ומעלים כורח ביאור מעֵבר לה. אבל אם להנחה של תשובת הנבואה, ברוח אחרית כראשית, הרי הראשית ידעה שלוש תחנות – מעמד החלום, מעמד המראה, מעמד החזון. אם למעמד החלום, הרי משפטו כמשפט החלום הבא ברוב דברים, מהם בטלים ומעורבים בו בר ותבן, אשר אך מרחק ימים משכיל להבדיל ביניהם. ואם למראה, הרי שמואל ואליהו, שקדמו להם לגדולי החזון, יודעים אנו בבירור מובאי יעודם ודרכו, שהראשון קראוֹ ד' שלוש פעמים, ושתי פעמים ראשונות דימה, כי עֵלי קוראו, והוא שאמר לו פעמַים: שוב שכב, ואך בפעם השלישית הבין ומדברי עלי הבין מי אמנם קראוֹ, ואולי יש ידים להקשות, אם דבר מקרה הוא, או כוונה היא המרמזה על צורך הודיית הכהונה היורדת בנבואה העולה, שנקראה תחילה כהונה גם היא; ואחרון ידענו אותו במעמד מרובע הנגדר לאמור; לא ברוח ד‘, לא ברעש ד’, לא באש ד‘, כי אם במה שלאחריהם: בקול דממה דקה. לאמור, גילויו של ד’ לאדם קודמים לו, משום חולשתו האנושית, רוח ורעש ואש, והוא אולי דרך לבחינתה של נבואה, שאם אתה מוצא רוח ורעש ואש ואין דממה דקה לאחריה, או אתה מוצא דממה דקה שאין רוח ורעש ואש לפניה, דין שתתן דעתך על הבחנה, שניסה בה א.ז. אשכולי בחיבורו “מאמר הספרות”, שלא ניתנה עליו הדעת כראוי לו, ושבו הבדיל בין שני המקורות השונים של הספרות, ועיקרה השירה ממקור השָׁרים והשָׁרות והשירה ממקור הנבואה. מובן, כי הבדלה קשה היא, שכן במרוצת התפתחותה של הספרות נשתרבבו ונתערבבו המקורות, אך על הרוב העולם נידון, ועולם השירה בכלל.

ד

בחיבוטינו, שהם כורח לנו, חיבוטי ההבחנה בין חלום, מראה וחזון, אנו עשויים להתפתות לקלות פתרון וסֵבר, ובאמת אנו מצוּוים ועומדים על חומרה מפנים לחומרה. ההקלה היחידה היא אולי ברמז, שנרמז לנו בגילויי נביאים ראשונים. ומכוחו של הרמז הזה אחזור לנקודת־המוצא של דברינו, היא השיחה, שהגרם לה היה “רחובות הנהר”, ואומר, כי מי שקרא בספר הזה, כליל ספרי המשורר עד עתה, ולא הבין, עד מה יסוד קול הדממה הדקה כרחו האנושי הוא ברוח וברעש ובאש לפניו, לא הבין אותו על עיקר.

[ה' ניסן תשכ"ג]

מאמר ב: סעיפים במגילת יוחסין

לפני שנים הרבה נקשרה חליפת־מכתבים קטנה בין מ. בובר וביני, שעילתה היתה פנייתי אליו בענין תמיהה בחקר החסידות, שביקשתיו לתרצה, ולרגל ענינה הזכרתי קצת צאצאים של צדיקי החסידות, אשר ידם רב או מעט להם בספרות ובמדע, ודרך משל הזכרתי בן־בתו של ר' משה מקוברין, – הוא המשורר יהל“ל, שבן־אחותו היה רפאל זליגמן; וכן את נינו של ר' גרשון קיטובר, – הוא הסופר אלימלך איש־נעמי (וקסלר), שבנו היה המלומד בזרדקו, וכדומה. עוררני מ. בובר להתחקות מפורטת על צאצאי גדולי־החסידות, שלא ירשו את כסאם של אבותיהם, ויצא להם מוניטון בתחומים מחוצה לה. ברישום־דבריו נתתי דעתי על כך, ונתרחבה לי התעניינותי על כל צאצאי האדמו”רים שלא ירשו כסאותם, מהם שעשייתם מגוּלה, מהם שעשייתם מוצנעת, כגון שישבתי בחדר־האוכל של קיבוץ מרחביה והתבוננתי בהם במסיבים, שידעתי מוצאם, והנה בהם צאצאים של ר' אלימלך מליז’נסק ושל ר' לוי יצחק מברדיטשב ושל ר' חיים טשרנוביץ ושל המגיד מזאלוזיץ ושל היהודי הקדוש ושל ר' שלמה מראדומסק ואחרים, וכן התבוננתי בכמה וכמה מסיבות אחרות, שאילו ליקטתים אחד־אחד ומניָנם לגיון, והשאלה אם הריבוי הזה וברכתו והסתעפותה הם דבר־מקרה, הוא שאלה. אך עד שאמרתי להיענות לה, נצטמצמה לי – ושמא ראוי לומר: נתעמקה לי – השאלה כדי קושיה מיוחדת, שאיננה כוללת כל הצאצאים האלה אלא קצתם, והם שהמירו מלכות במלכות, ועיקרה מלכות־שירה. וביחוד אמורים הדברים בתמורה סמוכה ביותר – האב עודו יושב על כסא אדמו“רים ובנו בונה כסא גדול ומשלו, והוא־הוא, בעומקו של דבר, יורש גדולת שושלתו. כן הוא, אם להסתפק בצמד דוגמות, אחד־אחד לאחת משתים לשונות־שירתנו – בלשון העברית ש. שלום, שעיקר שמו: שלום יוסף שפירא, ושאביו ר' אברהם יעקב, צאצא בין ריז’ין, ירש כסא האדמו”רות של אביו, הצדיק ר' חיים מאיר יחיאל (ר' חיימוניו) מדרוהוביטש וירושלים; ובלשון יידיש – יעקב פרידמן, שאביו ר' שלום יוסף, צאצא בית ריז’ין גם הוא, ישב על כסא האדמו“רות במילניצה וטשרנוביץ; והגדול מהם בשתים לשונותינו – אורי צבי גרינברג, שיחוסו כיחוסם ועוד למעלה בקודש, שהוא מתיחס על ר' מאיר מפרמישלאן ור' אורי השׂרף מסטרליסק, ואף אביו ר' חיים ירש כסא האדמו”רות של אבי־חותנו ר' נחום הצדיק מביליקאמין, שהיא עיירת הולדתו של המשורר, שהקים כסאו במלכות־השירה במזל שירת־המלכות.

לפי שענין המשורר ושירתו נפרשו עליו זה מקרוב גם כנפי המחקר – וידעתי כי צמד דוקטוראטים נכתבים בו עתה, מעשה גדעון קצנלסון ומעשה שמואל הופרט, ואף דברי־חקר אחרים מזומנים לנו, כגון זה מקרוב מחקרו של יוחנן ארנון (“האומה”, אלול תשל"ו) הכולל עניני שנתו הראשונה של המשורר בארצנו, וּודאי הוא כי נזכה, ככל הקרוב, אף לביוגרפיה ראויה לשמה, שתכלול את עניני מחצבתו ומוצאו, ובאתי בזה להזכיר, כי לפני שלושים שנה ומעלה ניסה ר' אשר כורך להעלות את דמות סבו של המשורר, ר' נחום הצדיק מביליקאמין, רבם של פשוטי העם ותמימיו בערי הסביבה ההיא ועיירותיה וכפריה (“ההד”, אב תש"ו) והבאתי אז קצת דברים, מהם שהיה בהם משום תוספת, מהם שהיה בהם משום שינוי, ואלה דברים שידעתים לפי מסורת ביתי ומשפחתי (שם, שנה כ“ב, חוב' א' ב', חשון תש”ו) ובשיתי מעט נוספות, אחזור עליהם בזה.

ביליקאמין, כלשונה בפי היהודים והאוקראינים, ביאליקאמין, כלשונה בפי הפולנים, הוראתה אבן לבנה, ותחילתה שמה קאמין, והוראתה אבן, והוא ענין החל על כמה עיירות שאינן רחוקות ממנה, כגון פידקאמין ממזרחה, קאמינקא (קאמיונקה סטרומילובה) מצפונה. והיא עיירה קטנה הסמוכה לזלוטשוב, ובה ישבו יהודים משכבר הימים – הראשונים בתעודות המזכירתם היא משנת 1603 למנינם, ושש־עשרה שנה אחר־כך נרשם בה בית אחד של יהודי, ועוד שמונה שנים אחר־כך נזכרת שׂרפה, שגם יהודים ניזוקו בה. העיירה יושבת על נהר בוג, ונשמרו בה חורבות ארמונם של הוישניוויצקים (משפחת האוקראינים שנתפלנו, ואחד מהם ירימי היה מצביא שהכה את בני עמו, הקוזאקים, ובנו, מיכל קוריבוט, היה מלך פולין). לא רחוקה ממנה העיירה אולסק (שבה נולד המלך יאן סוביֶסקי) וכן העיירה סאסוב, ושתיהן מושבי צדיקים מפורסמים ונמשכו להם חסידי הסביבה. אבל ביליקאמין נעשתה מוקד־משיכה בשל יִחודו של צדיקה. ושמעתי מפי זקנתי, אם אבי, מרת רוניה לבית שפירא, כי הצדיק ר' נחום היה ידיד נפש לאביה, ר' יוסף, שו“ב לפי אומנותו, תחילה בעיר־הולדתו, ז’אלקווע (ז’ולקיב), ואחר־כך בוויניק וצ’ישיק (צ’יז’יקוב) הסמוכות ללבוב, ואחר־כך רוב חייו בברודי וסופו עלה לירושלים ובה מנוחתו כבוד. אבי זקני שנקרא בפי הבריות ר' יושי שוחט, שכבר ניסיתי לצייר יציבתו ודרכו בספרי “ממחוז הילדות” (תרצ“ח, עמ' ז' – כ”ג), ממשפחת מתנגדים היה ונתפס לחסידות וברח מבית אביו, ר' חיים הרש שו”ב גם הוא, לבלזא הסמוכה, ובבית צדיקה, ר' שלום רוקח, נתקשר בידידות עם ר' נחום, וישבו פה י"ג שנים כמנין אהבה.

ב

ועוד שמעתי מפיה, כי שני הידידים גמרו בנפשם להיותם בורחים מן המחלוקת, ואבי־זקנתי עלתה בידו – בימי ישיבתו בזאלקווע הניח, בשל מחלוקת, ביתו ופרנסתו, ובימי ישיבתו בירושלים הניח, בשל מחלוקת, את כוללו ודבק באחינו הספרדים ונהג כמנהגם ולבש לבושם: ור' נחום לא עלתה בידו – ופעם אחת, כשנזדמנו הידידים, שאל ר' נחום: שנינו שונאים את המחלוקת ובורחים ממנה, ומה טעם אותי רודפים ואותך אין רודפים? השיב לו ר' יוסף: מפני שאתה רוצה ואני איני רוצה להיות רבי. ואוסיף ואומר, כי לא ידעתי ענינה של המחלוקת, אבל אפשר היא קשורה במה שחלק עליו ר' מאיר מפרמישלאן, וכבר סיפרתי, כי שמעתי מפי זקני־עירי, וכן מפי זקני ביליקאמין, בהיותי שם בבית שארי, ר' הירש מאנדל, בענין גמגומו של הרבי ר' נחום מעשה שהיה כך היה: עודו צעיר לימים, נגלתה בו רוח של נביאות ופעם אחת היה בפרמישלאן וישב בבית־המרחץ, התחיל מתנבא על פלוני שסופו יהא כך ועל אלמוני שסופו יהא כך, הקפיד עליו הצדיק ר' מאירל והפסיקו בגערה. לפי נוסח אחד אמר לו: מעגסט אייננעמען שטומעניש, ששיעורו: ראוי שתיאלם (מרצונך). לפי נוסח אחר אמר לו: ס’מויל מעג דיר שטיין הינטן, ששיעורו: נוח שפיך יהא מאחוריך. ונתקיימה בו אותה גערה באופן שהיה מגמגם או מבליע חצאי הברות ומלים.

כי רוח נביאות היה בו גם בגמגומו, היה ודאי לה לאמי־זקנתי, ושמעתי וחזרתי ושמעתי מפיה מעשה שהיה כך היה. בהיות בתה הבכורה, מרת רבקה אשת ר' שמאי גלאנץ, חולה אנוּשה בכפר נידח ליד סטרליסק, נסעה לרבי ר' נחום לביליקאמין. בבואה עייפה מטלטול הדרכים, מצאה רוב אנשים דווּיים, וביחוד נשים, לפתחו של הצדיק, ולא היה בה כוח להידחק ועמדה נואשת. פתאום נשמע קולו של הגבאי: כבר באה בתו של ר' יושי, הרבי שואל אם כבר באה בתו של ר' יושי? זקנתי נבהלה, ובהלתה נתכפלה בשמעה, כי זה כמה שעות הגבאי יוצא ומכריז כך. מיד הובאה זקנתי לפני הרבי, שפתח בגמגומו ואמר: א שיף… א גוואַלדאָוונע שיף. איז דער פיש נאך גוואלדאָוונער,… ליגט דורך דער ברייט… פארשפארט דעם וועג… האט’ן [האט מען] געוואָרפן א גוואלדאָוונע בילקע… אַ סברה, ר’ווט [ער וועט] זיך אָנפרעסן און אוועק… אָבער אַ נעטיקער טאג… אויפגעפרעסן די בילקע… נאך מער גבורה… גענעמן [גענומען] און דערטראָנקען די שיף. שיעור הדברים: ספינה עצומה, אך הדג עצום ממנה, מוטל מלוא רוחב, חוסם הדרך; נזרקה חלה עצומה; סברה, יזלול ויסתלק; אך יום אתמול [= עורבא פרח] זלל את החלה, עוד יותר גבורה, נטל וטיבע את הספינה. צנח על משכבו – כמין אבן היתה למראשותיו – ואמר: איי־איי מיין יושיס אייניקל, איי־איי, כלומר: איי־איי, נכדת יושי שלי, אוי אוי. אמי־זקנתי חזרה, בשברי־לב, לבתה החולה וּמצאתה מדמדמת ופולטת: די שיף… די שיף… כלומר: הספינה הספינה. ולא יצא יום ובתה הוציאה את נשמתה.

אמי־זקנתי היתה, כאמור, מספרת וחוזרת ומספרת אותו מעשה, באזני נכדיה, וביחוד ילדי בתה, וביותר באזני בן־זקוניה של בתה, הוא שארי הנקרא כשמי ברלה גלאנץ, שגדל בביתה, ואף שהיתה אשה קשה, לא עצרה דמעתה, בחזרה על המלים: איי־איי, מיין יושיס אייניקל. ומקץ שנים הרבה, נזדמנתי עם א.צ. גרינברג ושאלתיו לענין המסופר באבי־זקנו, הצדיק ר' נחום, ובין השיחים תיאר לי אותו עומד לחלונו וצופה לבית־העלמין שממול וסופד לאשר נקטפו מבני־ביתו, לאמור: איי איי שוועלבעלעך, ווי זענט איר אוועק געפלויגן, שוועלבעלעך. לאמור: אוי אוי סנוניות קטנות, להיכן הפלגתן סנוניות קטנות.

ומה השאלה, ששאלתיו לענין המסופר באבי־זקנו – הוא דבר ששמעתי משמו מפני ש"י עגנון, ואף פירסמתיו ברבים (קערת צימוקים, תש"ו, סי' 138), לאמור: מעשה בר' נחום, רבה של ביליקאמין, שהיה ננער ממיטתו, והיה מרכין אזנו כלפי החלון, והיו אומרים, כי הוא מקשיב לפעמי־המשיח. פעם אחת עשה כך, ושאל לנכדו אורי צבי: “ואתה, נכדי יקירי, שומע מה?” אמר, שאינו שומע כלום, ושאל: “ומה אתה, סבי, שומע?” השיב ר' נחום בזה הלשון: “כ’הער ווי מ’האקט דעם לויתן”, כלומר: אני שומע, שקוצצין את הלויתן. עד כאן מה שהבאתי, מכאן ואילך מה ששמעתי ומפי א.צ. גרינברג שמעתי, כששאלתיו מתוך הדגשה של הממשות שבתפיסת סבו. השיב: לא בי היה המעשה אלא באמי עליה השלום היה המעשה, שזקנה שאל לה: שבע’ניו, דו הערסט עפעס  [= שבע, את שומעת מה], וכשהשיבה לאו, אמר: און איך הער שוין ווי מע האקט דעם לויתן. לאמור, תוספת של תיבה אחת: שוין, כלומר: כבר, והיא תוספת של עולם מלא.

ואמנם, הצדיק ר' נחום נתפרסם גודל אהבת־ציון שבו, וסיפר לי ר' שמריהו אימבר (אחיו הצעיר של בעל “התקוה”), כי כשנוסדה בעיר־הולדתו, זלוטשוב, אגודת חובבי־ציון הראשונה “דגל ישורון”, התרעמו עליה רבים מאנשי־העיר ועיקרם חסידיה, אך צעירי האגודה מצאו להם חיזוק בשמעם, כי הרבי ר' נחום, דיבר בשבחם. אמרו לכבדו, קנו נברשת־נחושת גדולה, וכל חברי־האגודה נשאוה אליו, בלכתם ברגל מעירם לבליקאמין, ובדרכם אמרו בקול ובנעימה כל ק"ן מזמורי־תהילים. הצדיק שמח בנברשת ובירכם. אמר ר' שמריהו: ואפשר ברכתו עמדה לו לבני, שמואל יעקב, שהיה כדודו, ממשוררי ציון, כעדות ספרו, “היימלידער” (שירי מולדת). אמרתי לו: ומה תאמר לנכדו של אותו צדיק; התנצנצו עיניו של ר' שמריה בהנאה, לאמור: נו־נו.

ג

באותה שיחה עם א.צ. גרינברג, שאלתיו אף כמה שאלות אחרות, כגון לענין הבלדה שלו “הקבר ביער” (נדפסה תחילה ב“הארץ”, ערב פסח תש“ח, ולימים בספרו “רחובות הנהר”, תשי”א, עמ' שנ“ז-שס”ז). במסגרת רצח מיליוני בני־עמנו, מתואר פה רצח יהודי אחד בידי גוי אחד – היהודי מתחנן לשוא לרוצחו, כי יתננו לילך עירום־חי, וכשאין הגוי נענה לו, מספר לו היהודי מעשיה, המשתלבת במסכת המעשיות על הגוי הרוצח יהודי ביער ומתיהר באפס־עדים, אך היהודי מעיד עליו עוף, קו־שמש וכדומה, והם סופם נוקמים את נקמתו. מה שעוררני ביחוד באותו נוסח היה שהיהודי מעיד עליו את נטפי הגשם והם, אמנם, אינם נכחדים מרוצחו, לא בהקיץ ולא בחלום, וסופם מושכים אותו לבור־נרצחוֹ. נוסח זה אינו ידוע בשימושי המוטיב הזה, שעיקרם, ולא בכדי, באגדת הגרמנים ושירתם, ותחום התפשטותו מוגבל על סביבת אם המשורר, ואגפיה, והוא אמנם פורש בשירו בשם הכפר חילצ’יץ, הסמוך לאולסק שהיא, כאמור, קרובה לביליקאמין. סיפר לי המשורר, כי המעשיה הזאת שמע פי אמו וזכוּר לו דיוק לשונה: די בולקאלאך וועלן אויסזאגן, כלומר: האבעבועות תגדנה. לימים, לאחר שנתפרסם מאמרי על גלגולו וגלגוליו של אותו מוטיב (“בין נוחם לנקם”, מולד, כסלו תשי"ב), שאלתי בזה את ש"י עגנון, שגם הוא שמע כאותה מעשיה בעיר־הולדתו, בוטשאטש, אמר, כי כתב על כך, ואפילו הביא את לשון יללתו של אותו רוצח, שכל מה שנתן בו עיניו – כמראה הגשם היה לו, והיה מצעק ביאושו: דושטש, דושטש (= גשם, גשם), ולא ידעתי אם והיכן כתב, ואף הוא לא זכר להשיב בזה.

ד

ובאחרונה אף אזכיר שאלתי אחרת באותה שיחה, והיא לענין מעשי־הנסים והנפלאות, שנתלו בו בסבו ר' נחום. השיב לי המשורר: הוא לא הראה אלא מופת אחד, ואחד בלבד. – מעשה בסבו שנסע לחתונה שבמשפחתו ונקבע מקומה בלב השדה. והנה סבו טייל בתוך השיבלים ומקטרתו בפיו, וראה עננים מתחשרים ונצבט לבו מצער על החתן־כלה והמחותנים והשושבינים והאורחים והכלי־זמר, וביותר על הנשים שטרחו הרבה בהכנות, באפיה ובבישול, הרים ידיו כלפי מעלה בנענוע קל לכאן ולכאן, ואמר: הוש־הוש, כדרך המבריח עופות, ונרתעו העננים לשיפולי־האופק והיתה אורה ולא נשבתה השמחה.

[י“ד תשרי תשל”ז]

מאמר ג: עם גבורותיו

למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ד' אלהיך נותן לך – הוא מטבע של ברכת־קדומים ונשנה בכמה מקראות, והיא חלה, כלשון הדיברה, בכיבוד אב ואם, וכלשון המצוה, באיסור איפה ואיפה, ומפני שגלינו מארצנו אי אפשר היה לה לאותה ברכה שתתקיים בנו דורי־דורות, ועתה ששבנו לאדמתנו אפשר לה שתתקיים, אך לדאבת לבנו לא נתקיימה בבחירי עמנו, וראש להם פליטת בית סופרינו, שטוביהם הלכו מעמנו בלא עתם, מהם שלא זכו לשׂיבה, מה גם לגבורות.

הלכך לא תיפלא התפעמות־הנפש לזכיה הזאת הפוקדת אותנו, כפקדה עתה, עם יום־גבורותיו של א.צ. גרינברגג, אשר שירתו כמעיין המתגבר, בין בסופתה שהיא, כדבר הנביא, בחינת אש בוערת עצור בעצמותי ונלאיתי כלכל לא אוכל, בין בדממתה, שהיא, כדבר הנביא גם הוא, בחינת והמשכיל בעת ההיא יִדום, והצד השוה לסופתו ולדממתו, כי סביביו נשׂערה מאוד, ומרוב תמהון לא יחדל רוגז.

ב

ראִיה זו של שירתו, כדרך שאנו מנסים בה עתה, כורח הוא לה השימוש בהדי־כתובים, האוצרים בקרבם מה שלשוננו תלאה להביעו כמו, וטובה אמירה קנויה ודיבור מפורש בה מאמירה טבועה וגמגום סתום בה. כי שירתו של א.צ. גרינברג כמותה כשירת מעטים בקורות־עמנו יונקת, בלא חציצה, מאבני־השתיה של לשון־שירתנו ושירת־לשוננו, וכל בוחני־אבניו, בין אבני־קודש בין אבני־ברד הן להם, הכל לפי יִחוסם לתוכחתו, יודו באותה סגולה, והודאת הכל סופה הודיית הכל, ואם ההודאה קרובה וההודיה רחוקה, הרי שירה שדגשה תוסס ומתסיס בזמנה אך טעמה קיים ועומד מעבר לזמנה, ואף מעבר לזמנים, בסור מעליה סיגי שעתה, היא שירה שעם כל קוצר־רוחה אורך נשימתה, נשימת דורות עמה.

ג

ובהתקרב יום־הגבורות היתה חששה כפולה. החששה האחת היא חששת־העקיפה – שירה שפניה מרובים, אתה בורר לך פן בפניה ומתבונן בו כנפשך שֹבעך ושכרך הרבה מאוד. כן, דרך מצוי למדי הוא: אתה ניצב לפני השירה הזאת ואתה נושא דבריך על הכלי ויָפיוֹ, עד שהקנקן נעשה לך עיקר ואילו מה שיש בו כטפלה לו, ואתה מַשהה עינך במפלאות המַתכונת ומִבְנֶהָ ואת אזנך במַנעמי הניגון וצליליו, ואתה פטור מדברים הרבה, שאינם לא נוחים ולא קלים.

החששה האחרת היא חששת הברירה – שירה שתכניה מרובים, אתה בורר לך מוקד במוקדיה, ככל האפשר כולל יותר וכללי יותר, וביחוד שלא יהא קרוב לזירת־השעה האחת והאחרת על מַגָחיה, ואתה נושא דבריך על רום ההוָיה, ועומקה עד שהמעלות נעשים לך עיקר וכטפלה כאחת, והאמצע על תחתיותיו עוד אינם, כי הכל כמעֵבר למערכת הדור, היום, השעה.

ד

כפל החששה הזאת הוא גם על המשורר גם על שירתו. על המשורר – ועדות לכך מחאתו על הנסיונות להעמיד עיקרו על הפן הרצוי לנוחיותו של מעריכו, וראה, למשל, הערתו של אשר ברש בסופה של האנתולוגיה שלו לשירה העברית, שעל־פיה אנו למדים, כי מה שהביא משל משוררנו, כנגד רצון בעלים הביא, וכן ראה העדרו של משוררנו באנתולוגיות אחרות. על שירתו – היא ממאנת בפירוש להעמיד את עצמה על פן אחד מפניה, וביותר אם המעמיד רדיפת־הנוחיות, הממַלטת מפני מריבת דברים שאי אפשר ואסור להימלט ממנה, מניעתו. וּודאי בינה גדולה היתה בהם בחכמינו, שראו את נעים־זמירות־ישראל גם מזמר מזמוריו גם יושב בסנהדרין גם בודק בשפיר ושליא ומדריך את עמו שילכו ויתפרנסו זה מזה או ישלחו ידיהם בגדוד, שאפילו עולם־האצילות ועולם־העשיה נפרדים, בריאה אחת היא. אכן, שירתו פוסקת כביכול, בנפול בהערכתה חציצה, בין מה שהקירוב יאה לו ובין מה שהריחוק יאה לו, והכל כחסדו של המעריך, כגון החלטתו: “אנקריאון בקוטב העצבון” – כן; “אזור מגן ונאום בן הדם” – לא; כי מהותה של שירתו היא בכוליותה ובכוללותה, ומי שלא יצא ידי חובת הערכת אמִתה זו, לא יצא חובתו כל־עיקר.

ה

אבל דומה, כי אם האותות אינם מטעים, הרי אפשר שחששת־כפל זו היא חששת־שוא. מקרה־לא־מקרה הוא, כי כתב־העת “האומה”, שקיים בחינת זרירים מקדימים, ומקרה־לא־מקרה הוא, כי הפותח הוא גר־צדק, שקליטתו משובבת ורעננה, – יוחנן ארנון הקדיש מאמרו לשנתו הראשונה של משוררנו בארצנו: לקט שקוד ומדוקדק של דבריו באותה שנה, ובהם כלולים כל רעיונותיו, ולא כגלמים שצורתם מתושתשת אלא כעוּבּרים, ואפילו כוולדות שאבריהם ברורים וחטובים. אלה דברים, שנתפרסמו בעיקרם ב“קונטרס”, “הפועל הצעיר”, “דבר”, לאמור: בכלי־מבטאיה של תנועת־העבודה לפלגותיה, ואינם שונים, אלא בדגשים, מדבריו ב“סדן” שתחילתו בימתו בעיקרה, וסופו בימתו שלו בלבד, ללמדך, כי עם מעברו מן המחנה האחד אל המחנה האחר, כבר היה כל כלי־זינו עליו. ודאי אין בזה לשנות מן הקטרוג על תמורת היחס כלפי האהוב אתמול שנעשה שנוא היום, כשם שאין בזה לשנות מפולמוס־ההדדין רב החריפות והחרפות (“במלחמה כבמלחמה”). אך סמי מכאן חליפת אמונות ודעות, כי אלו קבועים ועומדים למשורר ושירתו מאז הגדולה במהפכות־חייו, והיא שעת דרוך רגלו בראשונה על אדמת־ארץ־ישראל. מה ראו המתפעלים לדבריו כשנדפסו בעתוניהם של אנשי המחנה האחד, שלא להתפעל מהם, ואף לדחותם ולקוץ בהם, כשנדפסו בעתוניהם של אנשי המחנה האחר – היא שאלה לגופה, ואפשר כי בני דור רחוק יותר יקשו, על שום מה אין דבריך נערכים לפי המה שאמרת אלא לפי ההיכן שאמרתם, אבל דורנו, דור פולחנה של המפלגה הוא, ועל־כן השאלה הזאת אינה שאלת הדור, ומי לנו גדול כביאליק, והנה משכתב את שורות “ראיתיכם שוב בקוצר ידכם”, שהוא משירי־התוכחה הגדולים בשירתנו, התעלמו רבים מאותה תיבה קטנה: שוב, העושה את השיר ההוא המשך לשיר, שכתבוֹ ל“ד שנים קודם, “אכן חציר העם”, ואלה אמרו, כי דברי־התוכחה מכוּונים לסיעה פוליטית ואלה אמרו כי דברי־התוכחה מכוּונים לסיעה ספרותית, ואמנם זאב ז’בוטינסקי כתב מאמר שבו ביאליק נקרא: משורר־לשעבר, ושלונסקי כתב מאמר שבו ביאליק נערך כמשורר שלפני עצמו, – כמותו כיל”ג. כאלה וכאלה תאכל חרב המפלגה, וביותר בדור שמוסד המפלגה – ותהי עמידתה כאשר היתה, – פעל עליה, אם מרצונה או שלא מרצונה לחצו של צמד־הקצוות – הקצה האחד שפתח בפולחנו של מי שהוחזק שמש עמו וגזעו והקצה האחר שסיים בפולחנו של מי שהוחזק שמש העמים והגזעים, והצד השוה שהיו רשעי האדם ותועבת קורותיו.

ו

והשאלה היא: איך חַיַת הקודש, היא השירה, רותמת עצמה בחַיַת־החול, היא המפלגה על אָפיה בדור, והיא השאלה המתחדדת ביחוד כשהמשורר, האומר להיות קברניט, יודע כי שירתו, והיא בלבד, קברניטותו, והוא יודע כי הגזירה הגזורה עליו היא־היא יציבתו “כלפי תשעים ותשעה” וכי דוכניו תחילתם דוכני־מעטים וסופם דוכני־יחיד, וגורלו של היחיד – בודד.

ובהזכירנו את שירתו, שירת התוכחה, כפי שניתנו סימניה הראשונים בשנת ישיבתו הראשונה בארצנו, נעיר, כי ככל המשוער, יישאל הלוך והישאֵל דובר ומורה ומוכיח, האם ראה והראה נכוחות, מה צפוּן לעם וגורלו בירכּתי־הגולה, ותיפרש מגילת המענות, מהם, והם רבים, שקוּיַם בהם פכחון־ההרגעה ומהם, והם מעטים, שקוּיַם בהם שכרון־החרדות, ויֵדע ישראל מי היה הצופה לבית ישראל.

[י“ד תשרי תשל”ז]

רצונו של אדם כבודו; רצונו של משורר, בין הוא אדם המעלה בין הוא אדם המעלות, לא כל־שכן. השאלה, מה הוא בעצם, רצונו – לא כתשובתה בימי־חייו תשובתה לאחריהם. בחייו ניתן לקיים גם בחינת נקרא למשורר ונשאל את פיו; לאחריהם ניתן לקיים אך בחינת נקרא את שירתו ונשאל את פיה. אבל שני מיני התשובה, שהמוות מפריד ביניהם, גשר־מה מתוח עליהם – הלא הם כתביו שכונסו כרצונו ולרצונו. ואם הוא אחרון רצונו בחייו, דין שיהא מוחק כצוָאה־זוטא, שאם אין כוחה יפה לימים רחוקים, הוא יפה לימים קרובים, שאנו נתונים ועומדים בהם עתה, באופן שכינוסו אחרון הוא בחזקת הקאנון, כפי שנראה לו עצמו בהערב־יומו.

ב

הבה נתבונן, לשם יתר הבהרה, בדוגמה משולשת – מנדלי חיבוריו משתפעים אילך ואילך, אבל בבואו, בסמוך לשנת־גבורותיו וסביביה, לכנסם, ראה להעמיד את פעלו בלשון העברית על שלושה כרכים, שנחשבו לו עיקרו; ואף ביאליק, בבואו, בסמוך לשנת־כוחו וסביביה, לכנס כתביו, ראה להעמידם על ארבעה כרכים, ובשובו, בשנת־זיקנתו וסביביה, למעשה־הכינוס, לא שינה ממספר הכרכים, אך הרחיב והִרבה עניניהם. ואילו שלונסקי, בבואו לכנס כתביו, העמידם, בסמוך לשנת־זיקנתו וסביביה, על שני כרכים, ובשובו, בשנת־שֹיבתו וסביביה, למעשה־הכינוס, העמידם על עשרה כרכים. וחילוק גדול יש בדרך כינוסה של השלישיה – מנדלי לא כינס אלא הפרוזה הסיפורית שלו; ביאליק כינס, בכינוסו האחרון, כרך שירה; כרך פרוזה, סיפור ומסה; כרך תרגום וכרך אגדה.

הצד השוה בשלושת הכינוסים אלה, שאינם כוללים “כל כתבי…”, שכן נוהגת בהם ברירה, כפי שחייבוה שיקולם ותפיסתם של המחברים, שסברו, כי מה שנברר להם הוא בנותן־יִצוג של עיקר־יצירתם, היפה לכלל־הקוראים, באופן שנשתיירו, מחוצה לטבלאות כרכי מִבחרם, חלקים, אם שלמים, אם גדולים, של שאר יצירתם ועשייתם. הצד השונה בשלושת הכינוסים האלה הוא בהגבלת סוגי־היצירה, הנכללים בו בכינוס – דוגמת־האמצע, ביאליק, כללה רוב סוגי־יצירתו, ואילו דוגמות־הקצה, מזה ומזה, כללו אך סוג אחד שבה – ראשון, מנדלי, פרוזה סיפורית בלבד; אחרון, שלונסקי, שירה בלבד; וההבדל הוא, כי הראשון, יצירתו, אמנם מקור, אף שרובו תרגום של עצמו, ואילו האחרון עשה מִבחרו בחינת מַחנַיִם – מחצה, חמישה כרכים, שיריו שלו, ומחצה, חמישה כרכים, שיריו של זולתו מעשה־תרגומו.

ג

חלוקה זו, שנהג שלונסקי בכינוסו של עצמו, היא הנותנת, כי בבואנו להעריך את פעלו ודרכו, נשא במוט בשנַים מסוגי־יצירתו אלה. ואעידה לי עדותו של המשורר עצמו – לפי שמחיצת־הגיל שבינינו כל־עצמה שנתיִם חסר שבועיִם, הרי נתקיים בנו ענין ימי שנותינו שבעים שנה בשעה סמוכה, וקיימנו בה ובקירובה עת לכינוס, הוא כעשרוֹ ואני כעניי, ובבואי להודות לו על עשרת כרכיו, שכיבדני בהם, לא הידרתי עצמי מן התמיהה: ניחא, עשיר בשוָריו ועני בשׂיותיו, אך מה לך, שהסתפקת בשני שוָרים, שכל אחד ואחד מהם הוא, אמנם, ראוי לברכת בכור שור הדר לו, בעוד אני שילחתי צבא שׂיותי, וביותר הנידחות, נקוּדים עקוּדים וברוּדים. השיבני כלשון הדיבור השגור: זהו זה. כשראני ממתין לביאורו של אותו זה, אמר: שני מיני זה הם – זה חלקי מכל עמלי; זה ראֵה וקדש; ובנידת־ראשו הטיפוסית הוסיף: או זה ראֵה וחלל.

משערני, כי תוספת זו באה לו לא בלבד מחמת הליצה אלא גם מחמת שזכור היה מאמרי המעטים, שבהם יִחדתי דיבורי עליו, וזכירתם קלה, שכל עצמם ארבעה – מאמר ראשון שפרסמתי תחילה, לפני שלושים ושמונה שנים, היה כאמירת הבדלה על פרק בשירתו הוא ספרו “אבני בוהו”, ומקץ שלושים שנה (ולא כנדפס: עשרים שנה) טפלתי לו הגהה; מאמר שלאחריו, אלו הדברים שאמרתי בשבח תרגומיו ובמעמדו בעצרת־העם הגדולה, שנערכה לכבודו באולם מוגרבי המלא מפה אל פה, ומי ששעתו פנויה, יכול לקרוא גם זה וגם זה בספרי “בין דין לחשבון”; שני המאמרים האחרונים, ענינם ניתוח לשון־תרגומו; – המאמר האחד עוסק באסופתו “שירת העמים” ונתפרסם לפני עשרים ושבע שנים, בהימלא מחצית יובל שנים ליצירתו; המאמר האחר עוסק בתרגום “יֶבגני אוניגין” לפושקין, ונתפרסם לפני עשרים ושתים שנים, בהימלא שנת־היובל לימי חייו, ואם אמנם יימצא מי שירצה לקראם עתה, איני מעֵז להטיל עליו טירחת חיפושם, שהמאמר הראשון נדפס בעתון יומי (“דבר”) והמאמר האחרון נדפס אמנם בקובץ לכבוד יובלו, אך הוא טעון בדיקה לאור המהדורה החדשה של תרגום הפואֶמה ההיא על רוב תיקוניו וטיוביו, ואם אישר בעיני הנותן ליעף כוח, אנסה בכך.

ד

והנה בבואנו עתה לקיים ענין רצונו של המשורר כבודו, באופן שאנו נשענים אל עשרת הכרכים, בחינת כזה ראה וקדש, אין אנו שוכחים בחינת זה חלקי מכל עמלי, כשהדגש הוא בתיבת חלקי, שאפילו הוא חלק הארי, הוא חלק בלבד, שהרי אין אנו יכלום לשכוח, ואפילו היינו יכולים לא היינו רשאים לשכוח, כי הוא, אמנם, כבודו, אך לא כל כבודו, אף לא רוב כבודו, שכן מלוא כבודו פירושו כבודתו. ואפילו אנו מצמצמים עצמנו על הקאנון, הרי כשם שענין רצונו של סופר הוא כבודו אין בו כדי קידושו של הקאנון של מנדלי, ועדות לכך מפעל מנדלי בכתלי האוניברסיטה הירושלמית, שתכליתו התקנת הוצאה אקדמית של כתביו, ואין בו כדי קידושו של הקאנון של ביאליק, ועדות לכך מפעל ביאליק בכתלי האוניברסיטה התל־אביבית, שתכליתו התקנת הוצאה אקדמית של כתביו, כך לא יהיה בו כדי קידוש הקאנון של שלונסקי, ואם אין עדות לכך היום, תהא עדות לכך מחר או מחרתיִם.

אולם עד בוא יום מחר או מחרתיִם, אין אנו פטורים ממלאכה, שאין לדחותה, והיא ביבליוגרפיה שלמה של כתביו, וביחוד של תרגומיו. אמנם, שמואל לחובר טרח על מלאכה זו, וטירחתו, כמשפטו, ברוב חריצות וברדיפת המיצוי, אך שני חסרונות בה. החסרון הראשון הוא כדרך־הטבע – אחרי פרסומה של אותה עבודה חשובה יצאו עשרים ושלוש שנים נוספות, ונוספו ממילא רוב דברי־מקור ודברי־תרגום לסוגיהם; החסרון האחר הוא כדרך השיטה – הביבליוגרפיה היא לא כללה את התרגומים בני־יומם, ששלונסקי טרח עליהם, לרגל עבודתו הקצרה יותר, שנמשכה אך שנה אחת ומעלה, ב“דבר”, ולרגל עבודתו הארוכה יותר, שנמשכה שנים הרבה, ב“הארץ”, וכן בכתבי־עת שהוא היה עורכם והיא טירחה־של־ערך, שכן גם מה שנראה כמשלח־יד היתה בו יד־השליחות – העשיה ללשוננו, חיסונה וגיבושה, ומי שאינו יודע, עד־מה עשיה זו היה בה כדי להעשיר ולאשש את לשונו של הקורא, ולחזק את בית־קיבולו, ולסגלו לצרכי־לשון מלאים יותר, גם מעולים גם פשוטים, נשמט לו פרק גדול בתולדות הלשון והספרות.

כי שלונסקי היה תמיד שלונסקי, ותכונת־העיקר שבאָפיוֹ, של החונן ונותן, וביד רחבה וברוכה הוא נותן, ליותה כל מעשיו הגדולים והקטנים, וליוותם באותם ברקי־המצאה ובאותו חין־ערך וטוב־טעם.

ה

מלאכתו זו, מלאכת־מחשבת, כים הגדול, שמדידתו לאָרכו ולרחבוֹ וצלילתו לעומקו, חובה וזכות כאחת. אלו יריעות גדולות וקטנות, רבות־ענינים ושונות־פנים, והן ממלאות רוַח־ימים, שתחילתו בתרפ“א בוילנה וסיומו בתשל”ג בתל־אביב, משמע חמישים ושלוש שנים, הגדושות עשיה משופעת, שבה נתגלה ונבחן כאחד מענקי־העבודה, שנטל עליו משאוי אחר משאוי, וּנשאם ונישאם, והצופים במלאכתו תוהים ובוהים על עוצם המלאכה ושיעורה, כביכול קוסם הוא, שלהטיו נבראים באפס־יד. וביחוד אלה, שהיו מעריבים וסרים לבית־קפה פלוני והיו מזדמנים בו עמו, והיו מדמים, כי הנה הוא יושב ושיחו כשל אדם ששעתו בטלה, ובינתים גמדי־חסד מפליאים לעשות מלאכתו בביתו; מה שאין כן אלה, שהיו משכימים ועוברים על־פני בית־קפה אלמוני, קודם שנפתחו תריסיו וקודם שנראו ראשוני באיו, לרבות מלצריו, וראו אותו, את שלונסקי, ישוב לאחד השולחנות שעל המדרכה, יושב ועובד, יוצאת שעה אחת ויוצאת חברתה וחברת־חברתה, ועבודתו כמתוך שקעונו הגמור בה, עד קום רעשו של בוקר, והוא צורר את הגליונות לתיקו והולך לשטות אפילו בחסידיו הפיקחיים, ולשחק מי שמִזרעו וקצירו באים כמאליהם. ואם אין ראָיה לדבר, סימן לדבר: חביב היה עליו הדיבור על מעשי תרגומו, אף היה מגלגל לרוב בפיקאנטריה שבו, ונהג כך לא בלבד במסיבת־רעים, אלא אפילו בעצרת־רבים, וזכורה הרצאתו על מלאכת־התרגום, שהשמיע באולם הזה בירושלים, שלכאורה היה בה ממידת היוהרה המרפרפת, ובאמת היו בה ממידת הצניעות השרשית, היא צניעותו של מי שנפתוליו חבויים בינו לבין נפשו, ואך שוליהם יַראה ברשות־הרבים. כי מתוך נפתולים, ששמחתם המתיקה את יסוריהם, אך לא ביטלתם, קיים כל ימיו בחינת ללשוננו נגביר, ומי שניתן לו להציץ בעצם מאבקו, ידע, כי היא כמין סתירה ממנה־ובה, שכן היה עבד לעברית מתוך שהיה שֹר לה, כשם שהיה שׂר לעברית מתוך שהיה עבד לה.

איך עמדו לו כוחו והתמדתו, והוא מעוֹרה בשוּקם של החיים, ער ורוגש, פעמים אף הומה ומהמה, עושה ומעַשה, מרבה פולמסאות ואבק־פולמסאות בספרות ובחיים, מקים חבורה אחת וחבורה אחרת, תחילה מחוצה למפלגה ולימים לצדה ובתוכה, ולכּל לו זמן ועת לו לכל חפץ, היא חידה ותהי לחידה. אך גדולה הימנה היא החידה של ריבוי פַנים, שיש לו ריבוי פְנים, והוא השיח הגדול בינו לבין לשוננו, העמקתה והרחבתה על דרך המיזוג המופלג של מורשת וחידוש. ואם עומקו של השיח בתרגומה של שירה יונק מתחומה של שירת עצמו, שהתרגום הוא לה גם חיזוק־יתרונה גם מילוי־חסרונה, הרי רחבוֹ של השיח הוא בתרגומה של פרוזה, וביחוד פרוזה סיפורית, שלא היתה מכלי־הביטוי שלו עצמו; ללמדך, כי אם בתרגום־שירה היה מבחינת מהנה משלו ומהנה משל זולתו, הרי בתרגום־פרוזה לא היה בידו להנות משלו, אולם מתוך שנהנה משל זולתו, סופרי לשון ולשון, בא להנות את לשוננו, להשלים את צרכה ויכלתה, לתת עולם ועולמות בלבה.

ו

ואומר, כי רואני גדוּלה מיוחדת בתרגומי הפרוזה הסיפורית שלו, וברשותכם אפרש דברי, לאמור: ודאי גדולים מעשיו בחמשת הכרכים, וגדול פושקין, ששיבבוֹ וחזר ושיבבוֹ ומירקו וחזר ומירקו, וגדולה פמליית המשוררים, ועיקרם המשוררים בשתים הלשונות, רוסית ויידיש, שהיו לו לשונות מוטבעות, ולצדם משוררי לשונות אחרות, מהן שהיו לשונות קנויות, אם בסאה גדושה אם בסאה מחוקה; מהן שהוצרך לתיווכה של לשון ידועה לו, כדי להריק שירתם מלשונם ללשוננו; אך גדולה כמותן ומצד־מה אף גדולה מהם עשייתו בחטיבות פרוזה גדולות, בכמות ובאיכות. ותרשוני להביא אניקדוטה, שהוא מעשה שהיה כך היה: ח.נ. ביאליק, שהפליא כוחו של המשורר הצעיר, הוא שעוררו לתרגם את “ימי פומפיאה האחרונים” לבולבר, וחיזק בקשתו לא בלבד בצרכם של הקוראים, וביותר הצעירים, אלא גם בתודה שאנו חייבים לו לספר זה, שעורר את אברהם מאפו, כעדות דבריו באיגרת לא. ש. פרידברג, לעשות כמתכונתו, והוא ספרו “אהבת ציון”. שלונסקי, שלבו נטה לדבר זה, היתה בו חששה, משום שאין לו ידיעה באנגלית, סתם ביאליק טענתו במה שגם הוא לא תירגם “דון קישוט” מספרדית, אלא מתרגום רוסי מהימן. יצא שלונסקי לבקש תרגום רוסי של בולבר, ואף פורסמה מודעה על כך, ולא נמצא לו, אך נמצא תרגום בגרמנית, שלא היתה מאוששת בידו, ונתבקש הפתרון בסופר מחונן, שנטל עליו לעשות טיוטה של תרגום־עראי שעל־פיו ייעשה תרגום־קבע. ואמנם, כך היתה ההתחלה ולא ידעתי ההמשך, והעיקר שהתרגום מונח לפנינו, כפתור ופרח. עד כדי כך דפק צרכם של חיי־הלשון כלשון־חיים על פתחו ועד כדי כך נענה לו. ודפיקה שנענתה, המשכה דפיקות שנענו – אלו תרגומי הפרוזה, נובילות ורומנים מספרותה של רוסיה, והם מרובים, מהם שענינם לשעתם, מהם שענינם מעֵבר לשעתם – כצמד הפנינים “ז’ן שן” לפרישווין ו“מסעי הציפרים” לדוידוב; וכן מספרויות אחרות – “בוּג ז’רגל” להוּגוֹ; “קולא ברוניון” לרומן רולאן; “טיל אולנשפיגל” לדה־קוסטר, פרוזה מובהקת שתרגומה פרוזה מובהקת.

נמצא, שמי שהפרוזה הסיפורית לא היתה בגבול כשרוֹ ויכָלתו של עצמו, תרגומו בה אינה כדיוטה נוספת לו לעצמו, אלא כדיוטה חדשה, ומה שנחסר באפס סיועה של היכולת הסובייקטיבית, נשלם בסיועה של השליחות האובייקטיבית; בלשון אחר: בכוח צרכם של חיי הלשון ובכוח כוחו של המתרגם להיענות להם. וּודאי שהוא הדין בשאר דברי הפרוזה, שתירגמם מלשון שהיה נטוע בה מעודו – החל בנובילה קצרה של גורקי וכלה ברומן הנרחב של שולוחוב. אך הוא גם הדין בתרגומו מלשונות, שביקש לנטוע עצמו בהן. ולא אלך ואמנה פעליו, שמנינם גדול וענינם גדול ממנו, והוא מחייב מחקר, שמקומו בכתלי האוניברסיטה והאקדמיה ללשון, ורשות־הדיבור לחוקריהם, והיא רשות־דיבור שפירושה חובת־מעשה, שקצתה כבר נתקיים בכמה נסיונות (וראש להם מִלון חידושי שלונסקי ליעקב כנעני) והמשך יבוא.

ז

ואסיים ברמיזה לשאלה, שנשאלה לו לשלונסקי גופה – האם כתודעת־השגתו היתה ממשות־הישגו; והיא שאלה חמורה, גם אם הוא עצמו ניסה להשיב עליה תשובה קלה, אפילו לוצצת, כעדותה של אניקדוטה שהוא מעשה שהיה כך היה: כידוע נתפרסם תרגום “יבגני אוניגין” פרסום כפול וכמעט באותה עונה עצמה – אלה שני התרגומים מעשי אברהם, הלא הם אברהם לוינסון מזה ואברהם שלונסקי מזה. משנתגלגל הדיבור, מה בין זה לזה אמר שלונסקי, כי ההבדל שבין תרגומו של בן־תחרותו לתרגומו שלו הוא בקטנה שהיא גדולה, דהיינו שכאן וכאן אותה תזמורת ואותם מנגנים ואותם כלי־נגינה, אלא שתזמרתו של בן־תחרותו חסרה את הכנר הראשון. ואף־על־פי־כן נמתחה, בין השגתו את עצמו לבין הישגו של עצמו, רצועה הגונה של ביקורת עצמו וסימנך – מהדורת התרגום החדשה, העשויה תיקוני בתר תיקוני, ולאורם נמצא, כי הכנר הראשון לא היה בקונצרט הראשון – ראשון כל־כך, ואין לך תחרות גדולה, כתחרותו של אדם עם עצמו.

[כסלו תשל"ה]

מאמר א: גאולת כיסופים

אודה, כי נגרמה לי קורת־רוח, בהזדמן שעת־כושר לומר דבר טוב ונלבב, הן לשם יקרא־דשכבא, זכרוֹ של הוגה לירי, חיים גרינברג, הן לשם יקרא־דחיי, כבודה של משוררת לירית, יוכבד בת־מרים, וראיתי בסימוכם של שני השמות כעין רמז לגופו ואף לעצמי. כי הם מכלל האישים, שאני מתאַווה משכבר לדבר בהם ולכתוב עליהם, ואין הדיבור בא על גמרוֹ ואין הכתיבה באה על תשלומה. פעמים אני מעביר לפנַי, בסקירה חוזרת, את נושאי מסותי ומאמרי הכתובים והפזורים ותמֵהַ, איך אירע שנעדרו מהם קבוצת סופרים שהם קרובים ואהובים כשם שהם יקרים וחשובים עלי, ועיקרם בעלי־שירה, משה לייב הלפרן ואורי צבי גרינברג, שמעון הלקין ואברהם רגלסון, רחל קורן ולאה גולדברג, והריני מהרהר בלבי: הנה־הנה אני נוטל את הקולמוס ואומר בהם כחפץ לבי וכמצוַת שׂכלי, ואין ההרהור נכנס לכלל מעשה. הלכך בירכתי את השעה הזאת, שניתן לי בה לומר מה ברבים, זו הפעם הראשונה על חיים גרינברג, וזו הפעם השניה על יוכבד בת־מרים – תחילה כחבר ועדת־השופטים, שחלקה לה את הגבוה בפרסים, שסופר עברי יכול לזכות בו, הוא הפרס על שמו של ח.נ. ביאליק; ועתה בהינתן לה הפרס על שמו של חיים גרינברג.

ב

דברי בחלוקת הפרס עתה, שנאמרו בבית כבוד הנשיא, בלשון יידיש נאמרו, שנתבקשתי וביקשתי לסַבר את אוזן השומעות, שלוחות הפיוניר־ווּמן, מיסדות הפרס, אם כי לסיבור־האוזן יכולתי להמתין עד שישובו מאולפן ויבינו לא בלבד לשון־תרגום אלא אף לשון־מקרא. אבל ראיתי בכך צד של כיבוד והודיה לחיים גרינברג, האמן בלשון־האבות ובשפת־האמהות, שעודד את אגודת־הפועלים הלאומית (נאציאָנאלער ארבעטער פארבאנד) להעמיד באוניברסיטה העברית קתדרה ליידיש, שאני נוהג בה כשבע־עשרה שנה; ומזכירה, לואי סיגל עליו השלום, סיפר לי בהתגלות־לב התמימה ביותר: אודה ואתוַדה, שכששמעתי, כי הנועד הוא איזה דב סדן, הייתי כתוהה, ובוהה, לך ועשה פובליסיטי למי שלא שמעתי מעודי לא שמו ולא שמעוֹ, אולם כששמעתי מפי זלמן רובשוב – סליחה, שזר – ומפי חיים גרינברג: זהו־זה, מחיתי שפתי ואמרתי: אין אני מסוגל ואין אני מחויב להבין יותר מהם. כן, חיים גרינברג נשא אף משא נפלא בחגיגה האינטימית ליסוּדה של הקתדרה ההיא. וראוי להזכיר מתוכו אותה פיסקה, שנאמר בה, כי תעודתנו למתוח גשר בין ישראל־סבא לישראל־סברא ושלא יחזור עלינו אותו מעשה באיכר הרוסי, שנקרא לעבודת־הצבא וכשעלה לשליבה ראשונה של סולם התת־קצונה, היה מסיים את מכתביו לאבא־אמא: וואש ביוושי סין א טיפייר פלדפֶבֶּל (לשעבר בנכם ועתה טוראי ראשון).

ג

ודבר טוב הוא, כי הפרס על שמו זכה במה שזכתה בו יוכבד בת־מרים, שאם אומַר בה, כי היא עתה הגדולה במשוררות העבריות, יהא זה שבח נאה, משום שנתברכנו בסיעה ראויה של משוררות מצוינות; ואם אומר כי היא משוררת יהודית גדולה לעצמה, ואינה צריכה השוָאה, בחינת הטוב שהוא טוב מן הטוב יותר; אבל אם אומַר, כי היא היהודית שבמשוררות העבריות, יהא זה השבח, שמשום אמִתוֹ יהא אף הנאה מקודמיו. מה סודה ויסודה של אותה יהידוּת, המדברת מתוך שיטי שיריה ומביניהם – הוא ענין רב לענות בו, ואני הוגה בו מכבר, ואני מנחם וחוזר ומנחם את עצמי: מחר אומַר, מחרתיִם אומַר ומדאידחא אידחא. מה שניתן לי היום לומר היא הטעמה, כי בה, בבת־מרים, מתחילה שירתה המודרנית של אשה עבריה. ודאי ידעתי, כי בתקופת ההשכלה היו משוררות שהשמיעו, זעיר שם זעיר שם, דבר־שיר ומליצה בלשון־הקודש, ועל קצתן, למן רחל מורפורגו ואילך, אף אמרתי משהו מעל דפי “דבר הפועלת”. אבל אלה היו חזיונות, שהתנודדו בין אוניקום ובין קוריוז. וודאי שידעתי את הפרשה הסבוכה של אלישבע, לא כל־שכן צמד המשוררות רחל בלובשטיין ואסתר ראב, שנלכדו לקסמה של ארצנו ושירתן הבשילה מנופה של מולדתנו הקדומה־צעירה, ועם זאת אעֵז לומר, כי הזיווג הראשון של מנטליות יהודית עד עומקה ושל מודרניזם עברי של אשה בא עם שירתה של בת־מרים, ומה שהיה לי בימי־נעורי בחינת דמדום, בקראי את שירה, שעל פיו קראה לימים את בכור ספריה “מרחוק”, נתחוור יותר ויותר למקרא שיריה האחרים, עד מִבחרם, בספרה “שירים”.

ד

ולא יכולתי שלא לומר להן לשומעותי, כי יש הרבה פעמים, שבגללם ראוי להן ללמוד לשון־הקודש, אך לא הייתי, בנאמנות, פוסח על הטעם של אפשרות הקריאה של שירי בת מרים במקורם; ודברי אלה היו, כמדומה, במקומם ובשעתם, שכן הקריינית מרת חלפי, שבאה להדגים טיב שיריה של המשוררת קראה מתוכם גם בלשונם למביניה וגם בתרגומם לשאינם־מביניה. לו שומעותי ידעו והשכילו זאת ופתחו את ספר השירים וראו סדרת שירי ארץ־ישראל, או סדרת שירי תל־אביב, או סדרת דמויות באופק (האב, האם, הדוד, הסבתא, החייט, הסנדלר), או סדרת בין חול ושמש, וסדרת דמויות קדומים (אדם וחַוָה, אברהם והגר), או סדרת שירי הגיטו – שלל עולמות, שזמרתם מקוֹרה מאותו מקור עצמו ולרוב באותה נעימת־יסוד עצמה, ושירם בנוי באותו בנין־יסוד עצמו בסטרופה, בשירה, בחרוז, הזעים בין גילוי ועילום ומתוך זיעיהם עולה, בסירוגי מתח והתרה, חיוּת נשמתה ופועם לבה של אשה יהודיה, שעֶדנתה ואצילותה נשמרות בכל חַגוי גילה ובכל עויות צערה, ומי ישער, כמה געגועי דורות, כיסופי נערות ונשים לארשת לירית, נגאלו בשירה הזאת. ואין צריך לומר, כי מתן־גאולה זה וכזה היא לה זכיה גדולה, אם לא הגדולה בזכיותיה, ביחוד אם נתֵן אל לבנו, על דבר־הפלא, כי מתוך שירתה דוברות אמהות ואחיות, והיא, המשוררת, אינה יוצאת מכלל עצמה, ונתונה כל־כולה לעצמה, – היא לשירתה ושירתה לה.

[ט' תמוז תשכ"ח]

מאמר ב: חירות כפולה

זו לי הפעם השלישית שאני מנסה לומר מה, ברשות־הרבים, בטיבה של שירת י. בת־מרים, אף־על־פי שידעתי, כי כאז כן עתה אין נסיוני עשוי לצאת מכלל עצמו, באופן שגם עתה יהא בחינת אמירה שרמזה מרובה מפירושה. אולם אם בפעם הראשונה, במקרא הטעמים למתן פרס ביאליק על כלל שיריה, הייתי תם, ובפעם שלאחריה, בהסבר הטעמים למתן פרס חיים גרינברג, הייתי מועד, הרי עתה הנני מועד גמור.

וכל כך למה – דרכי בבעלי־השיר היוצאים בשיר, שנתפסתי לקסמים שבידם, שאני מבקש ללכדם, באופן שאני יגע לעמוד על סודם ולבוא בסודם, ויש שאני מתאמר כי יגיעתי עלתה בידי – ומי שיבדוק בספרי יוכל להכריע אם ועד־מה התאמרותי יש בה או אין בה ממש, – אך יש בהם, שאף שאני יגע וחוזר ויגע בהם, אין סודם מתגלה לי כדי אמירה פסוקה: הנה־הנם; והריני לכָרחי כאותו פיקח שבחיות – ריח הענבים בקצה אפו וטעמם בקצה לשונו, אך הוא מהלך סחור־סחור לכרם, ואליו לא יבוא. וכבר סיפרתי ברבים, עד־מה ביקשתי וחזרתי וביקשתי לדבר בכמה וכמה משוררים, שדגלם עלי אהבה, ופירשתי קצת שמותיהם, ולשוני אם אינה אלוּמה, גמגומה מרובה מדיבורה. כי איך ניתן לי לומר דברים חתוכים ברשות־הרבים, אם אינם כן ברשות־היחיד, ביני לבין נפשי. ואין לי אלא לצפות כי המזל, שלא האיר לי בזה מלוא־פניו, יחוס עלי עתה, על סיפה של שׂיבה, באופן שיחלצני מיסורים של רצון בלא צורה וגמר־צורה, ולבי יגלה לפי ופי יגלה לעטי את הכמוס עמדי.

ב

וכבר העירותי, כי זימוּני עם הספרות העברית החיה, ושירתה בכללה ובראשה, בושש לא מעט לבוא – כבר הייתי בחור מגודל, ולפי דבר חכמינו ראוי לחופה, כשנעשיתי מקוראיה, וכבר סיפרתי עוצם רישומה של שירת ביאליק, ועיקר רישומה בגילוי עצם האפשרות של שלמותה הקלאסית לגופה, וביחוד במסיבת ימיה. והיא שנתנה, שחוָיית השירה החיה נחצתה לי ובי – בשירה העברית היתה לי שירתם של ביאליק וכל הניאותים לאורו כשירת־הדור; בשירת יידיש, ואין צריך לומר בשירה הלועזית שנמשכתי לה, היתה לי שירת המודרנה, וביחוד במזל האקספרסיוניזם, כשירת־הדור. לא רחקו הימים והתוַדעתי אל שירתם של אברהם בן־יצחק ודויד פוגל, אך עם כל עֶדנתה, ביתר דיוק: בגללה, כאילו נתפוגגה בשבירותה גם למִקשת הקלאסיקה הביאליקאית, גם לשסע המודרניזם האירופי. ותרשוני להודות, כי אותו חיבוט נתחדד לי גם, ואולי: ביחוד, משום שלא פסחה עלי גזירת נער אומר שירה, ונפתיתי, לה, בנסותי כוחי בה, והנה חשתי עצמי נלכד בצבת של מִבחן, שלימים טבעתי לו מטבע של כעין־תיאוריה, שמונחיה מגושמים קצת: כצרכן חייתי את שירת השעה האחרונה, כיצרן חייתי את שירת השעה שלפניה. אמת, קונטרס שירי שהדפסתי דנתיו באוּר, והריני מצדיק עליו את הדין, אך התיאוריה, שנזדווגה לו, נתקיימה בידי, שהייתי, דרך משל, מעורר על החידה של שלמה אֶטינגר, אשר כקורא היה אדוק ודבוק בהיינה ומרוב חיבובו השגירו על פיו, אך ככותב הזקיק את עצמו במשליו לגלרט ולפפפל וללסינג ולקראשיצקי ובפרודיה לשילר ובליריקה, לכל המרובה, לבירגר.

והנה הגיעתני קבוצת שיריה של י. בת־מרים, שנדפסו ב“התקופה”, ונפעמתי למקראם, ויותר משהיה לי ביאור, היה בי ניחוש, על שום־מה נפעמתי: דברי־שיר אלה כאילו הושיטו לי בקנה את התרתה של הסתירה שאכלה בי, – אגידת סבכה הבלוּל של שירת השעה האחרונה בחוט הצלול של שירת השעה שלפניה, כששני היסודות מקיימים את עצמם לתומם וכתומם: ענין השיר ועשרותו ובנין השיר וצניעותו. הלא הוא בית־השיר על יִחודו – מוקדיו הם שלושת הנחצים שבטור, מִשמר החרוזים המשופעים מלעילים, ובינות למוקדיו עולם של עצמים, שחוָייתם וביטויה על דרך חירות כפולה, חירות צירופם וחירות פירודם, והיא כאותה חירות שנדרשה מלשון חָרוּת על הלוחות; ובין פריטי־החריתה באים כסדר הוָייתם, בין משמשים בערבוב, תשלובם מלכדם במשמעות כוללת, אף עליונה.

ג

ואמשיל משל קטן לכך – ציור שהוא קרוב אלי, גידולו של כפר, והוא בפרק החתימה של מחזור “חמה נושנה” (והריני מביא בנוסחה שבספר):

יֵשׁ הַכְנָעָה דוֹמֶמֶת

בַּגֶשֶׁר הַנָטוּי

עַל בְּרֵכַת הַמַיִם הַקְטַנָה.

בַּדֶרֶךְ הָרְמוּסָה יֵשׁ

חִכָּיוֹן לְפֶלֶא.

וְיִרְאָה נַעֲלָמָה חֲרֵדָה

בְּנִדְנוּד הַלִבְנִים הָרַכִּים

שֶׁבִּמְבוֹאֵי הַיָעַר.

דְמָמָה.

רַק הֲנָפַת כָּנָף לְטַחֲנַת הָרוּחַ בַּמֶרְחָק.

רַק רַחֲשֵׁי גַעְגוּעִים

מְנַשְׁבִים מִמֶנָה,

רַק תַּעֲלוּמוֹת וְרָזֵי הָרוּחוֹת

כָּנָף לְכָנָף מוֹסֶרֶת.

כָּנָף לְכָנָף אוֹמֶרֶת:

עוֹד הַפַּעַם נְנַסֶה,

עוֹד הַפַָעַם נִתְרוֹמֵם

אֶל אַפְסֵי תְּכֵלֶת.

נִנָשֵׂא

בְּשַׁחֲרֵי תִּקְוָה מַרְנִינָה!

רוֹעֵד הָאֲוִיר וְעוֹנֶה:

נִנָשֵׂא,

נִתְרוֹמֵם!

וְנִפְתָּח הַמַעְגָל וְנִסְגָר

סוֹבֵב וְנִסְגָר,

סוֹבֵב וְנִסְגָר,

וְכָנָף לְמַעְלָה,

לְמַטָה,

וְדוּמָם,

דוּמָם.

המבקש לעמוד על דרך תשלובם של היסודות, ראוי שינסה בהפרדתם, והיא הפרדה משולשת. ראשית, המערכה של פריטי־העצמים, – גשר, בריכת־מים, דרך ליבנים, מבואי־יער, טחנת־רוח וכנפיה; שנית, המערכה של תכונת העצמים – נטיוּת הגשר, קוטן הבריכה, רמיסת הדרך, רוך הליבנים; אחרית, המערכה של תנועת העצמים: נדנוד, הנפה, נשיבה, רעידה, פתיחה וסגירה וסיבוב. המערכה הראשונה אינה יוצאת מכלל פשוטו של ציור נוף; המערכה שלאחריה נכנסת לכלל פירושו; המערכה האחרונה מכשירה את פשוטו ופירושו לעיקרם, – רמזם וסודם. כי הנה שתי המערכות הראשונות מצומצמות על ממלכת הדומם והצומח ואך אחד הפריטים: הדרך הרמוסה, מניח לשער רומסיה מממלכת החי, אם עקבי בקר וצאן אם עקבי אדם, אך המערכה השלישית מעמידה עיקרו של השיר על תכונות ומידות של ממלכת החי והמדבר: הגשר הנטוי הוא בחזקת הכנעה דוממת; הדרך הרמוסה היא בחזקת ציפיה לפלא; תנודת כנפי הטחנה היא בחזקת רחש געגועים ותעלומת הרוח המנופפה; תנועת כנף וכנף היא בחזקת מסירה־אמירה, שכוונתה עידוד לנסות ולחזור ולנסות להתרומם. נמצא תשלובה של המערכה המשולשת מגלה את נפש־השיר כשיר־הנפש החיה וממללה.

אמרנו: בחזקת… בחזקת… בחזקת… אך באמת זהוּת היא בין עצם ועצם וכלל־העצמים ומשמעם, ובהיגלות הזהות הזאת מסתברת קריאת הזירוז בגוף ראשון ולשון־רבים: נינשא, נתרומם, כמשאלת האדם, כיחיד וככלל, ומאמצוֹ להתרומם מעבר לרקעו ולאָפקו, שאינו תם ולא יִתם, גם אם יֵדע את הגזירה החוזרת, הכלולה בשתים תיבות הסיום: דוּמם, דוּמם, כשם שידעוֹ שיר שמונה השורות לגיתה, או שירת מתי מדבר לביאליק: ושבה הדממה כשהיתה.

ד

הניתוח, שניסינו בו, חל על שיר מוקדם, ששימט עצמו ממשמעת המידות שהמשוררת נשמעה לה כמעט למלוא מסילת שיריה, והלימוד, היוצא מלפני הניסוי, מתגוון והולך ככל שהשירים ומחזוריהם מאוחרים יותר. ואם לניתוח, ניתנו סעיפים רבים ענין לענות בהם, בהם קטנות שהן גדולות, כגון דרך השימוש בכף הדמיון, או בשמות־העצם או דרך השימוש בלמ"ד התכלית והמגמה בפעלים, אם להסתפק בדברים שניתחתים עד־גמירא, וסופם שיתפרסמו ברבים. אך אלה וכאלה אמצעי־סיוע להגיע לגדרה וגדריה של השירה הזאת ועדיין אינם ערובה לכניסה מפנים לה. כי אם לכניסה לפנַי־ולפנים, אפשר שיותר משנדרשים כלי־ניתוח נדרשים כלי־שירה, וצר לי, כי יעקב פיכמן לא העלה במפורש ובכתב את שהעלה במרומז ובעל־פה – בשיחה, שגילגלנו בה בענין האנתולוגיה של אשר ברש, אמרתי: מאתיִם שנות ליריקה עברית ומחציתה של האומה, האשה, כמעט שהיא נעדרת ממנה; בסך־הכל חמש משוררות: בתקופת ההשכלה – רחל מורפורגו, ובתקופה שלאחריה – רחל, אסתר ראב, בת־מרים, אנדה פינקרפלד; אמר: רחל היא כגבעול שעלה מעל צוּקוֹ הצחיח של סלע על שפת־הים; אסתר ראב היא כנטע שצמח מכברת־אדמה שנגזלה משממת־חול, וזו וזו חינה מרובה מכוחה, י. בת־מרים סבך מעוּבה של נופי חוָיה רבים ושונים, שם ופה, וחינה מתעצם להיות ככוחה וכוחה נכנע לחינה.

ואולי באמת, מיצוי יִחודה וטיבה של שירה יפים לה הגדרי־שירה, ונדרשת לכך אמנותה של י. בת־מרים עצמה – צא וראה, איך יצאו מלפני מכחולה (שפעמים הקאליידוסקופ ניצח את הספקטרום, ופעמים איפכא), רישומי דיוקנאות רחוקים וקרובים: מכאן אבות האדם והאומה ומלך ונביאה; מכאן אמנית כחנה רובינא ומשוררים כלייויק, הלקין, וביחוד משוררת כאֶלזה לסקר־שילר, ולא בכדִי נפתחה המסיבה הזאת בקריאת שיריהם של רחל ושל עזרא זוסמן על בת־מרים. אמרתי: ביחוד משוררת, כי היא לעניננו עתה העיקר. חשתיו, כמדומה, עם אותה התפעמות ראשונה: כקול הזה, שנשמע ממחזור “מרחוק” לא נשמע קודם בשירתנו. ואזכור, כמה הביכני מי שהיה לי, בימים ההם, כאורים־ותומים בנתיבי ספרותנו החיה – ירמיה פרנקל, שכתב בשבחו של מחזור־השירים ההוא, בכלל הערכתו על כרך “התקופה” ההוא, אך לענין השם: בת־מרים העיר, כי ודאי הוא פסידונים של משורר. צעיר הייתי ולא היתה בי כאותה וַדאות, שהיתה לימים לשלמה דוב גויטיין האומר, כי מתוך שיטי שיר־השירים בוקע ועולה קולה של משוררת; לא כל־שכן מוַדאותו של שנמשך לו בזה, הוא ש“י עגנון, המספר ב”עידו ועינם", כי מתוך שיטי השירים העינמיים נשמע קולה של אשה. עם זאת דימיתי את אזני דקה בקשבה מאָזנוֹ של המבקר, ולימים הייתי סוֹנטוֹ על שטעה והטעה, והיה מתנצל לאמור: דרך השירה, העושה בלשון ובצירופיה בתעוזה מפליאה, הוא שלחש לי, כי הוא דרך גבר בשירה. עניתי לעומתו: אדרבה, התעוזה הזאת שאינה משעבדת עצמה למסורת הלשון גם אם אינה בת־חורין הימנה, היא המוֹכחת היפך דעתך.

ולפי שבינתים קניתי לי ידיעה בשירתנו המודרנית, שלא היתה בי בימי קריאת מחזור “מרחוק”, ונאבקתי, על־פי תכונתי והשקפתי, לאמונה באשה ורוחה הגואלת, – והכוונה אינה לסַוַנטית או לפוזמק כחול, אלא בפירוש למשוררת – לא חסרתי ואיני חסר גם עתה ראיות לכך.

ה

ודאי הרבה עושה האהבה לבת־דורי, – הרי רוַח הגיל שבינינו כל־כולו תשעה ירחים – וביותר לבת־הדור, אשר אמרה במפורש מה שאמרו במגומגם כמה וכמה בני דור ובנותיו, שהבנתם עמדה להם ליראה את השירה במזל קולות וברקים, שירדה למחנה העברים בשלהי מלחמת־העולם הראשונה והמהפכה שלאחריה, אך הרגשתם עוררתם לאהבה את השירה במזל קול דממה דקה, שנולדה אף היא בימים ההם ומתוכם, וגמגומם בא להם מתוך שכּלים עדף על שירתם או מתוך ששירתם עדפה על כלים. הם וכמותם רוחשים תודה למשוררת על מפלאות־התואם שבין השירה המורדת על השיר הבנוי ובין השיר הבנוי שאף שאינו משתק את מרצה של השירה, הוא יודע לפייסה, ומלאכת־פיוס כזאת היא אולי הגדולה באמנויות הפיוט.

[אייר תשל"א]

מאמר א: ממה שהיה

זו לי הפעם השלישית שנקראתי אל תחת צל קורת הבית הרם הזה, בית נשיא המדינה, לשם זימון עם ראשי הפיונר ווּמן, לזכרו של חיים גרינברג, לרגל סדר מתן הפרס על שמו, ואני מודה גם על הכבוד שנחלק לי, גם על העונג הכרוך בו. כי אמנם עונג הוא לי להיות במזכירי שמו של חיים גרינברג, שכלל פעליו צרורים בו אף כמה מעשים, שאני חייב להחזיק לו טובה עליהם, וזכורים שנַים מהם. ראשית, היה במקוממי הקתדרה לספרות יידיש ולשונה באוניברסיטה העברית בירושלים, והניע את הנציאָנאלער־ארבעטער־פארבאנד להיות ראש המסייעים לה, ויותר משנחשב אותו סיוע, שהיה עד־ארגיעה, נחשבה הסמכות שהוא נתן לענין הזה, שזכיתי לשרתו במשך עשרים שנה. אחרית, היה במעוררי מעשה־הכינוס של מיטב ספרות יידיש למען קהל העברים, מטעם מוסד ביאליק, שאף אותו זכיתי לשרת במשך עשרים שנה. והצד השוה שבשני המעשים הוא החפץ למתוח גשר בין ישראל סבא וישראל סברא – כהגדרתו השנונה של חיים גרינברג בנאומו בחגיגה שלפני פתיחת הקתדרה ההיא ושהיתה תמיד לעיני. מחמת האוקינוס ומרחקו לא התראינו פנים זולת פעם אחת בלבד, וגם בה נצטמצמה, לכרחנו, שיחתנו היחידה כדי שלוש דקות, אך מחמת הרוח וקירבתו היו בינינו כמה פגישות שבנפש ובמחשבה, ואחת מהן אזכיר עתה, מהיות לה זיקת־מה לשעה הזאת – כאשר פירסמתי את מאמרי “בת־מצוה”, שבו הרמזתי על הקושיה שהקשיתי, כמשפטי, על קברניטיה של דת ישראל, הכיצד אין בהם בינה בעתים לראות בתמורה המופלאה שנפלה בבית יעקב, אלה הנשים, שנטלו להן, בשני־דור אחרונות, כל מיני סגולה וכשרון, והן משוררות ומלומדות וחוקרות ודַבּרות, ואין אומנות ועשיה, שלא נצטיינו בה; ואך ספירת הדת להלכותיה אינה יודעת על כך ונוהגת בהן, כדרך שנהגה בימי ההסגר והצמצום, משתעשעת בגזירת מלך ולא מלכה וכדומה; כאילו אפשר עתה לאורך־ימים לקיים דת, שמחציתה האחת של האומה, אלה הגברים, הם בה, במובלט, ראש ומרכז, ומחציתה האחרת של האומה, אלה הנשים, הן בה, במובלע, מִשנה ושוליִם. וַדאי היה לי, כי קושיָתי זו, שהקשיתי מעל דפי קונטרס של קרן־זוית תשתקע ותשתכח, בא חיים גרינברג וכללה באסופתו על הדת והמדינה. והוא גם היה ענין שיחתנו האחת, שבה נמצאנו מקשים כאותה קושיה, ולא בלבד לטובת נשי ישראל, אלא בעיקר לטובת דת ישראל, שאם אמנם חפצת־חיים היא, כיכלתה הגנוזה, היא חייבת בתמורה, כגודל התמורה שחלה משכבר בחיים.

ב

ואף עונג הוא לי לברך את כלות הפרס על שמו של חיים גרינברג, וכשם ששמחתי בזימוני הראשון פה לברך את הסופרת הלוחמת רחל פייגנברג־אמרי, אשר כסופרת כפולת־לשון היא כביכול כאם כל רחל בספרות – רחל בלובשטיין, רחל כצנלסון, רחל בוימווֹל, רחל קורן, רחל אוירבך, רחל פישמן; כך שמחתי, בזימוני השני פה, לברך את המשוררת הנאצלה יוכבד בת־מרים, וכך אני שמח עתה, בזימוני השלישי פה, לברך אחת מבנות רחל ובנות מרים – כהגדרתו של ח. נ. ביאליק – ידידת־נעורי, המשוררת הנלבבה, אנדה פינקרפלד־עמיר. ולא הקדמתי את ענין ידידות־הנעורים לענין השירה, אלא משום שהם, נעורינו, הם המפתח לשירת בני דורנו ובנותיו. הכוונה לדור־היהודים הצעיר בגלילות הורתנו וגידולנו, בשלהי מלכות בית האבסבורג, במיצר ארץ־כתרה, גליציה. הלא הם הבנים והבנות שילדותם עברה עליהם בשלוָה, ולא שיערו כי שלוַת־רמיה היא, עד שפרצה לתוכה סערת המלחמה, וחלקם נכלא בחרצובות הכיבוש והתעללויותיו, וחלקם נעקר לערי־מפלט, מופקר למחסור ולרעב, אך נפשם עמדה בטהרתה ומתוכה נתעוררו לעשות חשבונם, שנמזגו בו אמת ותמימות, ופריוֹ התלכדותם בחבורת־הנוער, שנקראה תחילה “השומר”, שעיקרה אגודת־צופים, שמשאת־נפשם העמומה דמות השומר בארצנו, כפי שנצטייר להם מעל דפי ספר “יזכור”, ולימים, לרגל איחודה עם אגודת התלמידים להשתלמות עצמם “צעירי ציון”, הוסב שמה “השומר הצעיר”. כל הבודק בטיבו של חשבון־הנפש, מעשה הנערים והנערות ההם, רואה, כי כמותו כאותה תמר, שאין בה עיקומים ואין בה סיקוסים, ונתקיימה בו מחציתו האחת של הכתוב: האלוהים עשה את האדם ישר, ונדחתה מחציתו האחרת: והמה ביקשו חשבונות רבים, אלה החשבונות הרבים שהשׂתרגו לימים עד מחנק. אכן, החשבון האחד והישר היה פשוט בתכלית הפשטות: הציונות אומרת, כי העם חייב בשיבה לארצו מקדם וללשונו מקדם – הבה נקום ונשוב אל זו ואל זו. ואמנם, קמנו ושבנו אל זו ואל זו, וכל שיבדוק לא שגרת שפתינו אלא רגשת לבּנו לא יוכל להעלות מקרבנו הודיה באמִתה של כל ציונות אחרת.

ג

וכפל־השיבה לא היה קל, וביותר לאלה בינינו, שסביבתם ואוירתה ניכּרוּם לקניני עמם ואָרחותיו, והם שקדו לקנותם באמונה עזה ותמה ובהתלהבות עזה ותמה ממנה. גם מעמד הנער היה קשה מעמד הנערה לא כל־שכן. הנער, ביחוד אם בן־עיירה היה, הרי לפני שבא לגימנסיה הפולנית, למד בחדר – חומש, קצת גמרא; ואילו הנערה לא ידעה כל אלה, והדברים, הצריכים קנין, היו לה כלוח החלק. ואם בת־העיירה, שידעה לשון־יהודים כך, בת־הכרך, שלא ידעתה והיתה כחטיבה של גיות, על אחת כמה וכמה. אזכור, כי בכנסיה השלישית של “השומר הצעיר”, שהתכנסה לפני חמישים שנה ושנה בלבוב, והיא פתח העליה הגדולה של חבריו וחברותיו, ואַנדה בכללם ובראשם, לא נטלה כל נערה את רשות־הדיבור, כביכול חזרה עוית הגזירה של אשה מחרישה בכנסיה, תרתי משמע, ובאה נערה יחידה ונמרצת, מלכה לייבוביץ, ד' ינקום דמה, לתקן את העיוות, – כדי כך הגיעו החששה והרהיה. ומה תימה, כי גם לאחר העליה לא נמצא העוז להרחיב את העברית שבדיבור אל הכתב וחליפת־המכתבים בין חברינו שכבר עלו לארצנו ובינינו שלא עלינו עדיין היתה, עוד שעה ארוכה למדי, בלשון הפולנית. ומה תימה, כי גם כלי־המבטא שלנו, באותה שעה ארוכה, כך, ואף נסיוני הביטוי כך. והלכך מי שהיה בקרבנו או סביבינו, וניסה כוחו בדבר־שירה, נזקק לאותה לשון־נכר – דולק הורוויץ ושימק ווֹלף, קוּבה רוט ויאשק טיגר, הרמן אדלר (חנן נשר), ואף אני עבדכם. אך אלה היו שירים בודדים ורוּבם אף לא נדפסו ברבים, מה שאין כן שיריה של אנדה פינקרפלד, שנדפסו, כבר לאחר עלייתה, בקובץ Pieśni Życia (שירי־החיים). לענין המלים: כבר לאחר עלייתה – שאלו־נא מפי עורכי “קהיליתנו”, כמה דברים כנסו, שכתיבתם היתה בלשון לועז.

זכור אזכור את אנדה, בבואה למערכת “דבר”, והיא בעודה ברחוב יבנה, והיא, יפה וחיננית, וצעדיה כרוננים, ובידה שיר עברי שהגישתו לעורך, זלמן רובשוב – הוא כבוד נשיאנו עתה – כמי ששׂרתה עם שׂר הנכר ותוכל לו. מאז יצאו ימים רבים ולשונה נתעשרה בכמה וכמה חינות, אבל תכונת־היסוד שבה, אף כי נתגוונה הרבה, בעינה עומדת – תכונת התמר שאין בה עיקומים וסיקוסים, תכונת האדם שהאלוהים עשה אותו ישר, והוא אינו מבקש להיות אלא כפי שעשאוֹ בוראו. היא אמנם נסיבה לנסיוני הפסיחה או השמיטה על שירתה ושירת שכמותה, באוירת הפתלתולת של העיקומים והסיקוסים, שפשטו בדור, ובהמולה של החשבונות הרבים, מהם אמִתיים כאמִתוֹ של הגורל וגזירתו; מהם כוזבים, ככזב של החיקוי המעמיד פנים של גורל וגזירתו, אך מה שהיום אינו רואה או מתעלם הימנו, המחר חוזר ומגלה. ודומה, כי בדברים אלה לא גיליתי לה את שאינו ידוע לה – ואדרבה, מי שקרא שיריה על הציור והמוסיקה בני־האָפנה, משער כי אף דעתה על השירה בת־האָפנה כך, ואפשר היא אומרת מה שהקדים ואמר יעקב פיכמן: “רבים דיברו סרה בי, כי אינני / שלם עם החדש וכי עטי / תאום־הקו איננו עוד לרוח זמננו העקום”. אבל לא לעולם עוֹקם ולא לעולם אָפנת הקונפורמיזם המתוחכם, כי חליפה היא ברוח וחליפה היא בטעם, ואפשר ששעתה קרובה מכפי הנדמה.

ד

רבקה גורפיין שקדמתני, השכילה להעמיד עיקר שירתה של אנדה על ספירת האהבה והאושר, ואם מותר להיעזר בנוסחה סוקרטית, הרי הספירה הזאת מבקשת להתפשט על מספר־אנשים מרובה, ככל היותר, להיות אותה אהבה ואָשרה מנת־חלקם גם הם. ולפי שפסגת־אָשרם של אנדה ובני־דורה היא השיבה לארצנו ולשוננו, לא ייפלא כי אנו מבקשים לראותו נחלת בני־ישראל רבים, נחלת כל־כולם. אזכור כי ימים רבים אחרי עלייתי, הייתי מהלך בעקבי עולים חדשים – הם ניכרים היו בבגדיהם שנקמטו בקראנטינה – ואורב לכל מִפנה ותנועה שלהם, כביכול חוזר וטועם ראשית שכרונה של השיבה לאמִתה. אך אנדה הגדילה לעשות – הרגשת אושר זו וחפץ הענקתו לשכמותה היא פשר פעולתה לסופרים שבויי־לעז ופשר עזרתה להשתרשותם בינינו. היא לא שכחה לבטיה ומבינה לבטיהם, ואם ברשות־הרבים ידועה עשייתה, ביחוד בשנים האחרונות, הרי אנו ידענוה משכבר, למראשית העליה הגרמנית הגדולה עד עתה, וכן אוכל גם אני להעיד על שעוררתני לעשות לכמה וכמה סופרים שהם עתה מידידי הקרובים – החל בלודויג שוורין וכלה במַנפרד וינקלר – ואין עדותי בת־יחידה. ועוד זאת, מתוך שחזתה מבשרה, היא רואה לנפשם ומבינה אף דיבוקם בלשון־נכר, שהיתה לשונה, ולהכרת־טובתם לה.

ולענין ההבנה הזאת אסיים במה שפתחתי, בזכרו של חיים גרינברג – כמוני כאחרים ממוקיריו תרעומת היתה בלבנו על צוָאתו, שביקש כי יזמרו עם קבורתו פרק תהילים בלשון־מקורו ושירו של לרמונטוב “בדד אצא” בלשון־מקורו, שאמרנו: תיאטרליות בחיים – אפשר שתהא סבירה, אבל תיאטרליות במיתה – אי אפשר שתהא סבירה. אולם לשם הבנת־מעט שבתי וראיתי, כי אותו שיר של לרמונטוב נתפשט ברחוב־היהודים כדי כך, שאתה מוצא זמרתו בפי בחורי־ישיבה ברומן של סמולנסקין, כשם שאתה מוצא חיבתו בספר־זכרונתיו של רב ליטאי, וכך אתה מוצא, על־פי מנגינתו, המנון שהיינריך (אליקים) לֶוֶה כתבוֹ בשביל אגודת הסטודנטים היהודיים־הלאומיים בברלין, ופירסמוֹ בקובץ של חובבי־ציון, ואין צריך לומר כי היו כמה וכמה נסיונות להביא את השיר בברית לשוננו; הלכך אפשר שייעשה בחינת שם־דבר לחיבת לשון־נכר ושירתה, וראוי ליתן היכר־מה לחיבתה.

ולהבדיל בין החיים והחיים – אנדה, השיור של אותה חיבה כפולה שבה עומד לה לעשות לאחינו, שנשבו ללשון לא־לנו ודברו בה, ולעוררם ולסייעם, ברוב מסירות ואורך־רוח, לתשובה לעמם, מולדתו ולשונו. ואף היא תהילתה.

[ט“ו אדר תשל”א]

מאמר ב: אשה והיא משוררת

בבואי, לפני שנה ומעלה, לדבר בה, באַנדה עמיר, בטקס הפרס על שם חיים גרינברג, שנחלק לה בבית נשיא המדינה. המשלתי על שירתה משל־התמר, שאין בה עיקומים וסיקוסים ומשל־האדם שהאלוהים עשה אותו ישר והוא אינו מבקש להיות אלא כפי שעשאוֹ בוראו, וניסיתי לבאר את מנהג־הפסיחה על שירתה ושמיטתה מתוך אוירת הפתלתולת שפשטה בדור, ואף העיזותי לרמוז על מפנה הערכה שסופו שיבוא. באמרי זאת לא שיערתי, כי אך כתום שנה תתעורר חוקרת־ספרות צעירה, נורית גוברין, ותבוא לפני קהל ועדה, שנתכנסו במועדון “מילוא” בתל־אביב לחוג את יובל שבעים של המשוררת, והיא תנסה, וברוב הצלחה, בהערכה חדשה של שירתה.

אולם בדבריה, שקדמו לדברי, ראתה להעיר על המנהג הרוֹוח להבליט את ענין האשה על יִחודה ומיוחדותה והוא מנהג, שהוא לדעתה עתה למוֹתר, שכן פעילותה העֵרה של האשה בכל שדות־החיים, ושדה־היצירה בכללם, הוא חזון נפרץ ושוב אינו זקוק להטעמה מיוחדת.

ב

אולם על אף ההערה הזאת ראיתי בדברי לקיים את מנהג ההבלטה הזאת בתוך סברה, כי אין בעלת הנס מַכּרת בנִסה. לשם כך ביקשתי את קהל שומעי שירשוני להחזיר את עצמי לשיחה אחת מלפני שלושים וארבע שנים, והיא שיחה עם אשר ברש, בסמוך לצאת האנתולוגיה שלו “מבחר השירה העברית החדשה”, שענינה מיטב הליריקה העברית, למן רמח“ל עד אותה שנה – אורך הבחירה מאתים שנה ומנין הנבחרים מאה עשרים וחמישה. והנה בכלל המנין הזה מספר המשוררים רב – מאה ותשעה־עשר; ואילו מספר המשוררות אך מעט – שש בסך הכל; לפי מערך הגילים וסדרם: אחת ילידת המאה הי”ח – רחל מורפורגו; שלוש ילידות המאה הי"ט – אלישבע, רחל, אסתר ראב; שתים ילידות המאה הזאת – יוכבד בת־מרים, אנדה פינקרפלד (עמיר). כשאמרתי לו לאשר ברש, מה קשה הרגשת הדיספרופורציה הזאת, ואולי בכל־זאת ניתן לתקנה משהו, השיב, כי תחילה ביקש להוסיף עוד צמד משוררות, שניסה כוחו בשיר – אבל האחת לא כתבה אלא שיר אחד בלבד, והאחרת הצריכה רחמים גדולים כים, שאילו נהג בה היה מבטל בחינת חוקת תביעה, אם לא שוה הרי דומה, לאיש ואשה, מה גם שביטולה היה מעלה את מספר המשוררות, לכל המופלג, כדי מנין, אבל לא היה בו כדי לשנות את המציאות ההיסטורית של הספרות העברית ולשונה, שעד תקופתנו ובתוכה נתקיים בה ביצירתה כדבר הקוהלת: ואשה בכל אלה לא מצאתי.

בהמשך דבריו נתחלפה לו, לאשר ברש, הנעימה של כובד־ראש בנעימה של קלות־ראש, לאמור: ואילו הוספתי אותו צמד והיה המנין הכולל מאה עשרים ושבעה, ונשמרתי מפניו ולא בלבד משום מספר מדינותיו של אותו מלך טיפש אלא בעיקר משום מספר ימי שני חייה של שרה אמנו, שהיתה אמנם נהנית מכך, כי בין צאצאיה בדורות האחרונים מרובים כל־כך היוצאים בשיר, אך כשם שהיתה ודאי שמחה במנין המרובה של הנכדים שבהם היתה אולי מצֵרה במנין המועט של הנכדות שבהם, ומה מידה היא לגרום צער לסבתא. ושוב נתחלפה לו לאיש־שיחי הנעימה של קלות־ראש בנעימה של כובד־ראש, לאמור: וגם הששיה הזאת היא נס, וסיים: אתה ידעת.

ג

לשון “אתה ידעת” באה משום שידע עיסוקי המיוחד ברחשי התעניינותה של הנערה והאשה היהודיה בלשון העברית וספרותה, בין הסתפקה בבחינה הסבילה – יכולת קריאה; בין הפליגה לבחינה פעילה – סגולת כתיבה, ופירסמתי, זעיר שם זעיר שם, קצת דברים בזה, אבל מסקנתי לא היתה כדיוק מסקנתו של אשר ברש, שדעתי עימעמה בין תפיסת נס לבין תפיסת מקרה. מקרה כיצד – עיוני העמידני על כך, כי אם קמה בתוך ההשכלה ובשלהיה נערה, שקנתה לעצמה יכולת־קריאה או סגולת־כתיבה בלשון העברית היתה זו ברגיל בת יחידה לאב, שהיה בו עירוב של השגה ישנה וחדשה; ובעוד ההשגה הישנה ממלאתו צער על שאין לו בן, שיוכל להנחילו תורתו, הרי ההשגה החדשה הפיגה צערו במה שיש לו בת וניסה ללמדה משהו שהוא קירובה של תורה, והוא דבר מקרא ודבר ספרות ברוחה. ענין זה יש בו להעיד, כי אותו אב שרוי היה בתחומם של מושגים מודרניים קצת, ואמנם רוב העבריות האלו בנות משכילים היו. תנועה־לא־תנועה קטנה זו ניתן לה לימים חיזוק מכוחה של תנועה כוללת יותר – היא תנועת הדיבור העברי, שמשחדרה לגולה והתפשטה משהו, הרי לא פחות, אלא אפילו יותר, משהיו לה חלוצים היו לה חלוצות, וכשם שנמצאו מעודדים לכך, כך נמצאו מתריעים על כך, ובבוא שעת חיבור תולדות תנועת הדיבור העברי בגולה, יירשמו, ביחוד בפרקי הראשית, כמה וכמה פרטים משעשעים.

אבל בדרך כלל שיתופה של הנערה, העלמה, בגולה בלשון העברית וספרותה הוא תהליך מאוחר יותר, שהרי כל עוד שלטה מערכת־החינוך הישנה, על ראשי מוסדיה, החדר והישיבה, לא למדו בה אלא נערים, ורוב סופרי העברית נתגייסו מגידוליהם, ואך בקום מערכת־החינוך החדשה, כפי שניסו בה, במידה מחוקה יותר בגולה ובמידה גדושה יותר בארצנו, נברא בסיס לגידולה של קוראת וסופרת עברית כדרך הטבע או קירובה, ומבחינה זו יפה אמירתו של ברש, כי גם חצי תריסר המשוררות, שניתן, לפני שלושים שנה ומעלה, להיכלל באנתולוגיה של הליריקה העברית, הוא מעשה־נס, ולא בלבד לענין הדוגמה, המתנודדת בין אוניקום וקוריוז, כאלישבע, נערה רוסיה שהשליטה כדרך שהשליטה את עצמה על לשון העברים שבנותיהם אינן בה, אלא אף לענין הרביעיה הצעירה ממנה.

ד

לכאורה, מה תימה היא, אם רחל בלובשטיין, שבאה, בימי העליה השניה, לארצנו והתערתה בציבור־פועליה הצעיר, מוקד תחייתה של הלשון, שרה בה את שיריה, וגם זאת לשנים; לא כל־שכן אסתר ראב, שנולדה בארצנו וגדלה באוירת־התחיה הזאת ואף נתחנכה בה. אבל, באמת, תימה היא – שהרי גם המסיבות האלו לא נתנו לה לסופרת מה שניתן לו לסופר: בעוד הוא נחל ממילא מרחב קניני הדורות ועשה בהם כצרכו וכיכלתו, הרי היא רכשה לה, לכל המרובה, רצועה אחרונה בו ויגעה הרבה לעשות בה כצרכה ויכלתה; או, אם לדבר בלשון פרוזאית, הוא והיא נמצאו בתנאי־תחרות לא־שוים, לא־שוים בהחלט. ואם להמשיך הרהורינו לגבי בת־מרים, לא נוכל שלא להכיר בשינוי רב לטובה, שחל באוירה הכוללת של הספרות העברית המודרנית, הלא הוא השינוי הניכר בכך, כי היא, הספרות הזאת, היה בה בעצמה ולעצמה כדי גידולו של קורא וכותב וכדי גידולה של קוראת וכותבת, ביחוד אם ההתערות בספרות ההיא נעשתה סמוכה של תלמוד ומשען של עיון בשלפניה. אכן, באוירה זאת וכזאת נמצא הנס מפתיע פחות, אך לא חסר גם הוא. לא כל־שכן לענין אנדה פינקרפלד, שפתחה בשירתה העברית שבע שנים לאחר עלייתה, ושירתה הפולנית, שבה נתפרסם גם בכור־ספריה Pieśni Życia (שירי החיים), היתה עלולה להיות למִפגע לה.

לא; היא, אנדה, לא היתה כרחל הרחוקה, שתולה באוירה העברית של בני־משפחתה, משפחת לוצאטו; היא לא היתה כרחל הקרובה, שאביה היה למדן נוסח ישן ואחיה למדן נוסח חדש, והירושה הלמדנית היתה עשויה לבצבץ מבעד לקניני־הנכר שדבקו בה ומבעד לשירת הלעז שדבקה בה; וביותר שאוירת דגניה וכנרת עשתה את שלה, ונופי ארצנו תבעו כביכול לעצמם תואם לשון משלהם. היא, אנדה, לא היתה כבת־מרים, גידולה של עיירת ישראל ברוסיה הלבנה, שרויה בהוויתה וספוגה מורשתה, שדרכה למן “צאנה וראינה” של אמה למקורו, מקרא ומשנה של אביה, ולמסתעף מהם וסביבם נעשתה לה כמאליה.

הלכך לא נשתיירו לנו, לצרכה של השוָאה, אלא שני קצות הששיה – מכאן אלישבע, שהיתה כולה נכר ובאה אל לשון העברית; מכאן אסתר ראב, שהיא כולה בית והלשון העברית באה אליה.

בהשקפה ראשונה נראה כי היא, אנדה, רחוקה מזו ומזו, אך בהשקפה שלאחריה נראה, כי כשם שהיא קרובה מצד־מה לזו, כך היא קרובה מצד־מה לזו.

ה

לענין קירבה ראשונה, משוררת הגיורת־לא־גיורת – אמת, אנדה נולדה להורים יהודים טובים והגונים, והכרנו טוּבם והגינותם, גם בשבתם בגולה גם בהשתקעם בארצנו, אך ביתם היה שרוי ברוח של טמיעה וריחה, כפי שהיו שרויים בתיהם של אנשי האינטליגנציה המקצועית בגלילות ההם ודומיהם, אף שהמתה סביבם הוָיה יהודית מובהקת. וכבר חזרתי והזכרתי דבריו של מורי ורבי שלמה שילר, שהתבונן בחזיון הזה, ואמר, כי הקשה בסכנות אינה הטמיעה האידיאולוגית, המכוונת אלא הטמיעה האוטומטית, שממילא, וראש סימניה טמיעת הלשון, שחדרה גם אל התנועה הלאומית, וסימנך רוב העתונות הציונית, לרבות עתונות־הנוער שבה, לשונה לשונות לעז. ועוד משהו – לפני כמה שנים ערכנו לכבודה של אנדה מסיבה בבית ידידנו, השר זאב שרף, ובדברי תהיתי על כך, איך היה באפשר, כי צעירה הגדלה בעיר יהודים, כמו לבוב המעטירה, לא תדע לשון היהודים; בא כבוד הנשיא, ר' זלמן שזר, שהיה במשתתפי המסיבה ההיא גם הוא והושיט לנו בקנה ביאור מספיק: פקידי הרשות ועובדיה – שאני; והעיר כי עמד על כך בתהותו על טמיעתם החלוטה של בני משפחת אהרן דויד ברנשטיין (ושארוֹ אדוארד ברנשטיין), והסתבר לו הדבר מתוך שיד צאצא, עובד־רכבת, באמצע. לאמור, מבחינה זו האוירה היא אוירת נכר לנער, לא כל־שכן לנערה, שביקשה לעקור עצמה מתוכה ולחזור לעמה ולקניניו, ומבחינה זו נמצאת אנדה כמותה כגיורת.

ולענין קירבה אחרונה, למשוררת בת הארץ – יפה הגדרתו של א.צ. גרינברג, שקהילות ישראל על שפת הבוג והוייסל ושארי הנהרות היו כמובלעות של ארץ־ישראל הקדומה, ארץ החומש, בגולה, ויפה כמותה ההגדרה, כי קיני תנועת־הנוער, כמתכונת “השומר הצעיר” ודומיה, היו כמובלעות של ארץ־ישראל הצעירה בגולה, וביותר יפה ההגדרה הזאת לענין הלשון העברית ותחיית דיבורה. אמת, היה הבדל בין הקינים בעיירות, שכילכלו חייהם על מלוא טהרת הדיבור העברי ובין הכרכים שפיגרו ובוששו. אבל קו־ההבחן בין הצעירים והצעירות האלו, שדרשו את הציונות הלכה למעשה והכשירו את עצמם לה, לבין שאר מיני ציונים שלא נהגו כן, בעינו עמד, שכן הצעירים והצעירות האלה בינם לבין עצמם, וביותר בכתלי זימוניהם כאילו חיו בישוב מישובי ארצנו, ומבחינה זו נמצאה אנדה כמותה כצברה.

ו

זכורה לי אנדה לאורך מסילה, למעלה מיובל שנים ואם לבור קצת נקודות בדרך – למן קן “השומר הצעיר” ברחוב יאכוביץ' בלבוב, דרך זימון בחוַת־ההכשרה בכליבוביצה, עד הפגישות בכנסיות התנועה כגון בכפר סטשילקי־טופולניצה בהררי הקרפאטים ואיני זוכר את עצמנו משוחחים, וביחוד מתקוטטים, אלא בלשון העברית. אך בין שיחת־טנדוּ לבין דיבורים בפרהסיא – המרחק גדול; ובין דיבור בפרהסיא לבין כתיבה ופרסומה ברשות־הרבים לא כל־שכן. לענין המרחק הראשון – כבר הזכרתי ענין כנסיה של “השומר הצעיר”, שעלו רבים ומרובים אל הדוכן, אבל נערה לא נמצאה בכללם. לא שלא היה לה לנערה מה שתאמר, אלא רהייה וחששה היו בה. הרבה הצטערנו על האֵלם הזה ואפילו בושנו בו – כביכול, חינוכנו, שהיה בנוי על אבני השיווי של נער ונערה, נדרש למבחן ולא עמד בו. הרי ידענו גם ידענו, כי נשמת הקן, על רוחו וחינו, היא הנערה; ואהבתה והאהבה אליה היו סוד ההוָיה הטהורה של תנועת בני־הנעורים. לענין המרחק שלאחריו – נער ונערה שדיבורם בביתם בלשון יידיש, ודיבורם בינם לבין עצמם בלשון עברי, ראשית חליפת־המכתבים שביניהם, בתחילת העליה לארצנו, פולנית היתה, ושלא אהא מוחזק כמגזם אוסיף, כי בדידי הוא עובדא. ולענין המרחק האחרון – לא נמודו עדיין המעצורים שבדרך ללשון העברית ובה, ומה רבו החללים שהפילה. לחידודו של הענין אביא שלושה משלים, אחד רחוק יותר ואחר קרוב קצת ואחד קרוב ביותר.

משל ראשון – זיגמונד ברומברג־ביטקובסקי מראשי “אהבת ציון” היה, מראשוני הציונים היה, וכשנוסדה מושבת אנשי גליציה מחנַיִם בגליל נשלח להיות מנהלם, ולשנים כשנפתחה גימנסיה בלודז' שעיקר לימודיה בעברית, נקרא להיות מנהלה, ובימים ששקלתי, אם לקבל משרת־הוראה שהוצעה לי שמה, נזדמנתי עמו בלבוב וכדרך־הטבע פתחתי בשיחה עברית, חייך לעומתי לאמור leider nicht zuständig, ששיעורו הבעת צער שאין הוא מיומן לכך. נראה, כי שכחתי שהוא ממשוררי תנועת הספרות, הקרויה פולין הצעירה, היה; כשם ששכחתי כי הוא עורך ירחון ציוני ששמו אמנם “תל אביב”, אך לשונו פולנית. משל שלאחריו – אויגן הפליך עשה בנו, בימי־נעורינו, רושם רב בספרו Pforten des Ostens (= שערי מזרח) – בימי המלחמה הראשונה ישב, כקצין אוסטרי, בירושלים, ונקסם ליפיה וליפי נופיה, וכן ליפיה של הלשון העברית, ביחוד כפי שהיתה שגורה בפיו של דויד ילין. ודאי היה לי, כי הקסמים שהילך עלינו בספרו הילך על עצמו, אבל הוא ישב כששים שנה בירושלים, הסב שמו וחניכתו להיותם עברים: משה בן־גבריאל, אבל כתיבתו הגרמנית בעינה עמדה. משל אחרון – לפני כמה שנים נזדמנתי עם ליפא להרר, מיסדה של הוצאת “מתנות” וגילגלנו שיחה על מטרתה ומעשיה, אבל קצרה לו השעה, שביקש להתראות עם המשורר יוסף מילבואר. הקפדתי עליו שהוא מוכן להפסיק שיחה על ענינים בלשון־בית לשם שיחה עם מי שיושב, כשני דור, בירושלים ולשונו לשון־חוץ. צחק ואמר: אתה אמנם מכירו משורר בלשון צרפת, אך אני מכירו לפני צרפתיותו, כשהיינו שנינו נערים בקלויז של חסידי אלכסנדר בוארשה, ובימי־המלחמה נדדנו כפועלי־דחק לצרפת ונפלגו דרכינו, שהוא משורר בלשון צרפת ואני עסקן ללשון יידיש.

ז

אמת, לשון צרפת חשובה לשון־תרבות כוללת, מה שאין כן לשון פולין, אבל גם בה כדאי להטריח שלושה משלים. משל ראשון מפורסם – לסמאן הוא שם־משפחה מצוי בין יהודי גרמניה ונדד גם מזרחה לה, וכדוגמה בולסלאב לסמאן, והטיל שינוי מועט־שבמועט בשמו, שהחליף את הסמ“ך שבו בשי”ן ימין מרוככה ועל דרך כך הספיג אותה מהות סלאבית־פולנית – שהרי תיבת לשמיאן משמיעתך לשון לאס שענינו יער ולשון לשני שענינו שר־היער ולשון מיאנו שענינו שם, כינוי, קנין וכדומה. והנה בעל־השם הזה היה מגדולי משוררי הפולנים בשני הדורות האחרונים, ויש אומרים: הגדול שבהם, ורוב שנים גדל בקיוב ובה לימודו, וכבר לא נשמר לו כל רישום ממוצאו, מוצא היהודים, והעלים מחצבתו זו מעצמו ומזולתו ובהזכיר מי, אם בפירוש או ברמז מאַין בא, הכעיסוֹ הדבר והיה לו לכלימה. משל שלאחריו דומה לקודמו ושונה ממנו – וולודז’ימיז' סלובודניק נולד בנובואוקראינקה בפלך קיוב וכדין נאמר בו, כי הוא לא חלם על פולין, שכן לא ידע על קיומה, ותחילתה לו מולדת־שבמקרה, אמצעה מולדת־שבבחירה וסופה מולדת־שבגורל, והוא משוררה, ועד זה מקרוב נשמע קולו והוא כקול פולנים מדורי־דורות. משל אחרון שונה במכריע משניהם – מלך כמלניצקי נולד בקונסטאנטינובקה שבאוקראינה, שבה גדל עד שעבר, על סִפה של שנת הבר־מצוה, לגליציה ועד־מהרה התחיל כותב ומפרסם דברי שירה בפולנית, ואך על סִפה של שנת העשרים הניח לשון שאולה ואחז לשון ביתו, יידיש, והיה בה משורר מופלא, ועל כוח־רישומו מעידה עובדה פיקנטית: בבוא זכריה חנא ברגנר לבור לו פסידונים הרכיבו באופן שנטל שמו של כמלניצקי ושם גיבור נובילה של למד שפירא ויצא לו מלך ראוויטש, שדחק את שמו מעיקרו.

לא הטרחתי את שלושת המשלים אלא להראות כוחה של הלשון הפולנית גם לגבי יהודים שלא נולדו או שלא גדלו בתחום שליטתה והשפעתה ונמשכו לה, מה גם לגבי שנולדו וגדלו בתחום שליטתה והשפעתה, כפי שהיה מזרחה של גליציה, שבה עמדה ערישׂתנו.

ח

וזאת לזכור, אנדה לא זו בלבד שנחלצה, כמותה כאחיה וכאחותה, לארצנו והתערתה, כמותו כמותם, בה; ולא זו בלבד שהניחה לשון־נכר והשרישה בלשון עמה, והיא בה משוררת בת־חורין, אלא, כאמור, זכרה שכמותה, אחינו הסופרים שבויי־נכר, שעלו לארצנו, ונתנה כוחה לסייעם בהשרשתם בה, וזה שנים הרבה שהיא מקיימת בחינת ואהבתם את הגר מתוך שהיא זוכרת את עצמה בחינת כי גר היית בארץ מצרים, ומכל הגרויות קשה ביותר גרות הלשון. הלכך, ככל שמזדמנים סופרים גרי־לשון היא מקרבתם ורבים השיבה מעוון, והכל יודעים מה זכותה בקירובם של סופרים־עולים, ואף אני יכולתי להעיד על כך, שכן כמה מעשים, שעשיתי בתחום זה, מיזמתה באו לי. ונראה, כי פעמים היא מהרהרת מה היה לה, אילולא כוחה לגבור על קנין־הנכר ולהגביר עליו קנין הבית, ואם אין ראָיה לדבר סימן לדבר – לפני שנים הרבה העירתני י. בת־מרים על משוררת צעירה, אף שמה אנדה, שלשון כתיבתה לשון הפולנים, גם בתארה את נופי ארצנו ורחשה, ובהזדמני עמה שמעתי, כי היא בת ציונים ותיקים, דודה, אחי אביה, הוא האגרונום יהושע אקר, מחלוצי העליה השניה, ואביה־זקנה ממובהקי חסידי רוז’ין, שהביא אחד נכדיו, את ר' דויד מאנזון, לראדיכוב והושיבוֹ בה, והדבר מתואר להפליא בסיפורו של אשר ברש “יהודי מצרה נחלץ”. אנדה הצעירה סבכים שתו סביבה וחזרה לגולה ושלחה יד לנפשה ונשכחה, כשזכרה היחיד בקהל העברים מאמרי הקטן “בסירה עטורת ציצים”, ששילבתי בו גם תרגום שיר משיריה. והנה לפני שנתיִם ימים התעוררה אנדה הבכירה והציבה לה לאנדה הצעירה יד ושם – תירגמה והוציאה לאור את אסופת שיריה “במיתר הדק” והשיבה נפש תועה הביתה.

ט

ועתה במלאות לה לאנדה עמיר שבעים שנה וקצירה, קציר־השירה, רב, וגדולים וקטנים נאותים לאורה, ודאי יום גדול הוא לה ולנו, אך דומה, כי בתוך היום הגדול הזה יש יום גדול הימנו, ואף הוא שובל של יובל נמשך לו. הלא הוא אותו יום, לפני ארבעים וחמש שנים, כשנכנסה למערכת “דבר” ועברה על פנַי יפה וחיננית, פניה מחייכות וצעדיה כרוננים ובידה שיר עברי, שהגישתו לעורך, ז. רובשוב, הוא כבוד נשיאנו עתה, כמי ששׂרתה עם הנכר ותוכל לו. לאחר צאתה סיפרתי לו לעורך על קובץ שירתה הפולנית, שזכה לכמה בנות־קול של אהדה, ולפי שיצא שש שנים קודם – והיתה סיבה שזכרתי את המועד, שכן שני ספרי־הביכורים, “שירי חיים” שלה ו“צלילים” שלי יצאו לאור בשעה סמוכה – כרכתי כמין דרוש: שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חינם. לאמור: שש שנים עבד, או שפחה, ללשון־לא־לך, ובשנה השביעית אדונים, ולעניננו: גבירה, ללשון־עמך, ולא זו בלבד שיֵצא לחפשי, מעבדות לשון לחירותה, אלא אף חינם, כפשוטו וכדרושו, שלשון חינם גזור מלשון חן, כפי שמצינו גם בלעז, כי לשון gratis גזור מ־gratia, כי הוא ההבדל בין קנין־נכר, שהוא משעבדך שעבוד של מחיר, ומה מחיר גדול כויתור על שרשך, ובין נחלת־בית, הניתנת חינם, כשם שאהבת אב ואם ניתנת חינם. ואסיים ואומר: אחותנו המשוררת, כן יעמדו לך החופש והחן לאורך־ימים ועינינו רואות ושמחות.

[כ“ב אלול תשל”ב]

מאמר א: על מות לבן

כספינה המתיַתמת מראשי־קברניטיה ומטובי־חובליה היתה ספרותנו עתה, ברדוף אותה משלחת מלאכים רעים: עוד זה מדבר, וזה בא, עוד זה מדבר וזה בא; ואם כי כל סופר וסופר יחיד נברא, והאֵבל על כל סופר וסופר כאֵבל־יחיד, ואין נפש שעושין לזה נדחית מפני נפש שעושין לזה, לא יוכל המצותת לרטטי־העצבת שלא לחוש, מה יגון מיגונות הוא, בהזדעזע אומה על מות לבן, אוהב עמו ונאמן מולדתו – נתן אשר נתן להם כל אשר בו, קסם שירתו וחין חכמתו, שהתנצחו זו בזו והיו לאחדים בדברו.

ב

ואם בתחילת הזעזוע, בעוד המשורר המת מוטל לפנינו, היתה רהיית־מה – עלום־שם אחד שניצב בשער בימה פלונית ועלום־שם אחר הניצב בשער בימה אלמונית דימו היות מאזנַים בידם לשקול מה לדור ומה לדורות, מה לגל־העתים ומה לקצף־הרגע, ומשיטיהם ניכר שהסתדרו בנוח: מה שאינו יאה בעיניהם במריבת־יומם הוא לשעה ומה שיאה בעיניהם במריבת־יומם הוא לנצח, הרי למחרת ולאחריו ניערה קינת הרבים והטובים מהם את שחק מאזניהם המדומים ותחת חשבון־הקמעונים הקטן של שגרת־היום בא דין־הכוללות הגדול של חוקת־הימים, דין עם על פייטנו, אוהבו ואהובו, לשלם לו יושר תחת יושר.

ג

אכן, כליל זמירות והגיונות היה, וכלילו בחינת כלים מכלים שונים, והשכיל להנגינם כלי־כלי על מיצוי אָפיוֹ ועל מלוא יכלתו, למן הפזמון הקל והשקוף על חמדת־שעשועיו עד המשא החמור והאטום על עומק־חזיונו; וענינים מענינים שונים – למן זוטו של יום עד רומו של עולם, אך כבריח תיכון לכל הפוליפוניה הזאת ולכל הפוליכרומיה הזאת, שעשה את הקנים, הגביעים והכפתורים השונים מנורה אחת, מנורה כולה זהב, היה ראש־תכונותיו, תכונת היושר הפשוט והנאצל כאחד.

ישר היה לעצמו – וקומתו הפיסית הוכיחה; ישר היה עם עצמו – וקומתו הרוחנית הוכיחה; ועל־כן נאמן לאמִתו נאמנות ישרה ושלמה, ללא סטיית עקיפין וללא פזילת צדדין, ולא הזיזוה הימנה לא תהלת ידידים ולא תהלת יריבים, והיא שעמדה לו, שכל שנטל והעלה בידו קיפח קטנותו, בין ממשית בין מדומה, וניתנה בו גדולה,– וכך אירע לו לפזמון בן־יומו, שהיה מוחזק יצור־שוליִם שדיוטתו נמוכה, ונעשה בידו נס להתנוסס, וכך אירע לו למאמר בן־יומו, שהיה כאסקופה נדרסת לרפי־עט ולדלי־ארשת, והוא השיב לו כבודו הראשון. ובין הקצוות האלה, שנתן להם חיים טובים ומלאים מתפשט ומיתלל נופו הגדול, נופה של שירה וחכמה, כיד עשרו ופזרונו הגדולה והמלאה, ובה יבורך ועליה יברך ישראל.

ד

בוא בחדריך, חדרי־נשמתך, עמי, ובכה את משוררך ומשורר ארצך, ישר־הקומה וישר־הרוח.

[ה' ניסן תש"ל]

מאמר ב: ויהי מי האיש…

וִיהִי מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר יָבֹא אַחֲרַי

וִיהִי בֶן חוֹרִין וִישַׁר קוֹמָה מִמֶנִי

ואִם שִׁבְעָתַיִם יִיפוּ חַיָיו מֵחַיַי –

כך משער ח.נ. ביאליק את העשוי שיבוא אחריו, וככל שאני נותן לבי ועיני באשר באו אחריו, ומודדם לפי שלוש התכונות המנויות, דומה עלי כי הוא, המשורר של מעגל הדורות, עשוי היה להינבא, מבין המשוררים במעגל־הדור, לנתן אלתרמן, ששלוש תכונות אלה הן היו לו למנה: חירותו, יושר־קומתו, יפי־חייו. היא־היא השלישיה, ששירתנו ומשורריה נחלוה משירת ביאליק, ואלתרמן עולה על־גביהם.

ב

דיינו שנזכיר לעצמנו את דמות־דיוקנו ולפנינו בן־החורין, אשר חירותו חלל־אוירו וממנה ובה לו אמיצותו, שהיתה לו כדרך־הטבע, ועד כדי כך, שלא הצריכה תוספת של חציפות, לא כל־שכן יוהרה, כחיזוק לעצמה, אלא אדרבה מזווגת היתה לה ביישנות, עד שאותו גיבור ברשות־הרבים של קוראיו, היה כנער, אם לא כתינוק, ברשות־הרבים של שומעיו, ודיבורו בה היה מעומס ולשונו כמתגמגמת. וכשם שחירותו היתה אֵם־אמיצותו, כך ביישנותו היתה בת־עניוותו, שלא הצריכה תוספת של שחייה והרכּנה, אלא אדרבה, היתה מזווגת לה ברירות של הכרת עצמו. ולענין עניוותו, שהחמיקה אותו מרשות־הרבים, שבה גילגלו בשבחו, אספר־כמו את שראיתי עין־בעין: כשספרו “עיר היונה”, שנתלכדו בו כל יכוליות השירה שבו, זיכה אותו בפרס על שמו של מי שניבא עיקרה של דמות־דיוקנו, הִקשה לי, אם אפשר לו לסֵדר־חגוֹ של מתן־הפרס בהעדרו שלו עצמו, תפסתי לשון־שידול לאמור: חברך לפרס, מאור התורה, שאול ליברמן, מרחק האוקינוס מעכבו, ואתה, מאור השירה, אומר לעכב את עצמך, ומה יהא על כבוד זכרוֹ של ביאליק; נענה לי בדרכו האָפיינית של אמירת הן – אלו נענועי־ראשו הנמהרים ורדופים, אבל בבואו, בשעה היעודה, לאולם־החגיגה בבית־טשרניחובסקי, הגדוש עד אפס מקום, היה כתוהה ובוהה מול עיניהם האוהבות של ציבור מעריציו, תחילה החביא עצמו אל בין שורת־הקהל האחרונה והקיר האחורי, פניו חיורות ומעלות צללי סומק, ובמבוכתו אינו יודע מה יעשה בידיו – מראהו זה אינו מש ממני, ככל שדמותו וזכר דמותו עולים לפנַי, הלא הוא מראה אדם, שגבורתו אינה סותרת ענוָתו, כשם שענוָתו אינה סותרת גבורתו.

ג

ודיינו שנזכיר לעצמנו את כלל יציבתו, ולפנינו ישר־קומה, עמידתו תמירה והליכתו זקופה, ואף במצעדו הוא כמיתר הדרוך, המתנגן חרש ברטטי־זיע דקים ועדינים, וכמשפט הילוכו ברחובה של עיר וסימטותיה, מפשט הילוכו במחבואה של חזות וירכתיה, ובמפלשה של הגות וחמוקיה: את אשר יחזה וכאשר יחזה – יביע, את אשר יהגה וכאשר יהגה – ישׂיח, ועם כל היות עולמותיו, עולם חזותו, עתים שקופה עתים אטומה, ועולם הגותו, עתים פרוסה ועתים סתומה, כעולמות שונים ורחוקים, עד כי בעל “שמחת עניים” ובעל “הטור השביעי” ובעל “החוט המשולש”, עשויים להיראות כשלושה בעלי־שיר היוצאים איש־איש בשיר ושיר, אחדות גדולה מכללתם, והיא עמידתו בלב חזיונו והגיונו, מבלי להרכין שיעורו, כמשפט עבדם של המראות והדברים, ומבלי לזקור שיעורו, כמשפט אדוניהם של המראות והדברים, אלא עמידתו מלוא יושר קומתו כמשפט שלוּחם, שלוח נאמן ודובר־מישרים.

ד

ואף דיינו שנזכיר לעצמנו את קלסתרו ולפנינו מלוא זיווֹ של יפה־חיים, שיפי חייו, על מישוריהם ותהומותיהם, נשקף מעיניו החכמות, השוחקות והמביטות נוכח, משפתיו החיות וממללות, ומצחוקו שהתרוצצו בו חפץ כבישה וכורח פריצה ושהשלימו בו שתי בנות־התחרות, שהתחטאו לו תמיד, תומת־ילדים וחכמת־זקנים. יפי־החיים היא־היא חידת פעלוֹ ופתרונה – הוא המנעים חרוזי פזמוניו, מַנגין טורי שירתו, מַפעים שיטי חזיונו, מַנהיר פרקי תוכחתו – אם להעמיד את אוצרו עתיר־הפנים על ארבע פינות גדולות.

אכן, לשם הקיצור בלבד מנינו ארבע פינות אלו – הפזמון, השיר, החזיון, המאמר – שהרי יצירתו השתפעה אילך ואילך, ונמצאו לה כמאליהם רוב חטיבות ביטוי שנולדו על כליהם, כלים מכלים שונים, חטיבה־חטיבה על אָפיה וכלי־כלי על תכונתו, וכל חטיבה בחטיבות יצירתו, שנתגלמה כחוקתה, נשאה, בבירור גמור, חותם יוצרה האחד והיחיד, כשם שכל כלי מכלי־נגינתו, בין קולותיו משמשים מראות בלולים בין קולותיו משמשים משאות צלולים, נשא בבירור חותם נגנוֹ האחד והיחיד, ואם דור קרוב תוהה ובוהה על החציצה שבין חטיבה וחטיבה ובין כלי וכלי, דור רחוק יראה את השורש האחד המפרנס את כל הענפים השונים ויראם כענפי אילן אחד. אך מה שכבר גלוי לדור קרוב, הוא, כי המעיין שהשקה את השורש הוא יפי החיים, שהם חיים תמיד ויפים תמיד, ומתוך שניתן להם שאר וזֵכר בדבר־יצירה, עשויים חיוּתם ויָפיָם לעמוד לעד.

ה

ולאחר דברי־הפתיחה אעיר, ברשותכם, כי זו לי הפעם השלישית לומר את אשר עם רגשי ועם הגיוני על נתן אלתרמן, באזניה של רשות־רבים גדולה – פעם ראשונה במרתפה של ויצ“ו על שפת הים, לרגל צאת ספרו “הטור השביעי”, פעם שלאחריה, בבית ליסין, לרגל צאת ספרו “עיר היונה”, ואם מותר לי להעמיד תורף דברי על עיקרם, הרי הוא נסיוני לעשות לתנועה שהייתי קורא לה: תנועה למען נתן אלתרמן השלם; והכוונה, כמובן, היא להבנתו מתוך שלמותו. כי הנה בבואי לדבר בו בפעם הראשונה, קדמוני רֵעי הטובים ממני בדבריהם, דברי הוקרה והפלאה, אבל מכתליהם ניכר, כאילו אין האיש אלא מחבר שיר העתון והעת, שלא נמצא בהם שהזכיר קבוצת השירים “כוכבים בחוץ” ודומיה; ובבואי לדבר בו בפעם שלאחריה, מצאתי לפנַי ביקורת ענֵפה בעניני קבוצת השירים ההיא וקבוצות השירים שלאחריה: “שמחת עניים”, “מכות מצרים” וכיוצא בהם, אבל הביקורת הזאת, שכבר לכדי ספריה קטנה הגיעה, נשמטה לה, ולכל המרובה נבלעה לה בחטיפה, פרשת “הטור השביעי”, כביכול אינה מגופה של שירתו. ואף עתה, בפעם השלישית, אומר כי אלתרמן הוא כלל כל ביטוייו, ונמטיה אפריון לראש הטורחים על הוצאת כתביו, בט”ו כרכים, הוא הוַעד וראש מבצעיו, ידידי מנחם דורמן, והוצאת הקיבוץ המאוחד, שכבר נתנו בידנו שלושה כרכים ראשונים – ראשון להם ספרו, שנקבצו בו דבריו האחרונים, ונקרא “החוט המשולש”, ושני ספרי שירתו. ויפה היא קדימתו של “החוט המשולש”, לגופו – מערכתו האחרונה כלולה בו, ובה נלחם לאמִתו, אמִתם של דורות, שהעדיפהּ על ידידות ועל כבוד ועל כהונה, ויודעיו היה ודאי להם כי אילו ננעלה בפני דבריו אלה אחרונת האכסניות והיה תולה דבריו בכתלי העיר ולא היה מוַתר על קולה של אמִתו.

וכך יפה היא קביעתו של “החוט המשולש”, שלא להקל על התחכמותו של ראובן ושמעון ולוי לסדר לעצמו אלתרמן כפי שנוח לו, שהוא נוטל מה שנוטל מספריו ולא דיו שהוא מכריז ואומר: הרי אלתרמן שלי, של חבורה פלונית, או אפילו של סיעת־דור אלמונית, אלא מוסיף ומכריז ואומר: הוא־הוא אלתרמן, ואפילו: הוא־הוא כל אלתרמן כולו, וכל השאר בחינת איידי דזוטר – למותר.

ו

כיצד אותו מעשה הנוחיות נוהג, ניתן ללמוד מפולמוס זוטא בענין קביעת מוקד שירתו של אלתרמן, האם המטבע המובהק שלה נטבע ראשונה ב“כוכבים בחוץ” או נטבע ראשונה ב“שמחת עניים”, וראובן ושמעון מכריעים לכאן, ואילו לוי ויהודה מכריעים לכאן. והיא הכרעה של ממש, אם המכריעים מודים, כי הכרעתם באה משום שהחלקה האחת שבשירת המשורר דוברת אליהם על שום זיקתם שלהם וטעמם שלהם והחלקה האחרת שבשירתו אינה דוברת אליהם על שום זיקתם שלהם וטעמם שלהם, אך היא הכרעה של תוהו, אם היא מכרזת ואומרת: החלקה הדוברת אלי היא, והיא בלבד, שירת המשורר. משל למה הדבר דומה, מריבת ההערכה על שירת ביאליק – האם עיקרו היא שירת־הרבים, כפי שסברו ראשונים, או שירת־היחיד, כפי שסברו אחרונים, וכשם שהראשונים נסמתה מהם שירת־היחיד, כך האחרונים נפחסה להם שירת־הרבים, ואפילו נתעלם מכך, שכל אותה חלוקה סמוכה על בחינת מה שבתוך השיטין ואינה נזקקת לבחינת מה שבין השיטין, נאמר, כי ההכרעה על־פיה היא הכרעה של ממש, הכל לפי קירבתו של המכריע אל חלקה וחלקה, בין היא קירבה פנימית התלויה בזיקה, בין היא קירבה חיצונית התלויה באפנה, אך היא הכרעה של תוהו, אם המכריע סובר, כי החלקה שהוא קרוב אליה והיא קרובה אליו, הוא כל־כולו של המשורר, וביותר אם הוא סובר, כי דור אחר לא תשתנה לו החלוקה וההכרעה על־פיה, הכל לפי קירבתו הפנימית והחיצונית, עד בוא דור, שיהא בו אותו מרחק מקסימלי, שהוא־הוא המבטיח את הקירבה המקסימלית, המניחה פתח רחב לתפיסת הכוליות של יוצר ויצירתו. ואם לדבר בענין הגדול הזה לפי דגמים גדולים, שכבר ניתן לגבם אותו מרחק מקסימלי שהוא ערובת הקירבה המקסימלית, הרי מי לנו גדול כמשה רבנו, כפי שנחקק ביריעות המקרא – מי יכריע, כי שירת־הים עיקר ושירת האזינו טפלה לה, ומי יוסיף ויכריע, כי פרשת ואתחנן עיקר ופרשת משפטים טפלה לה, ומי יסיים ויכריע, כי השירה עיקר והתורה טפלה לה.

ז

הלכך איַחד, ברשותכם, דיבור־מה על ספר “החוט המשולש”, העשוי להיראות כטפלה לעיקר, כדרך שפובליציסטיקה נראית, ברגיל, כלפי שירה. היא, הפובליציסטיקה, היתה פן בפניו הרבים של אלתרמן, ועל־פי תחילתה קשה היה לשער סופה, כי הנה ידענו משכבר ניסוייו לצרף להם לשירי העת והעתון, המגלגלים במאורעות ומעשים על דרך הפיוט, שבּרוֹ קלילות חן ותוכו כובד סער, אף דברים בפרוזה שהיה בה מקירובה של פובליציסטיקה, אבל מי מקוראי מדור רשימותיו, “פרוזדורים” שמו, עשוי היה שישער השערה של ודאי, כי סופו אוחז קולמוסה של פובליציסטיקה אחיזה־של־עראי, שהיתה כמין הפסק־בינתיִם, בין טור שביעי לחברו, בשנות הראשית של מדינתנו וסוף־סופו אוחזו אחיזה־של־קבע, כפי שמצינו לה ביחוד בשנות־חייו האחרונות, וכאן נתגלה מאלופי הפובליציסטים שלנו, מוריהם הגדולים, של שני־דור אחרונות, ואלופם בימינו עתה, בכוחה של תפיסת־ענינים חדה וגיוס־הוכחות מלוכד, הניזונים מחריפות־שכל ומשנינות־הגיון, וביותר ממלוא מסירות של לוחם לאמִתו, אם אמתה של שעה, אם אמתו של דור, אם אמִתם של דורות.

ואין זו תעודת עשירות יתירה להבנתם של אלה ממעריכיו, שלא עמדו על המַתת הגדולה, שבתרומתו של אלתרמן למחשבת הציבור, החברה, העם, השיב לה לפובליציסטיקה כבודה הראשון, בהשיבו לה את רוחה הגדולה, המרוממת והמסערת, שעמדה להם לא בלבד לאלה, שדעתם היתה כדעתו וסייעתם לבדוק ספקם, אלא אף, ואולי ביחוד לאלה, שדעתם לא היתה כדעתו, ועוררתם לבדוק וַדאותם. ואעיד, ברשותכם, את עצמי על כך, שדעותינו חלוקות היו בין על רבע חודה של חרב – כגון בויכוח על פירוק הפלמ"ח, בין על מחצית חודה של חרב – כגון במריבה על השילומים, בין על מלוא חודה של חרב – כגון בפולמוס על הפרשה, אבל מאמריו סייעוני להינצל מן הקשה בחנופותיו של האדם, היא חנופת עצמו לעצמו, ועוררוני לביקורת דעתי ובחינתה; והוא הדין במה שדעותינו קרובות ושוות היו – ברוב ענינים, וראש להם ענין מלחמתו על שלמותה של ארצנו, שמתוך ששיקע בה כל כוחות רוחו ונפשו, כפה לא בלבד על יריביו אלא אף על תומכיו יותרת של יגיעה אינטלקטואלית; והלא היא־היא תעודתה של הפובליציסטיקה לאמִתה, שהיא מפעילה את כוח־השיפוט ומגבירה את כוח־ההבחנה, ואשרי הדור שעמד לו חוזה והוגה, משורר ומוכיח, שהיה, כהגדרת חיים הזז, האדם־בישראל־השלם, שכל דבר של ישראל ובישראל היה קרוב אליו, מסר עליו מלוא נפשו, והוא בן־חורין, ישר־קומה ויפה־חיים.

[ניסן תשל"א]

מאמר ג: בין זיקה למצפון

גם שירת־חייו גם הגות־חייו באמצע נפסקו; והאמצע באמצעו עומד, אף אם כל מסכת או סוגיה, בין בשירתו בין בהגותו, שיעור־קומה לה משלה ודפוס־דיוקן לה משלה, וכל אחת ואחת, לפי שיעורה ודפוסה, כוחה עמה לעמוד לגופה. מה שניתן לעשות, כדי לפוגג במעט את חריפות־כאבה של אותה פסיקת־אמצע – נעשה. הלא הוא פרסום מִבחרם העשיר של כתביו, המונחים לפנינו, עד עתה, בשנים עשר כרכים נאים, מעשה חבר מוקיריו, וראש להם עורכם, מנחם דורמן. הם עשו את שלהם ובזריזות ראויה עשו, ובסדר מחושב עשו, ואם לא נתעוררו על אסופת הכתבים הגדולה והמגוונת הזאת קולות ובנות־קולות כראוי לה – חידה־לא־חידה היא, ולכרחי אסתפק בקצה־פישרה.

ב

אמרתי: אסופה גדולה ומגוונה; ואוסיף ואומר: אפשר גדולתה וגיוונה נותנים, כי שתיקת הפוסקים והמעריכים אופפתה; ללמדך: מבוכת העושר היא. אבל אף אמרתי בהם במסַדרי הכתבים: ובסדר מחושב עשו; ולפי שהייתי באותה עצה, אוסיף ואומר: הסברה, כי מן הראוי לפתוח בכרך, שנקרא לפי מובאה מדבריו: “החוט המשולש” והכולל, בשש מאות עמודיו ומעלה, את התעצמותו הפובליציסטית האחרונה, בשלוש שנות־חייו האחרונות, באה מתוך עירוב רעיונות, שהוא כסתירה ממנה ובה. הרעיון האחד בא מתוך ההשליה הערֵבה, כאילו על דרך־כך הסופר ממשיך כביכול בעצמו בכינוס נפוצותיו במגילת־ספר, ואם כן הריהו עומד באותו פרק; הרעיון האחר בא מתוך הוַדאות המרה, כי אותו פרק, הנועד להיות ראשית, הוא, בעצם, אחרית נשימתו ולהטה, ותכיפת ראשית ואחרית מִצוה היא, גם אם מגמת ההסחה מאחרון־דברו, שהוא כמין צוָאה אריכתא, והיא מגמה המבצבצת ועולה מצדי־צדדים, תהא כטון שיעשה את חוסר־המוסיקה לא בלבד לגבי הכרך הזה, אלא, במעט או בהרבה, לגבי כל תריסר הכרכים.

אך לא לעולם הסחה מחשבונו של סופר גדול, הוא החשבון שבין דורו וסביביו, זמנם ושעתם, ומה שלא נעשה היום ייעשה מחר, ויש מחר לאחר זמן, וביותר שהוא מכלל הענינים, שאפילו הם נדחים מתודעת הרבים, ומתוך היזק לדור ולדורות הם נדחים, אינם בטלים.

ג

אולם עד שאנו מדברים בקשי־היום, שבו אותה התעצמות נשמעת, אף במידה הקלושה שהיא נשמעת, כדברו של מת, אל נשכח קשי־האתמול, שבו נשמעה, אף במידה הגדושה שנשמעה, כדברו של חי. שהרי כעתה כן אז פגעה בה אותה רעה חולה, שסימן־היכרה הוא הערבוב של העניניי ושל האישיי, ושניתן להעמידו על כלל פשוט: שלשום היתה דעתך כדעתי הציבורית, בין היסטורית בין אקטואלית, הרי כל תכונותיך וסגולותיך שבח, ויכלתך יכולת ומוסרך מוסר, ואילו היום, אין דעתך כדעתי הציבורית, בין היסטורית בין אקטואלית, הרי כל אלו פחוסים ופקוקים, שכן נתקלשו ואפילו יש בהם שכמותם כאין; על־כל־פנים, אם אי־אפשר לפסולך מכל וכל, אפשר להנחיתך, מבחינת אישיותך, דרגה אחר דרגה וכך לא בלבד במחיצת המריבנות המפלגתית והכיתתית, ששבח וגנות מתחלפים בה, לגבי אותו איש ואשה, הכל לפי מעמדו, מעמד השעה והרגע, אם הוא לנו או ליריבינו, שאם היית או הנך לנו, כל סגולותיך סגולות, ואם היית או הנך ליריבינו, סגולותיך, רובן ככולן, פרחו ובא חילופן, מה שלא יפריע מחר, אם תשתנה עמדתך, עמדת השעה והרגע, להפוך את היוצרות, ולקיים אומרין כדשלשום. כך גם בספירת המחלוקת השונה, האחרת, המכוונת יותר לשמה; ומבחינת הנוחיות לא טוב לו לסופר, שאין לו אלא עטו בלבד, והוא יכול לישב במה שנחשב רומו של עולם, אך הוא יושב בזוטו של עולם, ושולח ידו בשפיר ושליא ופוסק הלכתו. וכבר הטרחתי אות ומופת ואחזור עליו: מי לנו גדול כביאליק, ואף־על־פי־כן ראינו מכאן את אלכסנדר חאשין (צבי אורבך), שנלחם לו לביאליק, בשעתו, כנגד דויד פרישמן, ובברלין הלך אחריו עקב בצד אגודל ורשם כל מלה ומלה שיצאה מפיו, ואחר־כך היה מצביע על המחברות הכתובות ומתגאה כדין: הנה הצלתי צרור מרגליות, אולם לימים עשה אותו ושירתו וכל־כולו כעפר לדוש; כשם שראינו מכאן את זאב ז’בוטינסקי, שתירגם למופת את שירת ביאליק והתגאה כדין, כי גילה בפני קהל הרוסים הרחב את הגניוס של שירתנו, אולם לימים כתב עליו על ביאליק כעל מי־שהיה־משורר. ושניהם, עם כל המרחק שביניהם, עשו כן לא מחמת בדיקה שירית־אמנותית, אלא מחמת טעמי פולמוס פוליטיים, הראשון משום שכך היה הנוסח הסטרוקטורלי של היֶבסקציה; האחרון משום שכך היה הנוסח הקוניונקטורלי של הרביזיוניזם. ואסיים כשם שסיימתי: אין בנו יודע, מה הירהר הראשון, בהגיע אליו “אגדת שלושה וארבעה”, ומה הירהר האחרון, בהגיע אליו מחזור “יתמות”, אך אפשר, כי משנזכרו פסק־דינם, לא יכלו להדיר את עצמם מבת־שחוקה של אוטואירוניה.

ד

אולם עד שיבליח בת־שחוקה של אוטואירוניה על שפתיהם של הנוהגים בו בנתן אלתרמן כפי שהם נוהגים, ראוי שנתֵן לבנו לבעיית העירוב של העניניי והאישיי, שהיא אמנם מסימני האנושי־אנושי־ביותר, אך דרכו להפליג אל הלא־אנושי־לא־אנושי־ביותר, וננסה להתבונן בבעיה הזאת, כפי שתססה בו באלתרמן עצמו. ודומה, כי התבוננות זו השעה הזאת שעתה, בהיסגר זה מקרוב שני מעגלי־החיים של שני אישים, שהיו מוקדי־זיקה גלויים במסילת חייו – הלא הם, לפי סדר הביוגרפיה שלו, אברהם שלונסקי ודויד בן־גוריון, שניהם אהובים ונערצים עליו, והוא נאמן להם מתוך מאמצי איזון שבין האישיי והעיניניי, שלא עלו תמיד, אף לא יכלו לעלות תמיד, בקנה אחד, והמתיחות שבין הזיקה לבין המצפון מתיחות, אך מתיחות של דובר אמת בלבבו.

לענין אברהם שלונסקי – אף אם לא יכול לילך עמו, כדרך שהלך תחילה, גם באידיאולוגיה גם במדיניות, והדרכים נפלגו, ובבליטות נפלגו, והלא הבדל גדול היה ביניהם, שכן הרב נהג חלוקה, שלא פינה לה לאידיאולוגיה ולמדיניות אלא שולי־יצירתו, ואילו התלמיד כבש לה לאידיאולוגיה ולמדיניות מרכז־יצירתו, אבל ההפלג, ככל שהעמיק בעניניי לא טירד את הקירבה באישיי, ולשם אילוסטרציה עדות קטנה שהיא אולי גדולה: פעמַים באתי לפניו, פעם אחת בהצעה אחת, שכבודה היה מרובה מכָבדה, ושאל: וכבר באת בה אל שלונסקי; פעם אחרת, בהצעה אחת, שכבודה היה ככָבדה, ושאל: וכבר באת בה אל שלונסקי, ולא נתפתה, עד ששתי ההצעות נתקיימו בו בשלונסקי תחילה. וענין דויד בן־גוריון – כשם שהלך עמו בפרשות גדולות, כך לא הלך עמו בפרשות גדולות: ענין פירוק הפלמ"ח; ענין מִקח השילומים; ואחרון־אחרון ענין שלמות־הארץ, אך גם כשההפלג העמיק בעניניי לא טירד את הקירבה באישיי, והעדויות מרובות בחינת מפורסמות אינם צריכים ראיה.

ה

ואצא מלפני זכרון יום־פטירתו של נתן אלתרמן בהזכרת שאלה ששאלני ותשובה שהשיבותיו. השאלה: ראיתיך מבחין בין המקרא, כספר ילדותה של האומה, ובין הגמרא, כספר בגרותה של האומה, היש בידך להביא דוגמה קצרה אך חותכת להבחנה זו. והתשובה: המקרא נאמר בו שבח מופלג ובפי אדון הנביאים על בני שבטו: “האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו”, ואף הגמרא נאמר בה שבח מופלג: "אף־על־פי שנחלקו בית שמאי כנגד בית הלל וגו' נהגו האמת והשלום ביניהם, שנאמר: והאמת והשלום אהבו וגו' לקיים מה שנאמר: כל דרך איש זך בעיניו ותוכן לבות ה' ".

[י“ד טבת תשל”ד]

ככלות אֵבל השלושים לפטירתה של לאה גולדברג נקרא הציבור בירושלים לאזכרה, שנערכה מטעם האוניברסיטה העברית, באולם הגדול, שבו היו נשמעות הרצאותיה, ונתמלא חללוֹ אדם רב, יושבי הבירה ויושבי השפלה והעמקים, ללמדך מה יקרה להם הנפטרת על פועל־חייה רב־הפנים. ולגודל המצוה לספוד לאשר הלכה ולא תשוב עוד, נעניתי לקריאה להיות בסופדיה, אם כי היתה אימה כפולה עלי.

אימה אחת – זכר הספדו של יחיד־העם על אחד־העם, שנחקק בלבי על שום שאותה שעה ראיתי ושמעתי את ביאליק בראשונה, והוא בחבורת פני העיר על מרפסת מועצתה וניכר היה בו, שהוא כגוש של ריתחה, שמתנצחים בו חימה וצער – אכן, לא ישרו בעיניו דברי הסופד שקדמו, שראה והראה נפטר גדול בשפופרת־הראיִה של מעגל קטן, ובהחל ביאליק מִספדו, רעמו רמזי־תוכחתו על כך, ופירושם ניתן במסה שנונה של יעקב שטיינברג, “הספדים” שמה. עד כאן המשל, מכאן ואילך הנמשל – ארבעת הכתלים של אולם־האזכרה נראו כנוטים להטות את הדובר לראות ולהראות את הנספדת כיושבת בקתדרה, אך אפילו הכתלים היו צדֵקים לגופם, הרי גזירת הצמצום, היוצאת מנטייתם והטייתם, לא תצדק, שכן הערכת אישיותה ופעלה של לאה גולדברג מחייבת ראִיה כוללת, המקפת את מלוא הפוליכרומיה שלה – משוררת, מבקרת, מחזאית, מתרגמת, מורה, ציירת, ולא נתמה אם נשמע: מוסיקאית, אלא גם אם לא שמענו, הגדרתה מצריכה, לכרחה ולרצונה, מונח מתחומה של הנגינה והזמרה: דיאפוזון רחב עד קצה יכולת השליטה בו.

אימה אחרת – באזכרה ההיא נמצאתי בין שני בעלי תריסין, כבוד הנשיא, זלמן שזר, שנשא משא רב־ענין על טיבה של השירה הזאת וכבוד המשורר, אברהם שלונסקי, שנשא משא רב־ענינים על דרכה של המשוררת הזאת, והאמצע התנודד ממילא בתום שבין השירה ומשוררתה, תחום שהוא כעודפה של שירה וכעיטור לה. לא היה בידי להוסיף על עיקר־דבריו של כבוד הנשיא, ולכל המרובה יכולתי להטיל דגש־יתר בחזיונה המיוחד של בעלת הפוליכרומיה, לאמור: אף שאנו מורגלים בכיבושה של לשוננו וספרותה ביד האשה, ששערה של זו ושערה של זו היו דורי־דורות נעולים בפניה, ומשוררות לנו ומסַפרות לנו ומבקרות לנו וחוקרות לנו, לא ידענו עד עתה כאותה בת־ליטא, הרכה והנועזת, לכיבוש כולל של כל התחומים האלה ביד אחת, כביכול צמאונם של דורות נשים בא על ריווּיוֹ, ואף לא היה בידי להוסיף על עיקר־דבריו של כבוד המשורר, ולכל המרובה יכולתי להטיל דגש־יתר בקו־היִחוד שלה, מעֵבר לכל פורמציה ספרותית וחברתית, ושהוליך אותה, בבדידות אצילה, דרך עצמה אל עצמה. אבל חשתי, כי גם כאן גם כאן כל תוספת גורעת, וניסיתי להקשות, מה הכשירה לאותה פוליכרומיה, וביחוד מה המריצה לכך.

ב

והריני מודה ומתוַדה, כי הקושיה הזאת לא כדרך שניתרצה לי תחילה, כשראשית דרכה בספרות היתה גלויה לפני, ניתרצה לי לסוף, כשאמצע דרכה היה גלוי לפני. ולא עוד אלא אוסיף ואודה, כי נתקיימה בי בחינת אין דברי־הערכה מתקיימים אלא במי שנכשל בהם. ומעשה שהיה כך היה – כשפירסמתי בהמשכים את ספרה “מכתבים מנסיעה מדומה”, שסופו יצא במגילת־ספר, נלויתי להם למסעיה אלה, לעולמם של סופרים וספרים, בעירוב של הנאה ותמיהה. הנאה – על עצם נסיונה לכתוב כעין רומן שעיקר נושאו היא אהבת משוררים ושירה, אהבה המקפת רוב מחוזות ספרותה של אירופה, וביותר במזלה של המודרנה; תמיהה – על כי בהיכל רב־האגפים ההוא לא נמצא מקצוע לספרותם של בני־עמה. ולא הייתי בן יחיד לעירוב־רגשות זה וכבר סיפרתי בספרי “אבני זכרון” על תגובתו של אנין־טעם כמשה ביילינסון, שמשמצא בו בכל הספר אך צמד מובאות מדברי סופרים־מבית ונראה לו הדבר כפרופורציה שלא כדרך־הטבע, אמר, כי היא באה, כנראה, משום הפחד להיות חשוד בפרובינציאליות, אך אין לך פרובינציאליות כפחד מפניה. סיים בחיוך ובחיתוך: ייברופייסקאיה צבּרה. לשנים נסתבר, כי הספר הזה, שהיה מוקדם מבחינת פרסומו וזמנו היה מאוחר מבחינת חוָייתו וזמנה, שכן הוא המשך של ספר אחר, שהיה מאוחר מבחינת פרסומו וזמנו ומוקדם מבחינת חוָייתו וזמנה, הוא־הוא הספר “והוא האור”, והצד השוה שבשניהם הוא מִשקע של אוטוביוגרפיה, באופן שספרה “והוא האור”, שבו תהום אל תהום קורא, הוא ממשות מצולתה, שהיתה עלולה לטָרפה, תרתי משמע, והיא ביקשה להימלט ממנה, ואילו ספרה “מכתבים מנסיעה מדומה” היא השליית האספקלריה החופה על המצולה ומעלימתה, ושהיתה עשויה לשַפוֹתה, תרתי משמע, והיא ביקשה להימלט אליה. הקורא את שני הספרים לא לפי סדר כתיבתם ופרסומם אלא לפי סדרם בביוגרפיה של מחַברתם, שהפרוזה לא היתה כוחה היתיר, הרי לפניו מכאן ספר הממשות, והוא ספר היגון בחיים ומכאן ספר ההשליה, והוא ספר התנחום בשירה, ונמצא הקורא מבין, כי אפשר שהרגשת הבריחה ממיצרה של הממשות ומלכודתה למרחבה של ההשליה ופיתוייה, נתנה, כי הבורחת יראה להסב את פניה לירכּתי־ביתה על הצרוּר בו לא בלבד בחיים אלא אף בשירה. וסימנך, כי בסור ממנה, אם לסירוגין אם לחלוטין, הסיוט ואימיו – וענין “והוא האור” היה לא בלבד צירוף של פייטן קדום, שהוּצא מחזקתו הראשונה, הוא אור השם, אלא צירוף של משוררת מודרנית, הוא אור השירה והדעת – הרי כמידת־הזיקה לשירת־חוץ, אהבתה והבנתה, היתה הזיקה לשירת־הבית, אהבתה והבנתה, וביותר שהחוץ והבית נלכדו לה בחטיבה אנושית גדולה ואחת. התעניינותה התגדרה בבקעה רחבה מאוד, היא בקעת ספרותה של אירופה לשרשיה ושלוחותיה, ורוב ביטויים לה – גם בגירסות שירתה, גם במסכת תרגומה, גם בסוגיות הוראתה, והיא בקעה, שכללה גם את ספרותנו כמידת כלילתה בה. ודאי, השאלה אם הזימון של ספרותנו עם ספרות אירופה הוא החשוב והנחשב ביותר, היא שאלה לגופה, כמותה כשאלה, אם הבנת ספרות אירופה על שרשיה ושלוחותיה יש בה כדי ערובת ההבנה של ספרותנו, אפילו אם היא עשויה בממש או כביכול, נוסח אירופה. אבל היא ידעה יפה גם את השאלה האחת וגם את השאלה האחרת. לענין השאלה הראשונה – כששאלתיה, כיצד היא מבארת את ההופעה, המוזרה לכאורה, כי צמד בני מערבה של אירופה, מרדכי גיאורגו לאנגר ולודויג אריה שטראוס, אשר בבואם בברית לשוננו ושירתה לא צירפו עצמם לשירת הדור, אלא הראשון ביקש חיבור לבעלי־השיר בספרד והאחרון ביקש חיבור לבעל הזמרה בצפת, השיבה במפתיע: גֵר מתחיל בראשית הדרך, ושמו כשמו של אברהם אבינו, שַׁב מתחיל באמצע הדרך, אף כי גם זה גם זה חיים כמונו באחרית־הדרך. לענין השאלה האחרונה – ידעה ואף דיברה על השביל הצר המוליך מעמנואל הרומי לדאנטי וסביביו ועל המסילה הרחבה המוליכה ממנו לאלחריזי, אבל היא ראתה כענינה וחובתה את תרגום הסוניטות האיטלקיות שלו ולא את פירוש מקורי מחברותיו ויניקתם העקיפה מֵערָב והישירה מעֵבר.

ודאי הפלגה יתירה למחוז ביקרתה ומחקרה עלולה להסיט ממוקדה – שירתה, על צלילות רחשה וחריפות הגותה, שירה חיה וממללה. אבל זאת לזכור, כי גם מרכזה גם היקפה לא באו אלא לפרנס את פנימו של עולמה – כשם ששירתה באה להעמיקו, כך עיונה בא להרחיבו, והסגולה שבה להיאמן לשירה על־פי חוקתה ולהיאמן למחקר על־פי חוקתו, אין בה כדי לשנות מעוּבדת־היסוד, כי אלה שני צדדים של מטבע אחד, מטבע האני שלה על צרכוֹ וכרחוֹ.

ג

ולא זו בלבד שהיא ידעה כזה וכזאת, אלא אף ידעה, כי התשובה הבאה לבאר את גבולי התעניינותה, בתחומה של ספרות אירופה, אינה תשובה. אמת, היא היתה מגידולי העבריות החילונית, כפי שנטבעה באותה גימנסיה שהיתה בתלמידותיה, אבל זכורני הערתה, כי מי יודע להיכן היתה מפליגה, אילו נופה נטה למה שעשוי היה שיִטֶה – לספרותנו הקדומה, ספרות חז"ל, שהרי הדוקטוראט שלה ענינו היה רחוק וקדום למדי, בדיקת מקוריו של תרגום השומרוני. אין לא בידי ולא בסמכותי לדון בו – אך סומך אני על דברי מומחה, זאב בן־חיים שראה אותו בבון ומפיו שמעתי שבח בהירותו וחריפותו. אך דיינו בעצם מציאותו, שנוכל לצייר לעצמנו המשכו, אילו היה לו המשך.

על שום־מה לא היה לו המשך, אף היא שאלה, אך תירוצה אינו קשה. רואה אני אותה בראשית דרכה בינינו – למן אותה שעה, שאברהם שלונסקי הביאהּ למערכת “דבר”, לוַדעה לעורכיו ועובדיו, והיא עלמה בת עשרים וכמה, כובשת לב הכל בעירוב של צניעות ושנינות, אך מקיימת מחיצה סמויה בינה לבינם. אין יודע מה היה עליה, אילו תחילת דרכה לירושלים, אך לפי שהיתה בתל־אביב היתה רוחה עליה, ומי שאמר עליה: משוררת מגויסת, וביתר דיוק: סופרת מגויסת, כיוֵן למרכז האמת, אלא שחייב היה להוסיף, כי אם ירושלים גייסה לדרך ארוכה שהיא קצרה, תל־אביב גייסה לדרך קצרה שהיא ארוכה, כי תל־אביב גייסה לצרכו הסמוך של הדור והוא לא נראה, בימים הם, בהר־הצופים, ושעל־כן העלה עליו הדוקטוראט אבק ותחתיו באו רוב שירותים – ספרות ילדים, ביקורת תיאטרון, שיעורי־ציבור בעיר ובקיבוץ, הוראת נוער. כי הוראתה נתרחבה והוליכה מכיתות של גימנסיה למחזורי שיעורים בסמינרים של מדריכי נוער ומחנכיו וסופה מעל דוכן גבוה באוניברסיטה, כשנעשתה ממש גדול המפרנס עם רב בהשכלה ודעת, הוא לפי שורת הגיונו של הגיוס, שעיקרו בהתנדבותו. הלכך לא נמצא קו־חיבור ישיר בין היגיעה האקדמית של התלמידה בבון ובין היגיעה האקדמית של המורה בירושלים, אלא היא המשיכה מעל הקתדרה מה שרקמה באוהלים, בצריפים, באולמה וקולה המתנגן קלח עתה כקולה אז.

ד

ודאי, אף השאלה של סופר ומשורר כפרופסור היא שאלה, אך כבר היתה זאת לעולמים ונתרווחה בדור אחרון. החידוש אצלנו הוא בענין סופרת ומשוררת כפרופסור. אך כאן וכאן אין להתעלם מכמה מוקשים, וראש להם הסכנה, שהמשורר, שדרך לו משלו, בספרות ובשירה, כתחומי־יצירה, עשוי שיתפרש לו יִחודו שלו ושל שכמותו כיחידותו, ומניעת הסכנה היא ברוחב ההתעניינות בעולמה של היצירה, למן סביבי דורו למרחב־דורות, ולפי שהוראתה של המשוררת מעל דוכנה היתה מתוך התעניינות כזאת, ניצלה מרוב מוקשים, וביותר שעיסוקה היה בספרותם של רוב עמי אירופה, שספרותנו נעצה אחת שלוחותיה הצעירות בינותם. אך יותר מכל עמדה לה תפיסתה של כל חטיבת ספרות על דרך שתחילתה חוָיה, אמצעה הארתה וסופה חוָיה מוארת, והוא דבר המנוע מכמה וכמה מומחים, שהם נכי־תחושה ונשויי־מוזה.

כי המשורר באשר יפנה, סגולתו מסייעתו – וגיתה, בספרו על מערכת־המלחמה בצרפת, רושם, ב־30 באוגוסט 1792, שיחה עם הנסיך רויס האחד־עשר, בענין תצפיותיו בתורת הצבעים, לאמור: “כי משפט ההתפתחויות האלו של החזיונות הטבעיים, הוא כמשפט השירים: אני לא עשיתי אותם, הם עשו אותי: הענין משנתעורר היה מקיים את זכותו; היצירה הלכה לכדרכה, מבלי שתניח להם לקלעי־התותחים ולכדורי־האש שיפריעוה כלשהי”. ולא עוד אלא בבואו לציין הקשבת שומעו, ישבח את רוחו החפשית, לאמור: “בעוד שמלומדים אינם שומעים ברגיל כל־מאומה, זולת מה שלמדו והורו ובאו עליו עם שכמותם על המוסכם. במקום הענין באה סיבולת־של־אני־מאמין שנוח להתעקש בו כדרך שמתעקשים בכל דבר אחר”. ויפה מזה אמר ח.נ. ביאליק: רואה אתה קפה זה, אילו בישלוֹ משורר, היה משובח יותר.

ואם בדרכו של משורר להפליג לתורת צבעים או לבישול קפה כך, בדרכו של משורר, המפליג למחקר כל עצמו ועיקרו, מחקרה של שירה, לא כל־שכן.

ה

הפוליכרומיה של לאה גולדברג על צבעיה, צבעי־ראש וצבעי־מִשנה, היא משופעת כל־כך, עד שניתן לומר, כי יצאה מן העולם וחצי תאוָתה בידה, ומעטים הם שניתן לומר בהם כן. הלכך חשש הוא בי, שכשם שכבר נאחזו ארבעה עתונים ושני מעריכים באחרון שיריה, שנדפס ב“מאזנים”, ייאחזו בו גם אחרים, ויגלו בה פנים שלא כהלכה. אלו שלוש שורות בלבד:

הָיִינוּ צְעִירִים בְּלִי תִקְוָה

בָּגַרְנוּ בְלֹא אֱמוּנָה

מַזְקִינִים בְּלֹא טְעָנוֹת

מכתם הוא, שתבניתו מחושבת – שלושה מעמדי־גיל, שנות הנעורים שהם רחוקים הרבה (“היינו צעירים”), שנות העמידה שהם רחוקים פחות (“בגרנו”), שנות הזיקנה שהם קרובים, הוֹוה ממש (“מזקינים”), שאין בו ציון זיקה של אנו, וכל מעמד־גיל והעדרו (בלי תקוה, בלא אמונה, בלא טענות) – וקל מאוד לעשותו מצע של דרוש כדרך הנהוג באחרוני דבריהם של משוררים ואנשי־מעשה, החל ב־Mehr Licht (יתר אור) לגיתה, דרך dormir (לישון) של מיראבו, עד “שטילער שטילער” (הס ודום) של י.ל. פרץ. אבקש, איפוא, מחילה מעם המשוררת וזכרה, אם לא אראה את המכתם הזה כדבר־סיכום שלה או של דורה, אלא שיר שסיימה בו את מחזור־השירים (שבו נכללו שירי אהבתה של תרזה דימון) וכך לשונו:

עַל פִּי הַדִין אֵינִי זַכָּאִית

לְאשֶׁר זֶה. יָדַעְתִּי, עַל פִּי דִין

לֹא פְאֵר בִּגְדֵי כְלוּלוֹת מַגִיעַ לִי,

כִּי שַׂק אָפֹר שֶׁל בַּעֲלֵי תְשׁוּבָה.

אַךְ הֶאָשַׁמְתִּי, שֶׁבְּסוֹף דַרְכִּי,

בְּעוֹד עֵינִי אֶל תְּחוּם הַיְשִׁימוֹן,

הָאשֶׁר הִשִׂיגַנִי כְּמָטָר,

וְלֹא הִסְפַּקְתִּי לְכַסוֹת ראשִׁי.

מֵאָז אֲנִי כְעֵץ בְּלֵב מִדְבָּר

שֶׁאֶלֶף צִפֳּרִים יָרְדוּ עָלָיו,

בַּדָיו הַיְבֵשִׁים מָלְאוּ שִׁירָה.

מֵאָז אֲנִי בְרֵכָה בְלֵב הַלֵיל,

בִּשְׁרִירוּתָם שָׁמַיִם נְדִיבִים

הִשְׁקִיעוּ בָהּ אֶת כָּל הַכּוֹכָבִים.

בריכה בלב האפלה וכל הכוכבים, – ודוק: כל הכוכבים – מהילים בה ומתוכה.

[תש"ל]