שומע אני, איך שמספרים גדולות ונפלאות על העשירים שבזמן הזה, שמבזבזים אלפים ורבבות בבת אחת, שבונים טירות לזקנים, שכבר כלה כחם לֵהנות מן החיים, או ארמונות ליתומים, שהעיקר חסר להם: רחמי אם. ועוד שמעתי, שהיהודים העשירים בימינו נותנים צדקה לעניים ביד רחבה כמה וכמה פעמים יותר מאבותיהם.
ואף־על־פי־כן תמה אני, אם יש בדור הזה מי שראוי לקראו בשם בעל־צדקה, שיהא דומה לזה שהיה בדורות הקודמים, אם גם לא היו מוציאים למעשה הצדקה סכומים נדולים ועצומים, כדרך שנוהגים בימינו, ומי שנדב אז ח"י זהובים נחשב לפזרן גדול.
הרי בענינים כאלה לא הכמות עיקר אלא האיכות, וגם בזה עולים הרבה דורות הראשונים על הדורות האחרונים, כמו בכל דבר. מי שמבזבז אלפים ורבבות הרי הוא פזרן: מי שנותן צדקה ביד רחבה הרי הוא נדבן; אך עדיין לא הגיעו למדרגה של בעל־צדקה.
מה בין נדבן לבעל־צדקה? – הנדבן יש לו רק יד פתוחה, ואִילו בעל־צדקה גם לבו פתוח… העני בזמן הזה בשעת דחקו רק פושט את ידו, אבל את צרת לבו אין לו לפני מי לספר.
בעירי עדיין זוכרים עד היום את הגביר רבי שמואל, אף־על־פי שכבר עברו יותר מחמשים שנה מיום פטירתו, ואב לבנו יספר נפלאות על אדותיו. בחייו היה מפורסם בכל הסביבה ושמעו הלך למרחקים. “הגביר מכספין” היה “שם דבר” בעולם.
ולא משום שהיה עשיר גדול ובעל נכסים רבים. אפילו באותם הימים, שהעשירים לא היו מרובים כל כך כמו בימינו, נמצאו יהודים רבים, שעלו בעשירותם על רבי שמואל, ולא עוד אלא שגם בעיר מגוריו – עיר של סוחרי יערות – היו שנים שלשה עשירים שהונם עלה כפלים על הונו, אך הוא זכה לפרסומו הרב על ידי שהיה בעל־צדקה.
רבי שמואל היה סוחר יערות, ועסקיו היו גדולים ומרובים, אלא שכלם היו אצלו טפל לגבי העיקר – עסק הצדקה. כל שאר העסקים היה מטיל על משרתיו ועושי רצונו, ורק את עסק הצדקה היה עושה בכבודו ובעצמו. ואל יהא הדבר הזה קל בעיניכם. הרי יודעים אתם, שיש הרבה והרבה אנשים בעלי המדה של “לא יתן ולא יתנו אחרים”…
בבוקר בבוקר, כשהיה בא לבית־הכנסת – כידוע, היוּ בימים ההם נוהגִים גם העשירים להתפלל שחרית וערבית בצבור אפילו בימות החול ולא ביום־הכפורים בלבד – היה יושב על מקומו בכותל המזרח, ולפניו היה עומד שלחן קטן, והעניים היו באים ומניחים על גבי שלחן זה איש איש פתקא שלו והולכים להם.
גמר רבי שמואל את תפלתו, קפל את הטלית־ותפילין, נטל את כל הפתקאות וטמנן בכיסו והלך לביתו.
לאחר שאכל פת שחרית, היה נכנס לחדר מיוחד וקורא את הפתקאות של העניים. זה מבקש “גמילות־חסד” ליום ה“יריד” הממשמש ובא, וזה יש לו בת בוגרת שהגיעה לפרקה וצריך להשיאה, וזה מטופל בחשובה אשה וילדים ששה וצנורות הפרנסה נסתמו, וזה צריך לתקן את גג ביתו… מי ימנה ומי יספור את הצרות שיש ליהודים… מרובים צרכי עמך!
והיה רבי שמואל נוהג לרשום על גבי כל פתקא ופתקא את הסכום שהוא קוצב לאותו עני שפנה אליו, וביום המחרת היו באים לביתו ומקבלים איש איש את חלקו.
הסוחרים הגדולים שבסביבה, שהיו באים אל רבי שמואל להמלך בו – משום שהיה מפורסם למומחה בעניני עצים – או שבאו לבקש ממנו שימליץ עליהם לפני “פריץ” כל שהוא – מפני שהיה חשוב מאד גם אצל הגויים – היו נוהגים לתת לו שוחד: כך וכך לעניים שלו…
פעם אחת באו אליו לשדלו, שיהא שותף לעסק גדול של עצים, ורבי שמואל היה מפקפק בדבר, מפני איזה טעם. השותפים העתירו עליו, פצרו בו, אך הוא עמד על דעתו. נמלך אחד מן הסוחרים, ואדם פקח היה, עמד ואמר:
– אם לא למעננו, רבי שמואל, עשה נא למען השותפים האחרים החביבים עליך…
– דהיינו? – שאל רבי שמואל בתמיהה.
– אנו מוכנים ומזומנים לתת חלק מן הרֶוח לעניים…
תחבולה זו הועילה. רבי שמואל הרהר שעה קלה ואמר:
– טוב ויפה. אבל תנאי אני מתנה, שנסלק לעניים את חלקם מיד, מפני שאין להם פנאי לחכות…
– ואם, חס ושלום, נפסיד בעסק זה? – שאל האחד בהלצה.
ענה רבי שמואל ואמר:
– העניים שותפים הם אצלי לשכר ולא להפסד… העשירים יש להם רשות להעמיד בסכנה את ממונם, לא כן העניים…
ושותפים היו העניים אצל רבי שמואל לא רק בעסקיו, אלא בכל מאורעות חייו. שמחה כי היתה במעונו – הרי ודאי שצריך לשתף בה את העניים; אך גם בשעת צרה ופורענות, שאדם רגיל אז להסיח דעתו מכל העולם, לא היה רבי שמואל שוכח את העניים שלו…
מעשה ובליל־של־פסח באו גנבים לביתו של רבי שמואל וגנבו את כלי־הכסף וכלי־הזהב, את הכפות והמזלגות, את הכוסות והמנורות, את כל מה שעמד על השלחן לכבוד ה“סדר”. בחול־המועד עמד רבי שמואל והעריך את כל הכלים שנגנבו כפי שוים וצוה לחלק את ערכם לעניים…
– ברי הדבר – אמר לבני־ביתו – שהמעטתי בשנה זו ב“מעות חטים”, באו הגנבים ותבעו ממני עלבון העניים…
אפשר שיראה הדבר בעיניכם כמעשה נסים – ובני דורנו אינם מאמינים בנסים! – אבל מעיד אני בהן שלי, כי מעשה שהיה הוא: בשביעי של פסח נמצאה הגנבה…
על המצבה של רבי שמואל חרותים, בתוך שאר השבחים, הדברים: “אביהם של עניים”; ומי שראה את העניים ביום שהלכו אחרי מטתו של רבי שמואל, ופניהם כפני יתומים, יבין וידע, כמה אמת יש בשבח זה…
פנקסאות מיוחדים היו לו לו רבי שמואל, שבהם היה רושם את דברי הפתקאות של העניים, את שם העני המקבל, את הסכום, את היום והחודש – הכל כנהוג בשאר עסקים. והפנקסאות הללו היו טמונים וגנוזים בארונו ועין זר לא ראתם.
קודם פטירתו צוה להניח את הפנקסאות הללו בקברו… על שום מה? – יש אומרים, כדי להביא לפני בית־דין של מעלה את זכויותיו בידו; ואחרים אומרים, כדי שלא לגלות ברבים את שמות העניים, שקבלו צדקה מידו… ונראים לי דברי האחרונים… גם בזה יש הבדל בין נדבן לבעל־צדקה. הראשון אוהב לפרסם את מעשי־החסד שלו והשני רגיל אצל מתן־בסתר…
בניו של רבי שמואל עשירים מופלגים הם, וגם הם מבזבזים הרבה לעניים, אלא שאוהבים הם, כי כל העולם כלו יתנה מפעליהם. נדבנים הם ולא בעלי־צדקה…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.